עיקר העובדות ועילת התביעה 1.א. הנתבע הוא קרוב משפחתה של התובעת (בנה של בת דודה). הנתבע עלה ארצה מרוסיה כשנתיים קודם לתובעת (1992, 1994). כשנה לאחר עלייתה של התובעת ארצה בחודש ינואר 1995, העבירה לנתבע סך של 42,000 ₪, והנתבע חתם על מסמך שהוגש וסומן ת/1. וזו לשון המסמך, כתרגומו הנוטריוני מרוסית לעברית, המצורף לכתב התביעה: "16/01/1995 אישור בחתימה אני X יורי, ת.ז. X , המתגורר בכתובת - רמת-גן, מצהיר כי אני לוקח הלוואה מX גלינה בסך 14,000$ (דולר ארה"ב), ומתחייב כל חודש בחודשו להחזירה עד גמר מלוא הסכום. במקרה של דרישה לפרעון מוקדם, אני מתחייב להחזיר על פי הדרישה. כמו כן, אני מתחייב לתת יפוי כוח לניהול חשבון עו"ש שלי סניף 851, בנק לאומי. חתימה 16.01.1995" לנתבע היו שתי הסתייגויות לתרגום (מוצג נ/2 בתיק המוצגים של הנתבע) האחת - "מודיע" במקום "מצהיר", השניה - "לווה" במקום "לוקח הלוואה". אינני מוצא כל חשיבות להסתיגויות אלה. המסמך ת/1 נכתב בכתב ידו של הנתבע ונחתם בחתימתו. אין מחלוקת בין הצדדים, כי במהלך החודשים 08-09/99, החזיר הנתבע לתובעת במספר תשלומים, סך כולל של 42,000 ₪. סכום זה, 42,000 ₪, הוא הסכום בשקלים שהעבירה התובעת לנתבע בינואר 1995. התובעת טוענת, כי היה על הנתבע להחזיר את הסכום שניתן לו בערכים דולריים, ובאופן זה השיב הנתבע לתובעת סך השווה ל - 10,000 דולר בלבד, במקום 14,000 דולר שניתנו לו. התביעה היא להפרש הסך של 4,000 דולר, שווה ערך בשקלים ליום הגשת התביעה ל - 16,500 ₪. טענות הנתבע 2.א. הנתבע טוען קודם כל, כי הסכום לא נמסר לו כהלוואה, אלא למשמורת, משום שהתובעת היתה עלולה לאבד זכאותה לקיצבה מהמוסד לביטוח לאומי, אילו היה מתגלה כי ברשותה סכום זה. אינני מבין התעקשותו של הנתבע בסוגיה זו, שהרי גם לפי דבריו, מייד לאחר שהכסף נמסר לו למשמורתו, ביקש את רשותה של התובעת להשתמש בו לשם רכישת רכב עבורו (סעיף 6 לתצהירו). ומה זאת אם לא הלוואה? וכל זאת, מבלי להכנס לכך שבמסמך שנכתב ונחתם על ידו (ת/1) נרשם כי המדובר בהלוואה! מכאן ואילך - יכונה הסכום שנמסר על ידי התובע לנתבע בינואר 1995 בסך 42,000 ₪ - "ההלוואה". ב. מעבר לכך, טוען הנתבע שתי טענות מרכזיות: האחת - כי לא הוסכם שההלוואה תוחזר בערכים דולריים. השניה - כי למעשה החזיר לתובעת סכום העולה על סכום ההלוואה, הן בערכים דולריים והן בערכים שקליים. הסכום שהוחזר לתובעת: 3.