א. ר ק ע התובעת, ילידת 1977 ובת 23 במועד הגשת התביעה, 6.9.00, הגישה תביעתה בגין אירוע שהתרחש ביום 24.9.87 עת למדה בכיתה ה' בבה"ס היסודי שבהרצליה. לטענתה בכתב תביעתה, כי אז ביום האמור השתתפה בשיעור ספורט ולמדה לבצע עמידת ידיים בזוגות. חברתה אחזה ברגליה בעת ביצוע התרגיל, כש"בסיום ביצוע עמידת הידיים שמטה לפתע התלמידה (האוחזת - א.ב.נ.) את רגלי התובעת, התובעת נפלה על ראשה ונחבלה בצווארה". (להלן: "התאונה"). 3. התובעת מבקשת לקבוע, כי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הפרה כלפיה חובות חקוקות שבחוק (שלא ציינה בכתב תביעתה מהן) ופעלה כלפיה ברשלנות, בין היתר, בכך שלא הדריכה התובעת כיצד לבצע התרגיל כראוי; לא דאגה להשגחה מספקת בעת ביצוע התרגיל; לא הזהירה הילדה מפני הסכנות הכרוכות בביצועו ולא ספקה מורים מקצועיים, על מנת למנוע תאונות שכאלו. (ונציין, כי מלכתחילה הגישה התובעת תביעתה גם כנגד עירית הרצליה, אך במהלך הדיונים נמחקה היא מכתב התביעה). 4. הנתבעת טענה, כי אין להטיל עליה בענייננו אחריות כלשהי, שכן ננקטו אמצעי זהירות סבירים בעת ביצוע התרגיל, שאינו מסוכן כלל וכלל ולא קמה כל חובת זהירות קונקרטית ואם קמה - כי אז קויימה במלואה. 5. "על התובע בתביעת רשלנות בנזיקין ..מוטל להוכיח חמשת רכיבים אלה: ראשית, שקיימת כלפיו חובה; שנית, שהחובה הופרה; שלישית שנגרם לו נזק עקב ההפרה; רביעית, שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק; וחמישית מהו היקף הנזק...". (ראה ע"א 1146/99 קופ"ח כללית נ' מוטי סולן, פד"י נ"ה (4), 898) . ב. תאור התאונה 1. גרסתה של התובעת הינה, כי היה זה תרגיל חדש, שבוצע על מזרון, כשבת זוגתה אוחזת ברגליה ולפתע שומטת את אחיזתה. וכך העידה: "אני זוכרת שאחרי החימום 'על ההתחלה' למדו אותנו עמידת ידיים. פרסנו את המזרונים וחילקו אותנו ועשינו ישר עמידת ידיים". (ראה עמ' 6 שורות 6 - 7). וכן: "עמדנו ליד המזרונים והסביר לנו (המורה - א.ב.נ.) שעושים עמידת ידיים ושצריך להחזיק את הרגליים ועשינו את התרגיל". (ראה שם שורות 13 - 14) והוסיפה, כי קודם לביצוע התרגיל, הדגים המורה את ביצועו על תלמיד אחר והורה, כי ברגע שהתלמיד המבצע יציב - יש לעזוב את רגליו. (ראה שם שורות 16 ו- 32). 2. התובעת טעה, כי בת זוגתה לתרגיל היתה חברתה לכתה מיטל כחלון, אשר אף הובאה כעדה מטעמה (להלן: "מיטל"). לאחר שמיעת עדותה של עדה זו יש לקבוע, כי הנ"ל אינה זוכרת פרטים משמעותיים מן האירוע, שהתרחש 15 שנה עובר למתן עדותה ובהיותה ילדה בכיתה ה': "אמרתי שאני לא זוכרת בדיוק את הפרטים". (עמ' 17 שורה 23). "לא זוכרת באיזו שנה למדנו עמידת ידיים". (עמ' 19 שורות 21 - 25). "אני זוכרת שאני החזקתי את דבורה. לא זוכרת שהיה איתי מישהו. יכול להיות. יכול להיות הרבה דברים". (עמ' 20 שורות 30 - 31). עוד לא זכרה העדה, היכן עמדה כשתפסה ברגלי התובעת, והאם הדריך ומה הדגים המורה. 