בפני תביעה לתשלום דמי תיווך. התובעת 1, חברה בע"מ, מפעילה סוכנות לתיווך מטעם "רימקס" ברח' ויצמן 42 כ"ס (להלן: משרד התיווך). התובעת 2 הינה מתווכת הפועלת במסגרת משרד התיווך (להלן: המתווכת). בחודש יולי 99' פנה הנתבע למשרד התיווך לקבלת שרותי תיווך. לטענת התובעות, התעניין הנתבע בדופלקס בתקציב של 350,000$, והמתווכת הציעה לו נכס מהסוג ובתקציב שביקש. בהמשך השיחה, מסרה לו המתווכת, מיוזמתה, מידע על פרוייקט קוטג'ים מתוכנן בשם "נופי הפארק" בכ"ס, אשר נמסר ע"י היזם שלו, חברת ר.ר.מ. 114 בע"מ (להלן: היזם), לתיווכו של משרד התיווך. רכישת קוטג' בפרוייקט המתוכנן עמדה במסגרת התקציב שהציג הנתבע, ואף פחות מכך. במסגרת הצגת הפרוייקט ע"י המתווכת, הוצגו לנתבע תוכניות ותשריט להמחשה' אשר נתקבלו מהיזם' וכן עיקרי מפרט טכני. הנתבע חתם על כתב התחייבות מיום 23.07.99, במסגרתו התחייב לשלם למשרד התיווך דמי תיווך מיד לאחר שיושג הסכם מחייב. דמי התיווך שנקבעו בין הצדדים היו של 1.25% + מע"מ ביחס לפרוייקט, שיעור מופחת ביחס לדמי התיווך שהתחייב הנתבע לשלם ביחס לדופלקס אשר עמדו על 2% + מע"מ. נוכח התעניינות הנתבע בפרוייקט, יזמה המתווכת ותיאמה פגישות בין הנתבע לבין היזם והקבלן של הפרוייקט, והתקיימו מספר פגישות בין הצדדים, כאשר בסופו של יום רכש הנתבע אחד הקוטג'ים בפרוייקט, ע"י התקשרות בהסכמים נפרדים עם בעל הקרקע ועם הקבלן של הפרוייקט, כפי שהוצגה לו העיסקה במשרד התיווך. הסכום הכולל של העיסקה היה316,000 $. היזם שילם למשרד התיווך דמי תיווך, כמוסכם ביניהם, בסך 1.5% מהשווי הכולל של העיסקה, ובסה"כ 5,545$ (23,480 ₪). לאחר חתימת הסכם רכישת הקרקע והסכם הבניה ע"י הנתבע, ומשלא שולמו דמי התיווך, פנה משרד התיווך (באמצעות ב"כ) לנתבע בדרישה לתשלום דמי התיווך, אך הנתבע הודיע כי הוא מוכן לשלם דמי תיווך רק בגין מרכיב הקרקע, שעמד על פחות ממחצית סכום העיסקה הכוללת. הנתבע (באמצעות ב"כ) אף שלח שיק על הסך המהווה 1.25% + מע"מ ממרכיב הקרקע בעיסקה, אך התובעות נמנעו מלפרוע אותו, משום שבמכתב הנלווה אליו, מיום 3.5.00, ציין ב"כ הנתבע כי "בתשלום זה מרשי מילא את כל חובותיו למרשתך עפ"י הסכם ו/או דין". התובעות חששו, כי פרעון השיק תחשב כהסכמה לתכתיב הנתבע. לטענת הנתבע, פנייתו למשרד התיווך נועדה למטרת רכישת קרקע בכ"ס. בביקורו זה, קיבל פרטים מלאים אודות דופלקס ברחוב הגליל 20 בכ"ס, לרבות מיקומו ומחירו. ברם, לגבי הפרוייקט קיבל אינפורמציה כללית, והדגיש בפני המתווכת כי הינו מעוניין בקרקע בלבד, ומעולם לא ננקב מחירה של הקרקע. בו ביום חתם על מסמך שכותרתו "כתב התחייבות", כאשר עותק הימנו לא נשאר בידו. לדבריו, עותק מכתב ההתחייבות קיבל במהלך חודש דצמבר 99'. לטענת הנתבע, כתב ההתחייבות שצורף לכתב התביעה איננו כלל ועיקר כתב ההתחייבות המקורי עליו חתם, והינו תוצר של מקצה שיפורים שעשו בו התובעות או מי מטעמן. לטענתו, לכתב ההתחייבות מקורי נוספו בכתב יד שמה של המתווכת, מס' ת.