1. התובע עתר לבית המשפט, בגדר התובענה המונחת בפניי, ליתן פסק דין המצהיר כי הרכב מסוג ג'יפ סופה, שנת ייצור 1992, מ.ר. 05-100-88 (להלן: "הרכב"), הינו בבעלותו וכן ליתן צו המבטל את רישום הבעלות לגבי הרכב בפנקסי משרד הרישוי משמו של הנתבע והשבתו לשמו של התובע ולחייב הנתבע להחזיר החזקה ברכב לידי התובע. 2. להלן תמצית העובדות הדרושות: א. במועדים הרלוונטיים לתביעה היה התובע הבעלים הרשום של הרכב. ב. במהלך שנת 2001 ניסה התובע למכור את רכבו משך ארבעה חודשים, ללא הצלחה. בשלהי חודש אוקטובר באותה שנה פנה אל התובע שכנו, קורן אמיל (להלן: "קורן") והציע לסייע בידו למכור את הרכב. התובע קיבל את ההצעה והצדדים ערכו ביניהם הסכם בכתב אשר נחתם ביום 02.11.01. ג. עיון בהסכם הנ"ל מלמד כי הוא נוסח כהסכם מכר לכל דבר, כאשר התמורה המוסכמת עומדת על סך 30,000 ₪. בהסכם נאמר כי בד בבד עם חתימתו, נמסרים לידי קורן רישיון הרכב והרכב עצמו "ומרגע זה האחריות על הרכב והקורה בו הינה על הקונה אמיל קורן". קורן התחייב להעביר לידי התובע לפי אותו הסכם את סכום התמורה עד ליום 06.11.01 במזומן. ד. במעמד זה מסר התובע לקורן יפוי כח להעברת הבעלות ברכב, אשר נחתם בפני עורכת הדין סמדר בן אריה. ה. קורן קיבל לידו את החזקה ברכב, אך לא העביר לתובע כל תמורה, לא במועד המוסכם ולא מאוחר יותר. אין חולקין כי התובע לא קיבל כל תמורה בגין הרכב עד עצם היום הזה. ו. התובע הגיש כנגד קורן תלונה במשטרה ואף נקט בהליכים אזרחיים בבית משפט השלום בחיפה לחייבו לשלם פיצוי בסך 50,000 ₪. חרף זאת, לא עלה בידי התובע לגבות אלא סכום קטן מפסק הדין שניתן בהעדר הגנה, זאת כיוון שקורן התגלה כחייב מוגבל באמצעים החב מאות אלפי שקלים ומצוי בתיק איחוד. ז. לאחר שהצליח לאתר את הרכב, התברר לתובע כי הבעלות בו הועברה לשמו של הנתבע ולכן הגיש התובענה המונחת בפניי. לדבריו, הנתבע אינו נהנה מהגנת "תקנת השוק" המעוגנת בסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968 ועל כן הממכר בטל ומבוטל מעיקרו ועל הנתבע להשיב את הרכב לידי בעליו המקורי, קרי התובע. עוד הוסיף התובע כי הנתבע רכש את הרכב שלא בתום לב ובחוסר ניקיון כפיים ושילם, אם בכלל, מחיר מופחת משווי השוק בידעו כי עסקת המכר פגומה. ח. הנתבע טען כי רכש את הרכב בתום לב מאת קורן, אשר הציג בפניו יפוי כח חתום כדין, ושילם את התמורה המלאה בגינו. לדבריו ביום 03.11.01 התקשר אליו חבר קרוב בשם פאיז אבו סמרה שהודיע לו כי הוא נמצא בתחנת דלק וכי לידו נמצא ג'יפ עם שלט למכירה שהנהג דורש בעבורו סך 20,000 ₪. הנהג נתבקש להגיע עם הג'יפ לבדיקה אצל מכונאי רכב אשר בדק אותו ומצא בו ליקויים. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לעמק השווה והוסכם כי הנתבע ישלם בעבור הרכב סך 18,000 ₪. ביום המחרת נפגשו הנתבע וקורן בסניף הדואר בבת גלים, ולאחר שהתמורה הועברה במזומן, הועברה הבעלות ברכב על שם הנתבע. ט. לטענת הנתבע העסקה נעשתה מצדו בתום לב ובתמורה, ועל כן אין לתובע לבוא אליו בטענות, ותרופתו תהא בקבלת הסעדים המתחייבים מאת קורן, אשר הונה אותו ולא העביר לידו את התמורה שקיבל. 3. אין חולקין, ולפחות בנקודה זו קיימת תמימות דעים בין ב"כ הצדדים, כי תקנת השוק אינה חלה בענייננו. סעיף 34 לחוק המכר מורה כי כאשר נכס נד נמכר על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר, והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום לב. די בכך שלא הוכח כי קורן עוסק במכירת רכבים על מנת להוביל למסקנה כי אין תחולה לסעיף 34 לחוק. 4. המסקנה אותה מזמין אותי ב"כ התובע להסיק מכך הינה, כי אין לנתבע כל זכות בממכר ולכן חייב הוא להשיבו לידי התובע. לשיטתו, משלא חלה על המקרה דידן תקנת השוק, אין כל עדיפות לנתבע על פניו, לא כל שכן כאשר המכר נעשה בהעדר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. 5. אין בידי לקבל את ההנחה כי משלא חלה תקנת השוק, נשמטת הקרקע מתחת רגלי הנתבע והוא חייב בהשבת הממכר לידי התובע. כבר נפסק כי תקנת השוק מתמקדת בקונה ובנסיבות שבהן רכש את הנכס ולא בנסיבות בהן יצא הנכס משליטת הבעלים המקוריים (ראה פרופ' א. זמיר, חוק המכר תשכ"ח - 1968, פרוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, תשמ"ז - 1987, עמ' 690). נאמר כי "תוצאת תקנת השוק היא כי ללא קשר לנסיבות בהן הגיע הנכס לידי המוכר, רוכש הקונה בתנאי תקנת השוק בעלות שלמה בנכס, שהוא נקי מכל שיעבוד, עיקול וזכות אחרת. זכות הקניין הנרכשת בדרך זו ואשר תקפה לגבי כולי עלמא מפקיעה את זכויות הבעלים המקורי על הנכס וגוברת על זכות השעבוד שהיתה לו לגביו" (ע"א 1096/97 אבו ג'ובה נ' פימו בע"מ, פד"י נג (1), 481, 490). 6. בפרשה שנדונה בע"א 1096/97 הנ"ל נדרש כב' הנשיא ברק למקרה שבו נכרת חוזה מכר בין ראובן לשמעון, בגדרו עברה הבעלות בממכר לשמעון תוך שניתן שעבוד על הממכר למוכר. שמעון ביצע תרמית כלפי ראובן ובטרם בוטל חוזה המכר ונרשם השעבוד, מכר את הממכר ללוי אשר רכש אותו שלא בתום לב. בית המשפט הציב לעצמו את השאלה - ידו של מי על העליונה כאשר מחד גיסא, עומד כוחו של ראובן לבטל את עסקת המכר עם שמעון, ומאידך גיסא עומדת זכות הבעלות של לוי, וכך קבע: "בהקש מדיני עסקאות נוגדות (סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, סעיף 12 לחוק המטלטלין, התשל"א - 1971) ניתן לומר כי ידה של הזכות הראשונה בזמן על העליונה, אלא אם כן הזכות השניה בזמן נרכשה בתמורה ובתום לב... אכן, זוית ראיה זו היא העשויה ליתן את הבסיס הנורמטיבי לתפיסה כי רכישה בתמורה או בתום לב (אך בלא לקיים את שאר תנאי השוק הפתוח), עשויה לשלול את כח הביטול של הבעלים הראשון". באותו פסק דין בחן כב' השופט גולדברג מה טיבה של חובת ההשבה, כאשר עומדת לצד המרומה הזכות להשבה בעקבות הודעה על ביטול העסקה מחמת תרמית. כב' השופט גולדברג קבע כי זכות ההשבה הינה זכות אובליגטורית שעומדת לצד הנפגע כלפי המפר של החוזה ולא כלפי צד שלישי שרכש את הממכר מאת המפר בתום לב ובתמורה. 