רקע 1. בפני תביעה לביטול רישום משכנתא על נכס המצוי בבני ברק, הידוע גם כחלקה 154, חלקות משנה 1-5, בגוש 6123 (להלן: "המבנה" או "הנכס" או "המקרקעין"). התובעת, עמותה רשומה העוסקת בפעילות תורנית ודתית היא בעלת המבנה והמחזיקה בו (להלן:"התובעת" או "העמותה"). 2. הנתבע הוא בנק אשר בין יתר עיסוקיו מתן הלוואות (להלן: "הנתבע" או "הבנק" או "שולח ההודעה"). בתחילת שנת 2002, העמיד הבנק למר לבקוביץ משה (להלן: "צד ג' 1" או "לבקוביץ") הלוואה בסך של 3,000,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"). ההלוואה נועדה להיפרע בתשלומים חודשיים רצופים, החל מיום 01.03.02 ואילך ובמשך 360 חודשים. כבטוחה לפרעון ההלוואה נרשמה משכנתא על הנכס שבבעלות העמותה (להלן: "המשכנתא"). 3. החזרי ההלוואה החודשיים על סכום של 20,000 ₪, שולמו במשך 12 החודשים הראשונים מחשבונו של לבקוביץ. בחלוף 12 חודשים נתן לבקוביץ הוראת ביטול, והחזרי ההלוואה פסקו. נוכח הפסקת החזר ההלוואה, החל הבנק לנקוט הליכים משפטיים למימוש המשכנתא, בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, וב"כ הבנק מונה ככונס נכסים. בסמוך למועד שנקבע לפינוי הנכס הגישה העמותה, לבית המשפט המחוזי תל אביב, את התובענה דנא. עם פתיחתו של בית משפט מחוזי מרכז, הועבר התיק להתנהל בפניו. 4. הבנק שלח הודעות ל-12 צדי ג'. כנגד חלקם הסתיים הדיון כמפורט להלן: ביום 12 מרץ 2009, ניתן תוקף של פסק דין להסכם שבין הבנק לצד ג' 10 חברת גלאט מרקט ייזום 2000 בע"מ וצד ג' 12 מר אריה בוים (מנכ"ל חברת גלאט מרקט). הודעת צד ג' כנגדם נדחתה תוך שנקבע כי הסכם מיום 26.08.01 (נספח כ"ח לתצהירו של מר שינפלד), אינו נושא את חתימתם של צדי ג' אלה וחתימתם על מסמך זה זויפה. ביום 1 נובמבר 2010, נרשמה בפרוטוקול הצהרתו של ב"כ הבנק כי חתימתו של צד ג' 11, מר כץ לוי, על חוזה השכירות הינה חתימה מזויפת. לאור זאת הודעת צד ג' כנגדו נדחתה (פרו' יום 01.11.10, עמ' 1812-1813). (יצוין כי החוזים האמורים הם חוזי שכירות, שנחתמו לכאורה בין צדדי ג' 10 ו-11, לבין חברת בונה המולדת (על ידי מנכ"ל החברה מר לבקוביץ) ועניינם שכירות חלקים בנכס נשוא הדיון. על פי המוצהר בחוזים, חברת בונה המולדת היא בעלת הזכויות בנכס ורשאית להשכירו. חוזי שכירות אלה נועדו להציג את יכולתו הכלכלית של לבקוביץ להחזר ההלוואה לבנק כפי שיפורט להלן.) ביום 28 אוקטובר 2010, ניתן תוקף של פסק דין להסכמה שבין הבנק לבין צד ג' 4 עו"ד משה הלד (להלן: "עו"ד הלד") וצד ג' 5 הגב' שרה הלד (רעייתו של עו"ד הלד); צד ג' 7 מר חיים X (להלן: "X") וצד ג' 8 הגב' רבקה X (רעייתו של מר X). על פי הסכם הפשרה חוייבו עו"ד הלד וביאלוסטוצקי במלוא סכום הודעת צד ג' בסך 6,823,210 ₪ (נכון למועד פסק הדין) ובנוסף לתשלום אגרה ושכ"ט. הוסכם כי אם ישולם על ידם סך של 1,500,000 ₪ בתנאים ובמועדים המפורטים בהסכם הפשרה, יראו את החיוב כמסולק. לחלקם של X והלד שהיו דמויות דומיננטיות בפרשה זו, אתייחס בהמשך. 5. נותרה לעת הזו הודעת צד ג' נגד צד ג' 1 מר לבקוביץ משה, צד ג' 2 הגב' לבקוביץ יפה (רעייתו של לבקוביץ), צד ג' 3 עורך הדין מאיר שפירא (להלן: "עו"ד שפירא"), צד ג' 6 עורך הדין אברהם הופרט (להלן: "עו"ד הופרט") וצד ג' 9 מר האדמו"ר (להלן:"האדמו"ר"). טענות העמותה 6. לטענת העמותה, רישום המשכנתא הינו חסר תוקף ודינה להתבטל. דבר רישום המשכנתא על הנכס נודע לה רק לאחר שהבנק פתח את תיק ההוצאה לפועל והחלו בהליכי מימוש המשכנתא. לטענת העמותה, מעולם לא הועלתה במוסדותיה הצעה, או התקבלה החלטה למשכן את הנכס לטובת הבנק. לטענת העמותה, איש מחברי הועד אצלה לא חתם על שטר המשכנתא או על הסכם ההלוואה, שלהבטחתה נרשמה המשכנתא, ולאחר שהחלו בבדיקת הנושא גילו שנפלו קורבן למעשי זיוף ותרמית. 7. מהמסמכים המצויים בתיק רישום המשכנתא עולה שעל שטר המשכנתא חתם X (צד ג' 7), בצרוף חותמת המתיימרת להיות חותמת העמותה. חתימתו של X אומתה ע"י עו"ד שפירא (צד ג' 3). חתימתו של X התקבלה כמחייבת על סמך פרוטוקול שהוצג כפרוטוקול של הנהלת העמותה, עליו מתנוססות לכאורה חתימותיהם של ישראל שינפלד ושמואל רבינוביץ, מורשי החתימה בעמותה, והנחזה כפרוטוקול שאושר ע"י עו"ד הופרט (צד ג' 6). הפרוטוקול מסמיך לכאורה את X לחתום בשם העמותה על המסמכים הנדרשים לשם מתן הלוואה ללבקוביץ, ומשכון המבנה למטרה זו (להלן:"הפרוטוקול"). החתימות על גבי הפרוטוקול הנחזות להיות של ישראל שינפלד ושמואל רבינוביץ הן מזויפות ואינן חתימותיהם. שינפלד ורבינוביץ לא התייצבו בפני עו"ד הופרט שנחזה כמי שאישר את חתימותיהם. לטענת העמותה, על פניו ניתן לגלות כי הפרוטוקול מזויף. בעוד שבאימות החתימות שנעשה לכאורה ע"י עו"ד הופרט, נרשם כי החתום על הפרוטוקול הינו הרב האדמו"ר' (צד ג' 9) לבדו, הרי שהחתימות המתנוססות על הפרוטוקול הן של שניים אחרים - ישראל שיינפלד ושמואל רבינוביץ' - וחתימתו של האדמו"ר' כלל אינה נחזית להיות על גבי הפרוטוקול. יתרה מכך, האדמו"ר שחתם לכאורה על הפרוטוקול כלל אינו חבר ועד העמותה, ועל כן אינו יכול להשתתף באסיפות הנהלת העמותה. עוד נטען כי החותמת הנושאת את שמה של העמותה, שהוטבעה על שטר המשכנתא ועל הסכם ההלוואה, איננה תואמת את צורת החותמת המשמשת את העמותה, והיא מזויפת. 8. עולה מהאמור, כך לטענת העמותה, כי הסכם ההלוואה, עליו לכאורה חתמה כערבה לפירעון ההלוואה שניתנה ללבקוביץ, אינו חתום על ידי מי מחברי ועד העמותה, והוא מזויף. 9. לטענת העמותה, הבנק התרשל בצורה גסה ביותר, ממספר טעמים: התרשל בכך שלא זיהה את הפגמים הבולטים בפרוטוקל שאומת על ידי עו"ד הופרט. בתצהיר שצורף על ידי הבנק, לבקשה למימוש משכנתא נטען כי ההלוואה שנתנה ללבקוביץ נועדה לשמש כמקור מימון לרכישת הנכס מהעמותה. על פי כללי הזהירות בהלוואות מסוג זה, היה על הבנק להעביר את כספי ההלוואה ישירות לידי העמותה. הבנק העביר את כספי ההלוואה לעו"ד הלד, שמעולם לא הוסמך על ידי העמותה לשמש כנאמנה, והוא תמיד ראה עצמו נאמנו של X וממלא הוראותיו - וכך אף נהג במקרה זה. בסופו של יום העמותה לא קיבלה לידיה דבר. החוזה בדבר מכר הנכס שנערך כביכול, בין העמותה ללבקוביץ, נגוע אף הוא בזיוף ובתרמית ומשולל כל תוקף חוקי, ובניגוד לאמור בו העמותה לא קיבלה לידיה מאומה מלבקוביץ על חשבון מכירת הנכס. 10. הסתמכות על הרישום בספרי המקרקעין איננה מקנה זכויות כאשר הרישום מבוסס על תרמית וזיוף, ואינה משחררת את הבנק מלנהוג באופן לא רשלני תוך נקיטת אמצעי זהירות מתבקשים בעסקה כזו. 11. אף אם גורמים שונים אצל העמותה חתמו בשמה על מסמכים שונים בהרכבים שונים, ללא שהוסמכו לכך כדין ע"י ועד העמותה, הרי שפעלו ללא הרשאתה או ידיעתה של העמותה וחתימתם אינה מחייבת את העמותה. 12. בהתייחס למשכנתא קודמת שנרשמה על הנכס, לטובת בנק הפועלים, משכנתא זו נמחקה תוך זמן קצר לאחר רישומה והיא איננה רלוונטית למקרה דנן. המשכנתא לטובת בנק הפועלים, נרשמה שלא על סמך חתימת מי מחברי ועד העמותה או מורשי החתימה מטעמה וללא הרשאתה וידיעתה. החתימות והחותמות על מסמכי המשכנתא לטובת בנק הפועלים מזויפות אף הן. כך הדבר גם באשר למסמכי רישום הנכס כבית משותף, הגם שרישום הנכס כבית משותף אינו רלוונטי לתביעה דנן. טענות הבנק 13. הבנק מבקש לדחות את התובענה. לחילופין, לדחותה באופן חלקי, תוך קביעה שלבנק שעבוד כדי גובה השעבוד שהיה לעמותה כלפי בנק הפועלים מכח הסוברוגציה, קרי שיעבוד כדי 35% מגובה החוב המשוערך (3,118,210 ₪ בצירוף ריבית בשיעור המקסימאלי על פי צו הריבית החל מיום 05.02.04 ועד לתשלום בפועל). 