ז. שלה ומס' ת.ז. של הנתבע. לטענת הנתבע, בפגישה בנוכחות המתווכת ומנהל היזם, בה הוצגה לו האפשרות לרכישת יחידת קרקע 35/12, הוצגה לו גם האפשרות לקבל שירותי בניה מקבלן הפרוייקט, אולם הנתבע ציין כי הוא מעוניין בקרקע בלבד. הנתבע התמהמה בהחלטתו ובינתיים המגרש נמכר, אולם לאחר מספר שבועות, פנתה המתווכת אל הנתבע והציעה לו חלקה נוספת בפרוייקט. לטענת הנתבע, גם במעמד זה הבהיר כי הוא מעוניין בקניית קרקע ותו לא. לטענת הנתבע, הפגישות עם הקבלן, הרטוב לוי, לא תואמו ע"י התובעות אלא בינו לבין היזם. ביום 27.10.99 נערך ונחתם הסכם המכר לרכישת הקרקע בין הגב' גאולה פרידמן לבינו, כאשר רק ביום 19.11.99 נערך ונחתם הסכם לביצוע שירותי בניה בינו לבין הקבלן, קרי, כשלושה שבועות מאוחר יותר. דיון המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא בנקודה אחת בלבד - האם ביקש הנתבע לרכוש, בתיווכן של התובעות, קוטג' בפרוייקט נופי הפארק כ"ס, והעיסקה פוצלה מסיבות שונות, לרבות שיקולי מס, לעסקת רכישת מגרש מהבעלים ועסקת בניה מול הקבלן שנחתמה לאחר כחודש, או שביקש לרכוש מגרש בלבד, והסכם הבניה שנחתם כעבור חודש עם הקבלן אינו קשור כלל לעיסקה שנעשתה בתיווכן של התובעות. אכן, המחלוקת המקורית בין הצדדים היתה רק לגבי דרישת התובעות לדמי תיווך לגבי מלוא העיסקה שביצע הנתבע (מגרש + בניה), בעוד שהנתבע היה מוכן לשלם דמי תיווך רק עבור מרכיב הקרקע. זאת, כעולה מן התכתובת בין ב"כ הצדדים שצורפה לתצהירי התובעות. ההכרעה במחלוקת זו ברורה. מעיון בכתב ההתחייבות שעליו חתם הנתבע, עולה כי ביקש לרכוש דופלקס בכ"ס בסכום של עד 350,000$, ואמנם נרשמו בכתב פרטיו של דופלקס כזה, שהוצג לו. כן נרשם, בכתב יד המתווכת, כי נמסרה אינפורמציה בקשר לפרוייקט נופי הפארק כ"ס. התחייבותו של הנתבע, כפי שנוסחה בכתב ההתחייבות, היתה לשלם דמי תיווך בסך של 2% + מע"מ "משווי העיסקה כולה", ולגבי פרוייקט נופי הפארק סוכם על דמי תיווך מופחתים של 1.25% + מע"מ. בסופו של יום אין חולק, כי נמסר לנתבע מידע על הפרוייקט הנבנה ע"י היזם, מבנה העיסקה מבחינת הרוכשים, חלוקתה להסכם רכישת מגרש והסכם בניה, המחיר של כל אחת מהעסקאות בנפרד והנתונים הרלוונטיים לגבי הקוטג'ים המתוכננים, לרבות תרשימים ותכניות בניה. ההערכה הכוללת של סכום הרכישה, כפי שהוצגה בפני הנתבע, עמדה על כ- 320,000$ - מחיר שעמד בגדר דרישתו של הנתבע והיה אטרקטיבי מבחינתו. אין חולק, כי הפרוייקט כלל בניה של 8 קוטג'ים דו משפחתיים, וכי היזם התקשר, לצרכי הבניה, עם הקבלן הרטוב לוי בע"מ (להלן: הרטוב). בפועל, הרטוב בנה 6 מתוך 8 הקוטג'ים בפרוייקט, בהתאם להסכמים שנחתמו בינו לבין רוכשי המגרשים. מנהל היזם ציין, כי העדיפות הכספית מבחינתו היתה לבניה באמצעות הרטוב, הגם שהרוכשים לא היו מחוייבים לבנות באמצעות הרטוב דווקא והיו רשאים להתקשר עם קבלן אחר או לבנות בעצמם. אין חולק, כי באותו ביקור של הנתבע במשרד התיווך הציגה לו המתווכת תכניות