7. בע"א (חיפה) 4415/98 עתאמנה נ' עטיה, תק-מח 99 (2), 224, התייחס בית המשפט המחוזי בהרחבה להלכה שנקבעה בע"א 1096/97 הנ"ל. כב' השופט יעקב שווילי אשר שיקף את דעת הרוב קבע כי כב' הנשיא ברק פותח פתח בפסק הדין הנ"ל לכך שכאשר "עומדות זו מול זו זכות הבעלים הראשון וזכות הקונה מהרמאי, שקנה בתום לב ובתמורה (גם כשחסר אלמנט הנחוץ לתקנת השוק לפי סעיף 34) יד הקונה על העליונה". 8. כשאנו באים ליישם ההלכות הנ"ל על ענייננו אנו נדרשים לבחון האם רכש הנתבע את הרכב בתום לב ובתמורה. 9. סוגיית תום הלב 9.1 מטעם התובע העיד רק הוא עצמו. בתצהיר עדותו הראשית (ת/1) התייחס ארוכות למרמה שגילה במעשיו של קורן. לגבי הנתבע טען בקצרה כי מאחר ונתברר לו כי הלה היה קשור בדרך זו או אחרת עם קורן וכן לאור אופיה של המכירה ונסיבותיה, הרי הקונה רכש את הרכב בתמורה פחותה במיוחד, אם שולמה תמורה כלל, ובחוסר תום לב (סעיף 20 לתצהיר). 9.2 מטעם הנתבע העיד מר פאיז אבו סמרה אשר סיפר בתצהירו (נ/5) כי ביום 03.11.01 או בסמוך לכך שעה שתדלק את רכבו בתחנת דלק בחיפה, הבחין ברכב כשעליו שלט למכירה. הואיל וידע כי חברו, הנתבע, מבקש לרכוש לעצמו ג'יפ, בירר עם הנהג את מחירו של הרכב. לאחר שהלה נקב בסכום של 20,000 ₪, התקשר אבו סמרה לנתבע וזה ביקשו לסור עם הרכב למכונאי בשם אלכס נעמה על מנת לבדקו. לאחר שהמכונאי מצא מספר פגמים ברכב, ניהלו הצדדים ביניהם משא ומתן קצר שבסיומו הסכימו להשלים העסקה תמורת 18,000 ₪. למחרת היום, נסע מר אבו סמרה יחד עם הנתבע לסניף הדואר בבת גלים ולאחר שנבדק הרישום לגבי הרכב, העביר הנתבע לקורן סך 18,000 ₪ במזומן והצדדים הלכו איש איש לדרכו. הנתבע חזר בתצהיר עדותו הראשית (נ/4) על אותו תיאור של השתלשלות אירועים. בנוסף, הגיש הנתבע תצהיר מטעם קורן (נ/6) אשר סיפר כי התובע הוא זה אשר פנה אליו וביקש את עזרתו במכירת הרכב. לאחר שסיכם עמו כי יקבל דמי תיווך בסך 1,000 ₪, קיבל קורן לידיו יפוי כח וכן קיבל את החזקה ברכב. בעקבות מודעה שפרסם, פנה אליו הנתבע והרכב נבדק על ידי מכונאי בשם אלכס נעמה בבת גלים. לאחר הבדיקה הסכימו הצדדים כי הרכב יימכר תמורת סך 18,000 ₪ כאשר סכום זה היה כמחיר המחירון אותה עת. עוד הוסיף קורן כי באותו מעמד התקשר לתובע והסביר לו אודות מצבו של הג'יפ והבדיקה שנעשתה והוא הסכים למכור הרכב במחיר המוצע ללא כל הסתייגות. ביום 04.11.01 בוצעה העברת הבעלות ובאותו מועד, שילם הנתבע לקורן את מלוא התמורה במזומן. 