14. ההלוואה שניתנה ללבקוביץ היתה "הלוואה למטרה כללית" הכוללת רישום מיידי של הבטוחה הקניינית, המשכנתא, על זכויות העמותה, בטרם שחרור כספי ההלוואה. הלוואה למטרה כללית שונה מההליך המקובל בהלוואות למטרת רכישת נכסים, בו משוחררים כספי ההלוואה לפני שהעסקה בין המוכר והקונה נגמרת ברישום. המשכנתא שנרשמה היוותה בטוחה להבטחת חיוב של אחר, והעמותה חתמה ביום 03.01.02, על שעבוד נכס מקרקעין להבטחת החזר ההלוואה שיקבל לבקוביץ. רק לאחר שהומצא לבנק אישור רשם המקרקעין בדבר רישום המשכנתא, שנרשמה ביום 06.01.02, ונסח רישום בו הופיע רישום המשכנתא, שחרר הבנק את כספי ההלוואה הבנק הסתמך בתום לב על שטר המשכנתא המאושר ועל נסח הרישום שהומצאו לו. 15. הסתמכות הבנק על אימות חתימת העמותה, על שטר המשכנתא מיום 03.01.02, שנעשה ע"י עו"ד שפירא, הינה כדין ולא הייתה לבנק כל סיבה להרהר או לחשוד בהליך רישום המשכנתא או באימות החתימה שנעשה על ידי עו"ד שפירא. 16. כספי ההלוואה שוחררו על ידי הבנק, בהתאם להוראות הלווה, לבקוביץ, לפקודת עו"ד הלד לאחר שנתקבל בבנק מסמך מטעם העמותה החתום בידי מיופה כוחה X, בו התבקש הבנק להעביר את כספי ההלוואה לידי עו"ד הלד. כספי ההלוואה הועברו לעו"ד הלד והוא אישר שהחזיקם בנאמנות עבור העמותה כנהנית. עוד אישר עו"ד הלד, במכתב שהתקבל בבנק ביום 26.05.03, כי כספי ההלוואה הועברו לרשותה של העמותה בהתאם להנחיות שקיבל בכתב. 17. בניגוד לטענת העמותה, היא ידעה על רישום המשכנתא עוד בטרם ננקטו הליכי המימוש בהוצאה לפועל. הדבר נלמד מתוך כתב התביעה שם היא מתייחסת לנכס כבית משותף ואינה מוחה כנגד רישום זב. רישום הנכס כבית משותף בוצע לאחר רישום המשכנתא. 18. אין חולק שהסכם ההלוואה ושטר המשכנתא לא נחתמו על ידי מורשי החתימה של העמותה באופן פיזי, כי אם על ידי חיים X, בשם העמותה. הבנק דאג להחתים את X על הסכם ההלוואה ביום 06.01.02 במעמד המצאת שטר המשכנתא, נסח הרישום ופרוטוקול העמותה מיום 31.12.01, כדי שהעמותה תיחשב כיודעת את מהותו ותנאיו של הסכם ההלוואה. 19. חותמת העמותה בה נעשה שימוש לצורך החתימה על מסמכי המשכנתא, הייתה בזמן מן הזמנים בשימוש העמותה או מי מטעמה ולא יוצרה על ידי מי שהחליט לזייף את המסמכים. מפרוטוקול הישיבה בה הוקנתה לכאורה זכות החתימה לX, עולה כי נכחו בישיבה מניין חוקי של חברי ועד העמותה, לרבות יו"ר העמותה, האדמו"ר מביאלא האדמו"ר, שהינו נשיא העמותה שכל תכליתה הינה לשרת אותו ואת קהילת חסידיו. 20. לטענת הבנק, אנשים שונים חותמים בשם העמותה בחותמות ובהרכבים שונים, בשונה מהנטען בכתב התביעה. 21. מדובר בנכס של משפחת האדמו"ר, העובר בירושה על דרך העברת מעמד האדמורו"ת וללא תמורה. בין העמותה ו/או האדמו"ר לבין הלווה, לבקוביץ, התקיימו קשרים כלכליים, והאדמו"ר חתם על מסמכים ויפויי כח לטובת לבקוביץ וחברה בשליטתו, לרבות ביחס לנכס נשוא התובענה. 22. באשר לטענת העמותה לפיה מעולם לא התקבלה אצלה החלטה למשכן את הנכס, הרי שהנכס היה משועבד בעבר לטובת בנק הפועלים, ללא הגבלת סכום, בגין הלוואה שנטלה חברה בשליטתו של לבקוביץ. משכנתא זו נמחקה בטרם רישום המשכנתא לטובת בנק ירושלים ובטרם שוחררו כספי ההלוואה שניתנה על ידי בנק ירושלים. לאחר רישום המשכנתא, ביום 12.05.02, נרשם הנכס כבית משותף ופוצל ל-5 חלקות משנה, כאשר על כל אחת מהן נרשמה המשכנתא לטובת הבנק. על בקשת רישום הנכס כבית משותף חתם לבקוביץ. בכתב התביעה (סעיף 1) ציינה העמותה שהיא הבעלים והמחזיק של מבנה המורכב מ-5 חלקות משנה. העמותה אינה יכולה להתכחש כעת לחתימותיה שאם לא כן הייתה מתרעמת על עצם רישומו של הנכס כבית משותף. אין כל היגיון שלבקוביץ יפעל במאי 2002, בנכס של העמותה, ישקיע כספים בתשריטים ובהליכים לרישומו כבית משותף, ויצמיד לכל יחידת משנה חניה או גגות או מחסן, אלא אם כן נתנה העמותה ידה לעניין. 23. בין העמותה או מי מנושאי התפקידים בה, לבין לבקוביץ, הייתה היכרות קודמת ומורכבת של עסקאות כלכליות. הודעות צד ג' הבנק שלח, כאמור, הודעות ל-12 צדדי ג' ולהלן טענותיו כלפי צדדי ג' שעניינם לא הסתיים כפי שפורט לעיל: ביחס לצד ג' 1 - לבקוביץ 24. העילה כנגד לבקוביץ אינה תלויה בקבלת התובענה העיקרית, והוא נתבע בגין חובו בהלוואתו האישית. הבנק העמיד את ההלוואה בסך 3,000,000 ₪ ללבקוביץ בינואר 2002, ולהבטחת ההלוואה שועבדו ביום 06.01.02 זכויותיה של העמותה בנכס. רישום המשכנתא היווה תנאי מקדמי לשחרור כספי המשכנתא. לבקוביץ פרע את החיובים החודשים של המשכנתא במשך 12 חודשים באמצעות הוראת קבע, אולם מיום 01.02.03 ביטל את הוראת הקבע וחדל מלשלם. לבקוביץ נדרש לשלם את ההחזרים אך לשווא. מעשיו של לבקוביץ מהווים הפרה יסודית של הסכם ההלוואה ומקנים לבנק זכות, על פי הסכם ההלוואה, לדרוש את פרעונה המיידי. 25. במידה וטענות העמותה יתבררו כנכונות, פירוש הדבר כי לבקוביץ הוליך את הבנק שולל בכל הקשור להלוואה, ועל כן חייב גם מכח עילת התרמית. 26. כנגד לבקוביץ עומדת גם עילה שטרית, היות שהבנק אוחז בשטר חוב בחתימתו ע"ס 3,000,000₪, שלא נפרע חרף דרישותיו. שטר החוב הוגש לביצוע על סכום חלקי של 80,000 ₪ בלשכת ההוצל"פ בירושלים. הבנק הסכים לקבלת התנגדות שהוגשה ע"י לבקוביץ ולהעברת התיק לביהמ"ש השלום בת"א. הבנק טען כי בכוונתו לבקש לצרף את התיק השטרי לתיק דנא (סעיף 5 להודעה לצד ג') אך בקשה כזו לא הוגשה. ביחס לצד ג' 2 - יפה לבקוביץ 27. יפה לבקוביץ, רעייתו של לבקוביץ, נישאה לו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. הבנק טוען כי חבותה אינה תלויה בקבלת התובענה העיקרית. על אף תחולתו של הסדר איזון המשאבים, יפה כוחה של חזקת השיתוף במקרה זה, נוכח הנסיבות הקונקרטיות של חיי בני הזוג, המצביעות על יחסי שיתוף, מהם נלמדת כוונתם לשיתוף בנכסיהם. בזמנים הרלוונטיים ניהלו בני הזוג משק בית משותף מזה שנים רבות במסגרתו עושה לבקוביץ עסקים ומפרנס את התא המשפחתי. בעת העמדת ההלוואה היו לבני הזוג 9 ילדים ויש בכך כדי להעיד על שיתוף ביניהם. בצד חזקת השיתוף בזכויות, עומדת גם חזקת השיתוף בזכויות שליליות, מכאן שיפה לבקוביץ אחראית למחצית מחבותו של לבקוביץ. החוב הנתבע בתובענה הינו חוב הנופל במסגרת החיים המשותפים של התא המשפחתי, גם אם מקורו במעשים שאינם כדין של בעלה. 28. בנוסף נטען כי הגב' לבקוביץ' אחראית לנזקי הבנק בגין מסמך שעליו חתמה בפני הבנק, ובו הצהירה כי היא יודעת שבעלה רכש את הנכס והיא לא תטען לזכויות בו. לטענת הבנק הצהרה זו טומנת בחובה מצג שווא. ביחס לצד ג' 3 - עו"ד שפירא 29. חתימת העמותה על גבי שטר המשכנתא אומתה על ידי עו"ד שפירא ביום 03.01.02. הבנק הסתמך על שטר המשכנתא ואימות חתימת העמותה ע"י עו"ד שפירא, ורק על סמך רישום המשכנתא שחרר את כספי ההלוואה. 