בניה, תשריטי הדמיה ומפרט טכני של הקוטג'ים העתידים להבנות במסגרת הפרוייקט, וכי הנתבע התעניין מאד בפרוייקט, כפי שהוצג לו. אין חולק, כי הנתבע התכוון לבנות קוטג' בפרוייקט בטווח המיידי, למטרת מגורים, ופניו לא היו להשקעה במגרש בלבד, עם אפשרות בניה בטווח הארוך. טענת הנתבע, כאילו התעניינותו, במסגרת הפניה למשרד התיווך, נגעה לרכישת מגרש בלבד, אינה מהימנה עלי, ואני מעדיפה עליה את גרסת המתווכת, לפיה ביקש הנתבע מלכתחילה שתתואם לו פגישה עם הקבלן, וכך גם עשתה המתווכת. גרסת המתווכת נתמכת בגרסת מנהל היזם, מר ראול קרוק, שהעיד כי בפגישה עם הנתבע במשרד התיווך, אליה זומן ע"י המתווכת, הוצג בפני הנתבע הפרוייקט כולו; דובר על סכום התמורה הכולל הן את הקרקע והן את שרותי הבניה בסך של כ- 320,000$, והפרוייקט הוצג כפרוייקט קרקע ובניה במאוחד. לדבריו, עקב הפיצול הטכני של רכישת הקרקע ושרותי הבניה, סכום העיסקה הוזל ב- 10% לפחות. אין חולק, כי ההסכם שערך הנתבע עם הרטוב ביום 19.11.99 התבסס על קוטג' מדגם זהה לזה שהוצג לנתבע בתכניות במשרד התיווך, למעט הוספת מרתף ושינויים מינוריים כאלה ואחרים שבוצעו לבקשת הנתבע, כנגד הגדלת מחיר הבניה הבסיסי. יצויין, כי היזם עצמו שילם דמי תיווך מלאים למשרד התיווך, כפי שהוסכם ביניהם, הן לגבי מרכיב הקרקע והן לגבי מרכיב הבניה, כאשר כל חלק של דמי התיווך שולם סמוך לאחר ביצוע העיסקה הרלוונטית (בין הלקוח לבין בעלי המגרש ובין הלקוח לבין הקבלן). לעניין היות התובעות "הגורם היעיל" לביצוע עסקת הבניה, העובדה כי הנתבע לא התקשר מיידית עם הקבלן במעמד רכישת הקרקע אלא ביקש לבדוק ביתר קפידה את מקצועיותו ואמינותו, וכן לגבש תכנית בניה שתתאים לצרכיו, כפי שנעשה בתוך החודש שחלף מאז הסכם רכישת המגרש ועד להסכם הבניה, אינה מנתקת את הקשר העז והברור בין שתי העסקאות, הקשורות זו לזו, שנעשו בסופו של דבר בדיוק במתווה שהוצג לנתבע ע"י המתווכת והיזם. סוף דבר, הנתבע אמנם לא היה מחוייב, מבחינת היזם, לבצע את הבניה באמצעות הקבלן הרטוב דווקא, וברי כי אם היה רוכש את הקרקע בלבד ומחליט לבנות בבניה עצמית או באמצעות קבלן פרטי מטעמו, לא היו התובעות זכאיות לדמי תיווך בגין מרכיב הבניה. ברם, בפועל הנתבע החליט, לאחר בדיקה, לבנות את הקוטג' באמצעות הקבלן שעבד עם היזם, לאחר שהופנה אליו ע"י משרד התיווך; הוא ביצע את העיסקה המשולבת של רכישת מגרש ובניה בדיוק במתווה המתוכנן ע"י היזם, כפי שהוצג לנתבע ע"י התובעות לגבי הפרוייקט, ולפי אותן תכניות. בנסיבות אלה, התחייבות הנתבע לשלם 1.25% "משווי העיסקה כולה" חלה הן על מרכיב הקרקע והן על מרכיב הבניה. יצויין, כי הנתבע לא נדרש לשלם דמי תיווך לגבי עלויות הבניה המוספות, שנבעו מהוספת מרתף ושיפורים אחרים שהוכנסו בדגם המקורי. בכך ניתנה הכרעה במחלוקת המקורית שהיתה בין הצדדים. אלא, שבהגיעו לבית המשפט, למד הנתבע פרק בהלכות חוק המתווכים, התשנ"ו-1996, והעלה ברשתו שלל טענות משפטיות נוספות, שלטענתו מאיינות את