1. בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי מר משה X (להלן: "התובע") כנגד המועצה האזורית אפעל (להלן: "המועצה") וכנגד עו"ד יעקב X (להלן: "עו"ד X"). 2. מכתב התביעה עולה כי התובע הינו מנהלה של חברת ג.א.ם. סחר והנדסה בע"מ (להלן: "החברה"). ביום 18/4/99 הגישה המועצה באמצעות עו"ד X תביעה כספית כנגד החברה (להלן: "כתב התביעה"), ומשלא הוגשה בקשת רשות להתגונן, ניתן כנגד החברה פסק דין ביום 12/10/99. כתב התביעה הוגש כנגד "חב' ג.א.מ. סחר והנדסה בע"מ באמצעות מנהלה X משה מרח' הגלעד 16, גני תקווה. ביום 25/12/99 נפתח בלשכת ההוצל"פ ברמלה תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין כנגד החברה. בבקשה לביצוע נרשם במקום המיועד לפרטי החייב: "חב' ג.א.מ. סחר והנדסה בע"מ באמצעות מנהלה משה X" ובמקום המיועד למילוי מספר זיהוי או ח.פ. נרשם "ת.ז. X " ומתחת לו נרשם "ח.פ. 1028862-51" אולם מספר זה נמחק, ונותר מספר תעודת הזהות של התובע בלבד. כתובת החברה החייבת צוינה ברח' הגלעד 16 גני תקווה, שהיא כתובתו הפרטית של התובע. במסגרת תיק ההוצל"פ הוטלו עיקולים על נכסי החייבת - בהתאם למבוקש על ידי המועצה באמצעות עו"ד X - דא עקא, בשל מילוי פרטי החייבת באופן שתואר, דהיינו מספר תעודת הזהות של התובע וכתובת מגוריו הפרטית, הוטלו העיקולים על נכסיו הפרטיים של התובע לרבות חשבונות הבנק שבבעלותו, וזאת כאשר התובע עצמו לא היה בעל דין בתביעה נשוא תיק ההוצל"פ, וממילא לא חב למועצה חוב כלשהוא. בכתב התביעה מבהיר התובע כי החברה מחזיקה ומנהלת עסק המשמש כמוסך לתיקון טרקטורים וציוד הנדסי באיזור התעשיה בכפר אז"ר, ואילו כתובת מגוריו הפרטית הינה רח' הגלעד 16, גני תקווה. התובע טוען כי הליכי ההוצל"פ שננקטו כנגדו באופן אישי, מקום שלא היה נתבע וממילא אינו חייב בתיק ההוצל"פ, גרמו לו עוגמת נפש, אי נוחות ופגיעה בשמו הטוב. 3. המועצה כופרת בנטען כמו גם עו"ד X אשר מבהיר בכתב ההגנה כי לא נגרם לתובע כל נזק שכן בסופו של דבר לא נרשם העיקול על חשבונותיו הפרטיים של התובע בבנק. עוד טוען עו"ד X כי טענות התובע הועלו בפני ראש ההוצל"פ בלשכת ההוצל"פ ברמלה, וזה דחה אותן והורה על המשך הליכי ההוצל"פ בכתובת שבגני תקווה. 4. דיון הפסיקה קבעה כי עקרונית ניתן לחייב בפיצוי אדם הנוקט הליכי סרק משפטיים כנגד אחר, וזאת במסגרת עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), כפי שנקבע למשל בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד ל"ט (1) 113 (להלן: "פרשת גורדון") וכן ברע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת וינשטיין, פ"ד נ"ד (5) 638: "על כל מתדיין קובע בית המשפט, מוטלת החובה לנהוג בהליכי משפט כלפי יריבו בכנות והגינות. בנהלו הליך משפטי בזדון או בחוסר סבירות, מפר המתדיין חובה זו, והפרתו מקימה אחריות בנזיקין במסגרת עוולת הרשלנות". לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות:- א. קיומה של חובת זהירות החלה על מזיק כלפי ניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית, והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית. ב. הפרת החובה האמורה. ג. הוכחת נזק כתוצאה מהפרת החובה. (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז (1) 113) (להלן: "פרשת ועקנין"). 