איבוד כרטיס אשראי בשדה התעופה




התובע הגיש תובענה נגד הנתבעת, בה עתר לחייבה בתשלום של 300,000 ₪. על פי כתב התביעה, שתי עילות בפי התובע:

(א) השבת כספים שנגבו מן התובע עקב שימוש לרעה בכרטיס אשראי: כרטיס אשראי מסוג ויזה שהחזיק התובע (אשר הונפק בידי הנתבעת), נעלם. העלמות זו נתגלתה לתובע ביום 4.7.99, עת שהה בשדה התעופה באילת (ראו: סעיף 3 לתצהיר התובע). התובע מסר מיידית הודעה על אובדן הכרטיס. חרף כך, חוייב חשבונו של התובע בבנק בסך של 112,762 ₪. חיוב זה כלל שש עסקאות דולריות שנערכו ביום 4.7.99 בקזינו בטאבה, בסכום כולל של 27,000 דולר. התובע הודיע לסגנית מנהל סניף הבנק בו מנוהל חשבונו כי לא ביצע את שש העסקאות הנ"ל. משהומצאו לתובע עותקים משוברי העסקאות נתברר לו כי מדובר בעסקאות שנעשו בהפרשים של דקות ספורות וללא חתימתו. פניותיו של התובע לנתבעת בבקשה לזכות את חשבונו בבנק בסכום בו חוייב, העלו חרס. הנתבעת הציעה לתובע להיבדק במכונת אמת, אך לא באה לכך הסכמת התובע.
התובע הגיש חוו"ד גרפולוגית (הגב' א. כבירי), לפיה החתימה על שוברי העסקאות אינה חתימתו וכן חוו"ד מאת מר א. הדר מהמכון הישראלי לפוליגרף, לפיה בדיקת פוליגרף שנערכה לתובע ביום 10.8.00, העלתה כי לא משך בעצמו ולא ביקש מאיש למשוך עבורו 27,000 דולר בכרטיס הויזה ביום 4.7.99. התובע דורש, אפוא, השבת הסכומים בהם חוייב.

(ב) פיצויים בגין לשון הרע: מנהל מחלקת ניהול סיכונים אצל הנתבעת, מר כהנא, הוציא לשון הרע על התובע, במכתביו מיום 18.4.00 ומיום 10.7.00. עותק המכתב הראשון הופנה למנהל סניף הבנק בו מנהל התובע את חשבונו. במכתב, מודיעה הנתבעת לתובע שבדיקת טענותיו העלתה כי שוברי העסקאות חתומים בחתימה הדומה לחתימתו ומכאן שהכרטיס היה לכאורה ברשותו בעת ביצוע העסקאות. יתר על כן: הכחשת העסקאות מצטרפת להכחשות קודמות של עסקאות שנעשו בבתי קזינו. בנסיבות אלה, כך נאמר, עולה האפשרות כי העסקאות נשוא התביעה בוצעו ע"י התובע. המכתב השני הופנה לבא כוחו (דאז) של התובע ואף בו מודיעה הנתבעת כי אינה מוכנה לשנות עמדתה (קרי: סירובה לזכותו בסכומים כלשהם), אלא אם כן ייבדק התובע במכונת אמת. במכתב חזרה הנתבעת על עמדתה אודות מהות דרישת התובע. בגין תוכן המכתבים, עתר התובע לחיוב הנתבעת בפיצויים בסך 200,000 ₪ בגין לשון הרע.



הנתבעת כפרה בטענות התובע. עמדתה היא כי התובענה אינה אלא נסיון לקבלת כספים שהתובע לא זכאי להם. לשיטתה, התובע הוא שעשה שימוש בכרטיסו ולאחר מכן מסר הודעה טלפונית אודות אובדן הכרטיס. כל השימושים בכרטיס ביום 4.7.99 (שהוכחשו בידי התובע) נעשו בשעות בהן שהה התובע בטאבה. כעובדה, מייד עם עזיבתו את טאבה וכניסתו לאילת, פסקו השימושים בכרטיס.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי לתובע היו בעבר כ-20 כרטיסי אשראי (מסוג ויזה או דיינרס). כל כרטיסיו נחסמו לשימוש אם מחמת אובדנם או גניבתם (ובכל פעם שהחסימה הייתה מסיבה זו, נעשה בכרטיס שימוש ע"י מאן דהוא בארץ או בעולם), אם בשל ניצול מסגרת הכרטיס לרעה, אם בגלל זיופים ואם בגלל התכחשות מצידו לעסקאות שעשה. לשיטת הנתבעת, כל פעולותיה דנן (לרבות סירובה לזכותו בגין עסקאותיו ביום 4.7.99), נעשו כדין בהתאם לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו – 1986 (להלן: החוק) ובהתאם להסכמים. כן כפרה הנתבעת בכך שמכתביה מיום 18.4.00 ו-10.7.00 הם בגדר הוצאת לשון הרע.נ


התובע הגיש כתב תשובה, בו טען שאין כל רלבנטיות לטענה כי החזיק כ-20 כרטיסי אשראי שנחסמו לשימוש (אם נחסמו), גם אם היה ממש בטענות אלה. זאת ועוד: החזרה מצד הנתבעת על לשון הרע בגדרי כתב ההגנה, מצדיקה חיובה בפיצויים מלאים, מוגברים ואף עונשיים.




