1. בפני תביעתו הכספית של מוזיקאי נגד זמרת על סך 62,888 ₪ וזאת בגין שכר ראוי, אותו הוא דורש עבור עבודה שביצע, לטענתו, עבור הנתבעת בקשר להפקה מוזיקלית של תקליט, אותו ביקשה הנתבעת להוציא. 2. התובע, מר יאיר X הוא מוזיקאי, נגן עוד וכינור, ומורה לשירה ולמוסיקה מזרחית, מלחין, ועל פי כתב התביעה הוציא כשמונה תקליטים מיצירותיו עד כה. 3. הנתבעת, שפרה X היתה תלמידתו של התובע בבי"ס למוסיקה רימון. 4. בסוף שנת 99 פנתה התובעת לנתבע וביקשה שישמש מפיק מוסיקאלי של תקליט הביכורים שלה והתובע נאות לבקשתה. אין חולק על כך שהתובע השתתף, לפחות בחלק מהחזרות וההקלטות ואף שימש כנגן כינור בארבעה שירים. כמו כן, אין חולק על כך ש"חתול שחור" עבר בין התובע והנתבעת, אשר הוביל לכך שהנתבעת החליטה לעבוד עם מפיק מוזיקלי אחר (נסיבות הסכסוך הן השנויות במחלוקת). 5. התובע טען, כי היה ברור לשני הצדדים, כי עבודתו היא עבודה בשכר, אם כי, בשל יחסי האמון בין הצדדים, לא נחתם בטרם התחילה העבודה, הסכם בדבר שעור השכר שיקבל. לפיכך, משהופסקה עבודתו בטרם הושלמה הפקת התקליט, הוא דורש שכר ראוי כדלקמן: עבור כל יום חזרה 976 ₪ (X 11 חזרות, בהן השתתף) עבור כל יום הקלטה 2,840 ₪ (X 14 הקלטות, בהן השתתף) עבור נגינה בארבעה שירים 2,400 ₪ סה"כ 52,896 ₪ + מע"מ : 61,888 ₪ עבור הוצאות נסיעה וחניה 1,000 ₪ סה"כ 62,888 ₪ 6. הנתבעת טענה כי היה ידוע ומוסכם מראש כי לא תהיה לתובע כל דרישה כספית ממנה, כיוון שידע שאין לה אפשרות לממן הפקת תקליט, וכל שסוכם הוא כי, כאשר יסימו את הפקת התקליט, אז יוחלט ביניהם על אחוז מסוים אותו יקבל התובע כתמורה לעבודה מהרווחים העתידים. הנתבעת טענה כי היא זו שהחלה לעבוד עם הנגנים בחדרי החזרות על עיבודים לשירים שהמתינו להפקה סופית של התובע, וכי התובע השתתף רק בחמש חזרות בלבד, וכי התובע השפיל אותה ופגע בה והפסיק עבודתו למרות שלא פיטרה אותו, ומאחר ולא הפיק את התקליט ממילא אינו צריך לקבל כל סכום מאחוזי הרווח שיהיו, אם יהיו. הנתבעת טענה (סעיף 19 לכתב ההגנה) כי התובע הוא זה שגרם לה לנזקים וכי היא לא התחיבה לשלם לו כל סכום, ולפיכך - יש לדחות את התביעה. 7. השאלות העובדתיות השנויות במחלוקת הן: א) האם סוכם בין הצדדים כי התובע יקבל שכר עבור עבודתו? ב) אם כן - מהו השכר הראוי, שעל התובע לקבל עבור עבודתו. 8. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה יש לקבל את התביעה בחלקה מהנימוקים כדלקמן: א) האם סוכם כי עבודתו של התובע תהיה בשכר? התשובה לכך היא חיובית. התובע ציין בתצהירו וחזר על כך בעדותו, כי לא הסכים בשום שלב לעבוד בחינם. התובע ציין כי הנתבעת היתה תלמידתו במשך לפחות ארבע שנים, ואישר כי הוא לימד אותה שעורים פרטיים, מחוץ לכותלי ביה"ס וזאת ללא שכר מאחר והוא "עשה לה טובה" וגם נהנה מכך (עמוד 21 שורות 19 - 23 לפרוטוקול). אך, מאחר ודובר בהפקת תקליט מסחרי, דהיינו תקליט שעומד להמכר בשוק הוא ביקש לקבל שכר כמפיק. לתצהיר העדות הראשית שלו צרף טיוטת הסכם שכותרתו "הסכם - מפיק מוסיקאלי בתקליט "שפרה X"". טיוטת הסכם זה נשלחה לתובע מהנתבעת ובה כתוב במפורש, כי הוא יקבל שכר וזאת נוסף לאחוזים מהמכירות של התקליט. אין חולק על כך שהתובע לא הסכים לתנאים שנכתבו בטיוטה ולפיכך גם לא התגבשה הטיוטה להסכם, אך הנתבעת הביעה בטיוטה זו את הסכמתה לשלם לתובע שכר מלבד הרווחים העתידיים. התובע צירף לתצהירו מכתבים ששלחה אליו הנתבעת, וזאת לאחר שהיחסים ביניהם הגיעו לכלל "פיצוץ". ממכתב ששלחה אליו ביום 14/12/2000 (נספח - לתצהירו של התובע) לא ניתן להתרשם כי מעשיו של התובע כלפי הנתבעת היו כה "מזעזעים" כדברי הנתבעת או כי מדובר ב"אדם לא נורמלי" (עמוד 41 שורות 26 - 28 לפרוטוקול) ובמכתב כותבת הנתבעת, בין היתר: "...לכן אני מכבדת אותך מאד ומצפה שגם אתה אותי. יאיר, מעריכה את העבודה שלך. אותך כאדם. את איבון ואת מה שהספקת לעשות בחיים. תמיד תשאר המורה שלי והאיש שליווה אותי בתחילת דרכי...". במכתב נוסף שכתבה אליו מספר חודשים לאחר מכן (נספח ד' לתצהירו של מר X) כותבת, בין היתר הנתבעת: "מהתנהגותך הסקתי, באופן סביר למדי, כי אין ברצונך לשוב ולעבוד על המשך התקליט, ולכן רואה אני את עצמי חופשייה מכל מחוייבות לגבי המשך העסקתך בנושא זה. הריני להודיעך כי בכוונתי לשכור מפיק שיסיים את עבודתך, תוך שמירת זכויותיך המוזיקליות בנוגע לעבודה אשר כבר ביצעת. ברצוני לשוב ולהזכיר לך כי הצעתי בנוגע לתשלום על עבודתך שבוצעה בעינה עומדת, וכי ברצוני להידבר בהקדם האפשרי על מנת לסיים ענין זה. ושוב ברצוני להבטיח כי כל זכויותיך המוזיקליות באשר לעבודתך שבוצעה יישמרו, וברצוני להודות לך על תרומתך הייחודית". דהיינו - גם לאחר שכבר היה ברור לנתבעת, כי התובע לא ממשיך להפיק את התקליט, היא עדיין עמדה על הצעתה לתשלום עבור עבודה שכבר ביצע "תוך שמירת זכויותיך המוזיקליות בנוגע לעבודה אשר כבר ביצעת". מכאן, שאין לקבל את גרסתה ולפיה היא הציעה לתובע את טיוטת ההסכם בגלל שהוא אילץ אותה ואיים עליה והעמיד אותה במצב של "אין ברירה" (עמוד 39 שורות 29 - 28 לפרוטוקול), שכן גם לאחר שחלפה תקופה, ולא דובר ביום שבו היו הקלטות שקיומן הופסק עקב התנהגותו של התובע (לטענת הנתבעת), עמדה ההצעה בעינה. הנתבעת ציינה בעדותה כי עוד בחדרי החזרות, דהיינו - בטרם החלו ההקלטות, כבר דרש התובע כסף (עמוד 40 שורה 19 לפרוטוקול). התובע