א. נתחיל דווקא מהטענה האחרונה. לשם כך, יש צורך בפירוט עובדתי נוסף (עיקרי הדברים מוסכמים על שני הצדדים): עם הגעתה של התובעת ארצה, פתחה חשבון מטבע זר בבנק הפועלים בסניף רמת גן והפקידה בו סך של כ - 18,000 דולר, שקיבלה כדמי מכירת הדירה ברוסיה. לאחר שהנתבע, שידע על כך, פנה אליה בבקשה שתלווה לו סך השווה ל - 14,000 דולר לשם רכישת רכב (כאמור, לנתבע גירסה מעט שונה, אך חסרת השלכה לעניננו), משכה את הכסף שהופקד בחשבון זה, מסרה מתוכו לנתבע סך השווה ל - 14,000 דולר, ויתרת הסכום שהיה שווה ערך אז ל - 12,850 ש"ח הופקדה בחשבון חדש בנק הפועלים, שנפתח על שם הנתבע, כשלתובעת ניתן יפוי כח לפעול בחשבון זה. הסכום שנמסר לשימושו של הנתבע הופקד בחשבון אחר שלו, בבנק לאומי, וגם בחשבון זה ניתן יפוי כח לתובעת. הסכום שהופקד בבנק הפועלים הופקד בפקדון קצר מועד וחודש מעת לעת. ב. עיקר המחלוקת נוגעת לפעולות שנעשו בחשבון שבבנק הפועלים ולסכומים שנגבו ממנו, ובעיקר לשני סכומים: האחד - סך של 18,700 ₪ שנמשך מהחשבון ביום 12/03/99 כנגד המחאה בנקאית שנמסרה לתובעת. השני - סך של כ - 6,000 ₪ (בגירסה אחרת : 6,600 ₪) שמשכה התובעת במזומן ביום 29/08/95 באמצעות יפוי הכח שבידה. כמו כן טוען הנתבע, כי מסר לתובעת במזומן סך של 11,000 ₪. ג. התובעת טוענת, כי החשבון שבבנק הפועלים כלל אינו נוגע להחזרי ההלוואה הנדונה. היא מודה כי קיבלה את שני הסכומים הנזכרים, אך טוענת כי המדובר בכספה: הסך של 18,700 ₪ הוא הסכום שהתקבל בשנת 99, מהסך של 12,850 ₪ הנ"ל (יתרת הסכום שנמשך מחשבון מטבע זר שהיה לה, לאחר שנתנה 42,000 ₪ לנתבע). שהופקד, בפיקדון בבנק הפועלים בצירוף סכומי הריבית שהצטברו (סעיף 7 לתצהירה). הסך של 6,600 ₪ שנמשך על ידה, הוסבר בכך (עדותה, עמ' 9) שזהו סכום שקיבלה ממשרד הקליטה, והופקד על ידה בחשבון זה. מלל רב מאוד נפרש בכתבי טענותיו ובסיכומיו של הנתבע בקשר לפעולות שנעשו בחשבון שבבנק הפועלים ובקשר לסכומים שנמשכו ממנו, לטענתו, על ידי התובעת. לדבריו, הפקיד בחשבון זה סכומים שונים. בכתב הגנתו (סעיף 18) טען כי הפקיד בסה"כ בחשבון זה 24,850 ₪, וכי הפקדה אחת המופיעה בדפי החשבון בסך 29,000 ₪ לא נעשתה על ידו למיטב זכרונו. בתצהירו (סעיפים 18 21) שינה טעמו וטען כי נזכר, כי הפקדה זו בסך 20,000 ₪ אכן נעשתה על ידו לאחר שנטל לצורך כך הלוואה בסכום זה מחברת ביטוח תוך שעבוד רכבו, וזאת לאחר שהתובעת לחצה עליו לעשות כן. מתוך זה, כך לטענתו, משך לאחר מכן סכומים שונים ומסרם לתובעת. גירסה זו מעלה תמיהה. הייתכן כי הפקדה בסכום כזה, שהינה ההפקדה המשמעותית ביותר שנעשתה בחשבון, כעולה מדפי החשבון שהוצגו, ולמעשה ההפקדה המשמעותית היחידה מלבד הסכום הראשוני שהופקד, כאמור, על ידי התובעת עם פתיחת החשבון, תשכח מהנתבע, שזכר פרטים רבים אחרים, פחות משמעותיים?! וזאת, לאחר שלדבריו