באי כח הצדדים הסכימו, בישיבת 6.2.03, כי התובענה תוכרע על פי סעיף 79א (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, לאחר סיכומים בכתב ותוך הנמקה עפ"י הדין.




בתצהיר עדותו הראשית מעיד התובע, בשונה מהנטען בסעיף 4 לכתב התביעה, כי בערבו של יום 4.7.99, עת הגיע לאילת מטאבה, גילה בשדה התעופה שבאילת כי כרטיס האשראי שהיה ברשותו נעלם. בשל חששו כי הכרטיס נגנב או אבד, פנה הוא טלפונית, משדה התעופה לנתבעת והודיע לה על אובדן כרטיס האשראי. ביום ה- 29.7.99, עת חויב חשבונו בבנק על ידי הנתבעת, מסר לסגנית מנהל סניף בנק דיסקונט בנס ציונה (בו מנוהל חשבונו) את התכחשותו לעסקאות נשוא התביעה. בנוסף, פנה התובע לנתבעת ב- 23.9.99, והצהיר כי העסקאות הנ"ל לא בוצעו על ידו (נספח ב' לתצהירו). מאחר וטרם זוכה בסכום התביעה, נתן התובע הצהרה נוספת ב- 11.2.00 (נספח ג' לתצהירו). כתגובה לפנייה זו, הציעה לו הנתבעת לעבור בדיקת פוליגרף שתאמת את גרסתו. התובע סרב להיבדק בפוליגרף. תחת זאת ביום 13.8.00 ביצע בדיקת פוליגרף פרטית. התובע חוזר ומצהיר כי העסקאות לא נעשו ולא אושרו על ידו וכי לא מסר את הכרטיס לאדם אחר או הרשה לאדם אחר (לרבות בני ביתו) לבצע בו עסקאות (ראו סעיף 3 לנספח ג' לתצהירו).

מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר מ' רובינשטיין, ראש מדור חקירות של הנתבעת, וגב' ג. שמואלביץ', ראש צוות במחלקת הביטחון של הנתבעת. בתצהירו, מתייחס מר רובינשטיין לשימוש התובע בכרטיס הנ"ל בבתי קזינו שונים בטאבה, במהלך החודשים יוני – יולי 99. בסעיף 10.4 לתצהירו מתייחס הוא לשימוש בכרטיס על ידי התובע ביום 4.7.99, תוך שהוא מדגיש את השתהותו של התובע בהתכחשות לעסקאות הנ"ל ואת היותו של התובע בטאבה בעת ביצוען. תצהירה של הגב' שמואלביץ' סוקר את "עברו" של התובע. הוא כולל פירוט לגבי תשעה מקרים בהם התכחש התובע לעסקאות שבוצעו על ידו באמצעות כרטיסי אשראי מסוג ויזה ודיינרס שהנפיקה הנתבעת.



הוראות החוק החלות על העניין הן הוראותיו של סעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו - 1986 (להלן: החוק). סעיף קטן (א) מגדיר "שימוש לרעה" בהאי לישנא:

"שימוש בכרטיס חיוב בידי מי שאינו זכאי לכך לפי חוזה כרטיס חיוב בדרך של רכישת נכסים או משיכת כסף, ובכרטיס תשלום - גם טעינתו;".