30. ככל שתתקבלנה טענות העמותה ורישום המשכנתא יבוטל, יש לחייב את עו"ד שפירא לשלם לבנק את סכום חובו של לבקוביץ. לטענת הבנק, עו"ד המאמת חתימת ממשכן על שטר משכנתא, חב חובת זהירות כלפי בעל המשכנתא. עו"ד שפירא התרשל בזיהוי הממשכן ולא בדק כראוי את זכויות החתימה בשם העמותה ואופן החתימה. יתרה מכך, אם עו"ד שפירא לא שימש כעו"ד הקבוע של העמותה המכיר את מסמכי ההתאגדות שלה, את הפרוטוקולים ובעלי זכויות החתימה בה, אסור היה לו לאמת את חתימתה. לחילופין, היה עליו לבודקם בטרם האימות. סמכות האימות וזיהוי הממשכן בשטר משכנתא הוקנתה אך ורק לרשם המקרקעין או לעו"ד. משמוצג לבנק שטר חתום ומאומת בידי אחד מאלה, הוא לא אמור לחקור אילו פעולות ביצע עורך הדין במטרה לאמת את חתימת הממשכן. יתרה מכך, הבנק אינו יודע אילו מסמכים עמדו בפני עו"ד שפירא בעת אימות החתימה. עו"ד שפירא היה חייב לשאול ולברר מדוע העמותה אינה פונה לעו"ד הופרט, שמשרדו נמצא לא הרחק משם, והוא אשר אימת את החתימות על הפרוטוקול מיום 31.12.01. משלא עשה כן עצם את עיניו מראות. ככל הנראה, האמין עו"ד שפירא לחיים X ואימת חתימתו בלא לבודקה לעומק, מאחר שקיימת היכרות עמוקה בינו לבין חיים X ונראה כי סמך עליו. 31. מעשיו ומחדליו של עו"ד שפירא עולים כדי מצג שווא והפרת חובה חקוקה, קרי, חובת הזיהוי על פי חוק המקרקעין ותקנותיו והחובות המוטלות על כל עו"ד באמתו חתימה. לאור האמור יש לחייב את עו"ד שפירא לשלם לבנק את סכום נזקו - סכום חובו של לבקוביץ. ביחס לצד ג' 6 - עו"ד הופרט 32. הפרוטוקול מתאריך 31.12.01 נחזה להיות חתום בפני עו"ד הופרט. ככל שטענת העמותה היא שהחתימות המופיעות על הפרוטוקול אינן חתימות של מורשי החתימה מטעמה, ובאם תתקבל התובענה, עו"ד הופרט יהא חייב בתשלום חובו של לבקוביץ. 33. עו"ד המאמת פרוטוקול, דוגמת הפרוטוקול מיום 31.12.01 לטובת אדם או גוף אחר, חב חובת זהירות כלפי כל מי שיפעל בהסתמך עליו. עו"ד המאמת פרוטוקול יודע כי הפרוטוקול ישמש אסמכתא לביצוע פעולות קנייניות ולמתן טובין או כספים. עו"ד הופרט אימת מסמכים ופרוטוקולים שונים של העמותה, הן לפני אימות הפרוטוקול המדובר והן לאחריו. אם תתקבל תביעת העמותה יש לחייב את עו"ד הופרט לשלם את חובו של לבקוביץ. ביחס לצד ג' 9 - האדמו"ר האדמו"ר 34. האדמו"ר, האדמו"ר, הוא נשיאה של העמותה ותוארו "האדמו"ר מביאלא". בפרוטוקול מיום 31.12.01, לגביו נטען שזויף, אושרה לכאורה חתימתו כמי שחתום עליו. במידה והדבר נכון ואכן האדמו"ר חתום עליו, טוען הבנק שהזיוף בוצע בידו. 35. האדמו"ר נתן הסכמתו לשעבוד הנכס לטובת הבנק כבטוחה להלוואה שנטל לבקוביץ, ידע על השעבוד, ואף חתם על מסמכים לרבות על ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר, למכירת הנכס ללבקוביץ ו/או לחברה מטעמו. בין האדמו"ר לבין לבקוביץ התקיימו יחסים כלכליים, במהלכם קיבל האדמו"ר כספים מלבקוביץ, מתוך כספי ההלוואה שהעמיד הבנק ו/או מתוך כספי הלוואה קודמת שהעמיד בנק הפועלים. 36. הנכס הועבר לעמותה ללא תמורה ע"י מי ממשפחתו של יעקב רבינוביץ והשליטה בו עוברת על דרך העברת מעמד האדמו"רות. 37. האדמו"ר ביקש מלבקוביץ לפעול לרישום הנכס כבית משותף וכך עשה לבקוביץ. הנכס נרשם כבית משותף, כאשר המשכנתא שהייתה רשומה יוחדה לכל אחת מ-5 יחידות המשנה. 38. ככל שתתקבלנה טענות העמותה חייב האדמו"ר לשלם לבנק את סכום חובו של לבקוביץ בתוספת הריבית המקסימלית. טענות הצדדים השלישים צד ג' 1 ו-2 - יפה ומשה לבקוביץ 39. התנהגותו, פעולותיו, מחדליו ורשלנותו של הבנק הם הגורמים הישירים לכל הפרשה. המדובר ברשלנות העולה לכדי פשיעה שאפשרה גניבת סכומי עתק ללא כל פיקוח ובקרה, תוך הסתמכות על מסמכים מזויפים ושיתוף פעולה של חלק מעובדי הבנק, שפוטרו מעבודתם לאחר שהתגלתה המעילה. ידי הבנק אינן נקיות והוא נוהג בחוסר תום לב. הבנק פעל בניגוד לכל הוראה ודין המחייבים אותו, והוציא תחת ידיו את כספי ההלוואה לאדם שלא היה מורשה לקבלם, בניגוד לכל דין תוך עצימת עיניים ורשלנות רבתי. אין ללבקוביץ כל קשר לנזק שנגרם לבנק, ואין לחייבו להשיב את ההלוואה אותה לא קיבל. גם אם התרשל, הרי שרשלנות הבנק עולה כדי רשלנות רבתי המאיינת כל מעשה או מחדל שלו. 40. לבקוביץ אינו חולק על העובדה שהבנק העמיד לו בחודש ינואר 2002 הלוואה בסך 3,000,000 ₪, אך לטענתו, כספי ההלוואה לא הגיעו מעולם לידיו אלא הועברו לידי עו"ד משה הלד. חיים X הוא האדם העומד באופן בלעדי מאחורי הפרשה, אשר מהווה חלק מסדרת מעשי מרמה שיטתיים באמצעותם הוציא X מהבנק תחת שמות פיקטיביים של תושבים זרים, סך העולה על 15 מיליון דולר. הבנק חתם על הסכם עם X שנועד להסדיר פירעון חלק מההלוואה, אלא שX הפר את ההסכם וברח לחו"ל עם משפחתו. 41. ככל שטענות העמותה יתבררו כנכונות, הרי שגם לבקוביץ נפל קורבן ברשתו של רמאי, חיים X, אשר הציג בפניו מצג שווא, על פיו, בידו הרשאה לחתום בשם העמותה על מסמכים. כן הציג בפניו אנשים שונים הנחזים להיות מורשי חתימה מטעם העמותה. משכך גם הוא, לבקוביץ, קורבן למעשי הזיוף, מרמה והתחזות של גורמים שניצלו את טוב ליבו ותמימותו. 42. הבנק לא העמיד לרשותו של לבקוביץ את כספי ההלוואה, ועל כן אינו רשאי לדרוש ממנו את החזרתה. למרות זאת, לבקשת צדדים המעורבים בפרשה וכדי למנוע אי נעימות מאנשים חשובים ביותר בקהילתו, הסכים לבקוביץ להעביר כספים שהגיעו מצדדים שלישים לכיסוי סכום הפירעון החודשי של ההלוואה, והוא נהג כך עד ליום בו פסקו אותם צדדים שלישים להעביר לחשבונו את הכספים. 43. באשר לטענת הבנק כי העביר את כספי ההלוואה לידי עו"ד הלד בהתאם להוראות הלווה - לבקוביץ, הרי שלמרות שעסקינן במסמך מהותי נמנע הבנק מלצרף את העתקו לכתב הגנתו. לטענת לבקוביץ מעולם לא חתם ו/או נתן הוראה להעביר את כספי ההלוואה למאן דהוא, וככל שקיים מסמך כזה הרי שהוא מסמך מזויף. 44. עו"ד הלד הודה, בכתב הגנתו, שקיבל לידיו את כספי ההלוואה בנאמנות מהבנק, לטובת העמותה, והעביר את הכספים לחשבונו של אדם בשם אברהם שוורץ. בהתייחס לטענה זו הרי שעו"ד הלד לא הציג כל הסכם נאמנות ולא הסביר מה הייתה מטרת חשבון הנאמנות, ומדוע הסתמך על מסמך לצורך העברת סכום עתק לידי צד שלישי, ללא בירור, ולו הפשוט ביותר, מול העמותה או מול לבקוביץ. 45. באשר ליפה לבקוביץ, אין לה כל קשר ישיר או עקיף לפרשה דנן, כל חטאה בהיותה רעייתו של לבקוביץ. לא קיימת כל יריבות בינה לבין הבנק ואין בין חזקת השיתוף הנטענת ובין התובענה מאומה. הוספת שמה כנתבעת בהודעת צד ג' נועדה כדי להטריד את לבקוביץ, בעלה. דין התביעה כנגדה להידחות על הסף עובדתית ומשפטית. צד ג' 3 - עו"ד שפירא 46. אין לעו"ד שפירא כל קשר לעסקה נשוא התביעה ולסכסוך שבין העמותה לבין הבנק. הוא שורבב לפרשה בצורה מקרית ובתום לב מוחלט. 