9.3 גרסתו של הנתבע והעד מטעמו מר אבו סמרה היתה מפורטת, בהירה והגיונית. בעדותם בפניי עשו עלי רושם משכנע ולא מצאתי יסוד לקבוע כי קשרו קשר עם קורן להונות ולרמות את התובע. אין ספק כי קורן הוליך את התובע שולל והדברים עולים ברורות מחומר הראיות שהונח בפניי. חרף זאת, לא מצאתי יסוד לקשור את הנתבע לאותה מרמה באשר על פניו נראה כי העסקה נכרתה בנסיבות רגילות לחלוטין וללא כל סממנים של קנוניה או הונאה מצדו של הנתבע. 9.4 הגם שהתובע בתצהירו טען כי בין הצדדים היתה היכרות מוקדמת וכי התקיימו ביניהם קשרים כאלה ואחרים, לא הובאה כל ראיה לאושש טענה זו. נהפוך הוא, מעדותו של הנתבע עלה כי כלל לא הכיר את קורן עובר לעסקה וכי רק העד אבו סמרה הכירו הכרות שטחית. אבו סמרה העיד לעניין זה באמרו: "היה לי מוקד אמבולנסים בבת גלים ותושבי השכונה נהגו להתכנס בקיוסק בצמוד למוקד. לא הכרתי את אמיל אישית ולכן איני יכול לומר אם ניתן לסמוך עליו" (עמ' 14 שורה 26 לפרוטוקול). 9.5 התובע מלין על כך שלא נערך הסכם בכתב בגין עסקת המכר ולגבי דידו מצביע הדבר על כך שמדובר בעסקה פקטיבית שלא נועדה אלא להוציא הרכב מבעלותו שלא כדין. לא מצאתי יסוד לטענה זו. אין כל חובה בדין לערוך הסכם למכירת רכב דווקא בכתב, ולא הובאה כל ראיה על מנת להוכיח כי זהו הנוהג המקובל בשוק הרכבים. העסקה במקרה דידן היתה פשוטה למדיי והעברת הבעלות ברישומי משרד התחבורה נעשתה בד בבד עם העברת התמורה ולכן ספק אם היה צורך בהסכם כתוב. 9.6 כך גם טענת התובע לפיה הימנעותו של הנתבע מליצור עמו קשר על מנת לוודא את אמיתות יפוי הכח מלמדת על קנוניה וחוסר תום לב, דינה להדחות. בפני הנתבע הוצג יפוי כח חתום ומאומת על ידי עורך דין שלא היה בו כל סייג לגבי העברת הרכב ומכירתו לצד ג'. למותר לציין כי יפוי כח זה שימש אף להעברת הבעלות ברישומי משרד הרישוי. משכך, לא היתה כל חובה על הנתבע לאמת את נכונות יפוי הכח והדבר כלל לא התחייב מנסיבות העסקה. 9.7 בנוסף, הפנה התובע גם לכך שהתמורה בסך 18,000 ₪ שולמה, אם בכלל, במזומן והדבר מהווה לשיטתו אות נוספת המצביעה על הקנוניה שנרקמה בין הנתבע לקורן. אין בידי לקבל מסקנה גורפת כגון זו. נכון הוא שמדובר בסכום שאינו מבוטל, יחד עם זאת, ניסיון החיים מלמד כי אנשים נוהגים לא אחת לקיים עסקאות מעין אלו במזומן, מה גם שלא מדובר בעשרות אלפי שקלים. הנתבע העיד על עצמו כאדם אמיד המחזיק בבעלותו שלושה רכבים בו זמנית ולכן אין זה בלתי הגיוני כי יראה לשלם את התמורה דווקא במזומן, מתוך כספים שהחזיק ברשותו. 