שאלה היא מי נושא בנטל להוכיח כי בשימוש לרעה קא עסקינן: האם הנתבעת או שמא התובע. על פי דיני הראיות הכלליים המוציא מחברו – עליו הראייה. מכאן, שנטל הוכחת העובדות שבבסיס עילת התביעה, מוטל על התובע. באשר לנטל הנובע מחוק כרטיסי חיוב - ראוי ללמוד עליו מן ההלכות בדיני הביטוח, שעניינן הוכחת התקיימותו של מקרה הביטוח (ראו: ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (1) 837; ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (5) 661). עפ"י הלכות וייסנר וסיני הנ"ל, קיימים סוגים מסוימים של מקרי ביטוח שאינם מתיישבים עם גרימתם בידי בעל הנכס עצמו, שכן הם כוללים אלמנט של אי-הסכמה מצידו (כגון: פריצה, שוד, שריפה וכיו"ב). בסוגי עניינים אלה הנטל הוא על המבוטח לשלול את מעורבותו בהתרחשות מקרה הביטוח (ראו גם: מ' יפרח ור' חרל"פ ששון - דיני ביטוח (מהדורה שנייה, תשס"א) 242; י' אליאס דיני ביטוח (כרך א, תשס"ב) 466). באנלוגיה, כאשר חברת אשראי כופרת בחבותה לזכות את הלקוח בגין שימוש לרעה בכרטיסו, נטל ההוכחה כי מדובר בשימוש לרעה, היינו: כי לא הייתה כל מעורבות מצד הלקוח בשימוש לרעה זה, רובץ על כתפי הלקוח. לשון אחר: ממש כשם שהמבוטח צריך להוכיח התקיימותו של מקרה הביטוח לרבות היסוד הנגטיבי (שידו לא הייתה במעל), כך בענייננו, רובץ על התובע הנטל להוכיח כי נעשה (שלא בידיו) שימוש לרעה בכרטיס האשראי, שימוש המזכה אותו בהשבה. במידה ויוכיח התובע שימוש לרעה, יעבור הנטל אל כתפי הנתבעת (הטוענת לפטור מחבותה), להוכיח כי נתקיימה אחת מהחלופות המנויות בסעיף 5 (ד) לחוק כרטיסי חיוב, המסייגות את חבותה בכל הנוגע למי שגרם להתרחשות האירוע במתכוון (לעניין ההיקש מדיני הביטוח ראו, למשל, ת"א (ת"א) 57237/98 רז נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (טרם פורסם); 86669/98 פוגל נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (טרם פורסם); ת"א (ת"א) 127063/98 פישנזון נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (טרם פורסם)).ב



גרסתו של התובע לא הוכחה כדבעי. להלן עיקר טעמיי לכך.