אמנם טוען כי היה ב-11 חזרות והנתבעת טוענת כי הוא היה רק ב-5 חזרות, אך גם אם נקבל את גרסתה בענין זה, הרי שכבר בחזרות הראשונות (שכן 5 חזרות הן מספר חזרות מועט ביחס לחזרות הדרושות להפקת תקליט) דרש התובע כסף. אם כך - באיזה שלב הוא כן הסכים לעבוד ללא שכר???!!! התובע תמך גרסתו בעדותם של הנגנים אשר ניגנו בתקליט שהופק. כל הנגנים קיבלו שכר, גם אם שכר נמוך. מר פרננדו קנופף אישר כי קיבל רק 300 דולר אך ציין כי הוא אהב את החומר הכלול בתקליט ואהב את המוזיקה של הנתבעת, ועל כן הסכים לכך. סכום זה קיבלו גם נגנים נוספים, אשר העידו מטעם התובע. הגב' מיכל רהט קיבלה אף היא שכר, והנתבעת אישרה כי מיכל אמורה לקבל כ-650 דולר. למותר לציין, כי גם האולפנים, שבהם הוקלט התקליט, לא עבדו חינם אין כסף וכך גם הדפוס שבו הודפסה עטיפת התקליט. אינני מקבלת את הטענה, ולפיה כל הנגנים ונותני השירותים עבדו תמורת שכר ודוקא התובע, שהוא מוזיקאי, בעל שם בתחומו, היה אמור לעבוד חינם אין כסף, תוך התחיבות לקבל אחוז מסוים מהרווחים, אם יהיו רווחים כאלו. מה עוד שכלל לא סוכם, בשום שלב, מה יהיה האחוז שיקבל, ומה יהיה במצב שבו יהיו הפסדים ולא רווחים, שכן מדובר בתקליט ביכורים של זמרת מתחילה, ומי יכול להיות ערב לכך שתהיה לתקליט הצלחה מסחרית??!! הגב' חן לי פישמן, אשר עזרה לנתבעת לקדם את עשיית התקליט הצהירה כי כולם ידעו שהשכר שיקבל מי מהצוות יהיה סמלי, אם בכלל (סעיף 9 לתצהירה). הגב' פישמן אישרה בעדותה כי הנגנים קיבלו כסף אך כינתה זאת כ"בונוס". לא ברור לי מדוע יש לקרוא לתשלום עבור עבודה שנעשתה בפועל כ"בונוס". אין מדובר בתוספת לשכר בסיסי עליו סוכם, אותו ניתן להגדיר כ"בונוס", אלא הנגנים עצמם הגדירו את התשלום שקיבלו כ"שכר", ואין סיבה ליצור הבחנה סמנטית בין "שכר" ו"בונוס" בנסיבות הענין. הכוונה היא: לתשלום אותו קיבלו נגנים עבור עבודה שביצעו. מר ליאור שושן, אשר הפיק את התקליט לאחר שהתובע כבר לא היה מעורב בהפקת התקליט הצהיר כי ידע על מצבה הכלכלי של הנתבעת ונרתם לעזרה ללא תשלום על מנת "לחלץ" את פרויקט התקליט שהוא כל עולמה של הנתבעת, ורק בשלב מתקדם יותר, כשקיבלה הנתבעת מלגה, היא שילמה לו כהחזר על הוצאות שהוציא סך 5,000 ₪ + מע"מ, למרות שלא היתה חייבת לעשות כן. דהיינו - גם מעדותו ניתן להסיק, כי אין זה "רגיל" ו"שיגרתי" להפיק תקליט ללא כל תשלום שהוא. והוא, שידע היטב את קשייה הכלכליים של הנתבעת, קיבל, למרות זאת, החזר עבור הוצאות, בסכום שאינו שולי כלל, שכן כל הוצאותיו הן עבור דלק, חניה ואוכל, ולא מעבר לכך. ואם מר שושן קיבל החזר עבור הוצאות אלו, מדוע התובע אינו רשאי לדרוש החזר הוצאות עבור אותם רכיבים