3. הנתבעת מנגד, הביאה כעדה מטעמה את המורה, שלום קנדל (להלן: "קנדל"), את מנהלת ביה"ס, באותה עת, הגב גולדשמיט עדינה וכן התלמידה מיכל דוכן, שלטענת הנתבעת תירגלה עם התובעת ומיטל בשלישיה באותו שיעור. 4. קנדל הגיש שני תצהירים מטעמו - האחד מיום 24.12.01 (להלן: "תצהיר א'") והשני, משלים, מיום 8.4.02 (להלן: "תצהיר ב'"). 5. קנדל העיד, כי מדובר בתרגיל פשוט לביצוע, כשקודם לכן נתן לתלמידים הדרכה והוא בוצע בהדרגתיות על גבי מזרוני התעמלות ותוך שהוא שוהה במקום. 6. לתצהיר א' צרף קנדל מסמך הקרוי "התעמלות ספורטיבית" שהוציא בשנת תשנ"ו ע"י משרד החינוך התרבות והספורט - המינהל הפדגוגי, ממנו עולה, כי בכתה ד' אמורים התלמידים ללמוד לבצע "עמידת ידיים בעזרת שני שומרים" ובכיתה ה' - "עמידת ידיים, הורדת רגליים וניתור", ללא שמירה שהיא. 7. לתצהיר ב' צרף קנדל מסמך שהופק ע"י חברת מוסדות חינוך ותרבות הרצליה (ללא תאריך), ובו פרוט תוכנית לימודי ספורט בכיתה ד': "גלגול לפנים ולאחור והכנה לעמידת ידיים". "למוד עמידת ידיים ותרגול גלגול לפנים ולאחור". "תרגיל עמידת ידיים ותרגול גלגול לפנים ולאחור". ובכיתה ה': "תרגול גלגול לפנים ולאחור ועמידת ידיים". 8. קנדל טען, כי פעל על סמך ההנחיות האמורות לכל אורך שנות עבודתו וכי החל ללמד ב- 9/82. 9. בעדותו אישר קנדל, כי ציין את אופן התנהלות השיעורים 'על פי הנוהל שלי ולא על פי זכרון של המקרה'. (ראה עדותו בפני כבוד השופט שנלר בדיון מיום 8.1.02) והוסיף: "אני כבר עשרים שנה מלמד בכתה ד' עמידת ידיים ובכתה ה' חוזר על התרגול של עמידת ידיים, לאחר שהתברר לי שהנפילה היתה בכתה ה', הבנתי שאת התרגיל לימדתי כבר בכיתה ד' ובכתה ה' זה היה רק חזרה". (ראה עמ' 28 שורות 25 - 28). 10. מיכל דוכן טענה בעדותה, כי היא זוכרת במעורפל את האירוע והוסיפה כי "במעורפל" זוכרת היא, כי בעת ביצוע עמידת הידיים היו איתה שתי בנות - מיטל ודבורה "אבל זה גם היה כל הכתה". (ראה עמ' 25 שורות 24 - 27). 11. לתיק הוגש מסמך שנערך ע"י המנהלת הגב' גולדשמיט ביום 28.9.87 (נ/3) ובו צויין כך: "בשיעור ח.ג. כל הכתה התאמנה בעמידת ידיים. שתי בנות אחזו ברגליה. הילדה לא החזיקה מעמד ונחתה על ראשה. במהלך השעור הילדה לא התלוננה ורק כעבור יום הרגישה כאבים. נלקחה למרפאה ושם נקבע, כי גיד בצווארה ניזוק". 12. עוד צויינו במסמך כשתי עדות לתאונה - מיכל ומיטל, וכי האירוע התרחש ביום 10.9.87 (ולא ביום 24.9.98, כטענת התובעת). המנהלת נחקרה ביחס למסמך זה, אך לא יכולה היתה לזכור את פרטי האירוע מעבר לכתוב במסמך עצמו. 13. ב"כ התובעת טוען כנגד האותנטיות של המסמך. לטענתו, למסמך המקורי צורפו עדויות שתי העדות וכן עדות התובעת - אך לא הוגשו לבהמ"ש ועוד טען, כי ביום עריכת המסמך (28.9.87), לא ניתן היה לדעת עדיין, כי גיד בצוואר התובעת נפגע, שכן אבחנה זו נקבעה בשלב מאוחר יותר. אין כל מחלוקת, כי המסמך נערך מספר ימים לאחר הארוע (בן אם התרחש ביום 10.9.87 ובין אם התרחש ביום 24.9.87). נכון הוא כי למסמך שהוגש לביהמ"ש לא צורפו נספחים, אלא שעל כך העידה המנהלת, כי כבר אינה עובדת במקום מזה שנים וקנדל, אשר צרף הדו"ח לתצהירו - לא נשאל על כך. 14. סיכום העדויות שהובאו בפני מלמדני, כי התובעת הינה היחידה אשר טוענת בוודאות, כי באותו תרגיל היתה עמה רק עוד בת אחת, מיטל, כאשר שאר העדים, לרבות מיטל, אינם יכולים לאשר זאת, לאור פרק הזמן הארוך, שחלף מאז האירוע ועד למועד מתן העדות. לטובת התובעת, אני מוכנה להניח, כי במהלך אותו שיעור, בכתה ה' תירגלה עמה את התרגיל אך חברתה מיטל, שכן אני סבורה שגם במקרה שכזה לא חלה על הנתבעת אחריות כלשהי. ג. קיומן של חובות במערכת היחסים שבין מורה לבין תלמיד אין מחלוקת, כי קיימת חובת זהירות מושגית.ב ובאשר לחובת זהירות קונקרטית - וכן - "הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת - חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו". (ראה ע"א 145/80, פד"י ל"ז (1) 113). 3. לטעמי, ככל שמדובר בילדים בכתה ה' ובמהלך שעור ספורט - חלה על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית, שכן מהלכו של שעור שכזה שונה משעור בו יושבים התלמידים על כסאותיהם בכתה: "דרגתן של אותן סכנות משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולפיהן ייקבע גם היקפה של חובת הזהירות המוטלת על המורה. כך, למשל, חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר. הכיתה היא מקום מוגן (יחסית), והסיכוי להיפגע פגיעה חמורה בעת ישיבה בכיתה הוא קטן. ביציאה אל החצר עשויה לבוא התפרקות, והתלמיד ירוץ, ישחק, יקפוץ. סביב לו ישחקו, ירוצו ויקפצו ילדים אחרים. אך מובן הוא שרמת הסיכון גדלה, ויכולת הפיקוח אף היא קשה והולכת עם צאתם של מחוץ לחצר בית הספר - לטיול, למשל - חשופים התלמידים אף ביתר שאת. היציאה אל החופש משחררת לחצים, ותלמיד המצוי בטיול יעשה דברים שבמסגרת המחייבת של בין-כותלי-בית-הספר לא יעשה; כך דרכו של עולם, לעת שחרור וברפות לחצים שתלמידים נתונים בהם בשיבתם על כיסא ואל שולחן". (ראה ע"א 2061/90 אילנה מרצל נ' מד"י, פד"י מ"ז (1) 802). ד. הפרת החובה על אף שקבעתי קיומן של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית - לא מצאתי, כי הנתבעת הפרה חובות אלו. את שיעור הספורט הרלבנטי העביר מורה, שהיתה לו זו שנתו החמישית כמורה לחינוך גופני. התובעת טענה אמנם, כי היה זה השיעור הראשון בו למדה ביצוע עמידת ידיים - אך בהתחשב בכך שהעידה, כי לא זכרה פרט כלשהו משיעורים קודמים ובכך שחברותיה אף הן לא יכלו לאשר טענתה זו - הרי שאני מעדיפה את גרסתו של קנדל ולפיה,פעל בהתאם להנחיות שצורפו לתצהירו - קרי, למוד עמידת ידיים בכתה ד' ותרגיל בכיתה ה', כאשר מוסיף הוא ומציין, כי הארוע התרחש בסמוך לאחר תחילת שנה"ל 4. עדותו זו מתיישבת אף אם האופן בו בוצע התרגיל בפועל באותו שיעור, קרי ביצוע התרגיל עד למצב בו מוחזקות הרגליים ע"י בן זוג תומך, בעוד שלו דובר בשיעור ראשון ההגיון אומר, כי הילדים היו מתרגלים ביצוע עמידת ידיים באופן עצמאי ותוך הרמת הרגליים, עד לגובה שבו יכולים הם לבצע זאת עצמאית וברור שלא עד כדי ישור הרגליים והחזקתם ביציבות. 5. זאת ועוד; התובעת העידה, כי קודם לביצוע התרגיל נתן קנדל הדרכה לגביו ואף הדגים התרגיל באמצעות תלמיד אחר. התרגיל בוצע על מזרונים, תוך שקנדל מורה לתלמידים לבצעו בזוגות, אף שהציג הנחיות, כי בכיתה ה' אין צורך לבצע התרגיל תוך סיוע ב"שומרים" כשמנגד התובעת לא הציגה הנחיות סותרות כלשהן. עולה, כי קנדל נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים ואף למעלה מכך כדי למנוע סיכון. 6. קביעה, כי קיימת חובת זהירות קונקרטית וקביעה באשר לאמצעי הזהירות הסבירים שיש לנקוט, הינן עניין שבמדיניות משפטית. מחד גיסא, רוצים אנו בראש ובראשונה להבטיח את שלומם, בטחונם ובריאותם של ילדינו ומאידך גיסא, ברור לנו, כי לא נוכל לגדל את ילדנו כשהם ”עטופים בצמר גפן" וכי חלק מהחינוך שיש ליתן להם, הוא חינוך לפתוח בטחונם העצמאי, עצמאותם ותושיותם. 7. כחלק מן המדיניות המשפטית, לא נוכל ואין גם מקום לכך, כי נאסור קיומם של שעורי ספורט ומשחקי ספורט שהם חלק חשוב מחיי ילדינו. המדיניות המשפטית צריכה להבטיח, כי במהלך שעורי הספורט ומשחקי הספורט ינקטו אמצעים סבירים להבטחת בטחון הילדים ושלומם, בהתחשב בגיל הילדים ואופיים וכפי שציינתי לעיל, הנתבעת עמדה באירוע שבפני בכל המצופה ממנה ואף למעלה מכך, שהרי איש לא מצפה, כי בצדו של כל תלמיד יעמוד מדריך או שומר. 8. לאור כל האמור ומשלא נוכחתי, כי הנתבעת הפרה חובתה כלפי התובעת - אני מורה על דחיית התביעה, בכל צורך לדון בשאלת הנזק. מאחר שקצבתי לצדדים את מספר העמודים בסיכומיהם (6 במספר), ומאחר שהנתבעת הגישה סיכומים המשתרעים על פני 24 עמודים, מבלי שנטלה רשות ותוך שפגעה בכך בזכויות התובעת - אינני פוסקת לטובתה הוצאות ו/או תשלום בגין שכר טרחת עורך דינה ומורה, כי כל צד ישא בהוצאותיו.נפילה