(א) טענתו של התובע כי כרטיסו נעלם ואבד לו, נטענה כטענה בעלמא ולא הוכחה כנדרש. כסבור הייתי שהתובע יטרח לפרט ולו פירוט מינימלי היכן ומתי עשה הוא שימוש בכרטיסו לאחרונה לפני ההיעלמות ומה הייתה מהות השימוש וכי יוסיף ויבאר כמה זמן חלף מאז אותו שימוש אחרון ועד לגילוי דבר היעלמות כרטיס האשראי. כזאת לא נעשה. התובע אף הגדיל ושינה את גרסתו בעניין גילוי דבר היעלמות הכרטיס. בסעיף 4 לכתב התביעה נאמר "ביום 4.7.1999 עת שהה התובע באילת גילה, כי כרטיס האשראי נעלם..." (ההדגשה במקור). לעומת זאת, בסעיף 3 לתצהירו מציין התובע כי "בערב יום 4.7.1999, עת הגעתי לאילת מטאבה, גיליתי בשדה התעופה לתדהמתי, כי כרטיס האשראי נעלם ואינו ברשותי..." (ההדגשה שלי - מ' י').
בתחילה, במסגרת כתב התביעה, הרחיק התובע את עצמו מהימצאותו בקזינו בטאבה ואף טרח להדגיש את העובדה כי בעת שהייתו באילת, נערכו עסקאות בכרטיס האשראי האבוד בטאבה שבמצרים. ברם, התובע חזר בו בתצהירו מגרסה זו. יש בכך כדי לערער באופן ניכר את אמינותו, שהרי מדובר בפרט מהותי ביותר לתביעתו. לו שהה התובע באילת בעת שבוצעו העסקאות בכרטיס האשראי, כאמור בכתב התביעה, היה הדבר מחזק את גרסתו, שכן במקרה כזה ניתן היה, לכל הפחות, לקבוע, שהוא עצמו לא ביצע את העסקאות.
(ב) משחזר בו התובע בתצהירו מן האמור בכתב התביעה, ברי כי אכן שהה בטאבה בעת ביצוע העסקאות המוכחשות על ידו. גם אלמלא חזר בו התובע מגרסתו, אין כל ספק שהגרסה שמסר התובע בתצהירו בעניין זה היא הנכונה יותר, ולראייה - הבדיקה שנערכה בקבצי מערך בקורת הגבולות. על פיהם, ביום 4.7.99 עבר התובע מאילת לטאבה בשעה 14:39, וחזר מטאבה לאילת בשעה 18:09(נספח יג' לתצהירו של מר רובינשטיין). במועד זה נערכו 5 עסקאות דולריות בכרטיס שמספרו 4580960100282750. העסקה הראשונה שהוכחשה ע"י התובע, נערכה בשעה 15:26 היינו: כארבעים דקות לאחר כניסתו לטאבה. העסקה האחרונה שהוכחשה ע"י התובע נערכה בשעה 18:01, היינו: כ-8 דקות לפני יציאתו את טאבה. העסקאות המוכחשות החלו להתבצע בסמוך לכניסת התובע לטאבה, ופסקו בסמוך ליציאתו מטאבה. עובדה זו אומרת דרשני. אמנם, חוות דעתו של רמב"ג אילת, מר אלינגר, קבעה כי אין באפשרותו לאשר או להזים את האפשרות שהתובע שהה בקזינו בשעה 18:01 ונרשמה לו תנועה במחשבי ביקורת הגבולות בצד הישראלי כעבור כ-8 דקות בלבד. אולם, יושת אל לב כי אפשרות זו לא נשללה לחלוטין ע"י מר אלינגר, היינו: בנסיבות מסויימות הדבר ייתכן.
(ג) התובע מציין בסעיף 3 לתצהירו כי מייד עם היוודע לו דבר העלמות הכרטיס, פנה טלפונית משדה התעופה באילת אל הנתבעת והודיע לה על האבידה. אכן, הודעה כזו נמסרה אצל הנתבעת בשעה 19:52 (ראו נספח ב' לתצהיר מר רובינשטיין). בסעיף 6 לכתב התביעה מציין התובע את פנייתו לנתבעת ביום 23.9.99, בה הכחיש את העסקאות מיום 4.7.99 (נספח ב' לכתב התביעה). בסעיף 7 לכתב התביעה מציין התובע את פנייתו בשנית לנתבעת ביום 11.2.00 בה שב והכחיש בשנית את העסקאות מיום 4.7.99 (נספח ג' לכתב התביעה).
לטענת הנתבעת (סעיפים 23,15 לכתב ההגנה) התובע הכחיש את ביצוע העסקאות האמורות רק ביום 13.2.00 וזאת - רק לאחר פניות חוזרות ונשנות מטעמה. הנתבעת טוענת כי התאריך המצויין על גבי נספח ב' לכתב התביעה הינו תאריך שליחת הטופס לתובע. היא מעלה תמיהות לגבי השתהותו של התובע בהכחשת העסקאות עד ליום 13.2.00 היינו: למעלה מחצי שנה לאחר ביצוע העסקאות הנ"ל. לכאורה, מתצהירו של מר רובינשטיין (סעיפים 26-13) נוצר הרושם כי השתהותו של התובע בהכחשת העסקאות נובעת מן העובדה שביקש מן הנתבעת לראות את שוברי העסקאות ובפועל, הושלמה קבלת העתקיהם מאת המרכז הסולק במצרים רק במהלך ינואר 2000. אף על פי כן, אינני סבור כי יש בכך לחזק את גרסתו של התובע. מנספח ב' לכתב ההגנה אשר נשלח מאת גב' אמיתי, סגנית המנהל בסניף הבנק של התובע, עולה חיזוק ממשי לגרסתה של הנתבעת דווקא. למזכר מאת גב' אמיתי, שנשלח ביום 13.2.00, צורפו 2 הצהרותיו של התובע (כאמור, נספחים ב' ו-ג' לכתב התביעה). נספח ב' לכתב התביעה הינו טופס שנוסח ע"י הנתבעת, אשר כל הפרטים בו הודפסו על ידה. לקוח המתכחש לעסקאות שבוצעו בכרטיס אשר ברשותו, נדרש לסמן על גבי הטופס את העסקאות שאת ביצוען הוא מכחיש ולחתום בתחתיתו. יש ממש בגרסת הנתבעת כי התובע התכחש רק בחלוף כחצי שנה לעסקאות שבוצעו על ידו. והנה בשנית, נראה כי תצהירו של התובע אינו תואם את המתרחש בפועל. כאשר לקוח מחויב בחיוב שווא במסגרת חיובי אשראי, מצופה ממנו להתנגד לחיוב באופן חד משמעי ולעמוד על התנגדותו לאלתר. חוששני כי לקוח סביר לא היה משתהה עת כה רבה במצב כזה. במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר בסכום לא מבוטל (27,000 דולר).