4.1 חובת זהירות מושגית השאלה הנשאלת היא האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים, כאשר השאלה נבחנת לאור מבחן הצפיות, כלומר, האם המזיק יכול היה לצפות את התרחשות הנזק והאם צריך היה לצפותו. דומני שלא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות שחבים זוכים ובאי כוחם לחייבים בתיק ההוצל"פ, ועל אחת כמה וכמה - כנגד אנשים שאינם חייבים ואשר עלולים להינזק כתוצאה מנקיטת הליכי הוצל"פ כנגד החייבים. על הזוכה ובא כוחו מוטלת חובת זהירות מוגברת המתבטאת בין היתר בוידוא פרטי החייב אשר כנגדו נפתח תיק הוצל"פ,לבל יינזק חלילה מאן דהוא שאינו החייב, ובעניין זה, ובהתייחס לחובות עורך דין, כבר נקבע: "חובותיו של עורך דין אינן כלפי מרשהו בלבד. הוא חב חובות מסוימים גם כלפי יריבו וגם כלפי הציבור" (עמ"מ 34/56 עו"ד פלוני נ' היועמ"ש, פ"ע כ"ג 395, 401). 4.2 חובת זהירות קונקרטית במישור זה נבחנת השאלה "האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (פרשת ועקנין, עמוד 129, שם). שאלה זו, כמו קודמתה נבחנת על פי מבחן הצפיות - האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבותיו הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית - האם האדם הסביר צריך היה לצפות את התרחשות אותו הנזק. לעניות דעתי, ביחסים שבין התובע לבין המועצה ועו"ד X קיימת חובת זהירות קונקרטית ואבאר: 4.2.1 באשר למועצה אומנם נכון כי בין המועצה לבין עו"ד X שררו יחסי שליחות, ונראה כי במסגרת אותם יחסים, חרג עו"ד X מההרשאה שניתנה לו - נקיטת הליכי הוצל"פ כנגד חייבים. הדברים עולים מדברי עד ההגנה מר ברוך סגל אשר העיד כי "אני מאשר שהמועצה ייפתה את כוחו של עוה"ד X לפעול כנגד החברה בלבד. עו"ד X היה עו"ד הקבוע של המועצה לתביעות אזרחיות באותה עת" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 8-6), והדברים אף אושרו על ידי עו"ד X בחקירתו עת הבהיר כי "נכון שהנתבעת 1 (המועצה - ד.ג.) ייפתה את כוחי להגיש תביעה ולפתוח הליכי הוצל"פ כנגד החברה בלבד. לא ניתן לי ייפוי כוח לפעול כנגד מר X באופן אישי" (עמ' 3 שורות 29-28, אלא מאי? המועצה אינה זוכה פרטי רגיל אשר זכה באופן חד פעמי בפסק דין והוא מבקש להגישו לביצוע בלשכת ההוצל"פ, ולשם כך הוא מתקשר עם עורך דין. המועצה הינה גוף ציבורי, אשר מן הסתם לזכותו הרבה מאוד פסק דין שיש להגישם לביצוע בלשכת ההוצל"פ, וככזו - כגוף ציבורי אשר אמון על מתן שירות הוגן ואמין, חובה על המועצה לקיים מנגנון ביקורת כלשהוא אשר יפקח על הפועלים בשמה, ולא שמעתי שקיים מנגנון ביקורת שכזה, כגון לשכה משפטית למשל - שתפקידה לפקח על הפעולות המשפטיות הננקטות בשם המועצה. אומנם מר ברוך סגל העיד כי "אנו במועצה סמכנו על עו"ד X שיפעל בצורה מסודרת ומקצועית" (עמ' 2 שורה 23), ועו"ד X העיד על עצמו כי הוא "עורך דין שמונה שנים. תחומי העיסוק שלי כוללים בין השאר הגשת תביעות אזרחיות ואכיפתם בלשכות ההוצאה לפועל" (עמ' 3 שורה 30, עמ' 4 שורות 2-1) אלא שאינני סבורה שרשות ציבורית יוצאת ידי חובתה בהעברת הטיפול בענייניה המשפטיים לעורך דין חיצוני, בלא שתקיים איזשהו מנגנון של מעקב וביקורת, ומשלא נטען - וממילא לא הוכח כי המועצה הקימה גוף מעקב וביקורת שכזה, הרי שאין מנוס מהמסקנה שהמועצה חייבת לתובע חובת זהירות קונקרטית וכי חובה זו הופרה. 