9.8 משהגעתי לכדי מסקנה כי העסקה נעשתה בדרך רגילה ומקובלת, כפי ששני צדדים סבירים נוהגים להעביר בעלות לגבי רכב, מבלי שניכרו בה סממנים של תרמית או הונאה ולאור התרשמותי מעדותו של הנתבע בפניי, מתבקשת המסקנה כי הלה פעל בתום לב שעה שרכש את הרכב מאת קורן. 10. שאלת התמורה 10.1 בהתאם להסכם בין התובע לבין קורן, עמד מחירו של הרכב על סך 30,000 ₪. לטענת התובע, סכום זה מגלם את שוויו של הרכב לאחר שהוכנסו בו תוספות רבות. לדבריו, בפרק הזמן שבו העמיד את הרכב למכירה, הוצע לו סכום של 25,000 ₪ אך הוא סירב למכרו במחיר זה. דא עקא, שהתובע לא הציג כל חוות דעת או ראיה ממשית אחרת לגבי שוויו של הרכב נכון למועד מכירתו לידי הנתבע. הדף של אתר כלשהו באינטרנט, אותו צירף לתצהירו, אינו יכול לשמש חלופה לראיה כדין, לגבי שוויו של הרכב. יתר על כן, לא הוצגו בפניי ראיות לגבי תוספות והשבחות שהוכנסו ברכב כביכול על ידי התובע. לבד מחשבונית אחת על סך 1,170 ₪ בגין תיקוני צבע מחודש 04/01 לא הוצגו כל ראיות לגבי התוספות הנטענות. 10.2 הנתבע מצדו הפנה למחירו של הג'יפ במחירון הרכבים המשומשים של יצחק לוי אשר עמד נכון למועד העסקה ע"ס 20,000 ש"ח. בנוסף, הציג הנתבע חוות דעת של שמאי (נ/2) אשר קבע בגדר ממצאיו כי עלות הרכב במצבו כפי שהיה ביום המכירה הינו כ- 18,000 ₪. 10.3 זאת ועוד, התובע הודה בחקירתו הנגדית כי הוא עצמו רכש את הרכב כשנה וחצי לפני העסקה נשוא הדיון במחיר 20,000 ₪. באותו מועד עמד מחירו בהתאם למחירון יצחק לוי בסביבות סך 25,000 ₪ (ראה עמ' 6 שורה 17 לפרוטוקול). 10.4 למותר לציין, כי הספק לגבי כך שהנתבע שילם תמורה כלשהי בגין הרכב, התעורר בליבו של התובע רק משנדרש להגיש תביעה זו שבפניי. בתביעה האחרת שהגיש כנגד קורן בבית משפט השלום , טען התובע, כי קורן שילשל את הכסף לכיסו. 11. המסקנה המתבקשת מכל האמור הינה, כי הנתבע רכש את הרכב בתנאי שוק רגילים, לאחר שבחן את רישום הבעלות לגביו בספרי משרד הרישוי וכן בחן את יפוי הכח שנחתם בידי התובע. בנסיבות אלו, לא היתה לו כל סיבה לחשוד כי המכר פגום וכי דבק רבב איזה שהוא בעסקה אותה ביקש לבצע. הואיל והתמורה ששולמה היתה סבירה בנסיבות העניין ומאחר ולא מצאתי לייחס לנתבע חוסר תום לב, אין יסוד לקבוע כי זכותו של התובע גוברת על זכות הנתבע בממכר. לא נעלמה מעיניי העובדה כי התובע נפל קורבן למעשה נוכלות מצדו של קורן ועומד למעשה כיום מול שוקת שבורה. יחד עם זאת, אין בידי אלא להפנות לכך שהתובע תרם לא במעט למצב שאליו נקלע בכך שחתם על יפוי כח ומסר את רכבו לאדם כמעט זר לו לחלוטין, מבלי שקיבל לידו ערובה כלשהי להבטחת זכויותיו. תמימותו של התובע, אדם משכיל, רופא במקצועו, אינה אלא פזיזות וחוסר אחריות שגבתה הימנו מחיר כספי כואב. מטעם זה, הגם שדין התביעה להדחות, איני עושה צו להוצאות. 12. על יסוד האמור, הנני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות.רכבמשפט תעבורהמשרד הרישוי / משרד התחבורה