התחייבותו כלפי התובעות. ייאמר מיד, כי אף אחת מטענות אלה לא הטרידה את הנתבע לפני כן, כאשר הכיר בחבותו לשלם למשרד התיווך את דמי התיווך המוסכמים, אך טען כי אלה צריכים להגזר רק ממחיר הקרקע. טענתו הראשונה של הנתבע היא, כי אין משרד התיווך, כלפיו התחייב לתשלום דמי תיווך בכתב ההתחייבות, זכאי לתבוע ממנו דמי תיווך, שכן אישיות משפטית זו אינה בעלת רשיון תיווך, ועל פי חוק המתווכים, רשיון תיווך ניתן רק למתווך בשר ודם ולא לחברה. יצויין כי משרד התיווך הינו חברה בע"מ, אשר בעלת השליטה בה (99%) היא המתווכת המורשית דבורה רוזנברג, ומניה נוספת מוחזקת בידי אחרת שאינה מתווכת. הנתבע נסמך על ע"א (נצרת) 2178/02 אזערי בע"מ נ' בושרי (טרם פורסם) בו נקבע, ברוב דעות, כי חברה בע"מ שהתקשרה בהסכם בלעדיות עם לקוח, אינה זכאית לדמי התיווך המובטחים לה מכח ההסכם, באשר חוק המתווכים מכיר רק במתווך מורשה שהינו אדם ולא תאגיד. זאת, גם אם בעל השליטה בתאגיד המתקשר הינו מתווך מורשה. אני מוצאת לאבחן בין המקרה שנדון בעניין אזערי הנ"ל לבין המקרה שבפני, שכן באותו מקרה לא היה המתווך שביצע את ההתקשרות, בעל השליטה בתאגיד, תובע בתביעה, והתביעה הוגשה בשם החברה בלבד. שיקול זה היה בעל משמעות בעיני כב' השופט אברהם, שכתב את חוות דעת הרוב, כעולה מפסקה 7 לחוות דעתו. בעטיו דחה את הטענה כי החברה שימשה אך כמסגרת ארגונית למתווך, טענה שיתכן כי היה מקבל אילו התביעה הוגשה גם בשם המתווך, בעל השליטה בחברה. בנוסף, כב' השופט ממן, בדעת המיעוט, הצביע על כך שגם אם יוגדר הסכם התיווך שהחברה היתה צד לו כ"חוזה בלתי חוקי", עדיין לא נובעת מכך, בהכרח, התוצאה של ביטול ההסכם ואי אכיפתו, שכן לבית המשפט מוקנית, מכח סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, הסמכות לאכוף את החוזה על צד השני, כאשר צד אחד קיים את חיובו על פיו, וזאת אם הצדק מחייב זאת. כב' השופט ממן סבר, כי בנסיבות אותו מקרה, כאשר בעל החברה שביצע את ההתקשרות היה מתווך מורשה, אי החוקיות שדבקה בהסכם היתה טפלה למטרתו החוקית, ופורמלית גרידא; ועל כן, לאור ההלכה שנקבעה בע"א 533/80 אדרעי נ' גדליהו, פ"ד לו(4) 281, "כאשר אי החוקיות אינה יורדת לשורשו של ההסכם אלא טפלה להסכם שעצם כריתתו היא למטרה חוקית, לא בנקל יראה בית המשפט באי חוקיות כזו משום נימוק לבטלותו של ההסכם". כב' השופט ממן סבר כי נסיבות המקרה מצדיקות אכיפת ההסכם למרות אי החוקיות שדבקה בו; כב' השופט אברהם סבר כי אין בנסיבות המקרה כדי להצדיק אכיפת ההסכם משיקולי צדק. ברם, גם בנקודה זו יש לאבחן את עניין אזערי מענייננו, שכן שם דובר על הסכם בלעדיות שהקנה שכר למתווך גם מבלי שהיה הגורם היעיל בעיסקה (וזה היה המקרה באותו עניין), בעוד שכאן עסקינן במתווך שביצע את עבודתו במלואה, היה הגורם היעיל בעיסקה והעניק שירות לשביעות רצונו המלאה של הלקוח, וחרף זאת מבקש האחרון לשלול מהמתווך את שכרו המובטח. בתוצאה כזו יש אי צדק משווע. חוק המתווכים לא נועד לאפשר