בדיוק??!! מה עוד, שביקש סכום נמוך לאין ערוך כהחזר על הוצאותיו. לסיכום: לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי אכן היה מוסכם וברור כי עבודתו של התובע איננה בגדר עבודת חינם וכי הוא זכאי לתמורה עבור עבודתו. ב) מה הוא השכר הראוי המגיע לתובע? (1) הניתוח המשפטי: עפ"י סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כלללי) תשל"ג - 1973: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". ב"כ התובע ציטטה בסיכומיה מפסק דינה של כב' השופטת וסקרוג בבית משפט השלום בחיפה, ת"א 10757/91 עו"ד שלמה לבנוני נ' ירק הקריות בע"מ (פירוק) ואח', נ"ו (4) 206, 208 - 209 שם קבע ביהמ"ש: "יש אמנם מקרים, שבהם אדם, שבדרך כלל מקבל שכר בעבור עבודתו, נדרש לתת שירות או לבצע עבודה מסוימת, בידיעה, כי בגינה לא ישולם לו שכר כל עוד לא יגיע לידי הסכם סופי עם המזמין למסירת העבודה. אולם, מקרים אלה הם נדירים ויוצאי דופן, והטוען בדבר אפשרות כזו צריך להוכיחה...". ביהמ"ש העליון בע"א 136/92 בייניש - עדיאל עורכי דין נגד דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פד"י מ"ז (5) 114, נקבע (בעמוד 125) כי הבסיס הנורמאטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), והוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון ולפיו אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין. בפסה"ד נקבע כי קביעת שכר ראוי נעשית לפי נסיבות כל מקרה ומקרה, כאשר חלק ממערכת השיקולים הנלקחת בחשבון הוא גם המוניטין של נותן השירות באותו תחום. ראה לענין זה גם: ע"א 499/89, 502/89 רמת אביבים בע"מ ואח' נגד מירון, בן ציון ופריבס, עורכי דין, פד"י מ"ו (4) 586, 593. (2) הניתוח העובדתי מר עדי רנרט, הגיש חוות דעת מטעם התובע, וציין כי יש לו נסיון רב בהפקת תקליטים, בין היתר לזמרים כמו: שלמה ארצי, יהודית רביץ, גידי גוב ועוד, וצרף לחוות דעתו תעריפון של איגוד המוסיקאים העצמיים. מר רנרט ציין כי התובע הוא נחשב למוביל בתחומו ומוערך מאד בקרב תלמידיו, אומנים העוסקים במוסיקה מזרחית אומנותית ועוד וכי הוא נחשב כבר סמכא בתחום. מר רנרט ציין, כי מחיר להפקה מוסיקלית של תקליט נע בין 6,000 $ - 12,000 $ וכי אומן ברמתו של התובע אמור לקבל מחיר בחצי הגבוה של הסקלה. אשתו של התובע העידה אף היא כי סכום הפקה עבור תקליט כזה צריך לעלות על 5,000 - 7,000 $. מר ליאור שושן, אשר טיפל בהפקת התקליט של הנתבעת, כאשר התובע כבר לא היה מעורב בהפקה העיד בבימ"ש, כי עבור הפקת תקליט ניתן לבקש בין 8,000 $ - 15,000 $ (עמוד 36 שורה 17 לפרוטוקול). אלא - שבמקרה דנן, המחלוקת העיקרית איננה מה המחיר של הפקת תקליט