הנתבעת טענה (בסעיף 13 לכתב ההגנה ובסעיף 28 לתצהיר מר רובינשטיין) כי "חלק מעשרות העסקאות הינן זיכוי חשבונו של התובע באמצעות הכרטיס בשל רווחים בבית הקזינו - לגביהן בחר התובע שלא להכחיש ביצוען". נוצר הרושם כאילו ביום 4.7.99 ביצע התובע עסקאות אחדות בטאבה, שחלקן עסקאות חובה וחלקן עסקאות זכות, בעוד שבמסגרת התביעה טען כי לא ביצע רק את עסקאות החובה. טענה זאת של הנתבעת אין בה כל ממש. היא חוטאת לאמת והיא רחוקה מן המציאות כרחוק מזרח ממערב. נספחים ה', ו' ו-י"א לתצהירו של מר רובינשטיין עצמו מראים בבירור כי ביום 4.7.99 נערכו רק עסקאות חיוב, בעוד שלא נערכה אף לא עיסקת זיכוי אחת! הטענות באשר לעסקאות זכות, שנעשו טרם ה- 4.7.99, שוב אינן ממין העניין בגדרי תביעה זו.
(ד) תצהיר הגב' שמואלביץ סוקר בהרחבה את "עברו" של התובע בכל הנוגע לטענות שווא בנוגע לעסקאות שבוצעו בכרטיסים שונים. אכן, אורחות חייו ואופי התנהגותו של תובע בעבר, ככל שיש להם רלבנטיות, מהווים גורם היכול להשפיע על מידת האמון שמוכן ביהמ"ש ליתן לדבריו, קל חומר למשקל הראייתי המוענק להם. במקרה כגון דא, מצווה ביהמ"ש בזהירות יתרה. הוא נדרש לאחיזה ראייתית איתנה בחומר הראיות שבפניו בטרם ייתן אימונו בגרסת התובע (ראו: י' קדמי על הראיות (חלק ראשון, תשנ"ט) 392). בענייננו, עברו של התובע מעיד אמנם על התכחשות כמעט "סדרתית" לעסקאות שבוצעו בכרטיסי האשראי שברשותו. יש בכך כדי להפחית במידת מה את משקלה הראייתי של גרסת התביעה.
(ה) בדיקת הפוליגרף - הנתבעת הציעה לתובע לעבור בדיקת פוליגרף, על מנת לאמת גרסתו (סעיפים 23 ו- 47 לתצהירו של מר רובינשטיין). התובע סירב. עם זאת, בחר הוא לבצע בדיקה מטעמו, שלא בתיאום עם הנתבעת. תוצאות בדיקה זו הגיש התובע לשם תמיכה בגרסתו (נספח ז' לתצהירו). במישור האזרחי, כפופים כללי הקבילות להסכמת הצדדים. במיוחד נכון הדבר בכל הנוגע לקבלתה של בדיקת פוליגרף כראייה מן המניין. לשם כך נחוצה הסכמה מפורשת מטעם בעלי הדין (ראו: ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב (1) 446; ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג (4) 177; ע"א 4027/97 סולפרד נ' עמישי, פ"ד נג (2) 522). הסכמה זו צריך שתינתן מראש ותתייחס הן לעריכת הבדיקה והן להגשת תוצאותיה. הנתבעת חזרה והדגישה את אי הסכמתה הן לעריכת בדיקת הפוליגרף החד צדדית והן להגשת תוצאותיה (סעיף 49 לתצהיר מר רובינשטיין, סעיף 84 לסיכומי הנתבעת). נספח ז' לתצהירו של התובע אינו יכול אפוא לשמש ראייה ואין לו כל משקל ראייתי.ו
(ו) חוו"ד הגרפולוגית - בתמיכה לתביעתו הגיש התובע את חוות דעתה של הגרפולוגית, הגב' אורה כבירי (נספח ח' לתצהירו). אמנם אין עוררין על כך שניתן לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמיתות חתימתו של בעל דין (ראו: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3) 240, 262). לא זו בלבד, אלא שביהמ"ש רשאי לקבוע את זהותו של הכותב על סמך חוו"ד של מומחה לכתב יד כראייה יחידה וזאת כאשר מדובר ברמת וודאות מסוג "זהות" (ראו: י' קדמי על הראיות (חלק שני, תשנ"ט) 913). אולם, יש לזכור כי מלאכת זיהוי כתב היד מחייבת מומחיות רבה. היא מצריכה שימת לב למאפיינים עדינים ביותר המייחדים ומבדילים את כתב היד (שם, בעמ' 914). בכל מקרה, מסור שיקול הדעת לבית המשפט, אם לתת אמון בחוות הדעת, אם לאו. בענייננו, סבורני כי לא ניתן להסתמך רק על חווה"ד שהוגשה, כראייה יחידה, עת מוטל ענן כבד של ספק על גרסתו של התובע. מדובר באדם שמהמר לעיתים קרובות (ובכך אין כל פסול חוקי) ונוהג להתכחש באופן תדיר לעסקאות הימורים שבוצעו בכרטיסי האשראי שברשותו. אדם כזה, הצובר "נסיון" בהתכחשות לעסקאות אשראי שביצע, סביר יהיה להניח כי כבר צבר די נסיון, על מנת שיוכל לדעת כי עליו לחתום בחתימה השונה מחתימתו הרגילה. עוד יודגש כי חוות הדעת אינה מסתמכת על מסמכי מקור כי אם על העתקים צילומיים אשר שוגרו במכשיר פקסימיליה, כנחזה מהם.נ
בנסיבות אלה לא ניתן לייחס משקל רב לחוו"ד שצורפה לתצהירו של התובע, לא כל שכן משקל שניתן להסתפק בו כראייה יחידה להוכחת התביעה.