47. לגירסתו, הוא נפגש, ביום 03.01.02, עם חיים X, במשרדו של ביאלוסטצקי, לצורכי עבודתו (להלן: "הפגישה"). בין השניים היכרות רבת שנים. במהלך הפגישה פנה אליו X וביקש לאשר את חתימתו על גבי שטר המשכנתא. הוצגו בפניו פרוטוקול ושטרי משכנתא הקשורים לעסקת ההלוואה הנ"ל, אשר נחזו כשטרות שהוכנו על ידי הבנק. הוא עיין במסמכים שהוצגו לו, מהם ניתן היה להבין כי העסקה אושרה ע"י הבנק. חיים X הציג בפניו פרוטוקול מישיבת הנהלת העמותה מיום 31.12.01 המאומת ע"י עו"ד הופרט בחתימתו וחותמתו. בפרוטוקול הנ"ל נאמר כי העמותה מסמיכה את חיים X להיות מורשה חתימה מטעמה, לחתום בשמה על כל המסמכים הנדרשים לצורך ההלוואה. הפרוטוקול נראה "כשר למהדרין", ובמיוחד לנוכח העובדה שאושר ע"י עו"ד הופרט, המוכר לו. נוכח היכרותו רבת השנים עם חיים X, והמסמכים שהוצגו לו, לא ראה כל סיבה שלא לאמת את חתימתו של חיים X על גבי שטר המשכנתא. בנסיבות אלה, כאשר היה מדובר באקט של אימות חתימה כשלב סופי, לאחר שכל המסמכים האחרים המקיימים את העסקה, הוצגו בפניו, לא הייתה כל מניעה לאמת את חתימתו של חיים X. 48. עו"שד שפירא אינו חב כלפי הבנק כל חובה, מעבר לחובתו הרגילה לאימות חתימתו של החותם כנדרש וכמקובל, ויש לדחות כל ניסיון להטיל עליו חובות או אחריות שאין בינן לבין האירוע בתביעה ולא כלום. עוד טוען עו"ד שפירא כי הוא לא התרשל בזיהוי הממשכן, אלא זיהה אותו ואימת חתימתו על בסיס פרוטוקול שנחזה, על פניו, להיות פרוטוקול מאושר כדת וכדין. אין במעשיו משום הפרת הוראת חוק או חובת זיהוי, והוא פעל כהלכה כפי שכל עו"ד סביר היה נוהג במקומו בנסיבות הענין. 49. זאת ועוד, חקירה ודרישה לגבי אופן העסקה, מהותה, שוויה והצדדים המעורבים בה, חייבת להיעשות ע"י הבנק "המלווה" ורק לאחר שכל אלו נעשו ומסמכי ההלוואה הוכנו כהלכה, יאמת עו"ד את חתימתו של "העושה" בהתאם לדרישת החוק. לעו"ד המאמת חתימה יש את כל היסוד להאמין כי הבנק עשה מצדו את כל הפעולות והבדיקות הנדרשות, היות והוא עושה העסקה. לפיכך, הבנק מנסה לגלגל מעצמו ולעבר עו"ד שפירא את האחריות לכישלונו. 50. הנכס אינו יכול לשמש כבטוחה, היות והוא מחוסר ערך כלכלי. בית תפילה וטהרה אינם בעלי פוטנציאל כלכלי הניתן מימוש במסגרת הליכי הוצאה לפועל. הבנק, שעיקר התמחותו במגזר החרדי, ידע או היה אמור לדעת, מהו טיבו של הנכס הממושכן ועל כך שאינו ראוי לשמש כבטוחה. צד ג' 6 - עו"ד הופרט 51. עו"ד הופרט טוען כי לא אישר את הפרוטוקול הנטען ולא הטביע את חותמת משרדו עליו. החתימה הנחזית להיות שלו, אינה חתימתו. המסמך הנחזה להיות פרוטוקול הוא מזויף וכל המעיין בו לא יעלה על דעתו להסתמך עליו. באישור החתימות נרשם כי החתום על הפרוטוקול הינו יעקב רבינוביץ, האדמו"ר, אולם על פניו נראה כי הוא כלל לא חתום על הפרוטוקול. זאת ועוד, סכום ההלוואה, שהינו מרכיב מהותי ויסודי בכל אשרור והרשאה של תאגיד, לא צוין בפרוטוקול. האישור בפרוטוקול הוא ערטילאי ואינו מסתמך על הסכם ההלוואה, אלא על מסמכים עתידיים. לכן, בנסיבות אלה אין לפרוטוקול כל נפקות. האישור כלל לא אימת את החתימות של מי שנחזים להיות חתומים על הפרוטוקול - ישראל שינפלד ושמואל רבינוביץ. 52. אין ולא היה לעו"ד הופרט כל קשר למתן ההלוואה על ידי הבנק או למי מהצדדים בהתדיינות הנדונה והוא לא היה מעורב בטיפול בקבלת ההלוואה. הדבר היה ידוע לבנק עובר להגשת הודעת צד ג' כנגדו. בנסיבות העניין לא קמה לבנק עילה כנגד עו"ד הופרט ואין יריבות בינו לבין מי מהצדדים. 53. התנהלות הבנק בכל הפרשה מעוררת תמיהה. הבנק לא פעל על פי הנהלים ו/או על-פי המקובל, ואפילו לא העריך את שוויו של הנכס שאמור היה לשמש בטוחה להלוואה. במידה והיתה מתבצעת שמאות נאמנה הלוואה זו כלל לא היתה מתאפשרת. 54. מגרסה מוקדמת של הבנק עולה שההלוואה ניתנה לצורך רכישת הנכס ששועבד, אלא שבהמשך הוא נמנע מלהציג את הסכם המכר והצדדים לו ועמד על כך שאין המדובר בהלוואה שניתנה לצורך רכישת נכס אלא כהלוואה מסחרית. אין זו ההלוואה הראשונה או היחידה שניתנה ע"י הבנק למי מצדדי ג'. חלק מהמעורבים במתן הלוואה זו היו מעורבים בהלוואות קודמות בהיקפים כספיים גדולים ביותר. הבנק מודע לשיתוף הפעולה שהיה בתוך הבנק, בין מי מהבנק לבין מי מצדדי ג', אולם הוא בחר להתעלם מכך תוך פריסה של יריעה חלקית. 55. חל נתק סיבתי בין המסמך הנחזה להיות פרוטוקול ובין אישור שטרי המשכנתא על פי תקנה 16(א1) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש"ל-1969, לפיה המאשר את העסקה אישר כי בדק ומצא שכל המסמכים שבתיק העסקה מתאימים וראויים לעסקה המבוקשת. צד ג' 9 - יעקב רבינוביץ -האדמו"ר 56. בין הבנק לבין האדמו"ר לא מתקיימת יריבות ואין לבנק עילת תביעה כנגדו. על אף שהוא נושא בתואר האדמו"ר מביאלא, הוא אינו נשיא העמותה ומעולם לא היה נשיאה. יתרה מכך, הוא אף אינו חבר בעמותה, ומעולם לא היה חבר בה, ואף אינו נושא, ומעולם לא נשא בתפקיד כלשהו במסגרתה. הנכס הועבר לעמותה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, על ידי אדם שאינו קשור למשפחתו. הנכס הינו בבעלותה העמותה ואין כל קשר בין תפקידו כאדמו"ר לבין הנכס. 57. הבנק התרשל בצורה קיצונית כאשר אישר את מתן ההלוואה בהסתמך על הפרוטוקול, שדי בעיון חטוף בו כדי להסיק את המסקנה כי הוא נעדר משמעות משפטית, חסר כל היגיון פנימי ומופרך מיסודו. מה גם שהוא כלל לא חתום על אותו פרוטוקול. 58. הבנק מסתיר עובדות מהותיות ובכלל זה את העובדה שמדובר בפרשיית עוקץ שהיא אחת מיני רבות, שנעשו בשיטות דומות על ידי חיים X תוך שהוא נעזר לצורך כך בגורמים המוסמכים בבנק. בנוסף, מסתיר הבנק את דבר קיומם של הסכמים שנחתמו בינו לבין חיים X, ובכלל זה הסכם המתייחס להחזר ההלוואה דנא, שיש בו כדי לשפוך אור על הגורם לידיו הגיעו כספי ההלוואה. 59. האדמו"ר מכחיש כי חתם על ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לטובת לבקוביץ, המסמיך את לבקוביץ למכור את הנכס או למשכנו. לטענתו, הוא לא ידע שהנכס מושכן, והדבר התגלה לו רק לאחר שהדבר התגלה לעמותה. גם העובדה שהנכס נרשם כבית משותף נודעה לו רק עם קבלת ההודעה לצד ג'. 60. האדמו"ר מודה כי בעבר קיבל הלוואה פרטית מלבקוביץ, בסך של 70,000 $ וטוען כי עמד בתנאי ההחזר כפי שסוכמו. האדמו"ר מכחיש כל קשר בין ההלוואה שניתנה לו על ידי לבקוביץ לבין הכספים שהועברו מהבנק. דיון והכרעה פתח דבר 61. במהלך שמיעת הראיות בתיק זה נחשף ביהמ"ש לתרמית אותה רקחו ככל הנראה לבקוביץ והאדמו"ר מביאלא בעזרתו של X, גביר העיר, שהבנק חפץ ביקרו. מטעם זה הבנק "עצם עיניו בחוזקה" ולא ערך את הבדיקות הנדרשות. החבירה של השלושה מצד אחד והבנק מצד שני איפשרה את מתן/קבלת ההלוואה ורישום המשכנתא, בהם חפץ כל אחד מטעמיו הוא. גם לאחר בחינת הראיות ושמיעת העדים רב הנסתר על הנגלה, הן במעש והן במניעים. העדים - מורשי החתימה מצד העמותה, פקידי הבנק, צדדי ג' - לבקוביץ, הלד והאדמו"ר - התגלו כעדים מגמתיים. לא ניתן לתת אמון בדבריהם בין אם באופן מלא ובין אם באופן חלקי. הם העידו סחור סחור, ולא השיבו ישירות לשאלות שנשאלו איש איש מטעמיו שלא כולם, כאמור, נגלו בפני ביהמ"ש. מתוך העדויות עלה כי תכליתה של העמותה לשרת את האדמו"ר וצרכיו, אף שהוא אינו נושא בה כל תפקיד. עוד עלה מהעדויות כי בשל מעמדו הרם בקהילתו, לא ניתן לבצע פעולה משמעותית כלשהיא ללא ידיעתו ואישורו. עושי דברו הרבים מוכנים "לשכב על הגדר" בעבורו, חלקם אף הודו כי עשו זאת בתיק זה. מעמדו זה אישפר לאדמו"ר, שהיה מצופה ממנו שיהיה דמות המופת המנהיגה את חסידיו, לפעול בדרך המרמה, שלא באמצעות האורגנים של העמותה, להשגת מטרותיו הכלכליות האישיות, כפי שיובהר להלן. חבות העמותה 62. במסגרת התביעה העיקרית בתיק הנוגעת למערכת היחסים שבין העמותה לבנק, יש לבחון האם המשכנתא שנרשמה על הנכס נרשמה כדין באופן המאפשר לחייב את העמותה. בתוך כך, יש לבחון האם הגורמים המוסמכים לכך מטעם העמותה, הם שחתמו על המסמכים הדרושים לשעבוד הנכס לטובת הבנק, או שחתימותיהם זויפו. ככל שיקבע כי האורגנים המוסמכים של העמותה לא חתמו על המסמכים הנדרשים, ולא הוכח כי היו מודעים להליך שיעבוד הנכס, הרי שדין התביעה העיקרית להתקבל, ואדרש לדון באחריותם של צדדי ג' כלפי הבנק. 63. האם העמותה הייתה מעורבת בהליך רישום המשכנתה? לצורך הכרעה בשאלה זו יש לבחון בשלב הראשון האם האורגנים הפועלים בעמותה היו מעורבים, או לכל הפחות מודעים להליך שיעבוד הנכס לטובת הבנק. במסגרת בחינה זו אדרש לבחון גם את השאלה האם האדמו"ר הוא אמנם אורגן פורמאלי בעמותה. 