נטל הלוואה מיוחדת לשם כך ושעבד רכבו?! אף על פי כן, מוכן אני להניח כי דברי הנתבע בעניין הפקדת סכום זה אמת, לאור האסמכתא שהוצגה על ידו כראיה לקבלת סכום כזה באותו מועד (נ/7 למוצגיו), הגם שאין בכך ראיה כי סכום זה הופקד בחשבון בנק הפועלים, וזאת מאחר ולא מצאתי התייחסות של ממש בדברי התובעת לעצם הפקדתו של סכום זה (כמו גם סכומים נוספים אחרים). ה. אולם כך או כך, הרלוונטי לעניננו איננו מהם הסכומים שהופקדו בחשבון זה, שהרי בעל החשבון היה הנתבע עצמו, הגם שלנתבעת היה יפוי כח, אלא אם סכומים שנמשכו מתוכו נמסרו לתובעת, והאם מדובר בסכומים שנמסרו כהחזרי ההלוואה. הכלל בעניין זה פשוט וקל: הנתבע הודה כי קיבל הלוואה (גם על פי גירסתו שתחילה קיבל הסכום הנדון למשמורת ואח"כ ביקש להשתמש בו). עליו הראיה כי פרע את סכום ההלוואה. והנה, כאשר בא הנתבע ומפרט מהם הסכומים שנמסרו לתובעים, הוא חוזר בעיקר על אותם סכומים שנזכרו לעיל, מלבד סכום נוסף של 1,500 ₪, "ועוד כמה אלפי שקלים", ללא פירוט נדרש (סעיף 21 לתצהירו). וכי, מה פשוט היה מצידו של הנתבע, כבעל החשבון, לבקש מהבנק להמציא לו אסמכתאות של המשיכות הנטענות, כמו גם לגבי ההפקדות הנטענות (כולל הפקדת הסך של 20,000 ₪)? עינינו הרואות, כי כאשר הנתבע רצה בכך, ידע להשיג אסמכתאות כאלה (נ/4, נ/9, למשל), הנוגעות לאותם סכומים שנזכרו לעיל, ולהם בלבד. נשוב ונזכיר כי בעל החשבון בבנק הפועלים היה הנתבע עצמו, הגם שלתובעת היה יפוי כח לפעול בו. משכך, נטל הראיה להוכחת האמור על ידיו כבד יותר. עיון בדפי החשבון שהוצגו (נ/1 למוצגי הנתבע) מעלה כי חלק גדול מהפעולות הינו העברות מפיקדון והפקדות חוזרות בפיקדון. למעשה, ההפקדה המשמעותית ביותר שנעשתה בחשבון זה, מלבד הספק שלטובת הנתבע בהפקדת הסך של 20,000 ₪, נעשתה על ידי התובעת עצמה, עם פתיחת החשבון, כאמור לעיל. ואם נשוב לשני הסכומים שנזכרו: 1. - באשר לסך של 18,700 ₪, הרי אין חולק שהתובעת הפקידה עם פתיחת החשבון סך של 12,850 ₪, וכי הסכום הופקד בפיקדון סגור, שבודאי צבר סכומי ריבית במשך השנים. היכן, לגירסת הנתבע, פדתה התובעת סכום זה וסכומי הריבית שהצטברו? לא מצאתי התייחסות מתאימה של הנתבע לכך. יתר על כך, עיון בדפי החשבון (נ/1 למוצגי נתבע, השורות המתייחסות לחודש מרץ 99') מעלה כי באותו יום שבו נמשך הסכום של 18,700 ₪ לצורך רכישת המחאה בנקאית (שנמסרה לאחר מכן לתובעת) נשבר פיקדון בסכום קרוב לכך (17,937 ₪ וריבית בסך 431 ₪). מכאן, שגירסת הנתבע, כי הסכום של 18,700 ₪ הוא כנגד הפיקדון שהופקד על ידה, בצירוף סכומי הריבית, מסתברת והגיונית ביותר. 