ללקוחות לא הגונים, המנסים להתחמק מהתחייבותם לתשלום דמי תיווך, להיות ל"נבל ברשות התורה", תוך האחזות חסרת תום לב ב"קוגנטיות" של החוק. הצדק מחייב, כי מקום שמתווך מורשה כדין הוא שהתקשר עם הלקוח, והוא שביצע את מלאכתו במלואה והיה הגורם היעיל בעיסקה, לא ייגזל ממנו פרי עמלו בשל פגם פורמלי גרידא, הנובע מאי ערנות לפסיקה החדשה, כגון ציון שם התאגיד, במסגרתו פועל המתווך, בכתב ההתחייבות - במקום שם המתווך. שיקול הצדק הינו שיקול מכריע לפי סעיף 31 לחוק החוזים, והפעלתו בענייננו מובילה לאכיפת ההסכם על הנתבע, לאחר שמשרד התיווך מילא את חלקו בו במלואו. מוסיף הנתבע וטוען, כי גם המתווכת אינה זכאית לתבוע ממנו דמי תיווך, וזאת מחוסר יריבות משפטית. אמנם, מודה הנתבע בפה מלא, המתווכת היא זו שהתקשרה עמו בהסכם התיווך והיא זו שעמדה איתו בקשר לאורך כל הדרך וביצעה את פעולת התיווך, ואולם שמה של המתווכת נעדר מכתב ההתחייבות המקורי עליו הוחתם הנתבע, והוסף אליו רק בשלב מאוחר יותר, עובר להגשת התביעה, ובאופן חד צדדי, מבלי ליידע את הנתבע בהוספת שמה של המתווכת ומס' ת.ז. שלה, כמו גם מס' ת.ז. של הנתבע, לכתב ההתחייבות. הנתבע מכנה מעשה זה "זיוף", ואף הטריח עצמו להגיש בגינו תלונה במשטרה (תלונה שנסגרה מהעדר עניין לציבור). הנתבע טוען, כי לא היה צד להסכם עם המתווכת, ועל כן אין היא זכאית לתבוע ממנו דמי תיווך. עוד הוא טוען, כי העדר ציון בכתב ההתחייבות של מחיר הקוטג' עומד בניגוד לתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב) תשנ"ז-1997, לפיהן בהזמנה צריך להכלל בין היתר "מחיר העיסקה המבוקשת, בקירוב". לטענתו גם "תיאור הנכס" סתמי ולוקה בחסר. התובעות אינן חולקות על כך ששם המתווכת הוסף לכתב התחייבות לאחר חתימת הנתבע על הכתב, אך טוענות כי מדובר בתיקון בתום לב של השמטה שנפלה בכתב ההתחייבות, בבחינת תיקון טעות סופר, וכך גם לגבי מספרי ת.ז. של הצדדים. אכן, מבחינה עובדתית לא מצאתי יסוד לפקפק בטענה, כי ההוספה נעשתה בתום לב לצורך השלמת פרטי המסמך, ומבלי שעלה על דעת התובעות או מי מהן כי הנתבע עלול להתנגד להשלמה זו. לעניין ההשמטה של פרטים מהכתב, התובעות מסתמכות על ע"א (ת"א) 2819/00 בן אור נ' רוזן (טרם פורסם). בפסק דין זה קבע כב' השופט גרוס כי העדר פרטים בהסכם התיווך, כגון תיאור מלא של כתובת הנכס, מחיר הנכס ומספרי תעודות הזהות של המתווך ושל הלקוח, אינו מביא בהכרח לבטלות ההסכם. השופט גרוס קבע, תוך לימוד אנלוגיה מסעיף 8 לחוק המקרקעין, כי במקרים של פגם צורני כזה או אחר במסמך הכתוב, יש לבחון כל מקרה לגופו לאור תכלית החוק, ובמטרה למנוע תוצאה לא צודקת. כפי שציין כב' השופט גרוס, גם לגבי דרישת ה"מסמך בכתב" בחוק המקרקעין, החלה הפסיקה את דרכה בהקפדה מוחלטת על דרישת הכתב על כל דקדוקיה, וראתה בה "דרישה קונסטיטוטיבית" ולא ראייתית גרידא; אך ברבות הימים, משנתקלו בתי המשפט במקרים רבים בהם נעשה ניצול לרעה, בחוסר תום לב, של דרישת הכתב, החלה הפסיקה לבחון כל מקרה לגופו לאור תכלית דרישת הכתב, ולהשלים את החסר בכתוב באמצעות הסכמות חיצוניות לו ו/או מכח סעיף 26 לחוק החוזים. כפי שהסבירו המלומדים פרופ' נ. כהן ופרופ' ד. פרידמן בספרם חוזים (כרך א' עמ' 394): "מקום שמוטלת דרישת צורה, אין לעשות את כוונתו של המחוקק פלסתר, ואין להתעלם ממנה. עם זאת, בדרישת הצורה אין קדושה; אין היא מהווה מטרה כשלעצמה. אם קיימים כלים אחרים המשמשים ערובה לכך, שהשיקולים העומדים מאחורי כללי הצורה, אכן באו על סיפוקם, אין לדבוק בנוקשות בכללי הצורה; ראוי להפעיל במקומם כלים רציונליים המשמשים להם תחליף". בענייננו, הפרטים שהושמטו מכתב ההתחייבות כלל אינם שנויים במחלוקת ומעולם לא היתה לגביהם כל אי בהירות. הנתבע ידע היטב מי היא המתווכת עמה חתם על הסכם התיווך, מי שתיווכה עבורו מול היזם והקבלן והיתה הגורם היעיל בעיסקה לאורך כל הדרך. מספרי ת.ז. של המתווכת והנתבע הינם ללא ספק פרטים טכניים שאינם שנויים במחלוקת ולא יעלה על הדעת לאיין הסכם בגין העדרם, כפי שנקבע בעניין בן אור. אשר למחיר הנכס, המחיר שביקש הנתבע לשלם עבור קוטג' או דופלקס, על פי הראיות, היה 350,000$, ומחיר זה אכן צויין לגבי הדופלקס. לגבי פרוייקט נופי הפארק לא צויין מחיר, אך אין מחלוקת כי המחיר בקירוב נמסר לנתבע בע"פ, לרבות פירוט מבנה העיסקה, ומחיר זה היה אף נמוך מדרישתו המקורית. לפיכך, לא מתקיים במקרה דנן החשש, שבשלו הורה המחוקק על ציון מחיר הנכס בכתב, כי הלקוח לא ידע בעת החתימה על סדר הגודל של העיסקה המוצעת לו (ושל דמי התיווך שייגזרו ממנה באם תבוצע העיסקה). כפי שציין כב' השופט גרוס בעניין בן אור, הדרישה לגבי מחיר הנכס היא כי יינקב בקירוב, ובאותו מקרה - בהעדר ציון של מחיר הנכס הספציפי - ראה לנכון להסתפק בכך שצויין בכתב, כללית, תקציב הלקוח. לנוכח העובדה, שתקציב הלקוח-הנתבע במקרה שבפני אינו שנוי במחלוקת ואף צויין בכתב לגבי הנכס הראשון שהוצג לו, העובדה שהנכס הנדון עמד במסגרת תקציב זו, והעובדה שהמחיר המדוייק נמסר לנתבע בעל פה, סבורתני כי אין מקום להכריז על בטלות ההסכם מכח השמטת מחיר הנכס הספציפי. מה עוד, שדרישת תקנה 1(4) אינה למחיר כל נכס ספציפי אלא ל"מחיר המבוקש" של העיסקה - היינו, התקציב או המחיר המבוקש מצד הלקוח. אשר לתיאור הנכס, הוכח כי הנתבע קיבל את כל התכניות, התשריטים והנתונים שניתן היה להציג באותו שלב בפני לקוח המתעניין בפרוייקט, ועל כן אין לשעות לטענה הקנטרנית, כי תיאור הנכס בכתב היה לקוני. לפיכך אני דוחה את טענותיו המשפטיות של הנתבע לבטלות הסכם התיווך. אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעות את הסך של 1.25% מסכום העיסקה הכוללת - 316,000$, כשוויים בש"ח ביום 1.12.99, בצירוף מע"מ כחוק. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד התשלום בפועל. כן ישלם הנתבע את הוצאות המשפט של התובעות (אגרות, שכר עד) וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח + מע"מ.דמי תיווךתיווך