64. אין חולק שהתובעת היא עמותה כהגדרתה בחוק העמותות, תש"ם-1980 (להלן: "חוק העמותות", (ראה תעודת רישום העמותה מיום 10.2.83 - נספח א' לתצהיר שיינפלד), וכי המוסמכים לנהל את ענייניה הם חברי ועד העמותה שהוסמכו לכך כדין. לטענת העמותה, שניים הם בעלי הסמכות לחתום על מסמכי העמותה ולאשר פעולות בשמה - ישראל שיינפלד ושמואל רבינוביץ'. על פי תקנות ההתאגדות של העמותה (נ/13), סעיף 3, מטרת העמותה היא: "ייסוד והקמת ישיבה ובית מדרש לחסיד ביאלא ודורש תורה אחרים, הנחלת ישיבה, פנימיה, בית תפלה, ארגון שעורי תורה, סדרי תפלה, עזרה הדדית וסעד לחסיד ביאלא וכדומה." סעיף 8 לתקנות העמותה קובע כי בראש האגודה יעמוד האדמו"ר מביאלא, הרב יחיאל יהושע רבינוביץ, "והוא יעמוד בתפקידו כל ימי חייו מבלי שיעמד לבחירה באסיפה כללית שהיא ומבלי שאפשר יהיה להעבירו מתפקידו". בהמשך לכך מצוינים חברי ועד העמותה וסמכויותיהם. 65. בפרוטוקול מישיבת העמותה מיום 2.7.82 נקבע, בין היתר, כי האדמו"ר, הרב דוד רבינוביץ' (אביו של האדמו"ר יעקב רבינוביץ - ז.ב.), יתמנה לנשיא לכל משך חייו. באותו פרוטוקול גם הורחבו סמכויותיו של נשיא העמותה. הבנק צירף פרוטוקול נוסף שבו נקבע כי יורחבו סמכויותיו של הנשיא (ראה נ/13). שיינפלד צירף לתצהירו שלושה מסמכים העוסקים, בין היתר, במורשי החתימה בעמותה (נספחים ב, ב(1) ו-ב(2) לתצהיר שינפלד). נספח ב' הוא פרוטוקול הקובע, בין היתר, את שמות חברי הועד, ובסעיף 2 לפרוטוקול נקבע כי תהא לארבעה מתוך החמישה זכות חתימה בשם העמותה. מסמך ב(1) הוא מכתב שנשלח לעמותה משני חברי ועד שהודיעו על פרישתם. דהיינו, ממועד זה נותרו בעמותה למעשה רק שלושה חברי ועד. נספח ב(2) הוא פרוטוקול מישיבה שהתקיימה ביום 31.1.01 שלפי הרשום בו הוחלט, בין היתר, כי שינפלד ושמואל רבינוביץ' יהיו מורשי החתימה בעמותה. משמעות האמור בפרוטוקול זה היא כי ממועד זה רק שיינפלד ושמואל רבינוביץ' יהיו רשאים לחתום על מסמכי העמותה - כטענת העמותה בכתב התביעה. יצוין כי בראש המסמך, בלוגו העמותה, נרשם כי העמותה היא בנשיאות האדמו"ר מביאלא בני-ברק. לשאלת מעמדו הפורמאלי של האדמו"ר בעמותה אתייחס כעת. 66. מהאמור לעיל עולה כי מורשי החתימה בעמותה הם ישראל שינפלד ושמואל רבינוביץ’ בלבד, ורק הם יכולים לחתום על מסמכים לצורך שיעבוד הנכס לבנק. לטענת הבנק, בראש העמותה עומד האדמו"ר, המשמש כנשיאה, ולמעשה תכלית העמותה היא לשרת את רצונו. הבנק פירט בסיכומיו ארוכות אודות הקשר הנטען בין העמותה לבין האדמו"ר ואף הגיש במהלך שמיעת הראיות מסמכים נוספים שעל גביהם נכתב "בנשיאות האדמו"ר מביאלא בני ברק", (נ/12, נ/28), במטרה להוכיח כי העמותה עצמה הכירה במעמדו הרשמי של האדמו"ר כנשיאה. בעניין זה אני סבורה כי הבנק לא הוכיח שהאדמו"ר נושא בתפקיד פורמאלי בעמותה, כל שכן משמש כנשיאה. מן המסמכים לעיל עולה כי נשיאי העמותה בעבר, מונו באופן מפורש במסמכי העמותה, בין אם במסמכי ההתאגדות ובין אם בהחלטות העמותה שתועדו בפרוטוקולים. הבנק לא הציג כל ראיה המלמדת כי האדמו"ר נבחר להיות נשיא העמותה. 67. גם אם הייתי מקבלת את טענת הבנק כי האדמו"ר משמש כנשיא העמותה, לאור מסמכי העמותה הנושאים בכותרתם את המילים "בנשיאות האדמו"ר מבילא בני ברק", לא היה בכך די כדי להסמיך אותו לחתום בשם העמותה על מסמכים לצורך משכון הנכס. כפי שפורט לעיל, רק לשינפלד ולשמואל רבינוביץ' מוקנית סמכות זו. לטענת הבנק עולה מהראיות כי חותמת העמותה הייתה בידי האדמו"ר, ויש בכך כדי להעיד על מעמדו בעמותה. גם אם כך הדבר, לא ניתן לקבוע, בהעדר ראיות נוספות, כי החזקת החותמת היתה בסמכות, ובהסכמת חברי ועד העמותה. יתרה מכך, העובדה שהאדמו"ר החזיק, על פי הנטען, בחותמת העמותה (אפילו אם החזיקה אותה ברשות ובידיעת העמותה) יכולה עובדה זו ללמד על מעמדו בתוך העמותה כפי שכבר צוין לעיל, אך אינה יכולה להעניק לו את זכויות החתימה. 68. משכך, אם ייקבע שהאורגנים המוסמכים לכך בעמותה היו מעורבים, בדרך זו או אחרת, במשכון הנכס, כי אז נושאת העמותה עצמה באחריות על שעבודו לטובת הבנק. עם זאת, שאלת מעורבותו של האדמו"ר בהליך משכון הנכס תבחן בהמשך, רק אם תתקבל תביעת העמותה, ואדרש לדון באחריותו האישית כלפי הבנק. 69. כאמור לעיל, לצורך נטילת ההלוואה מהבנק כנגד שעבוד הנכס, הוצגו בפני הבנק, כביכול מטעם העמותה, מספר מסמכים. אין חולק כי המסמך המרכזי שאפשר לחיים X לערוך ולהגיש את המסמכים הדרושים לבנק לצורך רישום המשכנתא, כביכול בשם העמותה, הוא פרוטוקול הנחזה להיות פרוטוקול של ועד העמותה מיום 31.12.01 (ת/8). האמור בפרוטוקול זה למעשה הסמיך את חיים X לפעול בשם העמותה בכל הנוגע למסמכי משכון הנכס. מכח האמור בפרוטוקול זה חתם X בשם העמותה על שטר המשכנתא (נספח ה' לתצהיר שינפלד), וכן חתם בשם העמותה על הסכם ההלוואה עם הבנק הממשכן (נספח ו' לתצהיר שינפלד). בכותרת הפרוטוקול מתנוסס שם העמותה "ישיבה וביהמ"ד דחסידי ביאלאק אור קדושים..." (ההדגשה שלי, ז.ב.). שם העמותה כתוב באופן שגוי, שכן שם העמותה הוא "ביאלא". כך נכתב בפרוטוקול: "העמותה מחליטה פה אחד למשכן את זכויות העמותה בנכס שברח' ירושלים מס' 34 הידוע כחלקה 154 בגוש 6123 מורשה החתימה מטעם העמותה יחתום כל מסמכי המשכון הנדרשים על פי הוראות בנק ירושלים הן בהסכמי ההלוואה והן בשטרי המשכנתא. מר חיים X ת.ז. X מונה כמורשה חתימה בעמותה והוא יחתום מטעם העמותה על כל המסמכים הנדרשים לצורך הלוואת הרב משה לבקוביץ הן בשטרי המשכנתא והן במסמכי הבנק וחתימתו בצרוף חותמת העמותה או שמה המודפס תחייב את העמותה לכל דבר ועניין." תחת דברים אלה מתנוססות שתי חתימות הנחזות להיות של ישראל שינפלד ושמואל רבינוביץ. בהמשך הפרוטוקול מצוי אישורו של עו"ד הופרט ובו נכתב: "הנני הח"מ אברהם הופרט עורך - דין מאשר בזה כי: העמותה דלעיל קיימת, פועלת ושמה לא שונה. העמותה רשאית לקבל את ההחלטות דלעיל בהתאם לתקנון. החתום על הפרוטוקול: הרב האדמו"ר שליט"א הינו יו"ר העמותה. חתימת מר חיים X בצירוף חותמת העמותה או שמה המודפס מחייבת את העמותה לכל דבר ועניין. " בתחתית הדף טבועה חותמת הנחזית להיות של עו"ד הופרט ועליה חתימה הנחזית להיות חתימתו. 