2 - באשר לסך של 6,600 ₪ שנמשך על ידי התובעת במזומן, טענה התובעת, כאמור, כי קודם לכן הפקידה בחשבון סכום מקביל שנתקבל על ידה ממשרד הקליטה לצורך רכישת מכשירי חשמל. צודק ב"כ הנתבע בטענתו בסיכומיו, לפיה לא נמצאה אסמכתא לכך בדפי החשבון. למרות זאת, לא אוכל לקבוע כי הסכום הנ"ל, או כל סכום אחר שנמשך מהחשבון יש לזוקפו על חשבון החזרי תשלומי ההלוואה, וזאת מן הטעם הבסיסי, שאכן אני סבור, כדברי הנתבעת, כי לכל שהתרחש בחשבון שבבנק הפועלים אין כל שייכות להחזרי תשלומי ההלוואה. ואנמק: ראשית, אין ספק כי גם לתובעת היה יפוי כח לפעול בחשבון, ויכלה לבצע בו הפקדות ומשיכות, כפי שהנתבע יכל. הדרך היחידה להתחקות אחר כל הפקדה ומשיכה היתה להציג אסמכתא עבור כל אחת כזו, וזאת ניתן היה להעשות על ידי הנתבע. האסמכתאות היחידות שהוצגו על ידו הינן יוצאות מן הכלל היכולות להעיד על הכלל. מכאן, שאין כל דרך לזקוף סכום כלשהו לזכות/לחובת כל אחד מהצדדים, ובוודאי שאין כל דרך לזקוף סכום כלשהו על חשבון החזרי ההלוואה. שנית, כל הסכומים, שנטען על ידי התובעת אלא כי התקבלו כהחזרי ההלוואה לא נתקבלו מתוך חשבון זה. ומה ההגיון בגירסת הנתבע, לפינה חלק מההחזרים בוצעו דווקא באמצעות חשבון זה? הנתבע טען עוד כי נתן לתובעת סך של 11,000 ₪ במזומן. התובעת הכחישה קבלת סכום זה מכל וכל. לא היתה כל ראיה תומכת לדברי הנתבע בנדון, מלבד זאת שבדפי החשבון מופיעה משיכה במזומן בסכום זה. הנתבע בעצמו אינו טוען כי סכום זה נמשך במזומן על ידי התובעת, אלא כי נמשך על ידו ונמסר לתובעת. אגב, לגירסת הנתבע במה נבדל סכום זה שנמשך על ידו ונמסר לתובעת מהסך של 6,600 ₪ שנמשך על ידי התובעת עצמה? הנתבע העיד בעניין זה את אימו גב' מינה ליביצקי. לדבריה (בתצהירה) התובעת עצמה סיפרה לה על כך, כיוון שביקשה למסור סכום זה לקרוב משפחה אחר בשם רוזנברג רומן. על פי דרישתה, הוציא בנה סכום זה במזומן ומסרו לתובעת על מנת שתמסרנו לרומן. אולם, רומן זה מסר תצהיר ואף העיד מטעם התובעת והכחיש במפורש קבלת סכום זה. לדבריו, עוד בסוף שנת 1995 פנה לתובעת וביקש ממנה הלוואה לרכישת רכב, אולם התובעת השיבה לו כי כבר הלוותה את הכסף שהיה לה לנתבע וביקשה ממנו להמתין עד שאימה תקבל רנטה מגרמניה, שהיה צפוי כי תקבל. סכום זה אכן התקבל כחודשיים לאחר מכן, והיא הלוותה לו סך של 10,000 ₪ (ולא 11 אלף) , וזאת בחודשים 2-3/96 (כאשר הסכום של 11 אלף נמשך במזומן מהחשבון בבנק הפועלים רק בספטמבר 96). עדותה של גב' לוביצקי בבית המשפט לא היתה אמינה (די לעיין בתשובותיה המתחמקות עמ' 6-7), וזהו טעם נוסף לדחיית עדותה. ומכאן לאמינותו של הנתבע. הנתבע, באופן מובהק, הותיר