4.2.2 באשר לעו"ד X עו"ד X בעצמו, או באמצעות שלוחו הגיש לביצוע את פסק הדין כנגד החברה, ועל כן יש לייחס לוֹ באופן אישי את האחריות למילוי פרטי החייב בבקשה לביצוע, ומשכך, אין כל ספק כי ביחסים שבין עו"ד X לתובע קיימת חובת זהירות קונקרטית. לאור העדויות שנשמעו, הנני בדיעה כי חובת זהירות זו הופרה, ואבאר: מבדיקת "פרטי החייב" בבקשה לביצוע פסק דין עולה כי הפרטים מולאו באופן מעורפל ובלתי ברור, ולמעשה, המעיין בבקשה לביצוע יתקשה לקבוע האם החייבת היא החברה או שמא התובע? או שניהם? כזכור, ציין עו"ד X בבקשה לביצוע את מספר תעודת הזיהוי של התובע, דבר שלא רק גורם לפגיעה קשה בפרטיות התובע - שלא היה החייב על פי פסק הדין - אלא שציון מספר תעודת הזיהוי של התובע היא זו שגרמה לשרשרת תקלות שהביאו בסופו של דבר לנקיטת הליכי הוצל"פ כנגד התובע באופן אישי, ולא כנגד החייבת, וכאשר התבקש עו"ד X להסביר מדוע מלכתחילה ציין את מספר תעודת הזהות של התובע בבקשה לביצוע, ענה כי "אין לי הסבר מדוע ציינתי את מספר ת.ז. של X בבקשה לביצוע למרות שאינו חייב ואינו בעל דין" (עמ' 2 שורות 5-4). עוד עולה מעיון בבקשה לביצוע, כי מתחת לרישום מספר תעודת הזיהוי של התובע, נרשם מספר ח.פ. אשר נמחק, ולא ברור על ידי מי, משכך ברור כי בהתאם לנתונים שפורטו ב"פרטי החייב" הובאו נתוניו האישיים של התובע כחייב ולא כנציג החייבת. במהלך הדיון ניסה עו"ד X לתלות את קולר האשמה במזכירות לשכת ההוצל"פ ברמלה, וטען כי "כנראה שבמזכירות ההוצל"פ מחקו את הח.פ. והשאירו את מספר הת.ז." (עמ' 2 שורה 3). "אני אומר שאם בבקשה לביצוע מופיע מס' זיהוי של מר X, זו טעות טכנית של מזכירות ההוצל"פ" (שם, שורות 19-18) וכן "הטעות שבסופו של דבר המספר היחיד המופיע בבקשה לביצוע הוא של X היא לא טעות שלי. ברגע שעלתה הטעות בוצעה ההבהרה" (שם, שורות 21-20) ואין לי אלא להרים גבה בפליאה למישמע האמור, שכן, אין כל ספק כי "אדון" תיק ההוצל"פ, אשר פי מוצא פיו יישק דבר ותינקטנה פעולות בלשכת ההוצל"פ, הינו ב"כ הזוכה, ובעניננו - עו"ד X, והתנערותו מאחריותו תוך ניסיון להטיל את האחריות על עובדי לשכת ההוצל"פ, הינה מבישה. עוד יובהר כי תפקידם של עובדי לשכת ההוצל"פ מתמצה במילוי הוראות ב"כ הזוכה כפי שנכתבו. עובדי לשכת ההוצל"פ אינם מוחקים או מוסיפים מספרי זיהוי של חייבים מיוזמתם אלא פועלים על פי נתונים הנמסרים להם על ידי ב"כ הזוכה, והנני רואה בחומרה רבה את ניסיונו של עו"ד X להטיל דופי בעובדי לשכת ההוצל"פ ברמלה, מה עוד שעו"ד X לא הביא קצה קציה של ראיה להוכחת דבריו אשר נאמרו על דרך הסתם, בצורה שאינה מכבדת את אומרה. לא זו אף זו, בהמשך לדברי עו"ד X אשר טען כי "ברגע שעלתה הטעות בוצעה הבהרה" (עמ' 2 שורה 21), הרי שמדברי עו"ד X לפרוטוקול עלה כי לא מיניה ולא מקצתיה, ולא "בוצעה" כל "הבהרה". מסתבר כי כשהתקבלה הודעת העיקול בבנק, פנה הבנק לעו"ד X וביקש את הבהרתו באשר לחוסר ההתאמה בין שם החייבת ומספר תעודת הזיהוי של התובע שאינו החייב. הדעת נותנת כי מיד עם קבלת בקשת ההבהרה יזדרז ב"כ הזוכה ויפעל לתיקון המעוות על מנת למנוע עוול למי שאינו חייב, וכאשר נדרש עו"ד X בחקירתו לתגובתו לנספח י"א - היא בקשת ההבהרה מהבנק, ענה כי: "אני לא זוכר אם עניתי לבנק או להוצל"פ שהכוונה רק לעיקול של החברה. אני מהוצל"פ קיבלתי תשובה