8. כל האמור לעיל, מוביל למסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי נעשה שימוש לרעה בכרטיסו. מכאן, שאינו זכאי להשבה של הסכומים בהם חוייב כרטיסו ביום 4.7.99 בסך של 27,000 דולר.

9. מכאן, לעילתו השנייה של התובע, שעניינה לשון הרע. ההגדרה של "לשון הרע" מצויה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, הקובע כי לשון הרע היא כל דבר שפרסומו עלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע באחת מארבע החלופות המנויות בסעיף. טענתו של התובע במקרה דנן מתאימה לחלופה השנייה, לפיה "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - ... (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו". פרסום לשון הרע יכול להיעשות, בין היתר, גם בכתב. עליו להימסר לפחות לאדם אחד, זולת הנפגע עצמו. על מנת לקבוע כי הפרסום הינו הוצאת לשון הרע, אימצה הפסיקה את המבחן האובייקטיבי, היינו: מידת הפגיעה שבפרסום תיבחן בעיני האדם הסביר (ראו: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281, 293; ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו (2) 607, 617). בהנחה כי אכן בלשון הרע קא עסקינן (ואיני משוכנע בכך כל עיקר), יש לבדוק אם עומדת לנתבעת אחת מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. נטל הוכחת התקיימותה של מי מההגנות מוטל על הנתבעת. הנתבעת טוענת כי עומדות לה מספר הגנות, אשר בגינן יש לדחות התובענה בעילה זו.

10. טענת ההגנה הראשונה שהועלתה על ידי הנתבעת היא הגנת "אמת דיברתי" המצויה בסעיף 14 לחוק. הגנה זו כוללת שני יסודות מצטברים (ראו: פרשת הוצאת עיתון הארץ הנ"ל, בעמ' 299), שייבחנו על פי מבחן אובייקטיבי (שם, בעמ' 300). האחד, עניינו מידת האמת שיש בפרסום המהווה לשון הרע; השני, עניינו מידת "העניין הציבורי" שיש בפרסום. אמיתות הפרסום תלויה במידת ההתאמה הקיימת בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת בבית המשפט (א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 217). בהתאם למבחן האובייקטיבי, אין בפרסום שני המכתבים מאת מר כהנא כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע, שכן הכף נוטה בבירור לטובת הנתבעת. כאמור לעיל, כשל התובע בהוכחת גרסתו ומנגד, גרסתה של הנתבעת מהימנה בעיני. ניתן אפוא לקבוע שקיימת אמת בפרסום שני המכתבים. ברם, כאמור לעיל, אמיתות הפרסום איננה תנאי מספיק לצורך תחולת הגנת סעיף 14. תנאי זה מחייב קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום. בענייננו אין בתוכן הפרסום, כשלעצמו, לתרום לציבור הרחב. אולם, עצם העברת המידע לגורמים הרלוונטיים טומנת בחובה את התועלת לכלל הציבור, שכן לציבור אינטרס בהעברת המידע אליהם (שנהר, שם, בעמ' 226-227).

11. טענת הגנה נוספת של הנתבעת יסודה בסעיף 13 (9) לחוק. במסגרת הגנה זו, מסיקה הנתבעת חובת פרסום הנגזרת מסעיף 6 (ב) לחוק כרטיסי חיוב. סעיף 6 (ב) הנ"ל מאפשרת לנתבעת לחזור ולחייב את הלקוח, תוך מסירת הודעה המפרטת את הנימוקים לחיוב. ויודגש: הסעיף קובע כי הודעה זו צריכה להימסר ללקוח ותו לא. לא ניתן לקבוע, אף לא במשתמע, שמוטלת על הנתבעת חובת פרסום על פי דין לכל מאן דבעי. לפיכך, אין הגנה זו עומדת לנתבעת.ב