70. כידוע, נטל ההוכחה הרובץ על המבקש לקבוע כי מסמך כלשהו הוא מזויף ונערך בתרמית הוא נטל כבד. (ראו בעניין נטל ההוכחה בעוולת התרמית ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם (12.08.07). ראו גם ע"א 125/89 בלס נ' ערן פילובסקי, פ"ד מו(4) 441; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח (4) 253). כפי שיפורט להלן, העמותה הוכיחה כי הפרוטוקול, מכוחו חתם חיים X על מסמכים למשכון הנכס בשם העמותה - הינו מזויף. ראשית, בנוסף לפרוטוקול אין כל מסמך אחר המתעד החלטה של העמותה למכור את הנכס ואין כל מסמך המתייחס להסכם ההלוואה עם הבנק. די בהעדרם של מסמכים חיוניים אלה כדי להעלות חשד כבד כי הפרוטוקול זויף. שנית, הגב' סימה אנקונה, מומחית להשוואת כתבי יד, מטעם העמותה, בחנה את חתימותיהם של ישראל שיינפלד ושמואל רבינוביץ' והגיעה למסקנה המעוגנת בחוות דעתה, כי החתימות על הפרוטוקול אינן חתימותיהם (חוות הדעת - ת/1ב). הגב' אנקונה נחקרה על חוות דעתה. יצוין כי הבנק לא הציג חוות דעת נגדית ולא טען בסיכומיו אחרת בעניין זה ובכך קיבל, למעשה, את האמור בחוות דעתה. שלישית, הבנק טען כי שיינפלד ושמואל רבינוביץ' נהגו להורות לאנשים אחרים לחתום בשמם על מסמכי העמותה, כפי שאישרו השניים בעדותם. הבנק אף צירף מסמכים לביסוס טענתו (ראו עדות רבינוביץ' עמ' 433 ואילך ועדות שיינפלד עמ' 109 ואילך לפרוטוקול, וכן מוצגים נ/12, נ/14, נ/15, נ/16, נ/17) . אולם, הבנק לא הוכיח כי במקרים אלה נהגו השניים שלא כדין, וממילא, הבנק אף לא הוכיח כי גם במקרה דנן הנחו השניים גורמים אחרים לחתום בשמם על הפרוטוקול. ניתן להוסיף כי לא ניתן לחלוק על כך שהפרוטוקול, שלמעשה מסמיך אדם חיצוני לשעבד את זכויות העמותה בנכס (ובו נדרש אף אימות חתימה על ידי עו"ד), הוא מסמך בעל משמעות רבה מאוד לעמותה, בניגוד למסמכים שהציג הבנק עליהם חתמו אחרים בשם ישראל שינפלד ושמואל רבינוביץ, שהם בעלי אופי טכני במהותם, כפי שטען ישראל שינפלד בעדותו. 71. בנוסף לחתימות המזויפות על הפרוטוקול, קיימים בו פגמים נוספים. בסעיף 3 לפרוטוקול רשום כי החתום עליו הוא האדמו"ר, בעוד שעל הפרוטוקול חתומים שיינפלד ושמואל רבינוביץ'. בסעיף זה אף כתוב כי האדמו"ר הוא יו"ר העמותה, דבר שגם הוא אינו נכון, או למצער - לא הוכח. שם העמותה בכותרת הפרוטוקול כתוב באופן שגוי, וניתן להניח כי הסיבה לכיתוב השגוי היא לצורך התאמתו לאופן השגוי שבו כתוב שם העמותה בלשכת רישום המקרקעין (נספח ט"ו לתצהיר שיינפלד, ת/7). 72. באשר לשאלה האם גם חתימת עו"ד הופרט על גבי הפרוטוקול זויפה, הרי מעת שהגעתי לכלל מסקנה כי הפרוטוקול עצמו זויף, את שאלת אחריותו ומעורבותו של עו"ד הופרט במסמך המזויף יש לברר בשלב הבא, בו אדון באחריות צדדי ג' כלפי הבנק. לנוכח האמור לעיל, מסקנתי היא כי שעבוד הנכס לטובת הבנק נעשה בעקבות הסתמכות על מסמכים שהתבססו על הפרוטוקול המזויף שאפשר לחיים X לחתום על המסמכים שנדרשו מטעם העמותה לצורך שיעבוד הנכס. נותר לבחון, אפוא, האם האורגנים המוסמכים בעמותה היו לכל הפחות מודעים להליך שיעבוד הנכס. בעניין זה אני סבורה כי לא הוכח שמי מהאורגנים בעמותה היה מעורב, ולמצער מודע, לקיומו של הליך שיעבוד הנכס לבנק ירושלים. הבנק כלל לא הציג ראיות הקושרות את בעלי התפקידים בעמותה להליך שיעבוד הבניין. הבנק טען כי ניתן ללמוד ממסמך שנערך בנוכחות שיינפלד אודות מעורבותו, וכן טען כי ניתן ללמוד על מעורבות העמותה בשעבוד הנכס גם מהליך רישום הבית המשותף. הבנק כיוון למסמך מיום 26.8.03 שצירף שיינפלד לתצהירו (נספח כו' לתצהירו, ת/36) ונערך עם לבקוביץ' בנוכחות שיינפלד, בבית אחותו של שיינפלד וביוזמתו (עמ' 143 לפרוטוקול). כך נאמר במסמך: "הריני הח"מ לאשר שבכפוף להסכם ביטול הסכם שנחתם בינינו לא שילמתי לעמותת ביאלא אור קדושים את הסך המתחייב בחוזה וגם לא את התשלום הראשון המתחייב בחוזה בסך 1,000,000$ מיליון דולרים." ככל הנראה, מסמך זה מתייחס לביטול הסכם מכר שכביכול עסק במכירת הנכס ללבקוביץ', ושעבודו לבנק כנגד הלוואה. הסכם זה נחתם על ידי דוד איילנברג (להלן: "איילנברג"), אדם המקורב לאדמו"ר, שחתם עליו בשם העמותה, וחברת "בונה המולדת בנין יזמות ופיתוח בע"מ" (להלן: "חברת בונה המולדת"), שלבקוביץ' היה מנהלה (להלן: "הסכם המכר", נ/7). הבנק טוען כי מסמך זה מוכיח כי העמותה הייתה לכל הפחות מודעת להסכם המכר שנערך. בהמשך אתייחס בפירוט למסמך זה ולנסיבות חתימתו, אולם בשלב זה אסתפק בכך שאציין כי סוגיית הסכם המכר נוגעת לשעבוד קודם של הנכס לטובת בנק הפועלים. משכך, גם אילו הייתי קובעת כי שיינפלד היה מעורב בחתימה על הסכם המכר האמור, הרי שלא היה די בכך כדי לקשור אותו לשעבוד המאוחר יותר לטובת בנק ירושלים - נושא תובענה זו. מה גם ששינפלד העיד כי המסמך נערך בעקבות קבלת מסמכי ביהמ"ש לאחר שהתגלה לו שהנכס שועבד ועדות זו לא נסתרה. גם בעניין רישום הנכס כבית משותף, אין כדי לקשור את העמותה לשעבודו. המודד, מר דרור בן נתן, העיד כי מי שהזמין את מדידת הנכס, שקדמה לרישומו כבית משותף, היה לבקוביץ' עצמו (עמ' 1323 שורה 14 ואילך לפרוטוקול). בנוסף, לבקוביץ' הוא שחתום, כמנהל העמותה, על מסמכי רישום הנכס כבית משותף (נספח כ' לתצהיר שיינפלד). אמנם, העובדה שהמודד ביצע מדידות במשך מספר שעות בנכס העמותה, וכן העובדה שלבקוביץ' השקיע זמן ומשאבים בהליך זה מעוררות תמיהה - הכיצד כל זאת נעשה ללא הסכמת וידיעת העמותה. עם זאת, העובדה היא שאין ראיות ישירות הקושרות את העמותה גם להליך רישום הנכס כבית משותף, ואין בתמיהות כשלעצמן כדי להרים את הנטל כי העמותה הייתה מעורבת בכך. די באמור לעיל כדי להצדיק את קבלת התביעה וביטול השעבוד על הנכס, שכן הרישום נעשה כאמור על בסיס פרוטוקול מזויף מבלי שהוכח כי העמותה ידעה על כך. משקיבלתי את תביעת העמותה לביטול השעבוד על הנכס, אדון כעת בטענות הבנק בדבר אחריות צדדי ג' לנזק שנגרם לבנק כתוצאה מביטול השעבוד. אחריות בני הזוג לבקוביץ' כלפי הבנק הבנק מבקש לחייב את לבקוביץ' לשלם את מלוא סכום החוב. הבנק טוען לקיומן של מספר עילות המעגנות את זכותו לקבלת מלוא סכום החוב מלבקוביץ. עילה חוזית המבוססת על הסכם ההלוואה עליו הוא חתום; עילה שטרית המבוססת על שטר חוב אותו אוחז הבנק בסך 3,000,000 ₪ בגין עסקת ההלוואה; ועילה נזיקית המבוססת על הטענה לפיה לבקוביץ' היה שותף להצגת מצגי השווא בפני הבנק, שעל בסיסם ניתנה ההלוואה ונרשם השעבוד על הנכס. את הגב' לבקוביץ' מבקש הבנק לחייב במחצית גובה החוב מכח חזקת השיתוף בחובות, וכן מכח עילה נזיקית - הצגת מצג שווא, המבוססת על חתימתה על תצהיר המופנה כלפי בנק ירושלים, ובו, לטענת הבנק, הצהרות כוזבות. בטרם אבחן את הטענות כלפי לבקוביץ אציין כי העילה השטרית אינה נדונה בפני וחרף האמור בהודעת צד ג' לא ביקש הבנק לצרף את התביעה השיטרית לתיק שבפני. מטעם זה לא אתייחס לטענה זו. בצדק טוען הבנק, כי הפרת הסכם ההלוואה מחייבת את לבקוביץ' בתשלום מיידי של מלוא החוב כלפיו. טענות ההגנה של לבקוביץ' נשענות על כך שהוא כביכול נפל קורבן לתרמית של חיים X אותה ניתן היה למנוע אילו הבנק לא היה נוהג ברשלנות ומשחרר את כספי ההלוואה לידי עו"ד הלד. לגישתו של לבקוביץ', התנהלות הבנק למעשה משחררת אותו מאחריות הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי לבקוביץ' אינו קורבן תמים בכל הקשור למערכת יחסיו עם בנק ירושלים, כפי שניסה לטעון, וכי הוא היה למעשה שותף להצגת מצגי שווא כלפי הבנק, במטרה לקבל את כספי ההלוואה. הצגת מצג שווא עשויה להקים שתי עוולות נזיקיות שונות - עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ועוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודה. במקרה דנן, יש לבחון האם מתקיימים יסודות עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודה, שזו לשונו: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון." לצורך הוכחת התגבשותה של עוולת התרמית יש להוכיח התקיימותם של חמישה יסודות: (א) היצג כוזב של עובדה; (ב) העדר אמונה באמיתות ההיצג; (ג) כוונה שהתובע יוטעה על ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; (ד) התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו; (ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג (ע"א 614/84 דניאל ספיר ואח' נ' עו"ד עמוס ויצמן, פ"ד מא(2), 225, 240 - 241). בנסיבות המקרה סבורה אני כי יסודות אלה מתקיימים. ראשית אציין כי לבקוביץ' התחמק במהלך עדותו ממתן תשובות לשאלות שנשאל, וזאת באמתלה כי אינו זוכר את פרטי האירועים בשל מצבו הבריאותי (עמ' 903 שורה 12 ואילך לפרוטוקול). מאוחר יותר נאלץ לבקוביץ' לשתף פעולה ולענות על השאלות, אולם, ככל הנראה בשל רצונו להסתיר מבית המשפט פרטים שעלולים לפגוע בו. תשובותיו היו מתחמקות לאורך כל עדותו ויש בהן כדי לפגוע במהימנותו, ולבסס את מעורבותו הפסולה בפרשה. טענתו המרכזית של לבקוביץ' היא כי חיים X הוא האדם העומד באופן בלעדי מאחורי גניבת כספי ההלוואה, כאשר האחרון ניצל את רשלנות הבנק בכך שאפשר לו להעביר את הכספים, בדרך מתוחכמת, לידיו. לבקוביץ' חוזר ומדגיש בסיכומיו כי לא קיבל את כספי ההלוואה וכי למעשה גם הוא נפל קורבן בפרשה זו. אין לקבל את גרסתו. לבקוביץ' חתם על מסמכי ההלוואה מול הבנק כאשר הוצג בפני הבנק מצג לפיו חיים X מייצג כביכול את העמותה. כפי שעולה מעדותו, לבקוביץ' כלל לא ידע כיצד X הוסמך להיות נציג העמותה (עמ' 1002, שורה 4 ואילך לפרוטוקול, עמ' 1005 שורות 6 ואילך לפרוטוקול). אולם, עובדה זו לא מנעה ממנו מלהיות שותף לX בהליך מתן ההלוואה. לבקוביץ' לא הציג ראיות הקושרות בין העמותה, והאורגנים הפורמאליים בה, לבין ההליך למתן ההלוואה בבנק ירושלים. לבקוביץ' אישר בעדותו כי היה צריך את עזרתו של X כדי לקבל את ההלוואה בסך של 3,000,000 ₪ מהבנק (עמ' 1026, שורות 13-11 לפרוטוקול). בעניין זה חשוב להדגיש, כי אמנם X הוא שחתם על מסמכי ההלוואה כנציג העמותה, אולם אין כל ראייה לכך שלבקוביץ' האמין כי העמותה אכן עומדת מאחורי עסקה זו. משכך, יש להסיק כי לבקוביץ' ידע כי הליך מתן ההלוואה כנגד שעבוד הנכס לא נעשה באישור העמותה. נהפוך הוא, מתוך העדויות עלה כי היו קשרים כספיים בין לבקוביץ לאדמו"ר וכי ככל הנראה חלק מכספי ההלוואה נועדו כדי לכסות חוב זה. לבקוביץ' אמנם טען בעדותו כי כספי ההלוואה היו אמורים להיות מועברים לחשבונו (עמ' 1027 שורות 22-25 לפרוטוקול), אולם כפי שעולה מהוראה בלתי חוזרת עליה חתם, הוא עצמו הורה על העברת הכספים לעו"ד הלד (ת/10). פקיד הבנק מר ישראל יוסביץ נחקר על מסמך זה ואישר כי הוא החתים את לבקוביץ' עליו (עמ' 351, 376, 393 לפרוטוקול). לבקוביץ' הכחיש בעדותו כי חתם על המסמך (עמ' 976 לפרוטקול), אולם לא הביא כל ראיה לכך שחתימתו זויפה. בעניין זה, ראוי לציין כי קיים אמנם קושי מסוים בדבר כשרות המסמך, שכן המסמך הונפק כחודש לפני הבקשה למתן הלוואה, אולם לא די בכך כדי להרים את הנטל הכבד כי המסמך עצמו מזויף. העובדה כי המסמך נחתם לפני הבקשה למתן ההלוואה אינה בלתי אפשרית ויתכן כי במסגרת המגעים ובטרם הבשילו נחתם כבר המסמך. יתרה מכך, אין זה המסמך היחיד שנערך לכאורה בטרם עת. כפי שיובהר להלן ההלוואה ניתנה בשיק שהוכן, נחתם ונמסר לפני המועד שניתן היה לכאורה לעשות כן ואף לפני שנרשמה המשכנתא. גם אם הייתי מקבלת את גרסתו של לבקוביץ' לפיה הוא לא הורה על העברת הכספים לעו"ד הלד, הרי שלנוכח התנהגותו של לבקוביץ', לאחר שנודע לו על העברת הכספים לעו"ד הלד - לטענתו מספר ימים לאחר העברתם - לא ניתן לקבל את גרסתו לפיה הוא נפל קורבן בפרשה זו. אין חולק כי לבקוביץ' שילם במשך שנה תמימה את תשלומי החזר ההלוואה החודשיים, 20,000₪ בכל חודש. כל אותה תקופה לא הגיש לבקוביץ' תלונה במשטרה על כך שהבנק כביכול הונה אותו בכך שהעביר את כספי ההלוואה שנטל בסך 3,000,000 ₪ לצד שלישי (עו"ד הלד), ללא רשות וללא סמכות. אין כל תיעוד לכך שבמשך כל אותה תקופה תבע לבקוביץ' לקבל את "כספו" מהבנק, מעו"ד הלד, מחיים X, או מנציגי העמותה, שהרי לטענת לבקוביץ' חיים X פעל כמורשה מטעמה. לבקוביץ' לא סיפק כל הסבר משכנע להתנהלותו בעניין זה, אלא טען כי נאלץ לשלם את תשלומי החזר ההלוואה בשל מעמדו של האדמו"ר ולבקשת "גורמים שונים בקהילה" (סעיף 24 לסיכומי לבקוביץ'). לטענתו, התשלומים החודשיים אמנם בוצעו דרך חשבונו, אולם הועברו לחשבונו מידי האדמו"ר ומX. טענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס. לנוכח התנהלותו של לבקוביץ', איני רואה חשיבות של ממש בבחינת השאלה האם כספי ההלוואה, כולם או חלקם, הגיעו לבסוף לידיו. המסקנה הברורה מהראיות ומהעדויות שנשמעו בפני היא כי לבקוביץ' נטל הלוואה מהבנק בעזרת חיים X, תוך הצגת מצג שווא לפיו X הוא נציג העמותה. הצגת מצג השווא אפשרה את מתן ההלוואה כנגד שיעבוד הנכס לטובת הבנק. לבקוביץ' הורה על העברת הכספים לעו"ד הלד או לפחות הסכים לכך, ושילם במשך שנה את תשלומי החזר ההלוואה החודשיים. כל זאת, ללא סמכות וללא רשות מפי הגורמים המוסמכים לכך מטעם העמותה. אילולא לבקוביץ' וX היו מציגים מצג שווא המבוסס על מסמכים מזויפים, לא היה הבנק משעבד את הנכס ולא היה נגרם הנזק. די בכך כדי לקבוע כי מתקיימים יסודות עוולת התרמית וכי לבקוביץ' אחראי כלפי הבנק בגין הנזק שנגרם לו. בהקשר זה אדגיש כי משהגעתי לכלל מסקנה שלבקוביץ' פעל בתרמית והציג מצג שווא כלפי הבנק, הרי שגם אם ייקבע כי הבנק נהג ברשלנות עת אישר את ההלוואה ושיעבד את הנכס, ובכך מתקיים למעשה "אשם תורם" של הבנק, אין זה ראוי להפחית משיעור החוב, בשל מרכיב האשם המוסרי הכרוך בהתנהלותו של לבקוביץ' (ראו בנושא אשם תורם בעוולת התרמית: (ע"א 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, (2.4.12)). באשר לגב' לבקוביץ', לבד מהעובדה שהבנק טען בלשון רפה מאוד כי יש לחייבה במחצית חובו של בעלה ופרט לאמירה בעלמא כי יש לחייבה מכח הלכת השיתוף בין בני זוג, לא ביסס הבנק את טענתו. גם לגופו של עניין איני סבורה כי יש לחייבה בגין הנזק שנגרם לבנק. יש לדחות על הסף את טענת הבנק כי יש להחיל על הגב' לבקוביץ' אחריות מכח חזקת השיתוף, שכן הבנק כלל לא הוכיח כי הסדר רכושי זה חל על בני הזוג, דהיינו כי הם נישאו לפני 1.1.1974, מועד תחולתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. איני מקבלת גם את טענת הבנק המבקש להטיל על הגב' לבקוביץ' אחריות בנזיקין בגין הצגת מצג שווא. הגב' לבקוביץ' חתמה, לבקשת הבנק, על מסמך שבו הצהירה על כך שהיא יודעת כי בעלה רכש את הנכס וכי לא תטען לזכויות בו. לטענת הבנק, בעצם הצהרתה של הגב' לבקוביץ כי בעלה רכש את הנכס, עובדה שאינה נכונה, יש לראות בה כשותפה להצגת מצג השווא. הבנק זימן את הגב' לבקוביץ' למתן עדות ולא הוכיח כי היא הייתה מודעת למעשיו של בעלה. משכך, לא ניתן לומר כי הגב' לבקוביץ' הייתה מודעת למצג השווא שהוצג בהצהרתה. יצוין כי הבנק הפנה בסיכומיו לפסק דין שחייב בת זוג שחתמה על הצהרה דומה (ת.