שלא בוצעו עיקולים. אני נזכר מה היה, הגשתי בקשה למימוש העיקול ולא קיבלתי את זה והגשתי עיקול... אני הגבתי למסמך שהתבקשה הבהרה, אבל לא בכתב. דיברתי עם לשכת הוצל"פ אחרי שבררתי שלא מממשים את הבקשה לעיקול. אני לא יודע לענות למי הגבתי בעקבות קבלת בקשת ההבהרה. אני הגבתי להוצל"פ". ולאחר דקות ארוכות בהן פשפש עו"ד X בניירותיו בניסיון למצוא את תגובתו לבקשת ההבהרה, הודה עו"ד X כי "עכשיו אני אומר כי ספציפית לנספח י"א לתצהירי לא הגבתי כי הודיעו לי שלא בוצע עיקול בחשבונות של לא של החברה" (כך בפרוטוקול, עמ' 3 שורות 14-5) ומפאת כבודו של עו"ד X לא אוסיף דבר לנאמר, אולם מהאמור ברור כי עו"ד X היה מודע לעובדת נקיטת הליכי הוצל"פ כנגד התובע באופן אישי, ומטעמיו הוא - שלא הובהרו במהלך הדיון - נמנע מלעשות מעשה כלשהוא למחיקת פרטיו האישיים של התובע מתיק ההוצל"פ על מנת למנוע עוול מיותר לתובע. עוד עולה מדבריו לפרוטוקול כי עו"ד X פיתח כנראה טינה כנגד התובע, וייתכן שביודעין ובמתכוון לא פעל לתיקון הפרטים בתיק ההוצל"פ שכן משנשאל האם בקשת ההבהרה של הבנק לא הדליקה אצלו נורות אדומות המזהירות מפני סיכון נקיטת הליכי הוצל"פ כנגד מי שאינו חייב, ענה: "זה הדליק לי שX ממשיך את מסכת ההתחכמויות וההתחמקויות שלו. אם בית המשפט אומר לי שהוא לא בעל דין, אני אומר שהוא בעל החברה" (עמ' 3 שורות 21-20) ולא נותר לי אלא לתהות האם עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של אורגן בחברה חלף עבר לוֹ מן העולם?? המסקנה היא שאין כל ספק שחובת הזהירות הקונקרטית החלה בין התובע לבין עו"ד X הופרה. 5. הנזק התובע טוען כי "הטלת העיקולים כאמור גרמה לי ולאישתי זעזוע קשה ולעוגמת נפש מרובה. נבצר ממני לפעול בחשבונות הבנקים ונפגע שמי הטוב, בשל חדירת המעקלים לביתי הפרטי, לרכושי ולנכסי האישיים" (סע' 18 בתצהיר העדות הראשית) וכן "עוגמת הנפש שנגרמה לי עקב ההליכים האמורים גרמה לי לפגיעה נוספת, בשל מצבי הבריאותי" (סע' 26 לתצהיר). אין ספק כי נקיטת הליכי ההוצל"פ מותירה תחושות של עוגמת נפש, כעס ובושה, על אחת כמה וכמה כאשר הם ננקטים אצל מי שאינו חייב, אלא מאי? התובע לא דייק בדבריו, ועשה ניסיון להאדיר ולהעצים את נזקו בדרך לא דרך. באשר להטלת העיקולים על חשבונותיו בבנק - בדיון הסתבר כי בפועל לא נרשמו העיקולים (שכן עו"ד X לא הגיב לבקשת ההבהרה) אולם אין ספק שעצם הגעת הודעת העיקול השגויה לבנק גרמה לתובע בושה, ובושה זו הינה ברת פיצוי. התובע טען כי שמו הטוב נפגע עקב כניסת המעקלים לביתו, אולם גם בנקודה זו לא דייק התובע בפרטים. ראש וראשונה, התובע טען כי "עלי להבהיר כי נציגי ההוצל"פ הגיעו ברכב אשר נשא שלט גלוי המזהה אותם כאנשי הוצאה לפועל" (סע' 26 לתצהיר) אלא שלעניות דעתי הדברים אינם נכונים שכן מניסיוני השיפוטי, בין היתר כסגנית נשיא לענייני הוצל"פ, ידוע לי כי ללשכות ההוצל"פ אין רכבים, וכי המעקלים מגיעים לבתי החייבים ברכבם הפרטי אשר אינו נושא תו זיהוי כלשהוא, ואשר על כן אין לי ספק שאיש לא היה עד לכניסת המעקלים לבית התובע, וממילא לא נפגע שמו הטוב, אלא מאי? פעם נוספת, החדירה הבלתי מוצדקת למעוזו ומבצרו הפרטי של התובע, גרמה ללא ספק לוֹ ולבני ביתו כעס רב ועוגמת נפש רבה. בפרשת גורדון קבע בית המשפט כי: "כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחיותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים, וצריכים לקבל הגנה ראויה, כמו כל אינטרס רכושי. כוסו וכיסו של אדם אינם חשובים יותר מכעסו" (שם, עמ' 141-140). ובעניין אשר בפני אין ספק כי שלמות נפשו של התובע ובני ביתו הופרה ונפגעה מחמת נקיטת הליכי סרק וחדירה לרכושם הפרטי, ויש לפצותם בגין כך. מעבר לצורך אציין כי התובע מבקש לעשות גזירה שווה בין פסיקת פיצוי בגין פגיעה בשם טוב ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") לבין פסיקת פיצוי בעוולת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין, אולם אינני מוצאת כל מקום לעשות גזירה שווה זו שכן חוק איסור לשון הרע דן בפיצוי מיוחד במצבים ספציפיים המפורטים בחוק, ואשר אף אחד מהם אינו מתאים לעניין אשר בפני, ועל כן החובה להוכיח את שיעור הנזק מוטלת על כתפי התובע. 6. אשם תורם עו"ד X טוען לאשם תורם של התובע בלשון רפה משהו, אולם המועצה טוענת זאת בפה מלא ובריש גלי, והצדק עימם, ואבאר: התובע הצהיר כי כתובתה הרשומה של החברה אצל רשם החברות הינה רח' טרומפלדור 56, פתח תקווה וכי כתובת זו לא שונתה מעולם לכתובת ביתו הפרטי (פרוטוקול מיום 28/2/02, עמ' 1 שורות 7, 11 וכן בתצהיר עדותו הראשית). בחקירתו הודה התובע כי החברה לא ניהלה את עסקיה ברח' טרומפלדור וכי בעבר היתה זוֹ כתובתוֹ הפרטית, וכיום קיימת במקום תיבת דואר הנושאת את שם החברה, אלא מאי? בתיק המוצגים שהגישה המועצה מצוי מסמך המיועד אל "מר עמוס" (גזבר המועצה) (נספח א' לתצהירי המועצה) מתאריך 1/11/96 ובו מלין התובע על כי מצב חשבונה של החברה טרם נשלח אליו כמובטח, והוא עותר ומבקש מהגיזבר: "אודה לך באם תועיל (כך במקור - ד.ג.) בטובך לערוך אותו (את החשבון - ד.ג.) ולשלוח אותו לפי כתובתי: ג.א.מ. סחר והנדסה בע"מ רחוב הגלעד 16, גני תקווה מיקוד 55900 אנא שנה גם במחשב את כתובתי. בתודה משה". כלומר, כנראה עם מעבר התובע ומשפחתו מרח' טרומפלדור בפתח תקווה לגני תקווה, עידכן התובע את גיזבר העירייה בעניין שינוי כתובתו, על מנת שהדואר וההתחשבנות המתייחסים לחברה, יגיעו ליעדם, ונשאלת השאלה מדוע לא ביקש התובע את משלוח הדואר לכתובת המוסך בכפר אז"ר אשר בו פעלה החברה?? לא זו, אף זו, ביום 2/1/01 קיבל התובע את האזהרה בתיק ההוצל"פ (בחתימת בתוֹ נועה) (נספח ג' בתיק המוצגים של עו"ד X) כאשר באזהרה נכתב בפירוש, בין היתר, שמו, כתובתו ומספר הזיהוי שלו, ולמרות זאת לא הזדעק התובע ולא אץ ללשכת ההוצל"פ על מנת להבהיר כי הוא עצמו אינו חייב ויש למחוק את פרטיו מתיק ההוצל"פ, אלא בחר להתעלם מהאזהרה, ורק משנמשכה הפעילות בתיק ההוצל"פ וננקטו הליכים בכתובתו הפרטית, הזדעק התובע, באיחור מה, והמסקנה היא, שלתובע אשם תורם מסוים והנני מעמידה את אשמו על שיעור של 25%. 7. סוף דבר, הנני קובעת כי על הנתבעים לפצות את התובע בסך של 10,000 ₪, ובניכוי אשם תורם בשיעור של 25%, ניתן בזאת פסק דין על סך 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הגשת התביעה, דהיינו 16/8/01 ועד התשלום המלא בפועל, בצירוף הוצאות אגרה יחסיות לסכום פסק הדין ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק. סכום פסק הדין ישולם כדלקמן: המועצה תשלם 15% מהסכום ואלו עו"ד X ישלם 85% מהסכום. תביעת סרק / הליך סרקפיצוייםעוולת הנגישה / תלונות שווא