12. הנתבעת טוענת גם להגנות הקבועות בסעיפים 15 (2) ו- 15 (3) לחוק. לשם הסתמכות על אחת מן ההגנות שבסעיף 15, על הנתבעת להוכיח כי עשתה את הפרסום בתום לב, ותחת אחת הנסיבות המנויות בסעיפים הקטנים שבסעיף 15 הנ"ל. במקרה דנן, אמונת הנתבעת עצמה בנכונות הדברים שפרסמה עומדת לזכותה, שכן אמונה כנה באמיתות הפרסום יש בה כדי להעיד על תום לב (ראו למשל: ת"א (ת"א) 7165/84 פישמן נ' בר-און, פ"מ תשמ"ז (3) 120, 124).
תנאי מקדמי להסתמכות על הגנת סעיף 15 (2) הוא שהמפרסם עשה את הפרסום מתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית. במקרה דנן, לא מצאתי כי קיימת לנתבעת חובה כלשהי לעשות זאת. חובה זו תתעורר בהתקיים נסיבות מיוחדות, כשעניין הציבור דורש את הפרסום, ולא רק כשלכאורה, הפרסום הוא בעל עניין ציבורי לגיטימי (ראו: ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ, פ"ד כג (2) 87, 92).
באשר להגנה הקבועה בסעיף 15 (3) - היא חלה על פרסום שנעשה לשם הגנה על אינטרס אישי וכשר ואינה מותנית בקיום חובה כלשהי לעשיית הפרסום (א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 294). המניע של הנתבעת בפרסום מלמד אף הוא על תום הלב הנדרש (שם, בעמ' 320). בענייננו, המניע היה הגנה על האינטרס של הנתבעת עצמה. המבקש להסתמך על הגנת סעיף 15 (3), צריך להוכיח ארבעה תנאים מצטברים (א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 293 - 298):
(א) קיים עניין אישי כשר, אשר הגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום - לנתבעת יש עניין אישי שהינו, לכל הדעות, כשר, בשמירה על נכסיה, דרך הגנה על פירעון חובותיהם של לקוחותיה.
(ב) תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין - על מנת לקיים תנאי זה במלואו, נדרש שיהא קשר הגיוני בין מהות הפרסום לבין ההגנה על העניין האישי הכשר. הנתבעת הראתה כי קיים קשר הגיוני בין מהות הפרסום לבין ההגנה על העניין האישי הכשר, שהרי הפרסום אכן היה רלוונטי לשם הגנה על אינטרס זה של הנתבעת (ראו: ע"פ 24/50 גורלי נ' היועמ"ש, פ"ד ה 1145, 1167).
(ג) הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף - למעט התובע, הופנו המכתבים למנהל הבנק ולעו"ד במברגר, בא כוחו דאז. העתק המכתב הראשון (נספח ד' לתצהירו) נשלח למנהל סניף נס ציונה בבנק דיסקונט, בו מנהל התובע חשבון מזה שנים, ואילו המכתב השני (נספח ה לתצהירו) נשלח לעורך דינו. התובע בחר שלא לציין את העובדה שהעתקי שני המכתבים נשלחו לנמענים רק כתגובה לפנייה מצידו לנתבעת באמצעותם: העתק מהמכתב הראשון נשלח כתשובה לפנייתה של סגנית המנהל בסניף מיום 13.2.00 (נספח י"א לתצהיר מר רובינשטיין). זאת ועוד, הבנק בו מנוהל חשבונו של התובע משמש כמנפיק משותף של כרטיסי אשראי ביחד עם הנתבעת וברור שהיא חייבת לידע אותו באינפורמציה כגון דא. כל חיוב או זיכוי של התובע בעסקאות אשראי נעשה אף הוא דרך הבנק - וודאי שעל הבנק לדעת ממה נובע כל חיוב או זיכוי של לקוחותיו. אינפורמציה זו הינה רלוונטית ביותר עבורו ומכאן נובעת חובתה של הנתבעת לידע את הבנק בכל אינפורמציה כגון דא. המכתב השני נשלח לעו"ד במברגר, כתשובה לפנייתו שלו למר כהנא. עו"ד במברגר משמש שלוחו של התובע, וכידוע - שלוחו של אדם - כמותו. ולפיכך, שליחת המכתב מאת מר כהנא לעו"ד במברגר היא מחויבת המציאות, היינו: מתוקף היותו מיופה כוחו לא זו בלבד שצריך הוא להיות מודע לפרטי המקרה, אלא שחייב הוא לעשות כן. נראה כי הנתבעת הפנתה את המכתבים רק למספר מצומצם של גורמים הנוגעים בדבר ישירות, והיא עומדת גם בתנאי זה.
(ד) הפרסום נעשה בתום לב - במסגרת זו יש לשים דגש על האמצעים שננקטו על ידי הנתבעת על מנת לוודא שהדברים שהיא עומדת לפרסם הם נכונים (ראו: א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 297-298). כמו כן, יש לקחת בחשבון את מידת הפגיעה שנגרמה לתובע עקב הפרסום (ראו: פרשת גורלי הנ"ל, בעמ' 1168). נראה כי הנתבעת לא חסכה מאמצים לברר באופן מקיף ביותר את גרסתו של התובע. היות והנתבעת עומדת בארבעת התנאים הנדרשים במסגרת הגנה זו, אין להטיל עליה חבות בגין הוצאת לשון הרע.