שלם, וזאת, מאחר והתובע לא הפיק את התקליט עד תומו, ולפיכך, יש לבדוק, מה השכר הראוי המגיע לו עבור חלקו בעבודת הפקת התקליט. התובע ביצע עבודה יסודית במלאכת הבאת ראיותיו והביא כעדות מטעמו, את תצהירו של מר אלון דלח, מבעליו של אולפן ההקלטות "הצוללת" שבו בוצעו חלק מההקלטות. מר דלח צרף לתצהירו פלט מחשב של אולפני הצוללת ובו רישומי תאריכים הקלטות ושעות הקלטות (נספח א' לתצהירו) וציין, כי למיטב זכרונו נכח התובע בכל תאריכי ההקלטות. מר דלח נקב ב-10 מועדי הקלטות. הן מר דלח והן מר ברמן בעדותם לא יכלו לאשר חד משמעית כי התובע נכח בכל ההקלטות ומר ברמן נקב בכ-8 מועדי הקלטות שבהן התובע נכח (עמוד 11 שורות 22 - 29 לפרוטוקול). הנתבעת ציינה, כי לטענתה התובע השתתף ב-5 חזרות וב-11 הקלטות. מאחר והנתבעת מאשרת כי נכח ב-11 הקלטות ולא הוכח בודאות כי אכן נכח התובע ב-14 הקלטות, כפי שטען, אני מקבלת בענין זה את גרסתה שכן נטל הראיה הוא על התובע, אך לגבי החזרות, מקובלת עלי גרסת התובע, שכן היא נתמכת בתצהירה של הגב' מיכל רהט,שלא נסתר, ובתצהירה של אשתו של התובע, אשר הסתמכה על רישומי יומן משרד נג'מה הפקות (משרדם של התובע ואשתו) - [ראה סעיף 8 לתצהירה]. כמו כן, אישר מר פרננדו קנופף כי במהלך החזרות ההפקה היתה ע"י התובע. מר דלח, מאולפן הקלטות "הצוללת", ציין כי לפחות לגבי רוב מועדי ההקלטות, בהן נקב, השתתף גם התובע וכך גם הנגנים. יודגש, כי אין מדובר בנגנים, שהם אויביה של הנתבעת, רובם למדו עימה בבי"ס רימון (עמוד 38 שורה 19 לפרוטוקול) והם קיבלו את השכר שהובטח להם, כך שמניע פסול לעדותם, לא מצאתי כלל ועיקר. טענת הנתבעת, ולפיה התובע ביצע עבודה פגומה מבחינה מקצועית הועלתה בכתב ההגנה באופן סתמי לחלוטין, כך שהתובע כלל לא היה צריך להשיב לה, וטענת מר ליאור שושן בתצהירו באשר לאיכות העבודה שביצע התובע היא בגדר הרחבת חזית של ממש. זאת ועוד, אין בפני תביעה שכנגד על נזקים כלשהם, וטענות כה חמורות כנגד מוזיקאי מקצועי בתחומו, שגם הנתבעת במכתבים (נספחים ד' ו-ב' לתצהירו של התובע) איננה חוסכת בסופרלטיבים לגביו מבחינה מקצועית, צריכות להטען בפירוט ולא סתמיות יתרה בכתב ההגנה. בין אם התובע פגע בנתבעת ובין אם לא; (שכן, הנגנים אנשי האולפן לא יכלו להעיד על האירוע הנטען ע"י הנתבעת) התוצאה הסופית היא, שהוא לא המשיך לעבוד עם הנתבעת על הפקת התקליט עד תומו, אך הוא עבד בהפקת התקליט בתקופת החזרות ובחלק מתקופת ההקלטות, ומגיע לו שכר עבור עבודתו. מה עוד שהתובע ניגן ב-4 שירים בתקליט כנגן כינור ומגיע לו שכר, גם עבור כך. ג) כאשר עלי לבצע אומדן של שכר ראוי המגיע לתובע, יש לקחת בחשבון מספר פרמטרים: (1) מצבה הכלכלי