רושם בלתי אמין לחלוטין, עדותו היתה מיתממת וחלקלקה ובלתי סבירה כבר מתחילתה. הנתבע, כאמור לעיל, עלה ארצה כשנתיים קודם לתובעת וצעיר ממנה בהרבה, למרות זאת, בחר להציג עצמו כצד התמים והמנוצל במערכת היחסים שביניהם. כך, בסעיף 9 לתצהירו: "אדגיש, כי "מכתב ההתחייבות" (ת/1 הח"מ) נעשה לדרישת התובעת, אשר ניצלה את תמימותי. התובעת היא אשר הכתיבה לי מה לכתוב. הריני להצהיר כי לא הבנתי את המשמעות של החתימה שלי על המסמך, במיוחד לא הבנתי את המשמעות, כי אני חותם על קבלת דולרים, בעוד קיבלתי את הכסף בשקלים... האמנתי לתובעת בעיניים עצומות...", ודברים אלה נאמרים מפי אדם בעל השכלה גבוהה (עדותו, עמ' 5, שורות 7-8). התובעת, לעומת זאת, אומנם לא השאירה רושם תמים. אין המדובר באשה שאיננה מבינה בחשבונות בנק ובניהולם של כספים והיא יודעת לעמוד על זכויותיה. עם זאת, (אין סתירה בין השניים), עדותה היתה עקבית, בוטחת ובעלת הגיון פנימי. בשל כל אלה, אני קובע כי הסכום שהוחזר על ידי הנתבע לתובעת הינו אכן 42,500 ₪ (בהתאם לתיקון הקל בסך 500 ₪ בחישוב האריתמטי) ולא יותר מכך. החזר דולרי? 4. א. לשאלת ההחזר על פי ערך דולרי. אומנם, אין התייחסות מפורשת לכך במסמך ת/1 אך גם אין כל התייחסות אחרת. משכך, יש להתחקות אחר התכלית העסקית, שנראה כי הצדדים התכוונו אליה (ע"א 4628/83 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום 1991, פד"י מט (2) 265). אין ספק, שהצדדים לא התכוונו להחזר נומינלי, ללא כל הצמדה שהיא, בוודאי לא כאשר ההחזר נעשה למעשה קרוב ל - 5 שנים לאחר נטילת ההלוואה. כיוון שבמסמך נרשם סכום ההלוואה בערך דולרי, ולמעשה כלל לא נרשם הסכום בשוויו השקלי, אלא בשווי דולרי בלבד, אין זאת אלא שכך התכוונו הצדדים כי יוחזר. זוהי האופציה הקרובה ביותר לדעת הצדדים, כעולה מהרשום במסמך ת/1. דחיית אמינותו של הנתבע לעניין סכומי ההחזר תקפה גם לעניין כוונת הצדדים בסוגיה זו, ובוודאי שאינני מאמין לדבריו כי לא הבין משמעות החתימה על קבלת הכסף בדולרים. ג. אגב, האופציה האחרת היחידה האפשרית, אם נשלול כלא הגיונית האפשרות של החזר נומינלי, היא הצמדה למדד, וכלל איני משוכנע שהצמדה כזו היתה מביאה לתוצאה קטנה יותר. 5. תוצאה התוצאה היא, שאני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את סכום התביעה, 16,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 26/02/01, ועד לתשלום בפועל, וכן בשכ"ט עוד בסך 2,500 שח בצירוף מע"מ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪, שניהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.מסמכיםעולים חדשיםהלוואה