תביעה לקבלת בעלות על מניות שהוחזקו בנאמנות

פתח דבר עניינה של התובענה בעתירת המבקשים להצהיר כי הם בעלים ב-2/3 (כל אחד ב-1/3) מהון המניות המוקצה של משיבה מס' 3; וכי מניותיהם הוחזקו עבורם בנאמנות על ידי משיב מס' 1, שהוא עצמו בעלים ביתרת הון המניות המוקצה (למעט מניה אחת שבידי אשתו). לגרסת המבקשים, הם הקימו את משיבה מס' 3 בשותפות עם משיב מס' 1 ועם שותף נוסף; ובטרם נוסדה, התקשרו עם משיב מס' 1 בהסכם בעל פה שלפיו תחולק הבעלות במשיבה מס' 3 לארבעה חלקים שווים. עם זאת הוסכם כי משיב מס' 1 ואשתו (כבעלת מניה אחת) יירשמו ברשם החברות כבעלים יחידים של משיבה מס' 3, וזאת כדי לעקוף סייגים ואיסורים בדבר הפרת סודות מסחריים שחלו על המבקשים בקשר עם עבודתם הקודמת בעסק מתחרה. זמן לא רב לאחר הקמת משיבה מס' 3 פרש השותף הנוסף מהשותפות. עתה עומדים המבקשים על זכותם הנטענת להירשם כבעלים ב-2/3 מהון המניות המוקצה של משיבה מס' 3. תמצית העובדות הצריכות לעניין 1. המבקשים, יוסף X ואברהם בן ישי (להלן: "X" ו"בן ישי", בהתאמה; וביחד: "המבקשים"), הם בעלי ניסיון בתחום ייצור ושיווק של מוצרי מאפה קפואים. את ניסיונם רכשו, בין השאר, במהלך עבודתם משך כ-10 שנים בחברת בונז'ור (1986) בע"מ שזה עיסוקה (להלן: "בונז'ור"). בעברו עבד X כמנהל מפעל בבונז'ור, ואילו בן ישי שימש בה מנהל שיווק. באותה תקופה עבד בבונז'ור גם אריאל מגנז'י כמנכ"ל (לעיל: "השותף הנוסף" ולהלן: "מגנז'י"). המבקשים ומגנז'י הועסקו בבונז'ור עד לשנת 1998, שאז הוחלט על פיטורי המבקשים; ואילו מגנז'י התפטר מבונז'ור - כפי הנראה על רקע של חשדות לביצוע מעשים לא כשרים בחברה בת של בונז'ור (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 12-1). המבקשים הכירו את משיב מס' 1, רפאל מיוסט (להלן: "מיוסט"), מתוקף היותו זכיין של בונז'ור; ואילו בין מגנז'י למיוסט היו בעבר קשרי חברות. 2. בשנת 1998 חברו המבקשים ומגנז'י ליוזמת מיוסט בהקמת מפעל לייצור מוצרי מאפה קפואים - שאז נוסדה ביום 2/3/98 המשיבה מס' 3, "המאפה הצרפתי (ר.ח.) בע"מ" (להלן: "החברה" או "המפעל", לפי העניין). הון המניות המוקצה של החברה הוא 11 מניות רגילות בנות 1 ₪, ו-1 מניית הנהלה בת 1 ₪. המניות כולן רשומות במרשם החברות על שם מיוסט, מעת היווסד החברה, למעט מניה רגילה אחת הרשומה על שם אשתו חנה מיוסט - היא משיבה מס' 2 (להלן: "חנה"; מיוסט וחנה יחדיו יכונו להלן: "המשיבים"). (תדפיס פרטי החברה צורף כנספח א לתובענה). הוסכם בין הצדדים שX יעסוק בניהול המפעל, בן ישי ינהל את מערך השיווק וההפצה שלו, ומיוסט ישמש כמנהל הכספים. לצורך מימון הקמת המפעל נדרשה השקעה של 400,000 דולר, שהוסכם שיושקעו בחברה על ידי מיוסט ומגנז'י, וזאת בשלבים ובסכומים זהים. ואמנם, במהלך 1999-1998 הזרימו השניים סך של 100,000 דולר כל אחד לצורכי פעילותו של המפעל. דא עקא, בקיץ 1999 פרש מגנז'י מהמפעל, כשהוא מקבל לידיו מאת מיוסט 50,000 דולר - מחצית הסכום שמגנז'י השקיע כאמור (סעיף 9 לתצהיר מגנז'י; עמ' 12, ש' 16-13); ומיוסט מצידו השקיע סכומים נוספים. 3 עוד יצוין בשלב זה, כי על רקע תעסוקתם של המבקשים במקום עבודתם הקודם, בונז'ור - נקטה האחרונה בשנת 1998 בהליך משפטי נגד המבקשים, וכן נגד מיוסט והחברה. המדובר בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, לקבלת צו מניעה קבוע (תיק עב' 302108/98) - ובה בעת גם עתרה לקבלת צו מניעה זמני (תיק נח/14-887) - שבין השאר יאסור על המבקשים דכאן לעבוד במפעל או בעסק שמייצר או משווק מוצרי מאפה קפואים ולגלות את סודותיה המסחריים של בונז'ור (להלן: "הליך בונז'ור"). ביום 16/7/98 אמנם ניתנה החלטה בבקשה לצו המניעה הזמני שבה, עד למתן החלטה אחרת, נאסר על X ועל בן ישי לגלות סודות מסחריים של בונז'ור; ועל בן ישי נאסר גם לעבוד תוך תחרות עם בונז'ור (להלן: "צו המניעה בהליך בונז'ור", ההחלטה סומנה נ/5). בהמשך לכך הגיעו בונז'ור ובן ישי להסכמה, שלפיה יינתן נגד האחרון צו מניעה קבוע בתיק העיקרי שתוקפו עד ליום 1/10/99. ביום 12/11/98 ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסכמה זו; והתביעה, ככל שהופנתה כלפי בן ישי, נמחקה (פסק הדין החלקי צורף כנספח ה לתובענה, להלן: "פסק הדין החלקי בעניין בן ישי"). משכך, הליך בונז'ור המשיך להתנהל ביחס לנתבעים האחרים במסגרתו - וביום 13/5/04 ניתן פסק דין שבגדרו נקבע כי לא הוכח שX החזיק בסודות מסחריים של בונז'ור; ומשכך נדחתה התביעה נגדו, וגם נגד מיוסט והחברה. טענות הצדדים 4. ביסוד התובענה ניצבת טענתם של המבקשים כי בינם לבין מיוסט שררו יחסי נאמנות, כאשר מיוסט שימש נאמן על מניותיהם בחברה; אלא שהלה מתכחש להיותו נאמן ולזכותם הנטענת של המבקשים במניות. ויודגש: טענתם של המבקשים היא כי מלכתחילה, כבר בעת הקמת החברה, היו בעלים בחלקים שווים עם מיוסט במניות (תחילה כל אחד ברבע מן האחזקות, בעת שגם מגנז'י לטענתם היה שותף; ומשפרש מגנז'י נותר כל אחד בעלים בשליש מן המניות) - אלא שאלה כאמור הוחזקו עבורם בנאמנות. 5. המבקשים גורסים שחרף העובדה כי מיום היווסדות החברה רק המשיבים היו רשומים כבעלי מניות בה - בפועל המבקשים הם שותפים שווי זכויות למיוסט בבעלות בחברה. בתוך כך נטען כי בעת הקמתו נוסד המפעל בידי ארבעה שותפים - מיוסט, מגנז'י, X ובן ישי - כשכל אחד מהם מחזיק בפועל ב-25% מהבעלות בחברה. לשיטת המבקשים, חלוקת הבעלות כאמור לא מצאה את ביטויה במסמכי ההתאגדות משום ההגבלות שחלו עליהם בעקבות עבודתם בבונז'ור ולנוכח היות הליך בונז'ור תלוי ועומד באותה עת (סעיף 10 לתצהיר X בתמיכה לתובענה). יוער בנקודה זו כי קיימת למעשה זהות בתצהירי X ובן ישי שניתנו בתמיכה לתובענה, ולמען הנוחות ההפניות ייעשו לתצהיר X (כאשר הדברים מתייחסים גם לבן ישי) אלא אם כן יצוין אחרת. המבקשים מוסיפים וטוענים כי משפרש מגנז'י מהשותפות, חל שינוי בשיעורי האחזקות בחברה, ומאותה עת נחלקה הבעלות בה לשלושה חלקים שווים (סעיף 24 לתצהיר X בתמיכה לתובענה). כפי שכבר צוין, מגנז'י קיבל עם פרישתו מהמפעל סך של 50,000 דולר. לשיטת המשיבים סכום זה היווה את התמורה שבעדה מכר מגנז'י את זכויותיו העתידיות בחברה לידי מיוסט - זכויות שהיו מגיעות למגנז'י אילו עמד בהתחייבויותיו. ברם, המבקשים דוחים טענה זו ומציגים גרסה עובדתית שונה. לגישתם, מיוסט אמנם העביר לחברה שבבעלות מגנז'י - דרך הטעם תעשיות מזון בע"מ (להלן: "דרך הטעם"), סך של 200,000 ₪, שבעת הרלוונטית היה שווה ערך ל-50,000 דולר; אולם לא היה בהעברה זו כל קשר לזכויות מגנז'י בחברה. לגרסת המבקשים, באותה עת היה מיוסט חברו של מגנז'י, ובתור שכזה סייע בידו במתן בטחונות כספיים, בסך של 200,000 ₪, לטובת דרך הטעם; ובשלב מאוחר יותר מגנז'י השיב את הסכום למיוסט במזומן (סעיפים 15-9 לתצהיר מגנז'י; ועדותו בעמ' 4, לפרוטוקול ש' 9-3; וכן בעמ' 7 לפרוטוקול, ש' 25-11). ייאמר כבר עתה, כי לא מצאתי יסוד לגרסת המבקשים בנוגע לכספים ששולמו למגנז'י עם עזיבתו את המפעל; וגם לא לטענה שאלה הושבו על ידו למיוסט. משנת 2005 ומשנסתיים הליך בונז'ור, החלו המבקשים, לטענתם, לפנות למיוסט בבקשה כי יפעל להסדרת רישום זכויותיהם בחברה - באופן שכל אחד משלושת השותפים הנותרים יהיה לבעלים רשום ב-1/3 מאחזקותיה. אלא שמיוסט התכחש לכך שקימת למבקשים בעלות בחברה וזכות מוקנית כנטען על ידם לרישום המניות על שמם. תחת זאת הביע מיוסט נכונות לתת זכויות בעלות במפעל לX בלבד, כשהוא מוכן להעניק לו 25% מזכויות הבעלות בהתקיים התנאים לכך, כפי שעוד יפורט; ולאחר מכן "התגמש" והיה נכון לוותר לטובת בן ישי על 10% מהון המניות שלו ושל X. לשון אחר, מיוסט הציע "לדלל" את אחזקותיהם שלו ושל X לטובת בן ישי: לתת לבן ישי 10% מתוך אחזקותיו בחברה (10% מתוך 75% מהון המניות המוקצה, קרי 7.5%), ו-10% מתוך אחזקותיו של X (10% מתוך 25% מהון המניות המוקצה, היינו 2.5%). סיכומו של דבר: לגרסת המבקשים, מיוסט הציע כי אחזקותיהם בהון מניות החברה יחולקו כדלקמן: 67.5% בידי מיוסט (וחנה), 22.5% בידי X ו-10% בידי בן ישי (סעיפים 43-41 לתצהיר X בתמיכה לתובענה). 6. לטענת המבקשים, הצעת מיוסט נדחתה על-ידם; ובשנים 2006 ו-2007 הצדדים החליפו ביניהם, באמצעות באי-כוחם, טיוטות של הסכמים. אלה נועדו להסדיר את חלוקת האחזקות בחברה - כאשר כל צד דוחה את הצעת רעהו ומנסח טיוטא מטעמו (להלן: "טיוטת ההסכם מאת המבקשים" ו"טיוטת ההסכם מאת מיוסט", בהתאמה; העתקיהן צורפו כנספחים ד ו-ה לתצהיר מיוסט בתשובה לתובענה). יצוין כי האמור בסעיף 3.5 לטיוטת ההסכם מאת מיוסט משקף את חלוקת האחזקות באורח המפורט לעיל; כאשר נאמר שהצדדים יפעלו לשינוי חלוקת הון המניות המוקצה של החברה המצוי כולו בידי המשיבים באופן שיהיה: 67.5% (המשיבים), 22.5% (X) ו-10% (בן ישי). אלא שחלוקה זו הותנתה בתנאים כאמור בסעיף 4 לטיוטת ההסכם מאת מיוסט: "4.1 הצדדים מצהירים ומתחייבים בזאת להעמיד את המימון שיידרש לביצוע מטרות החברה ופעילותה העסקית, בדרך של השקעות ו/או הלוואות ו/או ערבויות ו/או להעמיד בטחונות חיצוניים למוסדות בנקאיים לצורך קבלת מימון ואשראי לחברה, לפי חלקיהם היחסיים בהון המניות הרגילות המונפק של החברה. הצדדים מתחייבים לפעול לשם מימוש הוראות סעיף משנה זה בתוך 45 ימים מיום חתימת הסכם זה. לצורך ביצוע הוראות הסכם זה יכין רו"ח החברה דו"ח הלוואות בעלים, ערבויות ובטחונות שניתנו לטובת החברה על ידי רפי, חנה, יוסי ואבי (קרי: מיוסט, אשתו חנה, X ובן ישי - ע.ב.). בהתאם לדו"ח זה יבוצע האיזון בין בעלי המניות בחברה כך שלאחר ביצוע האיזון ישא כל אחד מבעלי המניות כאמור בסעיף 3.5 לעיל בהתחייבויות וזכויות, המייצגות את חלקו היחסי בהחזקותיו בחברה, של מימון, הלוואות, ערבויות ובטחונות לחברה." [...] 4.3 במקרה של הפסדים בעלי המניות בחברה ישאו באחריות לכיסוי הפסדים אלו אלפי (כך במקור - ע.ב.) חלקם בהון המניות המונפק של החברה. 4.4 חלוקת רווחים (לעומת שכר) תיעשה רק לאחר השבת כל ההלוואות והלוואות הבעלים ועל פי שעור ההחזקה במניות החברה" (ההדגשות שלי - ע.ב.). המבקשים כאמור דוחים את חלוקת המניות כפי שבאה לידי ביטוי בטיוטת ההסכם מאת מיוסט, בטענה כי זו סותרת את שהוסכם בין המבקשים, מגנז'י ומיוסט מלכתחילה, בטרם נוסדה החברה. לגרסתם, עובר להקמת המפעל הוסכם בין הצדדים כי מגנז'י ומיוסט יהוו את מקור המימון של המפעל - לאמור יזרימו כספים לצורכי הקמתו והפעלתו, וכן ידאגו לבטחונות ולערבויות להחזר הלוואות הדרושות למפעל; ואילו X יהיה אחראי לניהול המפעל ובן ישי יטפל במערך השיווק וההפצה (סעיף 8 לתצהיר X בתמיכה לתובענה; סעיף 4 לתצהיר מגנז'י). על כן, טוענים המבקשים, הצעת מיוסט כפי שהובעה בטיוטת ההסכם מטעמו, הן לעניין אופן חלוקת האחזקות והן בכל הנוגע לדרישה להשקעה כספית בחברה בהתאם לשיעורי האחזקות - עומדת בסתירה להסכמה שהייתה בין הצדדים טרם הקמת החברה. 7. המבקשים טוענים עוד, כי כבר מעת שהחברה הוקמה ובמהלך השנים, הם העמידו בטוחות והלוואות לטובת החברה בשיעורים משמעותיים. ויש בכך, לטענתם, כדי להוות אינדיקציה ברורה למעמדם בחברה כשותפים ולא כעובדים מן השורה. כן הם מפנים לשורה של מסמכים שלשיטתם יש בהם כדי ללמד על מעמדם בחברה. המדובר בקטלוגים פרסומיים של מוצרי החברה, כרטיסי ביקור ותכתובות עם צדדים שלישיים (סעיפים 37-36 לתצהיר X בתמיכה לתובענה; סעיפים 141-130 לסיכומי המבקשים). ואולם בראש וראשונה וכתימוכין לגרסתם, מפנים המבקשים למסמך שערך מיוסט עם X ביום 29/7/98, וזו לשונו: "חברת המאפה הצרפתי (ר.ח.) בע"מ ח.פ. 51-260711-0 היא חברה רשומה על שם מיוסט רפי, ש 99% מהמניות רשומות על שמו ו 1% מהמניות רשומות על שם של אשתו חנה. מיוסט רפי מעביר 25% מהמניות לX יוסף ת.ז. X וX יוסף הוא הבעלים של 1/4 מהחברה. וזאת עד להחזר חובות הבעלים (משפט זה הוסף בכתב יד - ע.ב.). חובות החברה יכוסו מהרווחים שיצטברו. 50% מהרווחים יחולקו לשותפים ו50% להחזר חובות. כאשר ייעשה החוזה הקבוע יסוכמו התנאים שיהיו מקובלים על כל השותפים. וכמו כן ניהול המפעל בפועל ינוהל ע"י יוסי X" (משפט זה הוסף בכתב יד - ע.ב.). [להלן: "האישור לX"; העתקו צורף כנספח ו לתובענה[ לעמדת המבקשים, האישור לX מלמד על נכונות גרסתם שלפיה הצדדים הסכימו, עובר להקמת החברה, על חלוקת הבעלות מלכתחילה לארבעה חלקים שווים; ומשפרש מגנז'י מהחברה - הבעלות מתחלקת לשלושה. 8. המשיבים מציגים גרסה שונה בתכלית. לגרסתם, אין יסוד לטענת הנאמנות שביסוד התביעה; וגם לא הובאו לה כל תימוכין. עוד לטענתם, המבקשים מנועים מלהעלותה ולטעון לזכויות במניות. זאת משום קיומו של השתק שיפוטי נגדם, בהיות טענות אלה עומדות בסתירה לטענות שנטענו על ידי המבקשים בהליך בונז'ור - לא כל שכן, משבית הדין באותו הליך שעה לגרסתם שם ופסק על פיה. 9. בלא לגרוע מן הטענות שלעיל ולגופם של דברים, המשיבים טוענים כי אמנם הצדדים התכוונו לקיים את המפעל בשותפות, ואולם מלכתחילה החברה הוקמה על ידם בלבד. כל שהוסכם בין הצדדים ביחס למבקשים הוא, כי בעתיד כל אחד מהם יהיה זכאי לחלק בחברה; אך זאת בכפוף להחזר הלוואת הבעלים שנתן מיוסט לחברה, והעמדת בטוחות על ידם בהתאם לחלק היחסי שיועבר להם בהון המניות - אלא שתנאי זה לא קוים בידי המבקשים. המשיבים מסבירים כי בבטוחות שהעמידו המבקשים לטובת החברה לא הביעו המבקשים אלא כוונה ראשונית לקיים את שהוסכם עובר להקמת החברה - בבחינת השקעה לעתיד; קרי: לאחר החזר הלוואת הבעלים למיוסט והעמדת בטוחות באופן יחסי לאחוזים במניות שעליהם דובר, יקבלו המבקשים חלק ממניות החברה בתנאים שייקבעו. אלא שהיה בפעולות אלה, בשים לב להיקף הערבויות, אך קצה קצהה של המעורבות הפיננסית שנדרשה ממי שחפץ להיות שותף בבעלות בחברה (סעיפים 22-21 לתצהיר מיוסט בתשובה לתובענה). משכשלו המבקשים בעמידה בתנאי זה, וכן בהחזר הלוואת הבעלים של מיוסט, מעולם לא קמה זכותם להיות שותפים כאמור. עוד מטעימים המשיבים, כי הגם שנתנו ערבויות ונטלו ההלוואות לטובת החברה, חשיפתם בפועל של המבקשים לסיכון היתה נמוכה; ובאשר להלוואות שלהחזרתן ערבו המבקשים - אלה נפרעו זה מכבר. המשיבים מאשרים כי מגנז'י ומיוסט השקיעו בחברה בשלבים הראשוניים של הקמת המפעל סך של 100,000 דולר כל אחד; ולטענתם אילו השקיע מגנז'י את הסך הנוסף של 100,000 דולר כפי שהתחייב כל אחד מהשניים להשקיע, והעמיד בטוחות כפי חלקו היחסי - אזי היתה קמה זכותו של מגנז'י לקבלת חלק שווה למיוסט במניות החברה. דא עקא, בחלוף כשנה וחצי ממועד הקמת החברה בחר מגנז'י שלא להוסיף להשקיע במפעל, והחליט לפרוש מהשותפות שעליה הוסכם עימו; כאשר מיוסט משיב לו, באמצעות תשלום לפקודת "דרך הטעם", מחצית מהשקעתו - סך של 200,000 ₪, השווים בערכם באותה עת ל-50,000 דולר. בכך, מבהירים המשיבים, היה ונותר מיוסט בעל המניות היחיד בחברה - לצד אשתו חנה המחזיקה במניה רגילה אחת (סעיף 24 לתצהיר מיוסט בתשובה לתובענה). 10. לשיטת המשיבים, אמנם הוסכם שX יקבל 25% מן האחזקות במניות החברה, אך זאת בכפוף להחזר הלוואת הבעלים לידי מיוסט ולנשיאתו של X בהתחייבויות החברה בהתאם לשיעור אחזקותיו (סעיפים 14-11 לתצהיר מיוסט בתשובה לתובענה); לשון אחר - האישור לX משקף רק כוונה להעביר לידיו 25% ממניות החברה, וזאת בתנאי שיישא בהתחייבויות כאמור; אלא שX לא עמד בתנאי זה. כך גם בעניינו של בן ישי: המשיבים מסבירים כי מיוסט אמנם היה נכון להעניק זכויות בחברה גם לבן ישי, אך זאת בשיעור של 10% מן האחזקות (ולא 25% כטענת המבקשים), ובתנאי שבתמורה לכך זה האחרון ייתן ערבויות ובטחונות לטובת החברה כפי שיעור אחזקותיו בה (סעיפים 32-30 לתצהיר מיוסט בתשובה לתובענה). אלא שבן ישי לא היה מוכן להעניק למפעל בטחונות כפי שיעור האחזקות המוצע לו (10%), ומשכך אינו זכאי לזכויות כלשהן בחברה (סעיפים 34 ו-40 לתצהיר מיוסט בתשובה לתובענה). 11. אשר לאישור X, טוענים המשיבים כי המבקשים קוראים לתוכו את שאין בו. וגם ביחס למסמכים הנוספים שאליהם מפנים המבקשים, טוענים המשיבים כי אין בהם כדי לבסס - ולו לכאורה - קיומה של נאמנות ואת זכותם הנטענת של המבקשים במניות. מהלך הדיון בתובענה 12. בד בבד עם הגשת התובענה פנו המבקשים לבית המשפט ביום 7/2/08 בבש"א 3678/08. עניינה - עתירה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לבצע כל פעולה בחברה שאינה במהלך העסקים הרגיל; על ביצוע דיספוזיציות במניות; על מתן זכות כלשהי בחברה לצד ג', שלא במהלך העסקים הרגיל; ועל פגיעה באורח כלשהו במעמד המבקשים כבעלי זכויות וכעובדים בחברה. ביום 20/5/08 המבקשים הוסיפו ופנו לבית המשפט בבש"א 10291/08. בבקשה זו עתרו המבקשים לצו מניעה זמני נוסף, שיאסור על המשיבים למנות את גיסו של מיוסט, מר משה סרור, או כל אדם אחר, למשרת מנהל חדש בחברה; וכן שיאסור על המשיבים למשוך כספים או לבצע תשלומים מכספי החברה בלא שהדבר אושר בחתימה משותפת של אחד המבקשים. ביום 10/6/08 הוציא כבוד סגן הנשיא י' זפט תחת ידו צו זמני שאוסר על המשיבים לבצע כל פעולה שאינה במהלך העסקים הרגיל של החברה או לפגוע במעמד המבקשים כעובדי החברה; כן נקבע בצו כי המשיבים מנועים מלמשוך כספים מכספי החברה או מלבצע תשלומים מקופתה ללא הסכמה בכתב של אחד המבקשים. ביום 3/8/08 המשיבים הגישו בקשה דחופה לעיון מחדש בצו המניעה שניתן ביום 10/6/08 (בש"א 13807/08); וביום 9/9/08 זו נדחתה בידי סגן הנשיא. בשלב מאוחר יותר הצדדים ביקשו לסייג את צו המניעה והגיעו להסכמה שלפיה לא יועלה שכר של מי מהעובדים או הספקים של החברה, ולא יוחלף עובד או ספק שלה - עד למתן פסק דין, אלא אם כן הדברים ייעשו בהסכמת הצדדים. עם זאת, הוסכם כי הצדדים יפעלו לשלם את שכרה של חברת "השלושה" ושל אחד מעובדי המפעל. ביום 4/11/10 ניתן תוקף של החלטה להסכמה כאמור. 13. בגדר ההליך העיקרי - מטעם המבקשים נשמעה עדותו של כל אחד מהם וכן נשמעה עדותו של מגנז'י. מטעם המשיבים נשמעה עדותו של מיוסט וכן נשמעה עדותו של רו"ח דניאל בניטה שמשמש רואה חשבון של החברה (להלן: "רו"ח בניטה"). אפנה עתה לברר את טענות הצדדים, ותחילה את ההשלכה הנודעת להתנהלות המבקשים בהליך בונז'ור על טענותיהם במסגרת ההליך הנוכחי; והאם זו מקימה נגדם השתק שיפוטי. השתק שיפוטי 14. כפי שכבר צוין, בסמיכות זמנים להקמת החברה התנהל הליך בונז'ור. בגדר אותו הליך, העלו המבקשים טענות סותרות לאלה הנטענות על ידם כעת. לא רק זאת, אלא שאותן טענות נתקבלו על דעת בית הדין האזורי לעבודה בהליך בונז'ור, והשפיעו על תוצאות אותו הליך לטובת המבקשים. התנהלות כזו, של העלאת טענות עובדתיות והיפוכן בשני הליכים משפטיים שונים, יש בה משום שימוש לרעה בהליכי בית משפט וכדי להקים נגד המבקשים השתק שיפוטי מלטעון אחרת בהליך דנן. כך מורה ההלכה הפסוקה, כאשר דוקטורינה זו יונקת את חיותה מעקרון תום הלב; והתכלית והרציונל שביסודה הם שאין להסכין עם הילוך טיעון כזה החותר תחת תקינות ההליך השיפוטי. יפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי כבוד השופט א' גרוניס (כתוארו אז) ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (פ"ד נט(6) 625) (2005) (להלן: "עניין ששון"): "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל דין בכתב טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט ... בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט". (שם, בעמ' 632, פסקה 9). ועוד בעניין ששון קבע כבוד השופט א' רובינשטיין: "אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי המשפט, יהיו לטוען בחינת 'תכנית כבקשתך' ... כללם של דברים, בעיני היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה, שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים" (שם, בעמ' 638-637). דברים אלה ישימים לענייננו, כפי שיבואר. ואדרש תחילה להתנהלותו של בן ישי, ובהמשך לכך גם להתנהלותו של X. 15. עמדתם של המבקשים בתובענה שבפניי היא כי מעת שהוקמה החברה ב-2/3/98, הם היו שותפים שווי זכויות למיוסט, בתחילה 25% כל אחד; ועם עזיבתו של מגנז'י - היה כל אחד שותף בשליש מן האחזקות בחברה. אלא שחלקם של המבקשים במניות החברה הוחזק לטענתם בנאמנות עבורם על ידי מיוסט. בנוסף הם טוענים כי מעת הקמת החברה, בן ישי ניהל את מערך השיווק וההפצה של החברה ואילו X עסק בניהולה. ביחס לבן ישי אף הדגישו ופירטו המבקשים בסיכום טיעוניהם את תרומתו ופועלו במסגרת החברה, הן בתקופה שקדמה להוצאת צו המניעה בהליך בונז'ור; והן בעת שהוראות ואיסורי הצו רבצו עליו, תוך שהם מציינים שכך נעשה חרף תקופת הצינון שנגזרה על בן ישי (סעיף 76 לסיכומי המבקשים; וכן ראו עדותו של בן ישי בעמ' 42 ש' 7 - 10). דא עקא שבהליך בונז'ור העיד בן ישי בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כי אין לו עסקים עם החברה (נ/2, עמ' 17 ש' 10); ובתצהירו שניתן במסגרת אותו הליך הצהיר "... אין לי כל יד ורגל במפעל שלטענת בונז'ור מוקם כדי להתחרות בה" (סעיף 6 לתצהיר נ/3; וראו גם סעיף 9א' לתצהיר). הדברים קיבלו ביטוי גם בסיכומים שהוגשו מטעם בן ישי בגדר הליך בונז'ור: "למותר לציין שבמסמכי ההאגד - אין כל זכר לשמו של המשיב 2 (בן ישי - ע.ב) שיקשור אותו כביכול למשיבה 4 (החברה - ע.ב), ולשם הסרת ספק הצהיר המשיב 2 כי אין לו כל חלק ונחלה במפעלה של המשיבה 4" (סעיף 10ג' לסיכומים בהליך בונז'ור, נ/4). תימוכין לגרסה זו של בן ישי ניתן למצוא גם במכתבו מחודש יוני 98' הממוען למיוסט. שם מבהיר בן ישי כי בשל עבודתו הקודמת בבונז'ור לא יוכל להשתלב מיד בעבודה בחברה כפי שהוצע לו על ידי מיוסט, וכי ניתן יהיה לקיים על כך משא ומתן בעתיד. ועוד מוסיף בן ישי באותו מכתב: "אני מאד מודה לך על ההצעה להעסיק אותי ולשלב אותי במסגרת חברתך" (ההדגשה שלי- ע.ב.) (להלן: "המכתב מיום 4/6/98", סומן נ/1). עדותו זו של בן ישי נתמכה גם בעדותו של X בגדר הליך בונז'ור (סעיף 13 לתצהירו שם, סומן נ/12), וזו גם זו שיכנעו את בית הדין האזורי לעבודה, שעה שקבע בהחלטה מיום 17/8/98: "התרשמנו שהמשיב 2 (בן ישי - ע.ב) איננו עוזר בהקמת העסק של המשיבה 4 (החברה - ע.ב)" (נ/5, עמ' 5). ובהמשך, במסגרת פסק הדין החלקי בעניין בן ישי - משנתקבלה גרסת בן ישי שאין לו יד ורגל בעסקי החברה, ומשכך הוא מקיים את תניית אי התחרות שבה התחייב כלפי בונז'ור, צמחה לו טובת הנאה גם במובן זה שנקבע כי הוא זכאי בנסיבות אלה לפיצויי פיטורין מאת בונז'ור בסך של 10,000 ₪ (נספח ה' לתובענה). אשר למעמדו של X בחברה - בתובענה דנן העיד כי מעולם לא היה עובד של מיוסט, וכי הוא וכמוהו בן ישי "אנחנו עובדים בחברה שלנו, שהיא רשומה ע"ש רפי (מיוסט - ע.ב)" (עמ' 91 ש' 25-15). לעומת זאת, במסגרת הליך בונז'ור העיד X ביום 15/7/98, תוך שהוא מתייחס לחברה ולמיוסט כאל אחד: "אחרי פסח שנה זו פנה אלי משיב מס' 3 (מיוסט - ע.ב) כדי לעבוד אצלו. אני עובד אצלו מ- 1.7.98... אצל המשיבה מס' 4 (החברה - ע.ב) אני שכיר" (נ/8 עמ' 12 ש' 13-9; וראו גם תצהירו של X שניתן במסגרת הליך בונז'ור, נ/12 סעיפים 11-10). והדברים עומדים בסתירה לטענתו עתה בדבר היותו בעל מניות בחברה מעת הקמתה וכי אלה מוחזקות עבורו בנאמנות. עדותו של X בהליך בונז'ור נתאשרה בעדות בן ישי (ראו תצהירו שם, נ/3, סעיף 8ג'). יוער בנקודה זו, כי בן ישי וX הפגינו חזית אחידה, ומתואמת יש לומר, הן בהליך בונז'ור והן במסגרת התביעה הנדונה - מבחינה זו שX תמך שם וגם כאן בעמדת בן ישי, ובן ישי מצידו תמך בעמדת X. 16. "ההסבר" שניתן על ידי X ובן ישי גם יחד, לכך שהגרסה שהציגו בהליך בונז'ור סותרת באופן חזיתי את קו הטיעון שלהם בתביעה כיום - הוא שעדותם בהליך בונז'ור היתה שקרית (עדות X בעמ' 86 ש' 23-22; עדות בן ישי בעמ' 30 ש' 24-19). וכל כך למה? כדי לקדם את האינטרסים שלהם באותה עת, שלדבריהם היו משותפים לחברה ולמיוסט. על כך שעדותם בהליך בונז'ור היתה שקרית חזרו הן X והן בן ישי שוב ושוב במהלך עדותם בתיק הנדון, מתוך מחשבה שהודאתם בכך תכפר על התנהלותם שם, ותזכה אותם בסעד הנתבע על ידם עתה. ודי אם אפנה לדברים הבאים בעדותו של בן ישי, המהווים מדגם מייצג: "ש. האם יש לך נכונות לשקר בבימ"ש כדי להצליח בתיק? ת. בעיקרון אני לא עושה את הדברים האלה. ש. האם שיקרת אי פעם בבימ"ש כדי להצליח בתיק? ת. כן. ש. האם שיקרת בתצהירים? ת. היה תצהיר שלא אמרתי אמת". (עמ' 30 ש' 24-19). וברוח דברים אלה גם התייחס בן ישי למכתבו מיום 4/6/98, בטענה שלא נועד אלא כדי להניח את דעת בונז'ור כי אינו מתחרה בה; וכי מדובר במכתב בדוי (עמ' 30 ש' 14-6). וX אף הוא העיד באופן דומה: "ש. ...מעולם לא שיקרת בבית משפט בשביל להשיג מטרה? ת. אני לא אומר שמעולם לא שיקרתי. ש. בבית משפט. ת. אותו דבר היה במקרה של בונז'ור. ש. רגע. ת. היה מקרה של בונז'ור. אתה מדבר על בית משפט. ש. או.קיי. שיקרת שם? ת. כן". (עמ' 65 ש' 10-3). 17. חרף האמור מבקשים X ובן ישי כי בית משפט ישעה לגרסתם בהליך דכאן, שהינה "האמת" כטענתם. וכדי לשכנע את בית המשפט שאין לזקוף לחובתם את הגרסה השקרית שלטענתם הציגו בהליך בונז'ור - הם מבקשים לגייס לעזרתם את העובדה שגם מיוסט בעדותו במסגרת הליך בונז'ור היה שותף לעמדה שהציגו שם. ומשכך, לטענתם, אף הוא חטא לאמת (ראו למשל, עדות בן ישי בעמ' 34 ש' 9-6; ועדות X בעמ' 86 ש' 23-22). אלא מאי? מיוסט אינו מתכחש לכך שהיה שותף לקו הטיעון של X ובן ישי בהליך בונז'ור, ואולם לדבריו זה גם קו הטיעון שלו בתובענה הנדונה. מעבר לכך, המבקשים הם שיזמו את ההליך דנן והם שעותרים לסעד במסגרתו. משכך, השאלה אם עדותו של מיוסט בגדר הליך בונז'ור היתה נאמנה למציאות, אין בה כדי להועיל לX ובן ישי. אין חולק שגרסתם בהליך הנוכחי אינה מתיישבת עם עדותם שם, ואף עומדת בסתירה לה. במצב דברים זה - בין אם גרסתם של X ובן ישי בגדר הליך בונז'ור היתה שקרית, כטענתם, ובין אם לאו, אין הם יכולים לצפות לסעד במסגרת התובענה דנן על יסוד טענות העומדות בסתירה לטענות שנטענו על ידם בהליך קודם; מה גם שבית משפט שם שעה לגרסתם ופסק לפיה - ועל כך אין מחלוקת. בהקשר זה נאמר על ידי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה: "דוקטרינת ההשתק השיפוטי מקורה בדיני היושר האנגליים ומשמעותה היא - חסימת בעל דין מהעלאת טענות מסוימות בהליך שיפוטי, אפילו מוצדקות הן לגופן, בשל התנהגותו בהקשר לסוגיה הנדונה שדבק בה פגם." [ע"א 3640/03 דקל נ' דקל (פסקה 18, 16.2.07)]. 18. נמצאנו למדים מכל האמור, כי המבקשים מושתקים מלטעון עתה לבעלות בזכויות כלשהן בחברה. כל תוצאה אחרת יהא בה משום פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ותקנת הציבור; ואף ליתן הכשר למסירת עדות שקר, וכן להפרה של סייגים על תחרות בבונז'ור שלהם היה כפוף בן ישי (כעולה מפסק הדין החלקי בעניין בן ישי, שניתן בהסכמתו). לא רק זאת, אלא שגם לא ניתן לתת אמון בגרסתם של המבקשים בהליך דנן, לנוכח התנהלותם. כך במיוחד שעה שטענו "להגנתם" כי מסרו עדות שקר בהליך בונז'ור כדי לקדם אינטרסים שלהם; ויותר מכך, כפי שהעיד X, "בשביל רפי (מיוסט - ע.ב)" (עמ' 65 ש' 17-3). וייאמר - אם המבקשים העידו על עצמם כי היו מוכנים להרחיק לכת ולמסור עדות שקר בהליך בונז'ור כדי לקדם אינטרסים שלהם ובעיקר של מיוסט - אין סיבה לסבור שלא יעשו כן גם כעת, כאשר תועלתם שלהם והיא בלבד עומדת על הפרק. מכל מקום, עסקינן במקרה בוטה של שימוש לרעה בהליכי בית משפט ובנסיבות שבהן החלת דוקטרינת ההשתק השיפוטי מתחייבת וביתר שאת. די באמור כדי לדחות את התביעה, אך לא אסתפק בכך. נאמנות במניות - האמנם? 19. גם לגופם של דברים, דין התובענה להידחות; ואבאר. גרסת המבקשים נשענת על הטיעון הבסיסי שלפיו הם היו שותפים בבעלות בחברה למן היווסדה - וכי מניותיהם הוחזקו עבורם בנאמנות על ידי מיוסט. לטענתם, הבעלות בחברה נחלקה מראשית קיומה, כפי שהוסכם אף עובר להקמתה, בין המבקשים, מגנז'י ומיוסט - וזה האחרון שימש כאמור כנאמן המחזיק בזכויות הבעלות של יתר שלושת השותפים בחברה. לעמדת המבקשים הם היו בעלים מלכתחילה, כל אחד ברבע מהון המניות המוקצה של החברה (25% כל אחד, וביחד מחצית); ועם פרישתו של מגנז'י היה כל אחד מהמבקשים לבעלים ב- 1/3 מן המניות (וביחד 2/3). טענתם של המבקשים היא כי מפאת התנהלותו של הליך בונז'ור הם היו מנועים מלהירשם במסמכי ההתאגדות של החברה ובמרשם החברות כבעלי מניות; ואף נמנעו מעריכת מסמכים שעלולים "להפלילם" במעורבות בחברה, שהיא חברה שמתחרה בבונז'ור - כל עוד לא נסתיים הליך בונז'ור. מכיוון שכך, נכרת בין המבקשים לבין מיוסט הסכם נאמנות בעל-פה, שנועד לעקוף סייגים של אי תחרות שבונז'ור טענה שחלו עליהם בקשר עם עבודתם הקודמת אצלה. 20. לענין יצירת נאמנות, קובע סעיף 2 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות"): "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש". אין הכרח שחוזה נאמנות ייעשה בכתב; ואולם בהיעדר כתב שומה על הטוען לקיומה של נאמנות להוכיחה. אשר לרישום נאמנות, מורה סעיף 4 לחוק הנאמנות: "היה בנכסי הנאמנות נכס שפעולות בו טעונות רישום בפנקס המתנהל על פי חוק, רשאי הנאמן להודיע על קיום הנאמנות לממונה על הפנקס, והממונה ירשום בו הערה מתאימה". "רשאי" נאמר, ולא נאמר "חייב". ואולם בכל הנוגע למניות, קימת התייחסות ספציפית לרישום נאמנות בסעיף 131(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"): "בעל מניות שהוא נאמן ידווח על כך לחברה, החברה תרשום אותו במרשם בעלי המניות, תוך ציון נאמנותו, ויראו אותו לעניין חוק זה כבעל מניה". ואולם נראה שהוראה זו אינה הוראה מנדטורית, וכי אין בהיעדר רישום הנאמנות כדי לגרוע מזכותו של נהנה לדרוש מן הנאמן בבוא היום להעביר אליו את המניה - אם אמנם הוסכם על קיומה של נאמנות [ראו: שלמה כרם נאמנות עמ' 310-309 (2004)]. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהרישום במרשם החברות, שם רשומים המשיבים בלבד כבעלי מניות בחברה ובלא כל אזכור לקיומה של הנאמנות. סעיף 133(א) לחוק החברות קובע לאמור: "מרשם בעלי המניות יהיה ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו". לרישום כאמור נודע אפוא תוקף ראייתי, וכפי שנקבע בעניין ה"פ (מחוזי-ת"א) 1333/05 נועה רייכרט-גכט נ' בית חלקה 39 בגוש 6204 בע"מ על ידי כבוד השופטת נ' אחיטוב [סעיף 18 לפסק הדין (1.6.08)] - מי שמבקש מבית המשפט להצהיר כי הרישום אצל רשם החברות שגוי, מחויב בנטל הוכחה מוגבר. בערעור על פסק דין זה אימץ בית המשפט העליון את מסקנת הערכאה הדיונית (כבוד השופט נ' הנדל בהסכמת חבריו להרכב), בציינו כי הרישום ברשם החברות מהווה "ראיה קבילה בעלת משקל" [ע"א 7443/08 נועה רייכרט-גכט נ' בית חלקה 39 בגוש 6204 בע"מ, סעיף 5 לפסק הדין (30.8.11.)] ויוזכר: גרסת המבקשים ואין בלתה היא, כי כבר בעת הקמת החברה הם היו בעלי זכויות במניות החברה, ואלה הוחזקו עבורם בנאמנות בידי מיוסט (סעיף 44 לתצהיר X, וכן עמ' 47 לפרוטוקול ש' 21-20 ועמ' 67 ש' 16-15; סעיף 44 לתצהיר בן ישי, וכן עמ' 25 ש' 15-14). אלא שייאמר כבר עתה, כי לא ניתן בשום אופן ללמוד מחומר הראיות על זכויותיהם הנטענות של המבקשים במניות החברה ולא הוכחה קיומה של נאמנות. המבקשים לא הרימו אפוא את נטל הראיה הדרוש להפרכת אמיתות רישום מניות החברה על שם המשיבים במרשם החברות, כמשקף את הבעלות במניות לאשורה וללא סייג. ואפרט. 21. עם היווסדה נרשמה החברה במרשם החברות בבעלותם של המשיבים בלבד, כאשר מתוך 11 המניות הרגילות ומניית הנהלה אחת (1) שהוקצו נרשמו על שם מיוסט 10 מניות רגילות ומניית ההנהלה, ועל שם חנה - מניה רגילה אחת (נספח א לתובענה). אילו היה ממש בטענת המבקשים בדבר קיומה של נאמנות במניות - ניתן היה לצפות שהדבר יקבל בטוי בכמות המניות המוקצות. לשון אחר - אם בעת הקמת החברה, ואף קודם לכן כנטען, הוסכם כי המניות יחולקו באופן שווה בין ארבעה שותפים - לא ניתן כל הסבר מדוע זה מלכתחילה הוקצו דווקא 11 מניות רגילות ומניית הנהלה אחת (1), וכיצד התכוונו לחלק את המניות ביניהם. אין אפוא היגיון בתיזה של המבקשים, וזאת כבר לנוכח מספר המניות המוקצות. אילו אמנם הוסכם בין המבקשים, מגנז'י ומיוסט, שמיום הקמת המפעל מחולקת הבעלות בו לארבעה חלקים שווים, היו הצדדים דואגים להקצות מספר מניות שניתן יהיה לחלוקה נוחה, פשוטה והגיונית לארבע דבוקות שוות של מניות שלמות. ויוער - כי הוא הדין גם אם מדובר בחלוקה לשלושה חלקים שווים. טענת הנאמנות קורסת גם לנוכח הכשל שנתגלה בסעד המבוקש בידי המבקשים. בסעיף 1 לתובענה מתבקש בית המשפט להצהיר "כי כל אחד מהמבקשים זכאי להרשם כבעלים של 11 מניות רגילות מתוך הון המניות הרשום של חברת "המאפה הצרפתי (ר.ח.) בע"מ" (להלן: "החברה") ו-1 מניית הנהלה, על כל הזכויות שנבעו או הנובעות מכך והקשורות לכך באופן שלכל אחד מהמבקשים יהיה 1/3 מהון המניות המוקצה (רגילות + הנהלה) ו/או ממלוא נכסי החברה." אלא מאי? סך כל הון המניות המוקצה של החברה עומד כאמור על 11 מניות רגילות ומניית הנהלה אחת (1). על מנת שכל אחד מהמבקשים יקבל לידיו 11 מניות של החברה, בהתאם לסעד המבוקש על-ידם, מחייב הדבר הקצאה של מניות נוספות; אלא שהמבקשים כלל לא טרחו להסביר זאת בכתבי טענותיהם, וגם לא בעדויותיהם. יתר על כן: רעיון ההקצאה הנוספת היה עומד בסתירה לטענת הנאמנות, שהרי לגרסת המבקשים למן הקמת המפעל מיוסט מחזיק אצלו את הונם של המבקשים. משכך, אילו אמנם אלה היו פני הדברים, היה על המבקשים לעתור לבית המשפט שיצהיר כי הם בעלים ב-2/3 מ-11 המניות הרגילות המוקצות וב-2/3 ממניית ההנהלה המוקצית (ראו: עמ' 52 לפרוטוקול, ש' 2 עד עמ' 53 ש' 7). עתירת המבקשים לקבל לידיהם מניית הנהלה אחת, כל אחד, אף אינה עולה בקנה אחד עם הון המניות הרשום של החברה (שהוא שתי מניות הנהלה בלבד - כאשר יוזכר שמיוסט כבר מחזיק בידיו מניית הנהלה אחת). 22. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי הבלבול וחוסר הקוהרנטיות שנתגלעו בטענות המבקשים אינם מקריים. הם תולדה של ניסיון המבקשים לתפור ולהטליא טענה יש מאין בדבר קיומו של הסכם נאמנות בעל-פה, מקום שהסכם נאמנות כאמור מעולם לא נכרת. ויצוין בהקשר זה כי אף שטענות אלה נטענו בהרחבה על ידי המשיבים בסיכום טיעוניהם, המבקשים בתשובתם לסיכומי המשיבים התעלמו מסוגיית "הנאמנות", שעליה כאמור נסמכת תביעתם - ונראה שלא בכדי. ההשקעה בחברה 23. חלק נכבד מטיעוני המבקשים מתמקד בפירוט תרומתם הפיננסית לפעילות החברה - תוך שהם מבקשים להסיק מכך על זכותם במניות החברה מיום היווסדה. ואמנם ניתן להיווכח מהראיות שהוצגו, כי למבקשים היתה תרומה מסוימת במתן ערבויות ונטילת הלוואות לחלק מהתחיבויות החברה. עובדה היא כי כבר כאשר שכרה החברה לראשונה נכס לפעילות המפעל, עוד ביום 28/4/98, חתמו המבקשים (לצד מיוסט) על ערבות לקיום חיובי החברה ועל שטר חוב לטובת המשכיר (העתקי כתב הערבות ושטר החוב צורפו כנספחים ב ו-ג לתובענה). בהמשך וכל עוד חודש חוזה השכירות - לאחרונה ביולי 2006 - חזרו המבקשים וחתמו ביחד עם מיוסט על כתב ערבות ושטר חוב בהתאם (ראו: ת/4). כן חתמו המבקשים במהלך השנים על שטרי חוב כלפי אחד מספקי החברה, חברת "השלושה". אין גם מחלוקת כי בשלב מסוים אף נטל כל אחד מהשניים הלוואה אישית מהבנק בערבותו בסך 50,000 ₪, שכספיה הוזרמו לחברה; ומשזו נפרעה על ידה, נטלו הלוואה בסך 100,000 ₪ כל אחד עבור החברה - שיצוין שאף היא הוחזרה במלואה זה מכבר על ידי האחרונה. לאחר מכן חתם X לצד מיוסט על ערבות להלוואה שנטלה החברה מן הבנק בסך 500,000 ₪ - כאשר יתרת ההלוואה נכון ליום 3/3/10 עמדה על סך כ-88,000 ₪, ומאז היא הוחזרה במלואה כנטען על ידי מיוסט וכנחזה מתדפיס הבנק (ראו: נ/22). יוער עוד בהקשר לבטוחות המבקשים - כי אין חולק כי איש מהם לא שיעבד נכסים אישיים לטובת החברה, וגם לא השקיעו כספים בחברה (למעט סך של 35,000 ₪ שהשקיע X). אשר למשיבים - ברי מחומר הראיות ולא יכול להיות חולק, כי מידת החשיפה והסיכון הכלכלי שנטלו המשיבים בקשר עם החברה לאורך השנים, גדולה לאין ערוך מזו של המבקשים; וכזה המצב גם כיום. ראשית דבר, על כל שטרי החוב והבטחונות שהעמידו המבקשים (או רק אחד מהם) לטובת החברה - חתם גם מיוסט באופן אישי. כן העמיד לטובת החברה הלוואת בעלים בסך של 1,565,000 ₪ (1.6 מיליון ₪ כרשום בדוחות הכספיים של החברה, להוציא 35,000 ₪ שהזרים X - ראו: עדות מיוסט בעמ' 138 ש' 10-2). אך מעבר לכך וזה העיקר - המשיבים ערבו כלפי הבנקים למלוא חובות החברה ללא הגבלה בסכום, וכן שיעבדו נכסיהם כבטוחות. כך, נכון ליום 31/5/07 עמדה יתרת התחייבות החברה כלפי הבנק הבינלאומי הראשון, על סך 5,681,461 ₪. אמנם ביום 31/8/07 זו פתחה ועמדה על סך של 3,834,727 ₪, ואולם זאת עקב הלוואה בסך 2.2 מיליון ₪ שנטלה החברה מבנק מזרחי טפחות במהלך שנת 2007 שגם לה ערב מיוסט. כן ערב מיוסט לכלל ספקי החברה בהיקף של מיליונים רבים של שקלים (ראו: נספחים ט-טז לתצהיר מיוסט בתשובה לתובענה). זאת ועוד: מיוסט טען כי שיעבד לטובת החברה ניירות ערך בסך של 2.46 מיליון ₪ (סעיף 52.5 ונספח י"ט לתצהיר מיוסט בתשובה לתובענה); והמבקשים לא ביקשו לסתור, ולמעשה אף אישרו עניין זה (עמ' 116 לפרוטוקול, ש' 17-11). 24. אמת נכון הדבר שאין זו דרכם של עובדים ליטול על עצמם התחייבויות כספיות לטובת מעסיקיהם או לחתום על ערבויות להחזר התחייבויות כאמור. אלא שהוכח כי השתתפות זו הייתה חלקית ביותר בהשוואה להשקעתם הטוטאלית של המשיבים; השקעה זו גם מתיישבת עם טענתם הבסיסית של המשיבים כי בעשותם כן פעלו המבקשים לשדר "רצינות" למיוסט ולהרוויח זכות להצטרף בעתיד כבעלי מניות בחברה, בהתקיים התנאים לכך. ממילא אין באמור כדי לתמוך בתיזה הבסיסית של המבקשים בדבר זכותם לבעלות במניות החברה עוד בשלב הקמתה, וכי אלה הוחזקו עבורם בנאמנות על ידי מיוסט. ודוק: המבקשים מעולם לא טענו כי "הרוויחו" את זכותם לבעלות בחברה במרוצת הזמן ומשהוכיחו למיוסט את "רצינותם" להיות בעלי מניות. תביעתם מושתתת על גרסה שונה בתכלית: טענת המבקשים היא שהבעלות בחברה הוענקה להם בעת הקמתה, וכי השתתפותם בנטל הבטוחות והערבויות היא רק בבחינת גילוי חיצוני להסכמה שהיתה מלכתחילה בינם לבין מגנז'י ומיוסט בדבר חלוקת הבעלות בחברה כבר ביום היווסדה. אלא שכמבואר לעיל בהרחבה, הסכמה מעין זו לא הוכחה. האישור לX 25. המבקשים השליכו יהבם על האישור לX שיש בו, לטענתם, כדי ללמד על חלוקת הבעלות בחברה, עם הקמתה, לארבעה חלקים שווים (ראו ציטוט בסעיף 7 לעיל). לשיטתם, מדובר במסמך כה מפורש "שדי בו לבדו כדי לחרוץ את גורל התביעה" (סעיף 54 לסיכום טיעוניהם). ובמה דברים אמורים? באישור זה שניתן ביום 29/7/98, כחמישה חודשים לאחר הקמת החברה, מאשר מיוסט כי הוא מעביר 25% ממניות החברה לידי X, וכי X "הוא הבעלים של 1/4 מהחברה". לכאורה עניין לנו בהודאה של מיוסט, שניתנה בזמן אמת, בזכויות הבעלות של X בחברה. כך לסברת המבקשים (פרק ה לסיכום טיעוניהם). אלא שבקריאתם את האישור לX מתעלמים המבקשים ממשפט שהוסף בכתב יד, ומודגש בציטוט שלהלן, שעל פניו מסייג את הזכות לבעלות: "מיוסט רפי מעביר 25% מהמניות לX יוסף ת.ז. X וX יוסף הוא הבעלים של 1/4 מהחברה. וזאת עד להחזר חובות הבעלים". (ההדגשה שלי- ע.ב.). X נשאל במהלך עדותו לפשרו של המשפט "וזאת עד להחזר חובות הבעלים", והשיב שמשמעות המילים - התניה על זכות בעלי המניות בחברה ליהנות מרווחים בטרם יוחזרו חובות הבעלים. כך מפיו: "ש. לא זו השאלה שלי. אני מנסה להבין את המסמך. אני אומר לך; ת. פרשנות המסמך - עד להחזר חובות הבעלים. עד שלא נחזיר חובות בעלים, לא לוקחים רווחים" (עמ' 57, ש' 8-6). אלא שפרשנות זו עומדת בסתירה להמשך תוכנו של האישור לX. כך, שתי שורות מתחת למשפט זה מופיע תנאי כדלקמן: "50% מהרווחים יחולקו לשותפים ו50% להחזר חובות." הסברו של X אינו עולה בקנה אחד עם משפט זה; והמבקשים לא הציעו כל הסבר הגיוני אחר. על פני הדברים וכטענת מיוסט, מדובר אפוא בהתניה על זכות X לקבל 1/4 מאחזקות החברה - קרי: רק לאחר החזר חובות הבעלים. 26. ולא רק זאת, אלא שבהמשכו של המסמך נאמר: "כאשר ייעשה החוזה הקבוע יסוכמו התנאים שיהיו מקובלים על כל השותפים". גם בכך, על פניו, יש משום התניה של העברת מניות לX - בהסכם שייחתם בעתיד. יצוין אגב כך, כי המבקשים נאחזים במילה "שותפים" הנזכרת באישור X, כאינדיקציה לכך שהמסמך מעיד כביכול על הסכמה שהיתה גם עם בן ישי ומגנז'י שכל אחד מהם יקבל 1/4 מן האחזקות בחברה. ואולם בכך קוראים המבקשים אל תוך המסמך את שאין בו, מה גם שאין חולק שהוא נערך בין מיוסט לבין X בלבד. את אזכור ה"שותפים" באישור X ניתן להבין על רקע הכוונה שהיתה באותה עת לשלב בעתיד גם את מגנז'י ובן ישי כבעלי מניות בחברה; ואולם אין באזכור זה משום הצהרה על היותם בעלי מניות או כדי לעשותם לכאלה. אין לכחש כי אישור X לוקה בניסוח קלוקל וחוסר בהירות, ונראה שניתן לייחס זאת לעובדה שנערך על ידי X ומיוסט ולא בידי משפטן. מכל מקום לא ניתן להסיק ממסמך זה על זכותו הנטענת של X לבעלות בחברה, לא כל שכן על זכותו של בן ישי. יתרה מכך. הפרשנות המוצעת על ידי המבקשים לאישור X, אינה מתיישבת עם גרסת הנאמנות במניות שעליה מושתתת תביעתם ואף עומדת בסתירה לה. על פי גרסה זו, המבקשים היו בעלי מניות בחברה כבר בעת הקמתה, אלא שבנסיבות שפורטו אלה הוחזקו עבורם בנאמנות על ידי מיוסט. אישור X, לעומת זאת, נוקט לשון הווה בהתייחסו להעברת המניות, הוא נערך רק כעבור חמישה חודשים מעת שהחברה הוקמה, ואינו מאזכר כלל קיומה של נאמנות. 27. לנוכח כל האמור, לא ניתן להבין ולהתייחס לאישור X אלא כאל התחייבות מותנית. מסקנה זו גם עולה בקנה אחד עם טיוטות הסכם שהוחלפו בין הצדדים בשנים 2006 ו-2007 - טיוטת ההסכם מאת המבקשים וטיוטת ההסכם מאת מיוסט, כהגדרתם לעיל (ראו סעיף 6 לעיל). ועל כך בפרק הבא. טיוטות ההסכם 28. כפי שהוברר, בשנים 2006 ו-2007 הצדדים החליפו ביניהם, באמצעות באי כוחם, טיוטות של הסכם שנועד להסדיר את חלוקת האחזקות בחברה. יצוין כי מלכתחילה המבקשים הציגו בפני בית המשפט את העמוד הראשון בלבד לטיוטת ההסכם מאת מיוסט (נספח כ לתובענה), ואילו את טיוטת ההסכם מאת המבקשים לא הציגו כלל (היא צורפה לראשונה כנספח ד לתשובה לתובענה). מהעמוד הראשון של הטיוטא מאת מיוסט ניתן ללמוד על הכוונות הכלליות שביסוד ההסכם. נאמר שהמשיבים חפצים לצרף את המבקשים כבעלי מניות בחברה בהתאם לקבוע בהסכם, ולהגדיר את מסכת היחסים ביניהם לשם המשך פעילותה השוטפת של החברה. התייחסות לתנאים הקונקרטיים נמצא במסמך המלא של הטיוטא מאת מיוסט שהוצג על ידי המשיבים (נספח ה לתשובה לתובענה); וכך גם בטיוטא מאת המבקשים שהאחרונים נמנעו כאמור מלהציגה - ונראה שלא בכדי. ואפרט. עניינו של סעיף 4 לטיוטת ההסכם מאת המבקשים, כפי שמעידה עליו גם כותרתו, הוא בהון המניות של החברה. תכליתו של סעיף 4.2 הייתה לקבוע את שיעור מניות החברה שיועברו לבעלות X ובן ישי. דא עקא, סעיף זה כולל הערה מסייגת שאף הודגשה: "העברת מניות לאבי ויוסי (בן ישי וX - ע.ב.) - תלוי מה יוחלט לגבי השקעות רפי (מיוסט - ע.ב.) בחברה ובטחונות שנתן לחברה - השאלה מה יישאר ומה יתחלק בין המייסדים. חלוקת המניות בין המייסדים תלויה במה שסוכם ביניהם ובחלוקת הלוואת הבעלים והבטחונות בין המייסדים - שחרור רפי מהעול ואפשרות חלוקתו בין המייסדים לפי שיעור אחזקותיהם." (ההדגשה במקור - ע.ב.). למקרא ההערה ברור שגם בעת עריכת הטיוטא - יום 25/5/06, כמופיע בכותרתה - לא היתה למבקשים או מי מהם זכות מוקנית במניות החברה. שאלת רישום מניות החברה על שמם של X ובן ישי הותנתה במידת השתתפותם בנשיאה בעול ההשקעה הפיננסית של החברה ובחלוקה פרופורציונלית של נטילת סיכון כלכלי להחזר חובותיה. ויודגש כי מדובר בטיוטא שנוסחה מטעם המבקשים. למען הסדר יצוין כי הדברים קיבלו ביטוי גם בטיוטא מאת מיוסט. 29. המסקנה המתחייבת למקרא דברים אלה שבטיוטת ההסכם מאת המבקשים, היא שבעת שזו נוסחה והועברה לידי מיוסט (בשנת 2006), המבקשים לא היו בעלי מניות בחברה ומיוסט לא החזיק עבורם מניות בנאמנות; וכי וזכותם להעברת מניות לידיהם מותנית בנשיאתם בנטל ההלוואות והבטוחות בהתאם לשיעור אחזקותיהם. הנה כי כן, התמונה המצטיירת מן הטיוטא שנוסחה מטעמם של המבקשים עצמם משמיטה את הקרקע מגרסת המבקשים לתובענה ותואמת את גרסתם של המשיבים. חרף החשיבות הנודעת לטיוטא מאת המבקשים כאמור וחרף העובדה שמדובר במסמך שנוסח בידי עורך דין מטעמם, נמנעו כאמור המבקשים מהצגת טיוטא זו בפני בית המשפט; ואף לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת לאי-צירופה (עמ' 68 לפרוטוקול, ש' 19-15). התנהגות זו אינה ראויה, היא לוקה בחוסר תום לב, ויש לזקוף אותה לחובת המבקשים. 30. יצוין כי X עומת במהלך עדותו עם האמור בסעיף 4.2 המצוטט לעיל לטיוטת ההסכם מאת המבקשים, לעניין תנאי ההשתתפות בנטל הכלכלי בהתאם לשיעור האחזקות. בתגובתו לשאלת ב"כ המשיבים לפשר ההערה שבסעיף 4.2, השיב X כי המשיבים מעולם לא חלקו על חובת השתתפותם בנטל הכלכלי. X הוסיף שהמבקשים אף פנו למיוסט, מספר פעמים, בבקשה להשתתף בנשיאה בנטל הלוואת הבעלים, ברם זה דחה את הצעותיהם. וכך מפיו של X: "לא היה ויכוח. וכשביקשנו מרפי (מיוסט - ע.ב.) במהלך התקופות, שהיו לנו תקופות יותר טובות, 'רפי, בוא נשחרר את הלוואת הבעלים' - 'לא, לא, לא. לא צריך עכשיו' " (עמ' 71 לפרוטוקול, ש' 5-4). ואולם הטענה שמיוסט למעשה מנע את החזר הלוואת הבעלים, כביכול כדי לסכל את קיום התנאי להעברת המניות לידי המבקשים - זו טענה חדשה שלא בא זכרה בכתבי הטענות ובתצהירים מטעמם. היא מהווה שינוי והרחבת חזית, וכבר משום כך אין לשעות לה; מה גם שהמבקשים לא הציגו כל ראיה להצעות והפצרות כלשהן מצידם, לאפשר להם להזרים כספים לשם הקטנת העול והסיכון הכלכלי שהמשיבים נטלו על עצמם. יתרה מזו - טענה חדשה זו גם אינה עולה בקנה אחד עם קו הטיעון המרכזי של המבקשים וגרסתם בתובענה, שלפיה המניות מלכתחילה היו בבעלותם והוחזקו בנאמנות עבורם וללא כל התניה. סיכומו של דבר, נמצאנו למדים כי האמור בטיוטות ההסכם מהווה חיזוק נוסף לגרסת המשיבים ומלמד על נכונותה; ומכל מקום משמיט את הקרקע מגרסת המבקשים. מסמכים נוספים 31. לנוכח הדיון שלעיל, דומה כי אין עוד צורך להידרש למסמכים נוספים שאליהם הפנו המבקשים בניסיון לתמוך בגרסתם. זאת בהיותם מסמכים שוליים ביחס לסוגיה העומדת להכרעה, ובהינתן מצבור הראיות שעליהן עמדתי זה מכבר והמצב המשפטי. עם זאת ומאחר שהצדדים הפנו למסמכים אלה בסיכום טיעוניהם והקדישו להם מקום - אזכיר אותם בתמצית. אך טרם שאעשה כן, אני רואה מקום להעיר ביחס לנספחים ג/1 וג/2 לתצהיר מיוסט מיום 29/10/98, שבהם ביקשו המשיבים למצוא חיזוק לעמדתם שלהם בתובענה. המדובר בהצהרות החתומות, האחת בידי X והשניה בידי בן ישי - לכאורה ביחס לאחזקותיהם והשקעותיהם בחברה - ובשוליהן אישור של מיוסט לאמור בהן. אלא שהן המבקשים והן מיוסט מסכימים כי אלה מסמכים פיקטיביים שנערכו משיקולי מס - כאשר X ובן ישי טוענים שנערכו כדי להיטיב עם מיוסט; ואילו מיוסט טוען שנערכו כדי להיטיב עם המבקשים. במצב דברים זה, כאשר עסקינן במסמכים ששני הצדדים גם יחד מודים שהם שקריים ועם זאת היו שותפים לעריכתם - איני מוצאת מקום ותועלת לנתחם. אומר רק שהן המבקשים והן מיוסט ראויים לביקורת על עצם עריכת המסמכים; ונסיונו של מיוסט להסתמך על תוכנם, לא כל שכן באופן סלקטיבי, אינו ראוי. 32. המבקשים מצידם ניסו להיבנות מקטלוגים פרסומיים של מוצרי החברה שבגדריהם מצוינים שמותיהם כמי שביחד עם מיוסט ייסדו את המפעל (ת/7); מכרטיסי ביקור של כל אחד מהם שבהם צוין לצד שמם "מנכ"ל משותף" (ת/20-ת/22); וממכתבים שנכתבו על ידי צדדים שלישיים הפונים למבקשים בתואר "בעלים", וביניהם אף מכתב החתום בידי מיוסט (ת/12-ת/18). ואולם, אין בכל אלה רבותא. כמבואר בהרחבה לעיל, אמנם היתה כוונה לשלב את המבקשים בעתיד כבעלי מניות בחברה - זכות שכאמור הייתה מותנית ולא נתממשה. המבקשים פירטו בכתבי טענותיהם על אודות ניסיונם העשיר וכישוריהם המיוחדים בתחום ייצור ושיווק של מוצרי מאפה קפואים. על רקע האמור ואף שראוי הדבר לביקורת, נראה שהצגת המבקשים כלפי ספקים וצדדים שלישיים אחרים כשותפים, נועדה לשרת את אינטרס החברה כמי שמפלסת את דרכה בתחום רווי תחרות; מה גם שמיוסט סבר והאמין שלימים יהפוך המצג למציאות. ואולם בכך לא נמצא חיזוק ממשי לגרסת המבקשים. אין באיזה מהמצגים הללו כדי להקנות להם בעלות שלא היתה להם בחברה, או להוות אינדיקציה לקיומה של נאמנות במניות שהוכח שמעולם לא היתה. עדותם של רו"ח בניטה ושל מגנז'י 33. ככל שמדובר בעדותו של רו"ח בניטה, שהעיד מטעם המשיבים - לא היה בה כדי לתרום לבירור התובענה. ככל שהעיד ביחס לדיווחים במהלך השנים לרשויות השונות ולמוסדות הבנקאיים, שבהם הוצג תמיד מיוסט כבעל שליטה היחיד בחברה ומורשה החתימה בה - אין מחלוקת כי כך היה. מעבר לכך עדותו היתה מפי השמועה. אשר לעדותו של מגנז'י, ניכר בה שהיתה מגמתית; ולא ניתן לסמוך עליה ולייחס לה משקל. כך, בין השאר, משום שהוכח כי יש בלבו על מיוסט וכי והוא מבקש לגמול לו רעה עקב סכסוך שאירע ביניהם בעבר (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 17-3). נוסף על כך, עדות מגנז'י לא הוכחה מבחינה עובדתית; ואבאר. כאמור, לשיטת המבקשים ובניגוד לעמדת המשיבים, מגנז'י מעולם לא מכר למיוסט את החלק שהוסכם שיגיע למגנז'י בחברה בכפוף לכך שישקיע כספים כפי שהתחייב; וסך של 200,000 ₪ שמיוסט העביר לו באמצעות "דרך הטעם" כלל לא היה קשור לחברה. מגנז'י הוסיף בעדותו כי החזיר למיוסט את הכסף במזומן, ועם זאת אישר שאין לו אסמכתא לכך (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 14-25). אלא שטענת המבקשים לעניין זה לא הושתתה על אדנים ראייתיים ולא הוכחה; ויצוין כי אין במסמכים שסומנו ת/3 כדי ללמד על קשר כלשהו בין הכספים שהעביר מיוסט למגנז'י לבין בעיותיה המשפטיות של דרך הטעם. יצוין גם שמגנז'י עצמו טען בתצהירו כי עם עזיבתו את החברה לקח עמו מחצית מסכום השקעתו, ובלשונו: "לקראת שלב ההשקעה השני, התגלע סכסוך ביני לבין מיוסט, בעטיו עזבתי, במהלך קיץ 1999 את החברה כשאני לוקח עמי חזרה מחצית מסכום השקעתי דהיינו 50,000$ (ההדגשה שלי - ע.ב.; סעיף 9 לתצהיר). במהלך עדותו אישר מגנזי' שאת הסכום הזה למעשה לא "לקח מהחברה", אלא קיבל מידיו של מיוסט במזומן (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 16-7). לנוכח האמור, שעה שמחד גיסא מגנז'י מבהיר כי קיבל ממיוסט את הכספים במזומן, ומאידך גיסא מסתבך בהעלאת גרסה מוקשית לעניין מהותם של 200,000 ₪ שהעביר מיוסט לדרך הטעם, כאשר לא הוצגה גם כל אסמכתא להחזרתם של הכספים לידי מיוסט - גרסת מגנז'י נמצאת בלתי אמינה, והיא נדחית. ואין זאת אלא שמיוסט שילם למגנז'י מכיסו הפרטי, ובכך רכש את הזכויות שהיו מגיעות למגנז'י לו עמד בהתחייבויותיו. בעשותו כן היה ונותר מיוסט בעל המניות היחיד בחברה (פרט למניה אחת שבידי אשתו, חנה). סוף דבר 34. נמצא שהמבקשים מנועים מלהעלות טענות עובדתיות שעומדות בסתירה חזיתית לטענות שהעלו בהליך בונז'ור - בבחינת השתק שיפוטי. גם לגופם של דברים, התביעה לא הוכחה ולא נמצאו כל תימוכין לטענת הנאמנות שעליה היא מושתתת. אמנם נתברר כי היתה הסכמה שבעתיד תקום זכותם של המבקשים לחלק בבעלות החברה, אך הסכמה זו הייתה מותנית - והתביעה אף אינה נסמכת עליה; וממילא לא הוכח שהתנאי התקיים. התוצאה היא שהתביעה נדחית. המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות בסך של 100,000 ₪. בבואי לפסוק את ההוצאות, הבאתי בחשבון את הליכי הביניים שהתנהלו בתובענה. בעלותדיני חברותמניותנאמנות