של הנתבעת בעת הפקת התקליט: כל הנגנים והאנשים המעורבים בהפקה ידעו כי אין ביכולתה לשלם סכומי כסף גבוהים, ועל כן, למרות שהתובע הוא בעל שם בתחומו, במקרה דנן, אני סבורה, כי הוא ידע שלא יוכל לגבות את הסכום הגבוה מבין סקאלת המחירים, אלא סכום על פי הרף הנמוך דהיינו - עלות כוללת של הפקת תקליט היא בסך של 5,000 דולר בלבד. (2) השלב שבו הפסיק התובע להפיק את התקליט: אני מעריכה, על סמך העדויות שבפני, כי התובע ביצע כ-60% מעבודת הפקת התקליט (ולא הוכח כלל כי היה צורך בהקלטת רוב החומר מחדש - כפי שטען מר שושן) ולפיכך השכר הראוי המגיע לו, בנסיבות הענין, הוא 60% מסך של 5,000 $. דהיינו - סכום השווה ל- 3,000 $ + מע"מ. מלכתחילה, לא סוכם בע"פ או בכתב בין הצדדים כי התשלום יהיה עפ"י מספר ימי חזרות או הקלטות, אלא נהוג לשלם עבור הפקה סכום כולל (ראה עדותם של עדי רנרט, ליאור שושן ואיבון X), ולפיכך הסכום המגיע לתובע הוא הסכום אליו הגעתי ולא הסכום אשר נטען בכתב התביעה. (3) תשלום עבור נגינה בארבעה שירים: התובע טען כי עליו לקבל 2,400 ₪ עבור הנגינה וזאת עפ"י תעריף תעריפון אגודת המוסיקאים, אשר צורף לתצהיר. במקרה דנן, הנגנים, אשר היו עדי התובע אישרו, כי הסכימו לקבל סכום נמוך יותר מהמקובל, שכן היו מודעים למצבה הכלכלי של הנתבעת וכן אהבו את החומר ורצו להשתתף בתקליט. כך למשל קיבל נגן הבס עבור כל החזרות וההקלטות סך 300 $ בלבד! סכום נמוך לכל הדעות, וסכומים דומים קיבלו גם הנגנים האחרים. התובע העיד כי כאשר היתה הנתבעת תלמידתו הוא נתן לה כ-200 שיעורים פרטים בחינם, דהיינו - הוא היה מודע למצבה הכלכלי (והכחיש את טענתה ולפיה שילמה 50 ₪ לשיעור). ולפיכך - מקובל עלי, כי גם במקרה דנן, עוד בטרם התגלעה מחלוקת בין הצדדים, היתה הבנה כי המחיר יהיה נמוך מהרגיל. על כן, אני אומדת את התשלום עבור הנגינה בסך של 1,800 ₪ בלבד (שכן, אין ספק שהתובע מקצועי לאין ערוך מהנגנים האחרים, שרק סיימו את לימודיהם בבי"ס "רימון", ורצו להשתתף בתקליט, לאו דוקא משיקולים כלכלים, שכן מדובר בנגנים שהיו בתחילת דרכם המקצועית). (4) החזר הוצאות: התובע דרש החזר הוצאות בסך 1,000 ₪ בלבד עבור הוצאות נסיעה וחניה. סכום זה הוא סביר ביותר, בהתחשב בכך שליאור שושן קיבל 5,000 ₪ + מע"מ עבור החזר הוצאות. 9. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: סך 15,470 ₪ ( סכום השווה ל- 3,000 דולר + מע"מ נכון ליום פסק הדין) סך 1,800 ₪ עבור נגינה סך 1,000 ₪ החזר הוצאות סה"כ 18,270 ש"ח הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (19/2/2001) ועד התשלום בפועל. ב) כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.הפקה