13.כאמור לעיל, התובענה נדחית. כעת, יש ליתן את הדעת על הוראת סעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, החלה על הסכם ההתקשרות בין הצדדים (נספח א' לתצהיר מר רובינשטיין). מסגרת האשראי של התובע ביום 4.7.1999 הייתה 75,000 ₪ למשיכה בחו"ל. התובע ביצע עסקאות בסך של 112,672 ₪. היה על הנתבעת להימנע מאישורן של עסקאות בסכום החורג מ-75,000 ₪. היה עליה לכל הפחות לנסות לברר את פשר החריגה לפני מתן האישור. כזאת לא נעשה. לעומת זאת, משנמצא כי התובע ביצע את העיסקאות, יש רגליים לסברה כי היה מאשר את החריגה לו נתבקש. אין אפוא מקום לקבוע כי הנתבעת יכולה הייתה להקטין את נזקי התובע לו ניסתה לבקש אישורו לסכום החורג מן התקרה.ו

התובענה נדחית. בנסיבות, התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק נתוני אשראי

  2. כרטיס אשראי חסום

  3. ביטול עסקת אשראי

  4. הכחשת עסקת אשראי

  5. זיוף כרטיסי אשראי

  6. העמדת אשראי לפרעון

  7. כרטיס אשראי מזוייף

  8. אי חידוש מסגרת אשראי

  9. תביעה בגין העמדת אשראי

  10. שינוי הסכם אשראי עם הבנק

  11. שימוש לרעה בכרטיס אשראי

  12. הפסקת אשראי על ידי הבנק

  13. שימוש בכרטיס אשראי גנוב

  14. אשראי במסגרת ליווי בנקאי

  15. חיוב על כרטיס אשראי גנוב

  16. תביעה נגד כאל כרטיסי אשראי

  17. חריגה ממסגרת אשראי מאושרת

  18. גביה שלא כדין בכרטיס אשראי

  19. תיקון חוק שירות נתוני אשראי

  20. תביעה של לאומי קארד נגד לקוח

  21. הפסקת אשראי בנק לפרויקט בניה

  22. איבוד כרטיס אשראי בשדה התעופה

  23. טענה כי הבנק ניצל מצוקת אשראי

  24. ביטול קנייה בכרטיס אשראי שנגנב

  25. אחריות ספק בעסקת אשראי טלפונית

  26. תביעה בגלל סירוב הבנק לתת אשראי

  27. רשלנות בשמירה על קוד כרטיס אשראי

  28. דרישה לפתוח חיסכון כתנאי לקבלת אשראי

  29. בקשה לא לחייב חשבון - אשראי דוקומנטרי

  30. בדיקת תעודה מזהה - תשלום בכרטיס אשראי

  31. תקנות שירות נתוני אשראי, התשס''ד-2004

  32. אשראי בריבית נמוכה לרכישת קרנות נאמנות

  33. חוק היטל על אשראי במטבע חוץ, התשמ"ז-1987

  34. הזמנת כרטיסי טיסה באמצעות כרטיס אשראי מזוייף

  35. שימוש בצ'קים או כרטיס אשראי בהליך פשיטת רגל

  36. פיצוי על חוסר אפשרות למשוך כסף בכרטיס אשראי בחו''ל

  37. בקשה להבהרת החלטה ולמתן צו עיקול זמני על מסגרת האשראי

  38. הסתמכות על הבטחה בעל פה על ידי עובדי הבנק כי יינתן אשראי

  39. צו שירות נתוני אשראי (דחיית תחילתו של החוק), התשס"ד-2004

  40. תקנות שירות נתוני אשראי (הכשרה לפקח על פעולות), התש''ע-2009

  41. העובדה שהבנק היה נכון בעבר לסטות ממסגרת האשראי המוסכמת אינה מחייבת

  42. צו שירות נתוני אשראי (דחיית תחילתו של תיקון מס' 3 לחוק), התשס"ט-2009

  43. טוען הבנק כי לא חייב לכבד כל פעולה אשר תביא לחריגה ממסגרת האשראי בחשבון

  44. תקנות השקעות משותפות בנאמנות (עסקאות באשראי ופדיון יחידות באשראי), התשס''א-2001

  45. תקנות הגנת הצרכן (מכירות, מכירות באשראי, מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות), התשמ''ג-1983

  46. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (קביעת אחידות מטבע בחוזי ביטוח ודמי ביטוח באשראי), התשמ''ד-1984

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון