במסגרת סיכומיו, העלה מי שהיה סניגורו של המערער בבית משפט קמא, את הטענה לפיה יש לזכות את המערער משום שלא הוגשה תלונה על גניבה על-ידי הבעלים של הרכוש ומכאן, שהיסוד העובדתי של גניבה מן הבעלים - לא הוכח. א. בפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום בקריות (ס. הנשיא, כב' השופט ד"ר מ. ארגמן) מיום 6.3.12 בת.פ. 17317-03-09, ועל גזר הדין מיום 6.6.12. ב. העובדות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה: כנגד המערער, יליד 12.1.1982, הוגש כתב אישום בו נטען שבין התאריכים 18.2.09 שעה 15:45 - 19.2.09 שעה 07:45 התפרץ המערער בכוונה לגנוב לחברה הישראלית למובילים בע"מ (להלן: "העסק") שבמפרץ חיפה, באופן שנכנס אל תוך העסק בטיפוס מעל שער הכניסה, פתח את אחד החלונות של המשרדים בתוך העסק, נכנס אל תוך המשרדים, וכן עקר סורג במחסן החלפים הצמוד למשרדי העסק, והוציא ממקומם את חלונות ההזזה, נכנס אל תוך מחסן החלפים וגנב מתוך המשרדים והמחסן, ללא הסכמת הבעלים, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, רכוש רב (מחשב, שתי מדפסות, סורק, טלוויזיה, מכשיר DVD, מצלמות אבטחה, מלגזה, 8 צמיגים גדולים, סוגי שמנים, כלי עבודה, ג'נטים, שלושה גלגלי רכב מסוג "בובקט", שלוש בוכנות, מכשיר "בום", חמש כפות למכשיר ה"בום", מכשיר פקס ומתקן לשתיית מים (להלן: "הרכוש"), וזאת בכוונה לשלול את הרכוש שלילת קבע מן הבעלים. המערער עזב את שטח העסק כשהרכוש עימו, תוך שהוא מנטרל את מנגנון האזעקה ומחבל במנגנון שער הכניסה לעסק כדי להקל על יציאתו ביחד עם הרכוש. ערך הרכוש שנגנב נאמד בסכום של כ - 200,000 ₪. המשיבה ייחסה למערער עבירה של התפרצות לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה, לפי סעיף 407(ב) של חוק העונשין, התשל"ז - 1977. ג. המערער כפר בעובדות כתב האישום ומסכת הראיות נפרשה במלואה בפני בית משפט קמא. כב' השופט קמא אף קיים בתאריך 11.12.11 ביקור בחצרים של העסק (עמ' 64 - 68 לפרוט') במעמד ב"כ שני הצדדים, המערער עצמו, טכנאי הזיהוי מטעם התביעה, העד ניסים מזרחי, ושני עדי הגנה (חי מורד ואחמד מטר), וכן נכחה בביקור עדת התביעה גב' רנו X, שבמועד האירוע עבדה בעסק בתפקיד מנהלת שירות. ד. לאחר תום שמיעת הראיות וסיכומיהם של ב"כ שני הצדדים, ניתנה ביום 6.3.12 הכרעת הדין שלפיה הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית משפט קמא מציין, כי לנוכח התרשמותו ממהימנות דבריהם של עדי התביעה, ובשים לב לשאר ראיות התביעה, וביניהן טביעות האצבע של המערער במקום ההתפרצות, שהמערער לא נתן לגביהן הסבר סביר, מסקנת בית משפט קמא היא, שהמשיבה עמדה בנטל השכנוע כנדרש ממנה במשפט פלילי בהתייחס לעבירה נשוא כתב האישום. ה. במסגרת סיכומיו, העלה מי שהיה סניגורו של המערער בבית משפט קמא, את הטענה לפיה יש לזכות את המערער משום שלא הוגשה תלונה על גניבה על-ידי הבעלים של הרכוש ומכאן, שהיסוד העובדתי של גניבה מן הבעלים - לא הוכח. מעיר בית משפט קמא, כי מדובר בפריצה וגניבה מחברה בע"מ, והתלונה על ההתפרצות ועל הגניבה של הרכוש הרב, שנגנב ללא הסכמת הבעלים, הוגשה על-ידי החברה בע"מ, באמצעות אורגן מוסמך שלה, הגב' רנו X, בהיותה מנהלת השירות בחברה. מוסיף בית משפט קמא, כי עבירת הגניבה נועדה להגן לא רק על זכות הבעלות אלא גם על זכות החזקה ומכאן, שדי בכך שהגב' רנו X (מנהלת השירות), ומר עלי אבו ג'ומעה (שעבד כמכונאי בחברה), שהיו בעלי החזקה כדין ברכוש שנגנב, עובר להתפרצות ולגניבה, מסרו עדויות לפיהן הרכוש נלקח מן המקום ללא הסכמתם. ו. בהתייחס לתיאור הרכוש שנגנב, ידעה הגב' רנו X לומר, כשהגיעו השוטרים למתחם החברה, איזה רכוש נגנב, אם כי היא לא ידעה לומר בדיוק כמה פריטים נגנבו. את פירוט הרכוש שנגנב מסר לשוטרים עלי אבו ג'ומעה, שעבד כמכונאי בחברה, ובעדותו העיד שבחקירה במשטרה הוא מסר לחוקר כל מה שהיה ידוע לו לגבי סוג, כמות ושווי הרכוש שנגנב, וכן ערך רשימה של הציוד החסר, וזו נמסרה לחוקר המשטרה (מוצג ת/5). בית משפט קמא מציין, כי מן הרשימה הנ"ל, ת/5, ניתן להתרשם לגבי היקף הרכוש שנגנב ובכלל זה ציוד משרדי, כלי עבודה של המוסך, שמנים, חלקי טרקטור שונים, לרבות כפות ו"בום", צמיגים בגדלים שונים ומלגזה. במסגרת עדותו בעמ' 24 לפרוט', מסר העד עלי אבו ג'ומעה: "המוסך והמחיצה ששברו - אני הייתי אחראי על כך בתור מכונאי. העבודה שלי שם ולכן אני יודע מה נגנב משם". בית משפט קמא מציין, כי עדות מר עלי אבו ג'ומעה ממחישה את ההיקף העצום של הרכוש שנגנב והנזק הרב שנגרם לחברה בע"מ כתוצאה מפריצה זו. ז. מוסיף בית משפט קמא, כי הראיה המרכזית, עליה מבססת המשיבה את מעורבותו של המערער בביצוע העבירה נשוא הדיון, הינה טביעות האצבע שנמצאו על גבי חלונות המבנה בו בוצעה ההתפרצות. לאחר שהגב' X הודיעה למשטרה על ההתפרצות והגניבה, ביום 19.2.09, הגיע למקום האירוע גם טכנאי זיהוי פלילי, העד ניסים מזרחי, שהעתיק שלושה מעתקים של טביעות אצבע שנמצאו מן הצד החיצוני של שני חלונות ההזזה בבניין המשמש למשרדים, וערך לעניין זה דו"ח העתקת/צילום טביעות אצבע (ת/1) וכן צילם את מיקום מציאת טביעות האצבע על החלונות (ת/2). לאחר שבוצעה במחלקת הזיהוי הפלילי של משטרת זבולון השוואה ראשונית של טביעות האצבע, ניתנה חוות דעת ראשונית (ת/13) על-ידי פקד יעל פלג שירוני, מן המעבדה לזיהוי טביעות אצבע. חוות דעת זו הוגשה בהסכמת הסניגור והיא מהווה, כפי שנקבע בהכרעת הדין של בית משפט קמא, אישור של זהות בעל טביעות האצבע שהועתקו. פקד שירוני העידה ואמרה בעמ' 42 לפרוט': "ציינתי במסמך את שמו של החשוד בשם שאדי סולטאן". הזיהוי הראשוני נעשה באמצעות מעתקים 1 ו-2, שהועתקו מזירת האירוע ונמצאה ביניהם לבין טופס ט.א. מן המאגר, הנושא את פרטיו האישיים של המערער, התאמה ב-12 נקודות השוואה רצופות לפחות. טופס הט.א. שהושווה נמצא מתאים למעתקים מזירת האירוע, כשבטופס מופיע שמו של המערער, שנת הלידה שלו ( 1982), תעודת הזהות שלו ושם היישוב בו הוא מתגורר. משכך, קבע בית משפט קמא שדי בדברים אלה כדי לקשור את המערער למקום אירוע ההתפרצות ולדרוש את הסברו להימצאות טביעות האצבע שלו בזירת האירוע. ח. בתאריך 23.3.09 נעצר המערער, ובחקירותיו במשטרה הוא הרחיק את עצמו מזירת העבירה וטען, כי מעולם לא ביקר באיזור חיפה והקריות. נלקחו טביעות אצבע מן המערער ואלה נשלחו לשם מתן חוות דעת של מומחה לפיענוח טביעות אצבעות, וזאת ביחד עם המעתקים מזירת ההתפרצות. בחוות דעתה של המומחית, פקד יעל פלג שירוני (ת/14), נאמר כי המעתקים מזירת ההתפרצות הושוו עם טופס טביעות אצבע וכפות ידיים של המערער שהוטבעו לאחר מעצרו בתאריך 25.3.09. חוות הדעת הנ"ל ת/14 התבססה על שלושת המעתקים מן הזירה. למעתקים 1 + 2 נמצאה התאמה עם טביעת כף היד השמאלית של המערער, ולמעתק 3 נמצאה התאמה עם חלק מכף היד הימנית של המערער. מעדותה של פקד פלג-שירוני בפני בית המשפט, עלה כי לצורך השוואה וזיהוי של חשוד ניתן להסתפק אף בפחות מ-12 נקודות השוואה רצופות, אך בענייננו, זיהויו של המערער לפי טביעות האצבע שהועתקו ממקום האירוע התבסס על 45 נקודות השוואה רצופות, ומכאן, שיש לתת לראיה זו משקל משמעותי. ט. אמנם, מי שהיה סניגורו בבית משפט קמא טען, כי לא היה ברור מי הטביע את אצבעותיו של המערער עובר למעצרו, ולאורך כל הדרך טען המערער שכלל לא נלקחו ממנו טביעות אצבע, אך בית משפט קמא הצביע על כך שבפרוטוקול הדיון מיום 3.10.11 נרשמו דבריו של המערער בפרוטוקול: "לקחו ממני ט.א." (עמ' 47 לפרוט'), ובית משפט קמא אף מעיר שסניגורו דאז של המערער אף לא ביקש לתקן בעניין זה את הפרוטוקול, מה גם שבחקירתה הנגדית של פקד פלג-שירוני שערכה את מוצג ת/14, הסניגור כלל לא טען בפניה שטביעות האצבע מולן היא השוותה את המעתקים מזירת האירוע אינן טביעות האצבע של המערער, וכי אצבעותיו של המערער כלל לא הוטבעו לאחר מעצרו. מוסיף בית משפט קמא, כי המערער למעשה לא טען כי טביעות האצבע שנמצאו במקום ההתפרצות אינן טביעות האצבע שלו, שהרי בסיכומים, לצורך הכרעת הדין, ביקש הסניגור כי בית המשפט יקבל את הסברו של המערער בדבר נסיבות הימצאות טביעות האצבע שלו במקום האירוע. י. מסקנת בית משפט קמא היא, כי טביעות האצבע שנמצאו בזירת ההתפרצות הינן טביעות האצבע של המערער, כפי שטענה המשיבה. לעניין המשקל הראייתי של טביעת אצבעות כראיה להוכחת ביצוע העבירה, מפנה בית משפט קמא לע"פ 517/86 שמואל ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441, בעמ' 448-449 וכן, ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573 בעמ' 580-581. מכאן, שעל בית המשפט לבחון את הסברו של המערער בדבר הימצאות טביעת האצבע שלו בזירת העבירה ולקבוע האם ההסבר מתיישב עם חפותו או מעלה ספק סביר לגבי אשמתו. יא. ממשיך ומציין בית משפט קמא, כי משנעצר המערער ביום 23.3.09 הוא נחקר על-ידי רס"מ ג'ריס בסל, שמסר לו כי הוא חשוד בעבירה נשוא כתב האישום. בהודעתו (ת/3) טען המערער, בין היתר: "אני לא הגעתי לאיזור חיפה ולא הגעתי לחיפה בכלל ולא לאיזור חיפה וזה לא נכון... ". המערער גם נשאל על ידי החוקר האם הוא מבין על מה הוא נחקר, ועל כך הוא השיב בחיוב, ולשאלה, האם הוא יודע קרוא וכתוב עברית, השיב המערער שהוא אינו יודע לקרוא, אך מבין היטב עברית ואין בעיה לחקור אותו בעברית (ת/3 עמ' 2). בהמשך ההודעה נשאל המערער פעם נוספת, האם בתאריך 19.2.09 הוא הגיע לאיזור הקריות וחיפה והשיב בשלילה ואמר: "לא לפני כן, ואף פעם מאז שנולדתי לא נכנסתי לאיזור חיפה והקריות בכלל". ולמניעת ספק, הוסיף ואמר המערער כי הוא בן 27 "ובחיים שלי לא נכנסתי ולא הגעתי לחיפה. בחיים שלי לא גנבתי" (ת/3 עמ' 3). כשנטען בזמן החקירה בפני המערער שטביעות האצבע שלו נמצאו במקום ההתפרצות, הוא השיב: "אני לא הגעתי בכלל לחיפה ואני לא יודע על הסיפור בכלל ובבוקר אני אדבר עם עורך הדין שיגיע וזהו" (ת/3 עמ' 3). יב. בתאריך 25.3.09 נחקר המערער פעם נוספת, הפעם בשפה הערבית על-ידי רס"מ עלי סוואעד (ההודעה בערבית - ת/9, התרגום - ת/10). בחקירה זו נשאל המערער כיצד הוא מסביר שטביעות האצבע שלו נמצאו במקום ההתפרצות, ועל כך אמר הפעם המערער "אין לי מה להגיד". גם בחקירה זו נשאל המערער מתי לאחרונה הגיע למפרץ חיפה, לחיפה עצמה או לקריות, ותשובתו היתה: "בחיים שלי לא הייתי בקריות" (ת/10 עמ' 2). בפני המערער הוצגו בחקירתו תמונות של מתחם החברה (זירת האירוע), וכשנשאל על ידי החוקר האם הוא מכיר את המקום, השיב המערער: "בחיים שלי לא נכנסתי לחיפה. איך אני יכול להכיר את החברה?" (ת/10 עמ' 2). בהמשך החקירה נשאל המערער היכן היה בתאריכים 18-19.2.09 אך המערער בחר שלא להשיב על שאלה זו, וכך גם עשה לגבי שאר השאלות עד סיום החקירה ואף סרב לחתום על חקירתו. יג. כותב בית משפט קמא כי מחקירותיו של המערער במשטרה עולה, כי לא רק שהוא לא נותן הסבר סביר להימצאות טביעות האצבע שלו במקום ההתפרצות, אלא שהוא כלל לא ניסה להעלות הסבר ואף לא מצא לנכון להשיב על שאלות רבות שנשאל. המערער העלה טענה שהוא מעולם לא היה באיזור חיפה והקריות, אך טענה זו אינה מתיישבת עם הממצאים בזירת העבירה, ואף כשהוצגו לו התמונות של בית העסק שנפרץ, הוא טען שאינו מכיר את המקום (עד כאן באשר לגירסת המערער בחקירתו במשטרה). יד. מכאן עובר בית משפט קמא לדון בגירסה שמסר המערער בפני בית המשפט. הגירסה שהעלה המערער בעדותו בבית המשפט סותרת את מה שמסר בהודעותיו במשטרה. בפני בית המשפט טען שבזמן מעצרו הוא כלל לא ידע במה הוא מואשם, וכי רק לאחר שדיבר עם סניגורו נודע לו כי הוא עצור בגין תיק של התפרצות. כמו כן, טען המערער בעדותו בבית המשפט, כי בחקירתו במשטרה לא הוצגו בפניו תמונות של מקום ההתפרצות. למעשה, במהלך חקירתו הנגדית, הכחיש המערער שנחקר במשטרה ובמענה לכל שאלות ב"כ המשיבה הנוגעות להודעותיו במשטרה, הוא השיב שאיש לא חקר אותו וכי "התעללו" בו. תשובתו זו של המערער ניתנה גם לגבי שאלות כלליות שאינן קשורות לאירוע ההתפרצות. כשב"כ המשיבה ציטטה בפניו בחקירתו הנגדית דברים שמסר בהודעתו במשטרה, לפיהם מקום עבודתו ברמת השרון, והוא נשאל האם אמר זאת לחוקר בחקירתו, השיב המערער: "לא ישב איתי ולא חקר אותי. כל הזמן היה מתעלל בי ולא שאל אותי" (עמ' 53 לפרוט'). טו. מטעם המערער הובאו שני עדי הגנה: אחמד מטר, מעסיקו של המערער, ומר חי מורד, שותפו לעסקים של מר מטר. שני עדים אלה העידו שעובר לאירוע ההתפרצות הם הגיעו ביחד עם המערער למקום האירוע לצורך פגישה עם הבעלים של החברה, מר אריק ידין. לגירסתם, רכש מר מטר טרקטור מן החברה הישראלית למובילים, שילם מקדמה, ואולם הטרקטור לא נמסר לו והכסף לא הוחזר, ולשם כך הגיעו מר מטר ומר מורד ביחד עם המערער לפגישה עם מר ידין למשרדי החברה.מר מטר ומר מורד נכנסו למשרדו של מר ידין לשיחה, ללא המערער. בית משפט קמא הגיע למסקנה, לפיה אין לקבל את גירסתו המאוחרת (הכבושה) של המערער הסותרת את הדברים שמסר בהודעותיו במשטרה (ת/3, ת/9, ת/10). טז. בעדותו טען המערער, בין היתר, כי כאשר היה עצור הוא לא ידע היכן נמצא המקום לגביו הוא נחקר, וכי רק לאחר ששוחרר ממעצרו אמר לו מעסיקו (אחמד מטר) כי מדובר במוסך הטרקטורים בו הם ביקרו ביחד. מוסיף בית משפט קמא, כי המערער בעדותו בפני בית המשפט, התכחש לדברים שמסר בהודעותיו במשטרה, ואף טען שהוא כלל לא נחקר במשטרה. לעומת זאת, העידו בפני בית המשפט החוקרים רס"מ ג'ריס בסל ורס"מ עלי סוואעד. אלה העידו לגבי גביית העדויות מן המערער, ונחקרו בחקירה נגדית על-ידי סניגורו דאז של המערער. מציין בית משפט קמא, כי לא רק שעדותם של שני החוקרים הנ"ל הותירה רושם עז של מהימנות, אלא שההודעות שעדים אלה גבו מן המערער (ת/3, ת/9, ת/10) הוגשו בהסכמת סניגורו דאז של המערער. מעיר בית משפט קמא (ובצדק), שאילו היה אמת בטענת המערער, לפיה הוא לא נחקר במשטרה, כיצד יכלו חוקריו לדעת כי עובר למעצרו הוא עבד ברמת השרון, דבר שאומת על-ידי מעסיקו של המערער, אחמד מטר (עמ' 60 לפרוט'). קובע בית משפט קמא, כי האמור לעיל שומט את הקרקע תחת טענתו של המערער לגבי חקירותיו במשטרה. בנוסף, המערער מעולם לא הסביר מדוע הוא כבש את עדותו עד לרגע מתן עדותו בבית המשפט, שהרי, אף לגירסתו הוא היה יכול להעלות את הגירסה החדשה מיד לאחר ששוחרר ממעצרו ודיבר עם מעסיקו, מר אחמד מטר. בנוסף, הגירסה החדשה שהעלה המערער איננה משכנעת, לפי קביעת בית משפט קמא, מעלה תהיות רבות, ואינה מתיישבת עם הראיות האחרות בתיק. מציין בית משפט קמא, כי בגירסתו המאוחרת (הכבושה) ביקש המערער לשכנע את בית המשפט כי הוא שהה עובר להתפרצות במקום האירוע בנסיבות תמימות: מסגרת פגישת עסקים של מר מטר ומר מורד לגבי טרקטור שרכש מר מטר מן החברה הישראלית למובילים. מעיר בית משפט קמא, כי אף אחד מעדי ההגנה לא נתן הסבר מדוע הצטרף המערער לפגישה זו, ומה היתה תכלית הצטרפותו, שהרי גם לגירסת המערער עצמו הוא כלל לא היה מעורב בדין ודברים לגבי הטרקטור ואף לא נכנס למשרדו של מר ידין, אלא המתין בחוץ. יז. מוסיף בית משפט קמא כי לפי האמור בעדותם של עדי ההגנה, הם אמורים היו לדעת על הגירסה החדשה שהעלה המערער בפני בית המשפט עוד משלב מעצרו של המערער, אך למרות זאת המערער ועדיו לא מצאו לנכון לפנות למשטרה כדי למסור הודעה בעניין זה, ולא העלו את טענותיהם בכל דרך אחרת עד לעדותם במסגרת פרשת ההגנה. בית משפט קמא קובע כי עדי ההגנה, ובעיקר המערער, לא הותירו רושם של מהימנות בעדותם. יח. בביקור במקום (שנערך ביום 11.12.11), משנשאל המערער היכן לגירסתו חנה הרכב שעימו הגיע למשרדי החברה, התקשה המערער להשיב לשאלה זו וכדברי בית משפט קמא: "השתהה, התהלך בשטח החברה הלוך ושוב כשהוא מפנה את מבטו לכיוונים שונים, עד שלבסוף הפנה את בית המשפט לאיזור בלתי מסויים הסמוך לסככה שבשטח החברה... " (עמ' 93 בהכרעת הדין). ואולם, מיקום זה לא תאם את האמור בעדותם של עדי ההגנה מטר ומורד שהעידו כי הרכב חנה ליד המשרד. יט. מעיר בית משפט קמא, שאילו היה המערער מגיע למתחם החברה בנסיבות להן הוא טוען בגירסתו המאוחרת, הרי שלפחות אחד מעובדי החברה היה אמור להבחין בו, שהרי לגירסתו הוא הסתובב בשטח החברה לבדו בערך כשעתיים (עמ' 65 לפרוט'), ולפי עדות עד ההגנה אחמד מטר, המערער נכנס ביחד איתם לחדר הקבלה במקום בו יושבת הגב' רנו X, שם הם היו כ-10 דקות עד שנכנסו למשרדו של מר ידין (עמ' 66 לפרוט'). ניתן היה איפוא לצפות שהגב' רנו תכיר את המערער, אך בעדותה בבית המשפט היא מסרה שמעולם לא ראתה את המערער (עמ' 21 לפרוט'), וגם העד עלי אבו ג'ומעה מסר כי מעולם לא ראה את המערער קודם לעדותו (עמ' 24 לפרוט'). הגב' רנו גם מסרה בעדותה שאת עד ההגנה חי מורד היא גם כן מעולם לא ראתה, והוסיפה בעדותה שלפגישה עם מר אריק ידין הגיע מר אחמד מטר לבדו. לדבריה, כשמר מטר שוחח עם מר אריק ידין, בערך כ-3/4 שעה, הם ישבו היכן שהגב' רנו X יושבת, משמע חדר הקבלה, ולא החדר שבו מר אריק ידין יושב (עמ' 67 לפרוט'). כ. לפי קביעת בית משפט קמא, דברים אלה של הגב' רנו X עומדים בניגוד לגירסת המערער ועדי ההגנה, דהיינו: הפגישה כלל לא נערכה במשרדו של מר אריק ידין אלא באיזור הקבלה, מקום שם יושבת הגב' רנו X. מר חי מורד והמערער לא נכחו בפגישה הנטענת, דבר השומט את הקרקע תחת גירסת המערער לפיה הוא היה במקום האירוע שלא במסגרת ביצוע העבירה נשוא כתב האישום. כא. מעיר בית משפט קמא שגם אילו הוא היה מקבל את גירסתו המאוחרת של המערער, לפיה נכח במקום יחד עם מר אחמד מטר, הרי שגם לפי גירסה זו המערער לא הסביר כיצד הגיעו טביעות האצבע שלו לחלונות שמהם נלקחו המעתקים. הן בעדותו בבית המשפט, והן בביקורו במקום, המערער מעולם לא טען כי נגע בחלונות אלה, וכל טענותיו התמצו בכך ששהה במתחם החברה במסגרת אותה פגישה. כב. בסיכום הדברים, מגיע בית המשפט למסקנה שגירסת המערער לפיה הוא הגיע ביחד עם מעבידו אחמד מטר למקום ההתפרצות, ואולי כך הוא הטביע את טביעות אצבעותיו על החלונות, היא גירסה מופרכת מיסודה ולא נועדה אלא כדי לנסות "ולמצוא בה לחש קמע מפני מרעין בישין" (עמ' 94 סיפא להכרעת הדין), ולפיכך, דחה בית משפט את גירסתו זו של המערער מכל וכל כבלתי נכונה על פניה. גם באשר לעדויות עדי ההגנה שמטעם המערער, מציין בית משפט קמא כי אלה ניסו לבוא לעזרתו, אך הן מופרכות ולא נמצא בהן דבר אמת של ממש. משכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי המשיבה עמדה בנטל השכנוע, כנדרש במשפט הפלילי והוכיחה מעבר לספק סביר את העובדות המיוחסות למערער בכתב האישום, ולפיכך הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. כג. המערער ממאן להשלים עם הרשעתו וסניגורו הנוכחי, עורך הדין ש. בלומנפלד, הגיש ביום 12.6.12 את הערעור על הכרעת הדין, וביום 27.8.12 הגיש את נימוקי הערעור. תמצית הטענות שבערעור: 1. בית משפט קמא שגה משקבע כי התקיים היסוד העובדתי לעניין סעיף 407(ב) של חוק העונשין, התשל"ז - 1977, וזאת בהסתמך על עדותם של עדי תביעה: גב' רנו X ומר עלי אבו ג'ומעה. נטען בנימוקי הערעור, כי נטל הראיה בנוגע לכל רכיבי העבירה מוטל במלואו על המשיבה. המקרה נשוא ערעור זה ארע, לפי הנטען בכתב האישום, בין התאריכים 18.2.09 עד 19.2.09, וכאשר העידה הגב' רנו X בבית המשפט (עמ' 20 לפרוט'), היא מסרה שהיא עבדה בחברה הישראלית למובילים בע"מ משנת 1991 עד פברואר 2009, וכי במועד האירוע היא עבדה שם. בעמ' 21 לפרוט' מסרה כי תפקידה בחברה היה מנהלת שירות, ובעמ' 22 לפרוט' מסרה שאת המשכורת האחרונה היא קיבלה בדצמבר 2008. טוען הסניגור, כי לפי כתב האישום (סעיף א(1) שורה 7) "הבעלים" היחיד הינה הגב' רנו X, ובעמ' 20 לפרוט' אומרת גב' X: "המחשב שלי היה מדפסת ומכונת צילום", ומכאן טענת הסניגור שלכל היותר הוכיחה המשיבה בתיק זה גניבה של מדפסת ומכונת צילום. לטעמו של הסניגור שגה בית משפט קמא משהרשיע את המערער בגניבת כל הפריטים נשוא כתב האישום, הואיל ולא הוכחה, לא הבעלות הנטענת עליהם בכתב האישום, ובוודאי לא שאלת הסכמת הבעלים בנדון. עוד מעיר הסניגור כי מעולם לא נעשה שימוש בתיק זה בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982. לכן, טוען הסניגור, כי בכל הנוגע ליסוד "הסכמת הבעלים" באשר לגניבה שבסעיף 407(ב) לחוק העונשין, כל שהוכיחה המשיבה לכל היותר הינו גניבת מדפסת ומכונת צילום, ולא הוכח כי שאר הפריטים נגנבו ללא הסכמת הבעלים. מוסיף הסניגור שלא כל עובד בעסק נחשב ל"מחזיק" בכל הפריטים שבעסק ובוודאי לא עובדת המעידה על עצמה שקיבלה את משכורתה האחרונה כחודשיים לפני האירוע נשוא כתב האישום, וכי עבדה במשרד ותפקידה היה "מנהלת שירות", בשעה שרובם המכריע של הפריטים כלל לא היו בשליטתה/באחזקתה. מכאן, טענת הסניגור כי המשיבה לא הוכיחה את יסוד הגניבה הנדרש לעניין סעיף 407(ב) של חוק העונשין בנוגע לרוב הפריטים נשוא כתב האישום, ולכן, שגה בית משפט קמא משהרשיע את המערער בגניבתם. 2. טענה נוספת שמעלה הסניגור בנימוקי ערעורו היא כי שגה בית משפט קמא באופן בו בחר להתייחס לגירסאותיו של המערער במשטרה אל מול עדות המערער בפני בית המשפט. כאמור כבר לעיל, ראה בית משפט קמא בגירסתו של המערער משום עדות כבושה, ללא הסבר מספק. מציין הסניגור, כי בעדותו של המערער בפני בית משפט קמא (ביום 3.10.11 + 29.11.11) טען המערער כי הוא נחקר פעם אחת, שהוא לא ידע בגין מה הוא עצור, שהשפילו אותו, שהתעללו בו ודיברו איתו בצורה בלתי אנושית, ושהתעללו בו "כאילו אני אדם לא קיים" (עמ' 50 לפרוט'). כמו כן, טען המערער שכלל לא הראו לו תמונות של המקום, שנאמר לו בתחנת המשטרה שהוא "גנב", ויותר מזה לא אמרו לו, שכל הזמן התעללו בו, ובתשובה לשאלה מדוע סרב לחתום, השיב המערער שבהיעדר חקירה לשם מה עליו לחתום? הוא גם טען שאחד החוקרים בשם אבו שאדי התעלל בו, אמר לו שהוא טרוריסט, ולא חקר אותו בעניין, וכי אילו היו מראים לו את התמונות הוא היה יודע על מה מדובר, ועוד. מציין הסניגור, שבישיבת 24.6.10 הוגשה באמצעות חוקר המשטרה ג'ריס בסל הודעת המערער (ת/3), והעד לא טען כי המערער מסר את הדברים שנטען כי נאמרו מפיו במוצג ת/3 מרצונו הטוב והחופשי, וחתימת המערער אינה מופיעה על ת/3. מוסיף הסניגור, שבישיבת 23.11.10 הוגשו באמצעות חוקר המשטרה עלי סוואעד ההודעה בערבית ת/9 ותרגומה ת/10, וגם עד זה לא טען כי המערער מסר את דבריו מרצונו הטוב והחופשי, וחתימת המערער אינה מופיעה במוצגים אלה. על יסוד האמור לעיל, טוען הסניגור שהיתה זו חובתה של המשיבה להזמין את גובי ההודעות כעדי הזמה, וזאת נוכח הטענות שהעלה המערער בעדותו בבית המשפט. הסניגור גם מצביע על כך שבאת כוח המשיבה עצמה טענה בפני בית משפט קמא, כי דברי המערער שהוא לא נחקר, שלא אמר את מה שיוחס לו בהודעותיו, שהתעללו בו, שהתנהגו אליו באופן לא ראוי, כל אלה, לטענת המשיבה עצמה, הועלו לראשונה בעדותו של המערער ומדובר, לטענת המשיבה עצמה בפני בית משפט קמא, בטענות מפתיעות. משכך, לטעמו של הסניגור, היתה זו חובתה של המשיבה, בנסיבות אלה, לזמן את גובי ההודעה כעדי הזמה, מה גם שחתימת המערער אינה מופיעה על ההודעות והוא טוען שלא אמר את הדברים שנטען כי תועדו בהודעות. טוען הסניגור, כי המשיבה בחרה שלא לבקש ולזמן עדי הזמה שחובתה היתה לזמנם, ולכן, לטעמו, דרך הניתוח המשפטית בה בחר בית משפט קמא לבחון את גירסת המערער, היא שגויה, הואיל ובית משפט קמא בחר להתעלם לחלוטין מחוסר זימונם של גובי ההודעה כעדי הזמה. לדעת הסניגור, על ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. הסניגור סבור כי בית משפט קמא טעה בקביעות המהימנות הנוגעות למערער בהתעלמו לחלוטין מכך שהמשיבה בחרה שלא לזמן כעדי הזמה את השוטרים הרלוונטיים, וזאת בעיקר נוכח טענות המערער שהוא כלל לא אמר את הדברים המופיעים בהודעותיו, כי התעללו בו, ולא הראו לו את התמונות בהן מופיע המקום נשוא כתב האישום. כד. עוד ובנוסף, הגיש הסניגור ביום 31.7.12 בקשה לאפשר לו, במסגרת ערעור זה, להגיש חוות דעת של מומחה מטעמו לעניין טביעות אצבע (מר יהודה סורסקי) מיום 22.7.12. בקשתו זו של הסניגור באה בהמשך להליך בו נקט לפי סעיף 74 לחסד"פ לקבלת תיקי העבודה של מומחי המשטרה בכל הנוגע לטביעות האצבע, וערר שהגיש הסניגור לבית משפט זה. הליך הערר התברר בפני כב' השופטת פוקס (ע"ח 18665-04-12), כשבדיון מיום 17.4.12 אמר ב"כ המשיבה שם: "לאחר ששמעתי את דברי ב"כ העורר, ואת הצעת בית המשפט, אני סבור, אכן כי מדובר כמובן בחומר חקירה שיש לו רלוונטיות לעצם הכרעת הדין, אשר על כן אנו לא נתנגד כמובן לחשוף ולמסור לידי ב"כ העורר כל חומר רלוונטי מתיקי העבודה...". הדיון בערר בפני כב' השופטת ר. פוקס הסתיים לפי המלצת בית המשפט בכך, כי הערר יימחק, וכי המשיבה תעביר לידי הסניגור העתק מתיקי העבודה נשוא הבקשה. בהמשך לכך, עתר הסניגור במסגרת בקשתו מיום 31.7.12 כי יתאפשר לו לצרף את חוות הדעת של מר סורסקי מיום 22.7.12 בציינו כי המשיבה עצמה הביעה דעתה שהמבוקש כאן הינו "בר שימוש במסגרת הליך של ערעור". כה. הסניגור, עו"ד ש. בלומנפלד, מציין כי הכרעת הדין של בית משפט קמא נסמכת מהותית ובאופן מוחלט על טביעות אצבע שנמצאו בזירת העבירה, טביעות אצבע שמיוחסות למערער כמבצע העבירה, וכי עורך הדין ש. בלומנפלד קיבל על עצמו את ייצוג המערער לאחר הכרעת הדין המרשיעה. מוסיף הוא, שסניגורו הקודם של המערער ניהל את הגנתו של המערער וחקר בבית המשפט את מומחי טביעות האצבע של המשיבה, מבלי שביקש וממילא, מבלי שקיבל, את תיק העבודה של מומחי טביעות האצבע, ואילו עורך הדין בלומנפלד פנה בנדון לפי סעיף 74 לחסד"פ, ביקש לקבל את תיק העבודה, ומשנדחתה בקשתו על ידי בית משפט קמא, הגיש ערר שנדון, כאמור כבר לעיל, ביום 17.4.12 בפני כב' השופטת פוקס ולפי המלצת בית המשפט, הושגה הסכמה בין הצדדים, שאכן מדובר בחומר חקירה שיש להעבירו להגנה, ובמהלך הדיון בערר אמר ב"כ המשיבה עצמו כי מדובר בחומר חקירה "שיש לו רלוונטיות לעצם הכרעת הדין", וכן אמר נציג המשיבה, שם, כי בית משפט קמא כבר נתן את הכרעת דינו "כך שהחומר הרלוונטי מבחינתנו יהיה בר שימוש במסגרת הליך של ערעור". מכאן, טענת הסניגור, שגם המשיבה הביעה הסכמתה לכך שמדובר בחומר חקירה הרלוונטי להכרעת הדין, ובנוסף יהא חומר החקירה בר שימוש בהליך הנוכחי - הליך הערעור. מוסיף הסניגור, שהוא קיבל את חוות הדעת של מר סורסקי ביום 29.7.12 ולטעמו יש בחוות דעת זו כדי להשליך על הכרעת הדין המרשיעה ולכן מבקש הוא כי ניעתר לבקשה להתיר את הגשתה של חוות דעת זו. כו. בתגובתה מיום 6.8.12 הודיעה המשיבה שאין להיעתר לבקשה ומסבירה, כי בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, קשר את עצמו המערער לאירוע נשוא כתב האישום וסיפק הסבר שנדחה על-ידי בית משפט קמא בהכרעת הדין מיום 6.3.12. עוד נטען, כי הגם שהדרך היתה סלולה בפני המערער במסגרת ההליך בבית משפט קמא, הליך שהמערער היה מיוצג בו על-ידי סניגור, מבקש הוא לתקוף כיום, בשלב הערעור, את חוות הדעת שמטעם המשיבה בדרך שאינה עומדת בתנאים שהותוו בחוק ובפסיקה, ולכן, סבורה המשיבה כי הבקשה אינה עונה על התנאים הנדרשים, ובכל מקרה יש לברר אותה במסגרת הדיון בערעור עצמו. כז. בתאריך 6.9.12 התקיים בפנינו הדיון בערעור במעמד הצדדים, ובו חזר הסניגור על הטענות שבבקשתו בנוגע לצירוף חוות הדעת של מר סורסקי בעניין טביעות האצבע (הבקשה מיום 31.7.12), וכן חזר על נימוקי הערעור שהוגשו ביום 27.8.12. הסניגור חזר על טענתו, שלמעשה המשיבה במסגרת הדיון בערר בפני כב' השופטת ר. פוקס, בהתייחס לבקשה שלפי סעיף 74 לחסד"פ, הביעה דעתה כי מדובר בחומר חקירה שיש לו רלוונטיות לעצם הכרעת הדין, וכי החומר יהיה בר שימוש במסגרת הליך של ערעור. הסניגור הוסיף, כי לפי חוות הדעת שברשותו מיום 22.7.12, ניתן לבדוק, לפי טביעות האצבע שנמצאות בזירת העבירה, את גילן של טביעות האצבע, אפילו בטווח של ימים. הסניגור מודה שמבחינה משפטית ניתן לומר שאפשר היה לבקש את תיק העבודה של מומחי טביעות האצבע במהלך ניהול התיק בבית משפט קמא, אך לדעתו קיימת בפנינו אפשרות אמיתית לעיוות דין, ומדובר במי שנדון לחודשי מאסר ארוכים בפועל, כמעט באופן מוחלט על סמך טביעות האצבע. טוען הסניגור, כי מומחי טביעות האצבע שנחקרו בפני בית משפט קמא על-ידי סניגורו הקודם של המערער, אמרו שלא ניתן לבחון גיל של טביעות אצבע, ואולם, על יסוד פרוטוקול דיון בתיק פלילי אחר שהתנהל בבית משפט השלום בקריות (ת.פ. 10534-04-12) מצביע הסניגור על כך שמומחי טביעות האצבע אומרים דברים אחרים, דהיינו, הם טוענים שאין במשטרת ישראל אדם שיכול ליתן חוות דעת בנושא של גיל טביעות האצבע, כי אף אחד מן המומחים שבמסגרת המשטרה איננו מומחה בנושא זה. הסניגור מציין, כי הטענה של המערער בפני בית משפט קמא היתה ונותרה שהוא ביקר במתחם החברה ביקור תמים במועד אשר קדם ליום ההתפרצות, ומכאן, החשיבות של בירור גיל טביעות האצבע, ובבית משפט קמא הסניגור הקודם לא ביקש את תיק העבודה של מומחי טביעות האצבע. הסניגור מודה שאמנם הכרעת הדין של בית משפט קמא מושתתת על דברים נוספים, זולת טביעות האצבע, אבל לדעתו, בהיעדר טביעות האצבע - אין הרשעה בתיק, וכל שאר הדברים שצויינו בהכרעת הדין נסמכים על טביעות האצבע, ומכאן החשש שמביע הסניגור, שהמערער ייאלץ לרצות עונש מאסר ממושך למרות שלא עבר עבירה. כח. הסניגור גם חזר והפנה לנימוקי הערעור שהוא הגיש ביום 27.8.12 וחזר על טענתו כי נוכח דברי המערער בפני בית משפט קמא, שהוא כלל לא נחקר, שהשפילו אותו והתעללו בו וכו', היה על המשיבה לזמן את החוקרים כעדי הזמה, וזאת למרות שבתשובה לכתב האישום לא הועלתה טענת זוטא ולמרות שהודעותיו של המערער הוגשו בהסכמה. בהמשך גם חזר וטען הסניגור, שלא הוכח יסוד הגניבה, וזאת שעה שלעניין הכרעת הדין לא העידו בעלי הרכוש, שהרי הבעלים היחידים של הרכוש שנזכרים בכתב האישום היא הגב' רנו X, ואילו עד התביעה עלי אבו ג'ומעה לא נזכר כבעלים בכתב האישום. עד כאן תמצית מדברי הסניגור בטיעונו בפנינו. כט. ב"כ המשיבה שהגיבה על דברי הסניגור, עו"ד בלומנפלד, התייחסה תחילה לגבי הבקשה לצרף את חוות הדעת של מר סורסקי מיום 22.7.12. היא ציינה, כי עצם ההסכמה למסור את תיק העבודה של מומחה מז"פ לצורך עיון בו ובחינתו על-ידי הסניגור, אין בה משום הסכמה, בשום אופן, להגשת חוות דעת נוספת או ראיה חדשה בערעור על סמך אותו תיק מז"פ. ההסכמה שניתנה היתה אך ורק על מנת שהסניגור יוכל לראות את תיק העבודה ולהחליט מה הוא רוצה לעשות בו בשלב הערעור. ב"כ המשיבה מוסיפה, שהראיה הנוספת אינה עוברת את המשוכה שנקבעה בפסיקתו של בית המשפט העליון. הסניגור לא הסביר מדוע לא ניתן היה להביא ראיה זו בערכאה קמא, שהרי, אין המדובר בחוות דעת שלא ניתן היה להציגה או שלא יכולה היתה להיות בידיעת הסניגור בפני בית משפט קמא. העדים שהעידו בבית משפט קמא בנוגע לטביעות האצבע (טכנאי מז"פ מר ניסים מזרחי ופקד יעל פלג שירוני), נחקרו ארוכות בשאלה, האם יש אפשרות לדעת את גיל טביעות האצבע. עדים אלה השיבו שאין אפשרות לדעת את גיל טביעות האצבע משום שמשטרת ישראל אינה מבצעת בדיקה זו כלל. סניגורו של המערער יכול היה להביא חוות דעת מטעמו בעניין טביעות האצבע, במסגרת פרשת ההגנה, והוא נמנע מלעשות כן ללא הסבר מניח את הדעת. חילופי הייצוג אינם מצדיקים מתן רשות להגשת הראיה, וכבר נפסק, שערכאת הערעור לא נועדה לשיפור עמדות או פתיחת חזית נוספת. עוד הוסיפה ב"כ המשיבה שהכרעת הדין של בית משפט קמא אינה מבוססת רק על טביעות האצבע של המערער אלא גם על קביעות עובדה וממצאי מהימנות שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם אלא במקרים חריגים. מוסיפה ב"כ המשיבה שהטענה המרכזית בחוות הדעת שמבקש הסניגור לצרף היא, שכיום, בזכות התפתחות הטכנולוגיה, יש אפשרות לקבוע את גיל טביעות האצבע, ואולם לדעת כותב חוות הדעת, מז"פ ומשטרת ישראל אינם מבצעים את הבדיקות מסוג זה מתוך גישה מיושנת שלפיה אין אפשרות לקבוע באופן מהימן את גיל טביעות האצבע, והוא גורס שקיימות סברות הקובעות אחרת. טוענת ב"כ המשיבה, שכותב חוות הדעת (מר סורסקי) איננו אומר שבמקרה הנוכחי היתה אפשרות לקבוע את גיל טביעות האצבע, אלא מסתפק באמירה כללית שיש אפשרות לעשות זאת. מתוך חוות הדעת, כך מציינת ב"כ המשיבה, ברור שאין המדובר במחדל חקירתי, הואיל ומשטרת ישראל כלל אינה מבצעת את הבדיקה הזאת וגם אם תתקבל חוות דעת זו, הרי היה בה כדי להצביע על חוסר מסויים, שמשקלו מועט. מוסיפה ב"כ המשיבה, כי נוכח גירסתו של המערער שטען במשטרה כי מעולם לא היה בחיפה ולא הגיע מעולם למפעל נשוא הדיון, לא היתה סיבה שחוקרי המשטרה יהיו בדעה שיש לבדוק את גיל טביעות האצבע. ל. לגבי גירסתו הכבושה של המערער, שעלתה בפני בית משפט קמא, שביקורו במפעל היה מספר ימים לפני ההתפרצות, מציינת ב"כ המשיבה, שמתוך חוות הדעת שמבקש הסניגור להגיש, וגם לפי הפסיקה עליה הסתמך הסניגור, הרי גם אם ניתן היה לקבוע את גיל טביעות האצבע, אין זה ברור שהיה בכך כדי לסייע להכריע בשאלה, האם היה המערער בתחומי המפעל ובתחומי החברה ביום ההתפרצות או לא, שכן, לפי הנכתב בחוות הדעת שמבקש הסניגור להגיש, ניתן לדעת האם מדובר בטביעת אצבע טריה של מספר ימים עד חודש ימים, או האם מדובר בטביעת אצבע שגילה מעל חודש ימים. עד כאן תמצית טיעוני ב"כ המשיבה מהדיון שהתקיים בפנינו. לא. לאחר שנתנו דעתנו להכרעת הדין, לנימוקי הערעור, לרבות בקשת הסניגור לאפשר הגשת חוות דעת של מומחה מטעם המערער לעניין טביעות האצבע, ולאחר שגם שמענו את טיעוניהם בעל פה של באי כוח שני הצדדים בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 6.9.12, מסקנתנו היא שיש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. לב. בהתייחס לטענתו הראשונה של המערער: המערער הואשם והורשע בביצוע עבירה לפי סעיף 407(ב) של חוק העונשין, שהגדרתה היא: "המתפרץ לבניין כאמור בסעיף קטן (א) ומבצע בו גניבה או פשע, או מתפרץ מתוכו לאחר שביצע בו גניבה או פשע, דינו - מאסר שבע שנים". כעולה מעובדות כתב האישום, התפרץ המערער בכוונה לגנוב לעסק של החברה הישראלית למובילים בע"מ, וגנב מתוך המשרדים והמחסן, ללא הסכמת הבעלים, רמו (צ"ל: רנו) X, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב רכוש רב, כמפורט בעובדות כתב האישום, וזאת מתוך כוונה לשלול את הרכוש שלילת קבע מן הבעלים. הסניגור מפנה להוראת סעיף 383 של חוק העונשין, בו נאמר כי אדם גונב דבר אם הוא: "נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב בלי הסכמת הבעל ...", וכן מפנה הסניגור לסעיף 383(ג) לכתב האישום, שם נאמר, לעניין גניבה, בס"ק (3): "בעלות" - "לרבות בעלות חלקית, החזקה, זכות החזקה, או שליטה". טוען איפוא הסניגור, כי ה"בעלים" היחיד במקרה זה הינה הגב' רנו X, עדת תביעה מס' 2, וזאת כעולה מן המתואר בפרק א(1), שהוא פרק העובדות בכתב האישום. הסניגור טוען, כי מעדות הגב' X בעמ' 20 לפרוט', שם אמרה בשורה 32: "המחשב שלי היה, מדפסת ומכונת צילום", עולה שלכל היותר הוכיחה המשיבה בתיק זה גניבה של מדפסת ומכונת צילום, ולא הוכח כי שאר הפריטים נגנבו ללא הסכמת הבעלים. כן מציין הסניגור, שלא כל עובד בעסק נחשב ל"מחזיק" בכל הפריטים בעסק ובוודאי לא עובדת, כמו הגב' X, שתפקידה היה "מנהלת שירות", את משכורתה האחרונה היא קיבלה כחודשיים לפני האירוע נשוא כתב האישום, ומה גם שהרוב המכריע של הפריטים כלל לא היה בשליטתה/החזקתה. עוד טוען הסניגור, כי נטל הראיה בנוגע לכל רכיבי העבירה מוטל במלואו על כתפי המשיבה, ולכן, לטענתו, שגה בית משפט קמא משהרשיע את המערער בגניבת כל הפריטים נשוא כתב האישום, הואיל ולא הוכחה הבעלות הנטענת עליהם בכתב האישום ובוודאי לא שאלת הסכמת הבעלים, ומוסיף הוא שבתיק זה לא נעשה שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982. לג. אין בידינו לקבל עמדתו זו של הסניגור. למעשה, נתן בית משפט קמא את דעתו לסוגיה זו בהכרעת הדין בציינו (עמ' 85 של הכרעת הדין), כי התלונה על ההתפרצות ועל הגניבה של הרכוש הרב שנגנב ללא הסכמת הבעלים הוגשה על-ידי החברה באמצעות אורגן מוסמך שלה, הגב' רנו X, בתוקף תפקידה כמנהלת השירות בחברה. עוד עמד בית משפט קמא על כך, שעבירת הגניבה נועדה להגן לא רק על זכות הבעלות אלא גם על זכות החזקה ודי בכך שהגב' רנו X ומר עלי אבו ג'ומעה, שהיו בעלי החזקה כדין ברכוש שנגנב, עובר להתפרצות ולגניבה, מסרו עדויות לפיהם הרכוש נלקח מן המקום ללא הסכמתם. בכל הנוגע לתיאור הרכוש שנגנב, העיד מר עלי אבו ג'ומעה, שעבד כמכונאי בחברה, כי בחקירתו במשטרה הוא מסר לחוקר כל מה שהיה ידוע לו לגבי סוג, כמות, ושווי הרכוש שנגנב, וכן ערך רשימה של הציוד החסר שנמסרה לחוקר במשטרה והוגשה כמוצג ת/5 בתיק המוצגים של בית משפט קמא. מציין בית משפט קמא, כי מעיון ברשימה זו ניתן להתרשם מהיקף הרכוש שנגנב כאשר בין היתר מדובר בציוד משרדי, כלי עבודה של המוסך, שמנים, חלקי טרקטור שונים, לרבות כפות ו"בום", צמיגים בגדלים שונים ומלגזה. בית משפט קמא עמד על כך שבעמ' 24 לפרוטוקול, במסגרת החקירה הנגדית, נשאל העד אבו ג'ומעה, בין היתר: "מאיפה ידעת את כל הדברים שנגנבו?", ותשובתו, שם, בעמ' 24 סיפא לפרוט': "המוסך והמחיצה ששברו - אני הייתי אחראי על כך בתור מכונאי. העבודה שלי שם ולכן אני יודע מה נגנב משם". לד. בניגוד לטענת הסניגור, סבורים אנו שעלה גם עלה בידי המשיבה להוכיח את יסוד הגניבה, וכל הנדרש בנוגע להוכחת יסודות העבירה, עלה בידי המשיבה להוכיחו כנדרש. טוען הסניגור, שהבעלים היחידים שנזכר בכתב האישום זו הגב' רנו X, שהיא, כאמור כבר לעיל, מנהלת השירות בחברה, ואשר בעדותה בעמ' 20 לפרוט', אמרה: "המחשב שלי היה מדפסת ומכונת צילום", ועל יסוד זה ביקש הסניגור לטעון שהמשיבה הוכיחה לכל היותר גניבת מדפסת ומכונת צילום. ואולם, בפני בית משפט קמא הובאה, כמפורט גם לעיל, גם עדותו של עד תביעה מס' 5, עלי אבו ג'ומעה, שעבד כמכונאי בחברה, ואשר הכין את רשימת הפריטים שנגנבו (ת/5), ואשר העיד מפורשות כי: "המוסך והמחיצה ששברו - אנו הייתי אחראי על כך בתור מכונאי. העבודה שלי שם ולכן אני יודע מה נגנב משם", ובצדק רשאי היה בית משפט קמא להסתמך הן על עדות מנהלת השירות, הגב' X, והן על עדותו של המכונאי עלי אבו ג'ומעה. לה. אנו גם מפנים לאמור בספרו של כב' השופט (בדימוס) י. קדמי "על הדין בפלילים", חלק שני, מהדורה תשס"ו - 2005, עמ' 606: "כאמור, עבירת הגניבה מיועדת בעיקרה להגנה על ה"חזקה" להבדיל מן ה"בעלות" כשלעצמה". ובהמשך, נכתב, שם: " "מחזיק" הוא "בעלים" לצורך עבירת הגניבה", ובעמ' 607: "התכלית של הגנה על ה"חזקה" (להבדיל מ"בעלות"), באה להרחיב את תחולת ההגנה לכל מי שמחזיק בפועל ב"דבר" בין שהוא הבעלים ובין שאינו הבעלים". אנו מפנים בנוסף לדנ"פ 2334/09 ישראל פרי נ' מדינת ישראל (מיום 23.5.2011), בפיסקה 51: "עבירת הגניבה אינה מוגבלת להגנה על הבעלות הרכושית. היא מגינה גם על מי שבידיו חזקה בלבד, לרבות חזקה פגומה (ע"פ 271/72 טרגר נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 306 (1973); ע"פ 656/77 אל פאריק נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 449 (1978)). מכאן, ש"התכלית של הגנה על ה'חזקה' (להבדיל מ'בעלות') - באה להרחיב את תחולת ההגנה לכל מי שמחזיק בפועל ב'דבר', בין שהוא הבעלים ובין שאינו הבעלים" (יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני 607 (מהדורה מעודכנת, 2005) (להלן: קדמי) (הדגשה שונה במקור)). עבירות הגניבה מגינות גם על מי שעניינו בנכס מתבטא בבעלות חלקית או בקיום שליטה בנכס (סעיף 383(ג)(3) לחוק); על מי שאינו מחזיק בנכס בשעת הגניבה (סעיף 383(א)(2)); ואף על מי שאינו בעלים ואינו מחזיק בנכס בשעת הגניבה (סעיפים 386-388). עבירות הגניבה שבחוק העונשין מתאפיינות, אפוא, בהגנה רחבה על הזיקה הרכושית שיש לאדם כלפי נכס, שאינה מתמצית בהכרח בזכות החזקה ובזכות הבעלות בו." לו. בענייננו, די היה בעדויות של הגב' רנו X, ושל מר עלי אבו ג'ומעה, לרבות הרשימה ת/5 שהכין והגיש מר עלי אבו ג'ומעה, כדי לבסס את הנדרש לביסוס היסודות של "הגניבה", ולא היה צורך כלשהוא לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982. לז. טענה נוספת שהעלה הסניגור, היתה לגבי האופן בו בחר בית משפט קמא להתייחס לגירסאותיו של המערער במשטרה אל מול עדותו בבית המשפט. טוען הסניגור, כי בית משפט קמא ראה בגירסת המערער בפני בית המשפט משום עדות כבושה שלא ניתן לה הסבר מספק. הסניגור מפנה לדברים שאמר המערער במהלך עדותו בבית המשפט ולפיה, לגירסתו, הוא נחקר פעם אחת (כזכור, הוגשו בפני בית משפט קמא הודעתו של המערער מיום 23.3.09, ת/3, וכן הודעתו הנוספת של המערער, שנמסרה כיומיים לאחר מכן ביום 25.3.09, בשפה הערבית, ת/9 ותרגומה ת/10). בנוסף טען המערער בעדותו בפני בית המשפט כי הוא לא ידע על מה הוא עצור, שהיו משפילים אותו, שהתעללו בו, שבניגוד לטענת המשטרה לא הציגו בפניו תמונות, השוטרים אמרו לו שהוא "גנב", יותר מזה לא אמרו לו, הוא סרב לחתום על ההודעות משום שאם אין חקירה "בשביל מה אני צריך לחתום?", ושאילו היו מראים לו את התמונות הוא היה יודע על מה מדובר, ועוד. טוען הסניגור, כי משהוגשה בישיבת 24.6.10, באמצעות השוטר ג'ריס בסל (עמ' 17 לפרוט'), הודעתו של המערער ת/3, הוא לא טען כי המערער מסר את הדברים שנטען כי נאמרו מפיו במוצג ת/3 מרצונו הטוב והחופשי וחתימת המערער איננה מופיעה על ת/3. גם בהתייחס להגשת הודעתו של המערער בערבית מיום 25.3.09, באמצעות השוטר עלי סוואעד, טוען הסניגור שגם עד זה לא טען כי מסר את הדברים שנאמרו מפי המערער בהודעה ת/9 מרצונו הטוב והחופשי, ואין חולק כי חתימת המערער איננה מופיעה על ת/9 + ת/10. הסניגור טוען כי היתה זו חובתה של המשיבה, בנסיבות אלה, להזמין את גובי ההודעות כעדי הזמה, וזאת לנוכח הטענות שהעלה המערער בעדותו בבית המשפט, מה גם שנציגת המשיבה בפני בית משפט קמא טענה היא עצמה, בעמ' 52-53 לפרוט' כי אלה טענות שהועלו לראשונה בעדותו של המערער בפני בית משפט קמא, ומכאן שמדובר בטענה מפתיעה, וכי מדובר בגירסה כבושה ולכן היתה זו חובתה של המשיבה לזמן כעדי הזמה את גובי ההודעה, וזאת במיוחד כשחתימת המערער איננה מופיעה על ההודעות שהוגשו, והמערער טוען כי לא אמר את הדברים שנטען כי תועדו בהודעות, אך המשיבה בחרה שלא לבקש וממילא לא לזמן עדי הזמה שלגירסת הסניגור חובתה היתה לזמנם. טוען איפוא הסניגור, שדרך הניתוח המשפטית בה בחר בית משפט קמא לבחון את גירסת המערער בבית המשפט, היתה שגויה, הואיל והוא התעלם לחלוטין מאי זימונם של גובי ההודעה כעדי הזמה. עוד טוען הסניגור, כי שגה בית משפט קמא בקביעות המהימנות הנוגעות למערער בהתעלמו לחלוטין מכך שהמשיבה בחרה לא לזמן כעדי הזמה את השוטרים הרלוונטיים, וזאת בעיקר נוכח טענות המערער שהוא כלל לא אמר את מה שמופיע בהודעותיו, שהתעללו בו, ושלא הראו לו את התמונות בהן מופיע המקום נשוא כתב האישום. לח. אין בידינו לקבל את טענותיו של הסניגור. כשאנו מעיינים בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא, אנו רואים כי ביום 1.4.09 הוקרא כתב האישום למערער, והסניגור ביקש לדחות את המענה למועד אחר, שייקבע לאחר הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בישיבת בית משפט קמא מיום 26.4.09, הודיע הסניגור כי המערער כופר בעובדות שבכתב האישום. לא הועלתה בשלב זה טענה כלשהיא באשר לקבילות הודעותיו של המערער. יתר על כן, גם בישיבת ההוכחות של בית המשפט קמא מיום 24.6.10, כשהוגשה הודעתו הראשונה של המערער ת/3 באמצעות השוטר ג'ריס בסל, לא הובעה כל התנגדות (עמ' 17 לפרוט'), ובישיבת הוכחות נוספת שהתקיימה מספר חודשים לאחר מכן ביום 23.11.10, כאשר הופיע השוטר רס"מ עלי סוואעד בפני בית המשפט, הוגשה גם כן בהסכמה הודעתו של המערער בשפה הערבית ת/9 ותרגומה מערבית לעברית ת/10 (עמ' 31 לפרוט'). בכל המהלכים האלה, כלומר, הן בישיבת 24.6.10, והן בישיבת 23.11.10, הוגשו ההודעות הנ"ל בהסכמה, מבלי שהועלתה טענה כלשהיא ממנה אמור היה לעלות שההודעות נגבו שלא מרצונו הטוב והחופשי של המערער. לט. בהקשר זה, אנו מפנים לדבריו של כב' השופט (בדימוס) י. קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, מהדורה תש"ע - 2009, עמ' 121: "במקום שהנאשם לא הביע התנגדות להגשת ההודיה בשלב שהתביעה מבקשת להגישה, שוב אין הוא יכול לעורר התנגדות לקבילותה בשלב הערעור (ראה: ע"פ 216/74...) אינני חושב שההלכה בעניין זה שונתה "כהוא זה" על-ידי חוק היסוד (ע"פ 1382/99 בלחניס דוד)". מ. בהכרעת הדין ציין בית משפט קמא, כי המערער ניסה בעדותו לתת הסבר לגירסתו הכבושה בכך שטען שבהיותו עצור הוא לא ידע היכן נמצא המקום לגביו הוא נחקר, וכי רק לאחר ששוחרר ממעצר אמר לו מעסיקו (אחמד מטר), כי מדובר במוסך הטרקטורים בו הם ביקרו ביחד, וכן עמד בית משפט קמא על כך שהמערער התכחש לדברים שמסר בהודעותיו במשטרה ואף טען שהוא כלל לא נחקר במשטרה. מא. דא עקא, שגירסתו של המערער לא זכתה כלל לאמונו של בית משפט קמא, אשר לעומת זאת התרשם לטובה ממהימנות גירסתם של חוקרי המשטרה, ומוטב כי נביא את הדברים בשם אומרם, ואנו מפנים להכרעת הדין עמ' 92: "מנגד, בעניינו של הנאשם, העידו בבית המשפט החוקרים רס"מ ג'ריס בסל ורס"מ עלי סוואעד. העדים העידו לגבי גביית העדויות מהנאשם, ונחקרו נגדית על-ידי ב"כ הנאשם. לא רק שעדותם של עדים אלו הותירה רושם עז של מהימנות, אלא שההודעות שגבו העדים מהנאשם (ת/3 ו-ת/9, ת/10) הוגשו בהסכמת ב"כ הנאשם". מב. יתר על כן, ובהמשך הדברים, מציין בית משפט קמא שאילו אמת היה בפי המערער, דהיינו, שהוא כלל לא נחקר במשטרה, מתבקשת מאליה השאלה כיצד יכלו חוקרי המשטרה לדעת כי עובר למעצרו של המערער הוא עבד ברמת השרון, כפי שמופיע בהודעה ת/3 אשר נגבתה מן המערער, ובה הוא נשאל היכן עבד בתאריך 19.2.09 (מועד האירוע), ותשובתו שם היתה?: "כל העבודה שלי ברמת השרון, אני כבר שם שלוש ארבע שנים", ועובדה זו גם אושרה על-ידי העד אחמד מטר, מעסיקו של המערער בעמ' 60 לפרוט'. הנה כי כן, המדובר בפרט עובדתי שחוקר המשטרה ג'ריס בסל, שחקר את המערער ביום 23.3.09, לא יכול היה לדעת אודותיו אלמלא שמע זאת מפי המערער, ובצדק כותב בית משפט קמא בעמ' 92 של הכרעת הדין: "ולאור האמור, למעשה שומט את הקרקע תחת טענתו של הנאשם לגבי חקירותיו במשטרה". בנסיבות אלה, לא היתה אמורה המשיבה כלל וכלל לבקש הבאת השוטרים גובי ההודעות כעדי הזמה, והנימוקים המופיעים בגוף הכרעת הדין של בית משפט קמא מקובלים עלינו במלואם. בהערת אגב נציין, כי כל עניין עדויות הזמה לביסוס הטענה שהודאת נאשם ניתנה מרצונו החופשי, רלוונטי רק כאשר מדובר בהודאה של נאשם במשטרה (עיינו: ע"פ 154/85 יונה אברושמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 387, בעמ' 392, בסעיף 7) ולא זה המקרה שבפנינו, שהרי המערער, כאמור כבר לעיל, הכחיש בחקירתו את האשמה שיוחסה לו. מג. נזכיר עוד, שגירסת המערער לא זכתה באמונו של בית משפט קמא, ובכגון דא, בהתאם להלכה הפסוקה, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, מה גם שלבית משפט קמא היתה הזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים אשר הופיעו בפניו, ובמיוחד כשמהכרעת הדין עולה שבית משפט קמא לא הסתפק באמירות כלליות וגורפות, אלא צלל לעומק הראיות שהונחו בפניו ובחן ובדק היטב את פרטי הראיות והתייחס בהרחבה לטענות שהועלו בפניו, ואין כל הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור, לא בקביעות העובדתיות, לא בממצאי המהימנות, ולא במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית משפט קמא. מד. הסניגור שייצג את המערער בדיון בפנינו, ע"ד ש. בלומנפלד, הגיש, כמצויין כבר לעיל, בקשה להגשת חוות דעת מטעם המערער, מר יהודה סורסקי, מיום 27.7.12, בנוגע לטביעות האצבע, כשלפי דברי הסניגור חוות דעת זו: "אומרת שטביעות אצבע שנמצאות בזירת עבירה, זה דבר שניתן לבדוק את גילו אפילו בטווח של ימים...". הסניגור מפנה בהקשר זה ל-ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), עמ' 441. נציין, כי בעניין ברוקס נכתב בעמ' 447: "ברם, חומר הראיה שבא בעניין זה בפני בית המשפט קמא מלמד, כי המומחים לדבר - וטכנאי מז"פ העוסקים בפיתוחן של טביעות אצבע ובזיהויין נמנים עליהם - מסוגלים לקבוע באופן גס את גילן של טביעות אצבע ולהבחין בין טביעות טריות, שגילן ימים או שבועות אך לא למעלה מחודש אחד, לבין טביעות ישנות, שגילן עולה על חודש. מומחי המשטרה הסבירו, כי קביעת הגיל על ידיהם מבוססת על התרשמותם ממצבה של הטביעה, כפי שהוא נקלט בעינם המנוסה, ועל טיבו של החומר המפתח, המסייע בגילוי הטביעה ובהסרתה...". מה. הסניגור גם מסתמך על הדיון שהתקיים בערעור שהגיש במסגרת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, ואשר התברר ביום 17.4.12 בפני כב' השופטת ר. פוקס (ע"ח 18665-04-12), שם אמר נציג המשיבה בעמ' 3 "אני סבור אכן כי מדובר כמובן בחומר חקירה שיש לו רלוונטיות לעצם הכרעת הדין". ובהמשך: "... החומר הרלוונטי מבחינתנו יהיה בר שימוש במסגרת הליך של ערעור...". מו. אנו סבורים, כי מן האמור בדברי נציג המשיבה בדיון שהתקיים בעניין הערר בהתייחס לבקשה שלפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, לא ניתן להסיק כי היתה הסכמה מצד המשיבה שתוגש חוות דעת או ראיה חדשה בערעור על סמך תיק העבודה של מז"פ שנמסר לסניגורו הנוכחי של המערער, בהתאם להמלצת כב' השופטת ר. פוקס מיום 17.4.12. רשאי, למשל הסניגור, על יסוד תיק העבודה שנמסר לרשותו, להעלות טענות במסגרת הליך הערעור (וכך ניתן להבין את דברי נציג המשיבה כי "החומר הרלוונטי מבחינתנו יהיה בר שימוש במסגרת הליך של ערעור"), אך לא ניתן לבסס על דבריו אלה של נציג המשיבה הסכמה להגשת ראיה נוספת שלא עמדה לנגד עיניו של בית משפט קמא. מז. בקשתו זו של המערער גם איננה מתיישבת עם הפסיקה הנוהגת. אנו מפנים לדבריו של כב' השופט (בדימוס) י. קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, ב' תשס"ט - 2009, בהתייחסו לשיקולים לקבלת ראיות נוספות בערעור, עמ' 1894-1896: "1) בעיקרון, ייטה בית המשפט להתיר הגשת ראיה נוספת, אך ורק אם מתמלאים שני תנאי יסוד אלה [כאשר מאוחר יותר הוסף לצידם שיקול שלישי: עיקרון סופיות הדיון השולל פתיחתו מחדש...]: א) (1) כאשר המבקש לא היה יכול להביא את הראיה בפני הערכאה הראשונה, אם בשל אי יכולת פיזית, ואם בשל אי ידיעה על קיומה של הראיה... ב) כאשר לראיה הנוספת כוח ראייתי מהותי לאמור: יש בה כדי לגרום לשינוי של ממש בהחלטה נשוא הערעור". ובהמשך, שם, בעמ' 1897: "בע"פ 5874/00 נה(4) 249 (לזרובסקי) הוסף שיקול שלישי שנהוג להביאו בחשבון בהקשר זה והוא: "אינטרס סופיות הדיון", וכך נאמר בהקשר זה: "אינטרס סופיות הדיון שוקל גם כאן [בשלב הערעור] אל מול הצורך בעשיית צדק, המחייב בחינה האם בלא הבאת הראיות עלול להיגרם עיוות דין לנאשם. שיקול אחרון זה נגזר ממהותיותן וחשיבותן של הראיות...". מח. אנו סבורים,כי בענייננו לא מתקיים אף לא אחד מן השיקולים שיהא בו כדי להצדיק הגשת חוות הדעת שהמערער עותר להגשתה. השיקול הראשון הוא, האם המערער לא יכול היה להביא את הראיה בפני הערכאה הראשונה, אם בגלל אי יכולת פיזית, ואם בגלל אי ידיעה על קיומה של הראיה. מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא, עולה כי טכנאי הזיהוי הפלילי, עד התביעה מס' 1, ניסים מזרחי, נחקר חקירה נגדית על ידי סניגורו דאז של המערער בנושא דו"ח העתקת טביעות האצבע. בין יתר הדברים, נשאל עד התביעה ניסים מזרחי בעמ' 16 לפרוט', בנוגע לגיל טביעות האצבע שלקח ונשאל האם יכול הוא לומר בוודאות מה גילן של הטביעות, והשיב: "אין אפשרות לדעת", וכן נאמר לו: "אתה לא יכול לשלול שהטביעות בנות כמה ימים או כמה שבועות", ותשובותו היתה: "לא". דברים אלה עלו איפוא ממש בתחילת שמיעת ההוכחות בתיק, בישיבה מיום 24.6.10. מט. חלפו חודשים רבים ובישיבת 10.2.11 העידה בפני בית משפט קמא, מטעם המשיבה, פקד יעל פלג-שירוני, מומחית לזיהוי טביעות אצבעות, וזאת בהתייחס למוצגים ת/13 ו-ת/14. במסגרת חקירתה הנגדית, נשאלה המומחית על-ידי סניגורו דאז של המערער, בעמ' 45 לפרוט': "האם את יכולה להעריך את גילן של טביעות אצבע ממקום כלשהוא?" ותשובתה היתה: "לא ניתן להעריך גילן של טביעות כיוון שזה תלוי במספר משתנים, אחד זה המשטח עליו הושארה הטביעת אצבע, האדם שהשאיר את טביעת האצבע, החומרים שאיתם מפתחים, תנאי הסביבה, מזג האוויר...". נ. עולה מן האמור לעיל, שהסוגיה של גיל טביעות האצבע עמדה לנגד עיניהם של המערער ובא כוחו דאז, וזאת כבר מן השלב שבו החלה שמיעת הראיות. אם סבר המערער שעבודתם או מסקנתם של מומחי טביעות האצבע אשר מטעם המשיבה אין בהם כדי להניח את דעתו, דבר לא מנע ממנו לפעול לצורך הגשת חוות דעת נוגדת מטעמו שבמסגרתה יוכל להתייחס, בין היתר, גם לשאלת גיל טביעות האצבע והמסקנות המתבקשות מכך, ולא למותר לציין שישיבת ההוכחות האחרונה התקיימה בתאריך 11.12.11 (הביקור במקום), כך שמאז תחילת שמיעת הראיות עמד זמן למכביר לרשות המערער, הן כדי לעתור לקבלת תיק העבודה של מז"פ, והן כדי להזמין חוות דעת נוגדת מטעמו ככל שהוא סבר שיש בה כדי לקדם את האינטרס שלו. נא. יתר על כן, לא שוכנענו שלראיה שהמערער עותר להגשתה עשוי להיות אותו כוח ראייתי מהותי שיהא בו כדי להביא להפיכת הקערה על פיה. ברי, שמאחורי הבקשה להגשת חוות הדעת שמטעם המערער בנוגע לגיל טביעות האצבע, עומדת טענתו של המערער לפיה הוא היה במקום האירוע בתאריך שהינו מוקדם לזה של ביצוע הפריצה שהתרחשה בלילה שבין 18.2.09 לבין 19.2.09. כזכור, נשאל המערער בעדותו במשטרה (ת/3) האם בתאריך 19.2.09 הוא הגיע לאיזור הקריות וחיפה, ותשובתו בהודעתו היתה: "לא לפני כן ולא אף פעם מאז שנולדתי לא נכנסתי לאיזור חיפה והקריות בכלל". גם בהודעתו הנוספת מיום 25.3.09 שנמסרה בשפה הערבית, חזר המערער על כך כי מעולם לא נכנס לחיפה, וכאשר הוצגו לו תמונות העסק שנפרץ, הוא אמר שהוא אינו מכיר את החברה, וכאשר התבקש לתת הסבר לעובדה שטביעות האצבע שלו נמצאות שם, הוא השיב: "לא יודע" (ת/10, עמ' 2 ש' 20). נב. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט טען המערער שהוא היה במקום האירוע במסגרת פגישה עיסקית בקשר לטרקטור שרכש מעסיקו של המערער, מר אחמד מטר, מן החברה הישראלית למובילים, אך הטרקטור לא נמסר לו והכסף לא הוחזר, ולשם כך הגיעו מר אחמד מטר, ומר חיים מורד, בליווי המערער, למשרדי החברה לצורך פגישה, כשמר מטר ומר מורד נכנסו למשרדו של מר ידין לשיחה ללא המערער. כאמור, המערער מעוניין לבסס את הגירסה שאותה העלה לראשונה בפני בית המשפט בעזרת חוות דעת שיהא בה כדי להצביע על כך שניתן לדעת את הגיל של טביעות האצבע. בהקשר זה אנו מפנים לתפ"ח (מחוזי ת"א) 113/96 מדינת ישראל נ' עטיה בן חסן אסמה דא עטיה אבו סמהדנה (מיום 4.9.1997), בפיסקאות 29-28: "28. מכל מקום, אפילו נניח כידיעה שיפוטית אפשרית, או כידיעה המבוססת על נסיון החיים והשכל הישר, כי יש וטביעת אצבע יכולה להתקיים בתנאים מסויימים שבועות וחודשים (ראה פס"ד ברוקס הנזכר לעיל), ואפילו שהיינו יודעים כי התנאים במקרה שלנו היו מאפשרים את שימור הטביעות לפרק זמן כזה - עדיין אין מתבקשת מכאן ההנחה האוטומטית, רק מפני שהנחה כזו תוביל לזיכוי הנאשם, שהטביעות שנמצאו בדירה הן ישנות. "אל לו לבית המשפט לחוש לארוע רחוק ויוצא דופן, העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שחומר הראיות שהובא לפניו והעדויות שהושמעו במשפט מוליכים למסקנה סבירה הרבה יותר שהנאשם אינו חף" (ע"פ 891/312, 3398, 3644כהן ואח’, פ"ד מ"ז[3] 406). 29. התיזה של הסניגור משמעה, שבכל מקרה שהתביעה מבקשת להסתמך על טביעות אצבעותיו של הנאשם, עליה להוכיח בנוסף, גם את גיל הטביעות; ובכל מקרה, שהוכחה כזו אינה אפשרית, כמו בענייננו, ולו מסיבה טכנית מקצועית - תופעל אוטומטית ההנחה, הטובה לנאשם, בדבר גיל הטביעה. לתיזה זו אין ביסוס בדין ובפסיקה, והיא מרחיקת לכת. לא ידועה לי שום הלכה המטילה על התביעה את החובה להוכיח בכל מקרה את גילה של טביעת האצבע, אחרת יונח תמיד, אוטומטית, לטובת הנאשם, שגילה זקן (או צעיר יותר) ממועד ביצוע העבירה. אינני סבור גם שמן הראוי והנכון לקבוע הלכה כזו, הסותרת בעליל את ההלכות העקביות שנקבעו בפסיקה, לפיהן טביעות האצבע מהוות ראיה המסבכת את נאשם ומטילות עליו את החובה לתת להן הסבר." נג. דא עקא, בית משפט קמא דחה לעיצומו של עניין את הגירסה שהעלה המערער לראשונה בבית המשפט ולפיה הוא היה במתחם של החברה עוד לפני התאריך שבו התרחשה הפריצה נשוא הדיון. בית משפט קמא שמע את גירסתו של המערער, ואת דבריהם של שני עדי ההגנה, מר אחמד מטר ומר חי מורד, ואולם בית משפט קמא דחה את גירסתו הכבושה של המערער, גירסה שאף לחלוטין אינה מתיישבת עם דברי המערער בהודעותיו במשטרה (ת/3 + ת/9) שהוא מעולם לא היה בחיפה ובקריות, וגם כשהוצגו בפניו תמונות העסק שנפרץ הוא אמר כי: "בחיים שלי לא נכנסתי לחיפה, איך אני יכול להכיר את החברה?". נד. כזכור, קיים בית משפט קמא ביום 11.12.11 ביקור במקום האירוע ובהכרעת הדין ציין, שכאשר התבקש המערער להשיב לשאלה היכן, לגירסתו, חנה הרכב עמו הגיע למשרדי החברה "התקשה הנאשם להשיב על השאלה, השתהה, התהלך בשטח החברה, הלוך ושוב, כשהוא מפנה את מבטו לכיוונים שונים, עד שלבסוף הפנה את בית המשפט לאיזור בלתי מסויים, הסמוך לסככה שבשטח החברה...", ואולם מיקום זה לא תאם את האמור בעדותם של עדי ההגנה אחמד מטר וחי מורד שהעידו כי הרכב חנה ליד המשרד. סתירה זו אינה עומדת בפני עצמה, הואיל ובנוסף לכך עמד בית משפט קמא בצדק על כך, שאם המערער (שלפי הגירסה לא נטל חלק במפגש עם מר ידין), הסתובב בגפו בשטח החברה כשעתיים, ואם לפי גירסת מעסיקו של המערער, מר אחמד מטר, המערער נכנס איתם לחדר הקבלה, מקום שם יושבת העדה רנו X, הרי היתה הגב' X אמורה להכיר את המערער, אך היא השיבה בעדותה (עמ' 21 לפרוט') שהיא מעולם לא ראתה את המערער, וכך גם העיד על אבו ג'ומעה (עמ' 24 לפרוט'). עוד יצויין, שהגב' X גם אמרה בעדותה שגם את מר חי מורד היא לא ראתה, ולעומת זאת היא זוכרת את הפגישה של מר אחמד מטר עם המנכ"ל מר ידין לגבי הטרקטור שלא סופק. נה. לא זו אף זו: הגב' X העידה, שמר אחמד מטר (מעסיקו של המערער) הגיע בגפו לפגישה עם מר אריק ידין, והם ישבו במקום שבו היא יושבת, דהיינו, באיזור הקבלה, והפגישה כלל לא נערכה במשרדו של מר ידין, בעוד שכזכור, מר אחמד מטר העיד שהפגישה ושתיית הקפה היתה אצל מר ידין במשרד. על יסוד כל המפורט לעיל, אין תימה שבית משפט קמא כתב בעמ' 94 להכרעת הדין: "דבר השומט את הקרקע תחת גירסתו של הנאשם, לפיה ביקר במקום האירוע שלא במסגרת ביצוע העבירה נשוא כתב האישום". נו. בנוסף לכך, הוסיף וציין בית משפט קמא שגם לפי גירסה מאוחרת זו של המערער, לפיה נכח במקום, ביחד עם אחמד מטר, הרי אין בכך משום הסבר כיצד הגיעו טביעות האצבע של המערער לחלונות מהם נלקחו המעתקים, שהרי: "הן בעדותו בבית המשפט, והן בביקור במקום, הנאשם מעולם לא טען כי נגע בחלונות הללו, וכל טענותיו התמצו בכך ששהה במתחם החברה במסגרת אותה פגישה" (עמ' 94 להכרעת הדין). נז. בית משפט קמא הגיע למסקנה חד משמעית לפיה, גירסת המערער, שהוא הגיע יחד עם מעבידו אחמד מטר למקום ההתפרצות, וייתכן שבדרך זו הוא הטביע את טביעות אצבעותיו על החלונות, היא גירסה מופרכת מיסודה שאותה דחה בית משפט קמא מכל וכל כבלתי נכונה על פניה, וגם באשר לעדויות עדי ההגנה שמטעם המערער, שניסו לבוא לעזרתו, קבע בית משפט קמא שהן מופרכות והוא לא מצא בהן דבר אמת של ממש. נח. הנה כי כן, לגופו של עניין, ולאחר בחינה מדוקדקת וזהירה של הראיות והטענות שהובאו בפניו, לרבות עריכת ביקור במקום, הגיע בית משפט קמא למסקנה ברורה וחד משמעית, ולפיה דחה את ניסיונו של המערער לטעון כאילו הוא ביקר במקום במסגרת פגישה עיסקית לפני מועד אירוע ההתפרצות למתחם החברה, ומכאן שאין בחוות הדעת שמבקש כיום המערער להתיר את הגשתה כדי לסייע בידי המערער, שהרי מן הראיות והעדויות שהובאו בפני בית משפט קמא עולה, כי נדחתה גירסתו הכבושה של המערער בדבר ביקורו במתחם החברה לפני תאריך ההתפרצות. מכאן, שאין בחוות הדעת שמבקש כיום המערער להגישה כדי לגרום לשינוי של ממש בהכרעת הדין נשוא הערעור, ואף לא מתעורר החשש שעלול להיגרם עיוות דין למערער. נוכח כל המפורט לעיל, אין כל הצדקה להתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא. נט. בגזר הדין שניתן ביום 6.6.12 נדון המערער ל-22 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, וכן חוייב המערער לפצות את החברה הישראלית למובילים בע"מ, שניזוקה כתוצאה מביצוע העבירה בסכום של 150,000 ₪. ס. במסגרת נימוקי הערעור, טוען המערער, באמצעות סניגורו הנוכחי, כי בית משפט קמא החמיר עימו, וכי העונש נשוא הערעור מצוי ברף הגבוה ביותר של הענישה, מה גם שבית משפט קמא לא אפשר קבלת תסקיר שירות המבחן לעניין העונש. עוד נטען, כי לא ניתן משקל של ממש לנסיבותיו האישיות של המערער, ובאשר לפיצוי הכספי נטען, כי שגה בית משפט קמא משהטיל פיצוי כספי כה גבוה, וזאת בין השאר בשים לב לדברי עד התביעה הנוגעים למצב החברה והציוד שנגנב, ללא כל קשר למעשיו של המערער. סא. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 6.9.12 חזר הסניגור על כך שהעונש נוטה לחומרה לפי רף הענישה הנוהג במדינה, וכי לא היתה התייחסות לנסיבה אישית של המערער, ועוד מבקש הסניגור לשקול אפשרות להצגת תסקיר לעניין העונש. ב"כ המשיבה טענה לעומת זאת, שהענישה שהוטלה סבירה, מצויה במתחם הענישה הנוהג ואין בענישה זו חריגה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור והוסיפה כי מדובר בהתפרצות מתוחכמת ובציוד רב שנגנב ששוויו גבוה, וכן הפנתה לעדות בעל החברה, מר אריק ידין, בפני בית משפט קמא במסגרת הטיעונים לעונש, וכן הצביעה על הרשעותיו הקודמות של המערער. סב. המערער, יליד 1982. לחובתו שתי הרשעות קודמות. גזר הדין האחד הוא מתאריך 15.4.2002 בגין עבירות לפי פקודת הסמים שבוצעו במהלך שנת 2001. בגין עבירות אלה, נדון המערער למאסר בפועל של 20 חודשים, וכן מאסר על תנאי וקנס. גזר הדין השני הוא מיום 17.1.2007 בגין עבירה מתאריך 14.5.06 של הסעת תושב זר השוהה שלא כדין. באותו עניין נדון המערער, בין היתר, למאסר בפועל לתקופה של חודשיים שמתאפשר לו לרצותו בעבודת שירות. סג. נציין כי בית משפט קמא דחה את בקשת סניגורו דאז של המערער בדבר הזמנת תסקיר שירות המבחן, בציינו כי הנאשם לא נטל אחריות לביצוע העבירה, וכדברי בית משפט קמא בהחלטתו מיום 28.5.12 (עמ' 109): "אחד העקרונות המנחים את שירות המבחן בהכנת תסקיר לגבי נאשם המופנה לקבלת תסקיר, הוא שהנאשם מקבל אחריות על העבירות המיוחסות לו שאמורות להיות נשוא מתן גזר הדין...". נימוקו זה של בית משפט קמא לגבי אי-הזמנת תסקיר שירות המבחן - מקובל עלינו. סד. בפני בית משפט קמא העיד לעניין העונש הבעלים של החברה, מר אריק ידין, ובהמשך העידו גם רעייתו של המערער, אביו ואחיו. בנימוקי גזר הדין עמד בית משפט קמא על כך שהמערער הורשע בעבירה חמורה של התפרצות וגניבה בהיקף רב, שגרמה נזקים כבדים לחברה הישראלית למובילים בע"מ, שממנה גנב המערער את הרכוש. סה. בית משפט קמא דחה את טענת הסניגור שלפיה הנזק לא הוכח כראוי. בית משפט קמא הצביע על עדות המכונאי, מר עלי אבו ג'ומעה, שערך רשימה של הרכוש שנגנב ומסר אותה למשטרה (ת/5), וברשימה זו ניתן למצוא פירוט של סוג הרכוש שנגנב, ולצידו השווי המוערך של כל אחד מפריטי הציוד. בית משפט קמא מציין, שהסכום הכספי של כלל הפריטים אשר ברשימה ת/5 עולה על הסכום של 200,000 ש"ח שציינה המשיבה בכתב האישום. עוד מעיר בית משפט קמא, שעובר לטיעוני הצדדים לעונש המערער או סניגורו מעולם לא טענו כנגד הרשימה ת/5, ולא העלו טענה לפיה הרשימה או הערכת הסכומים שבה אינם משקפים את גובה הנזק, וזאת הגם שלמערער ולסניגורו היתה הזדמנות לעשות כן, הן בחקירה הנגדית של העד עלי אבו ג'ומעה, והן בסיכומי הסניגור להכרעת הדין, אך למרות זאת, כאמור, לא הועלתה כל טענה בעניין זה. יתר על כן, מטעם המערער גם לא הוגשה חוות דעת נגדית או הערכה נגדית כלשהיא לעניין שווי הנזק, גם לא בשלב הטיעונים לעונש, כשביקש הסניגור לשכנע שהמשיבה לא הוכיחה את גובה הנזק כנדרש. מוסיף בית משפט קמא בעמ' 115 סיפא: "אף מבלי להתייחס לשווי הכספי של הרכוש שנגנב, המצויין בכתב האישום, מעיון ברשימת הפריטים שנגנבו (ת/5), ובסוג הרכוש שנגנב, די כדי להעריך, ולו במשוער, את גובה הנזק הכספי שגרם הנאשם למתלוננת". סו. בית משפט קמא עמד בהמשך על כך שמדובר באירוע התפרצות רב מימדים, מורכב ומתוכנן בתחכום ובתעוזה. נגנבו בין יתר הדברים צמיגים גדולים של טרקטור ומלגזה, דבר שהצריך משאית לצורך שינועם, ואף מנוף או זרוע הרמה כלשהיא להעמסתם. מוסיף בית משפט קמא שמדובר בפריצה מקצועית מתוכננת היטב שדרשה מומחיות בנטרול אזעקות, מצלמות מעקב, ונטרול המנגנון החשמלי של שער הכניסה למתחם החברה. אין המדובר בפריצה באקראי שביצע המערער במקום האירוע, שהרי הוא מתגורר בטירה שמשולש ועובד באיזור השרון, הרחק ממקום ההתפרצות והגניבה. מכאן, מסקנת בית משפט קמא, שהמערער הגיע למקום ההתפרצות באופן ספציפי, לאחר שהיה ברשותו מידע מוקדם על האתר ולאחר שנעשו עבודות הכנה לצורך זה. ועוד צויין בגזר הדין שהרכוש הרב שנגנב לא נתפס ולא הוחזר לבעלים. סז. בית משפט קמא ציין, שהמערער, למעשה, מעולם לא נטל אחריות על מעשיו, גם לא לאחר שנודע לו כי טביעות האצבע שלו נמצאות במקום ההתפרצות. תחילה, בחקירתו במשטרה טען, שמעולם לא ביקר בחיפה והקריות ולא ייתכן שטביעות האצבע שנמצאו הינן שלו, ואילו בפרשת ההגנה, במסגרת גירסה כבושה, טען שביקר במקום ביחד עם מעסיקו אחמד מטר ואיש העסקים חי מורד, ואולם, גירסה כבושה זו נדחתה בהכרעת הדין, בין היתר, נוכח הממצאים מהם התרשם בית המשפט בביקורו במקום ההתפרצות, וכן נוכח העובדה שעדי ההגנה מר מטר ומר מורד נמצאו כבלתי אמינים. סח. בית משפט קמא נתן דעתו לנסיבות האישיות של המערער וציין את ההרשעות הקודמות שבמסגרתם אף ריצה עונש מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח, ולמרות התרשמות בית המשפט מן העדים שהובאו מטעם המערער לעניין העונש, ובכלל זה עדות רעייתו על קשייה להסתדר ללא עזרתו של המערער, קבע בית משפט קמא שהוא אינו מוצא מקום להעדיף את הנסיבות האישיות של המערער על פני האינטרס הציבורי, אם כי הוא לקח בחשבון במידה הראויה את המצב המשפחתי של בני ביתו של המערער. סט. אנו סבורים כי לא נפל כל פגם בשיקולים שהנחו את בית משפט קמא בכל הנוגע לגזר הדין. באשר לפיצוי שנפסק לזכות החברה הישראלית למובילים בע"מ, נציין כי מדעיקרא אין כלל מקום לדון בסוגיה זו, וזאת מן הטעם שהמתלוננת - החברה הישראלית למובילים בע"מ, כלל לא צורפה כמשיבה להודעת הערעור של המערער. הפיצוי הרי נפסק לזכותה של המתלוננת, ולכן, המתלוננת היא מטבע הדברים בעל הדין הראוי שיש לשמוע את עמדתו, ולכן, היה על המערער לצרפה כבעלת דין, דבר שלא נעשה. ואולם, כדי להפיס דעתו של המערער, נציין כי נתנו דעתנו לנימוקים שהביא בית משפט קמא בכל הנוגע לסכום הפיצוי שנפסק לזכות המתלוננת במסגרת גזר הדין, ואין בידינו אלא להצטרף לנימוקים ולשיקולים הראויים והנכונים שציין בית משפט קמא בגזר דינו. ע. באשר לעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער: אכן, תקופת מאסר של 22 חודשים בפועל איננה קצרה כלל, ואולם בנסיבות העניין שבפנינו, ועל יסוד השיקולים הראויים והנכונים שפירט בית משפט קמא בגזר הדין, ענישה זו ראויה והולמת. אכן, המדובר באירוע התפרצות רב מימדים, וכמתואר בגזר דינו של בית משפט קמא, מדובר בהתפרצות מורכבת, מתוכננת אשר בוצעה בתחכום ובתעוזה, וכתוצאה ממנה נגנב רכוש רב, שאף לא נתפס, וכן לא למותר להזכיר שלחובתו של המערער שתי הרשעות קודמות, כשבגין אחת מהן אף ריצה תקופת מאסר לא קצרה מאחורי סורג ובריח. עא. בית המשפט העליון עמד על החומרה שבביצוע עבירת הפריצה, כעולה, למשל, מע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אורן אואזנה (מיום 31.12.08), שם עמד בית המשפט על החומרה שבפריצה לביתו של אדם ותוצאותיה הגורמות צער, עוגמת נפש והפרה בוטה של פרטיותו של האדם. אכן, בענייננו, אין המדובר בפריצה לבית פרטי, אלא לבית עסק, אך אין בכך כדי להמעיט מן החומרה וכפי שציין בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 37298-02-12 מדינת ישראל נ' ברונפמן מיום 17.5.12: "אמנם בענייננו, אין מדובר בהתפרצות לבית מגורים, אולם אין בכך כדי למתן מחומרתה של העבירה. עסקו של אדם, בוודאי כאשר מדובר בעסק פרטי, הינו מטה לחמו והרבה פעמים מהווה מרכז חייו. על כן, גם כשמדובר בניסיון פריצה מסוג זו, ישנה הפרה בוטה של פרטיותו של אדם. עבירות רכוש ככלל הן עבירות עם פוטנציאל סיכון לבטחון האדם ולבטחון הציבור. חומרה יתרה יש לראות בעבירה המתבצעת מתוך תכנון , הכנה, הצטיידות בכלים ובאמצעים מיוחדים ומתוחכמים, וכן התארגנות בצוותא חדא של מספר עבריינים לביצוע העבירה...". ובהמשך, נפסק שם: "נפסק לא אחת, כי יש להחמיר בעונשם של מבצעי עבירת ההתפרצות, באופן שייגזר עליהם עונש מאסר ממושך אשר יהיה בו מסר חד משמעי לעבריינים אלה הסבורים, כי ישנה כדאיות כלכלית בצידה של עבירת ההתפרצות. וכך היה על בית המשפט קמא לנהוג גם במקרה דנן". עב. כמו כן, עפ"ג (מחוזי מרכז) 14023-04-09 מרדכי אזרזר נ' מדינת ישראל (מיום 7.7.09): "... הרי העונש שהושת על כל אחד מהמערערים מאזן נכונה בין האינטרס הציבורי להגן על רכושו של הציבור מפגיעתו הרעה של כל אחד מהמערערים כפי שהוכיח במקרה נושא גזר הדין ובעברו הפלילי, ובין האינטרס שיש בהרתעת המערערים ובאחרים שכמותם מלפגוע ברכושם של אחרים למען בצע כסף...". עג. לסיכום הדברים: אנו סבורים כי הענישה שהוטלה על המערער, בהתאם לגזר דינו של בית משפט קמא, היא ענישה ראויה, ההולמת את חומרת המקרה כפי שזו באה לידי ביטוי הן מהכרעת הדין והן מגזר הדין של בית משפט קמא אשר הביא בחשבון את כלל הנסיבות והשיקולים כפי שהובאו בפניו על-ידי הצדדים, ואין כל הצדקה להתערבותנו בגזר הדין. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו דוחים את הערעור הן על הכרעת הדין, והן על גזר הדין.גניבה