א. (שלום-ים) 3789/03 בנק ירושלים נ' אפלבוים, 18.4.10) לשאת בחובו של בעלה, אולם באותו מקרה נקבע כי גרסאותיה הסותרות של בת הזוג פגעו במהימנותה לעניין ידיעתה את העובדות לאשורן, בעוד שבמקרה דנן לא נטען וממילא לא הוכח כי גב' לבקוביץ' העלתה גרסאות סותרות בנושא זה. לפיכך, איני מקבלת את טענות הבנק באשר לאחריותה של הגב' לבקוביץ' לנזקי הבנק וקובעת כי יש לדחות את התביעה כנגדה. אחריותו של האדמו"ר לנזקי הבנק הבנק מבקש לחייב את האדמו"ר בגין נזקיו, שכן לטענתו האדמו"ר היה מעורב באופן אישי, בין בעצמו ובין ע"י שליחו איילנברג, בתרמית נגד הבנק. אבחן אם כן, האם הוכח כי האדמו"ר היה שותף לתרמית בה היו מעורבים X ולבקוביץ'. לצורך בחינת שאלה זו, אבחן גם את מערכת היחסים שהתפתחה בין האדמו"ר ללבקוביץ' ואת נסיבות שעבוד הנכס לבנק הפועלים. אציין כבר עתה, כפי שיפורט להלן, כי ממכלול הראיות עולה שהאדמו"ר היה שותף למעשה התרמית כלפי הבנק. בפתח הדברים בנושא זה אציין כי בדומה לעדותו של לבקוביץ', גם האדמו"ר התחמק במהלך עדותו ממתן תשובות ענייניות לשאלות שנשאל בנושאים המשמעותיים. התנהלותו לאורך העדות מחזקת את ההתרשמות בדבר מעורבותו בפרשה זו, ויש בה כדי להטיל בספק את הסבריו. האדמו"ר טען בעדותו כי הוא מטפל בנושאים הרוחניים ונמנע מלעסוק בנושאים גשמיים (עמ' 1625 שורה 12 ואילך לפרוטקול). אף בענייניו האישיים טען כי הוא נמנע מלטפל בנושאים הגשמיים ובכך עוסקת הרבנית, וכדבריו: "נכון, זה עניין אישי. זה הלוואות, הלוואה אישית בשבילי אבל אני לא מטפל עם זה. אפילו בדברים אישיים בבית גם כן, זה הרבנית מטפלת בזה." (עמ' 1642 שורות 19-21 לפרוטוקול, ראו גם עמ' 1643 שורות 2-17 לפרוטוקול). האדמו"ר אישר שלבקוביץ' פנה אליו ושוחח עימו על רצונו לעזור לו במתן הלוואה, וטען כי הפנה אותו לאיילנברג מאחר שהוא אינו עוסק בנושאים אלה. האדמו"ר הודה כי לווה כספים, בין היתר מלבקוביץ', וכי באותה עת היה חייב לו כ-70,000$ (עמ' 1647 שורות 14-15 לפרוטוקול). האדמו"ר נשאל האם הוא הפנה את לבקוביץ' לאיילנברג בנושא שיעבוד הנכס, ובתחילה הכחיש זאת (עמ' 1640 שורה 16 ואילך לפרוטוקול). בהמשך, שינה את גרסתו והודה כי לבקוביץ' דיבר עימו על משכון הנכס על מנת "לסדר הלוואה יותר גדולה" (לאדמו"ר - ז.ב.) וכי הוא הפנה אותו לאיילנברג בעניין זה (עמ' 1646 שורות 10-12 לפרוטוקול). גם בתצהירו טען האדמו"ר כי לבקוביץ' העלה בפניו את האפשרות למשכן את הנכס (סעיף 34 לתצהיר האדמו"ר). העובדה כי האדמו"ר לא דחה את הצעת לבקוביץ' לשעבד את הנכס על הסף, אלא הפנה אותו ל"איש המעש" כדבריו (עמ' 1647 שורה 1 לפרוטוקול), מלמדת על ידיעתו ותמיכתו במהלך. יצוין כי איילנברג העיד על עצמו שהוא חסיד של האדמו"ר וכי הוא נאמן לו (עמ' 603 שורות 17-20 לפרוטוקול). אין חולק כי לבקוביץ' אכן נפגש עם איילנברג והשניים ערכו הסכם למכירת הנכס לחברת בונה המולדת, שלבקוביץ' הוא מנכלה (נ/7). ככל הנראה, בפני בנק הפועלים הוצג הסכם שלפיו לבקוביץ' עצמו רכש מהעמותה את הנכס. כפי שיובהר להלן, הסכם זה, שהיה הסכם פיקטיבי, נועד לאפשר ללבקוביץ' לשעבד את הנכס לבנק הפועלים כנגד הלוואה בגובה 1,050,000₪. ההסכם עצמו נחתם על ידי לבקוביץ' ואיילנברג, כאשר איילנברג חתם כנציג העמותה. איילנברג עצמו העיד כי היה ברור לו שהוא אינו רשאי לחתום בשם העמותה וכי לא ניתן לממש את ההסכם, אולם טען כי הסכים לחתום עליו במטרה להכין את הקרקע לקראת הלוואה עתידית (עמ' 602 לפרוטוקול). בנוסף, על פי ההסכם היה אמור לבקוביץ' לשלם לעמותה כבר במעמד החתימה סך של 1,000,000 ₪ (סעיף 8 (ב)(1) להסכם), וחתימתו על ההסכם מהווה אישור לביצוע התשלום האמור. אולם אין חולק כי סכום זה לא שולם (במסמך ת/36 לבקוביץ' אף הצהיר על כך, כאמור לעיל). לבקוביץ' עצמו הודה בעדותו כי בניגוד לאמור בהסכם, הוא כלל לא התכוון לרכוש את כל הבניין, אלא רק את הגג כדי לבנות עליו (עמ' 1051 לפרוטוקול). הנה כי כן, איילנברג חתם על הסכם מכר פיקטיבי עם לבקוביץ', שבהסתמך עליו ניתנה ללבקוביץ' הלוואה מבנק הפועלים כנגד שיעבוד הנכס. איילנברג טען כי פעל בנושא זה על דעת עצמו במטרה לסייע לעמותה (עמ' 585 לפרוטוקול, שורות 5-3). גם שיינפלד ושמואל רבינוביץ' העידו בעניין זה כי איילנברג פעל על דעת עצמו, וייחסו זאת לתכונות אופיו (עמ' 474 , עמ' 131 לפרוטוקול). אולם, בהעדר כל הסבר המניח את הדעת בדבר הסיבה שתוביל את איילנברג לבצע מהלך כה משמעותי על דעת עצמו, ואף לנוכח דברי האדמו"ר, שלבסוף הודה כי שלח את לבקוביץ' לאיילנברג בעניין משכון הנכס, כדי לסייע לו בענייניו הכספיים וחתם על ייפוי כוח המתיר לבצע דיספוזיציה בנכס - איני מקבלת טענות אלו. ראוי להדגיש כי חרף הודאת האדמו"ר כי שלח את לבקוביץ' לאיילנברג, התעקש איילנברג וטען בעדותו שהוא פנה ללבקוביץ' מיוזמתו והאדמו"ר אפילו לא שמע על העניין (עמ' 600 שורות 15 ואיל לפרוטוקול). דברים אלה מחזקים את המסקנה כי איילנברג ניסה להסתיר את מעורבותו של האדמו"ר בפרשה ואף עולה הרושם כי נטל את האחריות על עצמו כדי להסירה מעל האדמו"ר. הבנק הציג ייפוי כח בלתי חוזר מיום 5.11.01, שלפיו ממנה העמותה את עו"ד הופרט ו/או לבקוביץ למכור ולהעביר, להשכיר, וליתן הסכמה לרישום משכנתה על הנכס לטובת הבנק (סעיף 1 לייפוי הכח, נ/1, להלן: "יפוי הכח"). על ייפוי הכח חתום האדמו"ר עצמו, וכן מתנוססת עליו חותמת העמותה. עו"ד הופרט חתום גם הוא על המסמך, כמאשר את חתימת העמותה. בתצהירו, טען האדמו"ר כי חתימתו, וכן חתימת העמותה על מסמך זה, זויפו (סעיף 27 לתצהיר האדמו"ר). אולם, במהלך חקירתה של הגב' אנקונה, גרפולוגית מטעם העמותה, הסתבר כי היא בדקה את החתימה על יפוי הכח ומצאה כי זו אכן חתימת האדמו"ר (עמ' 16 לפרוטקול). גם המומחה יצחק חג'ג' הגיע למסקנה כי החתימה על יפוי הכח היא אכן חתימת האדמו"ר. האדמו"ר לא הציג חוות דעת נגדית בעניין זה. במהלך עדותו, התחמק האדמו"ר מלענות באופן ישיר לשאלות שנשאל בעניין זה ולא הודה כי זוהי חתימתו (עמ' 1695 שורה 16 ואילך לפרוטוקול). עו"ד הופרט מסר עדות מפורטת ותאר את ביקורו בבית האדמו"ר לצורך החתמתו על ייפוי הכח. עו"ד הופרט העיד כי האדמו"ר חתם בפניו והטביע את החותמת על יפוי הכח שהביא עמו. עו"ד הופרט תיאר את מהלך הביקור בבית האדמו"ר לרבות תיאור חדר המדרגות ודירת האדמו"ר. תיאור זה היה מהימן ולא נסתר (עמ' 1465, עמ' 1523-5 לפרוטוקול). לנוכח דברים אלה, העלה האדמו"ר בסיכומיו טענה עובדתית חדשה, לפיה עו"ד הופרט הטעה אותו כאשר החתימו על מסמך מבלי שהאדמו"ר הבין את משמעות הדברים. הטענה לפיה עו"ד הופרט פעל בתרמית נגד האדמו"ר לא הוכחה, ושינוי גירסת האדמו"ר בסיכומיו אף פוגם במהימנותו. מעבר לכך, יפוי הכוח מוכיח כי האדמו"ר עסק בנושאים גשמיים, ואף היה מעורב באופן ישיר בהליכי שיעבוד הנכס לטובת בנק הפועלים. זאת, כאמור, בניגוד לגרסתו. יפוי הכח אף מוכיח כי האדמו"ר היה שותף למהלך שנועד להציג מצג מטעה לפיו העמותה נותנת את הסכמתה לשעבוד הנכס, כאשר האדמו"ר עצמו מודה כי אין לו כל מעמד בעמותה. לעובדה שיפוי כח זה לא הוצג לבסוף בפני הבנק אין כל חשיבות, שכן יש בו כדי לקשור את האדמו"ר באופן ישיר לפעולותיו של לבקוביץ' לשעבוד הנכס. מהאמור לעיל עולה כי האדמו"ר היה מעורב באופן אישי בהליך מתן ההלוואה ללבקוביץ' מבנק הפועלים כנגד שיעבוד הנכס. עצם העובדה שהאדמו"ר היה חייב ללבקוביץ' כספים בסכום נכבד, וכן המסקנה העולה מהראיות לפיה האדמו"ר היה מעורב בהליך שיעבוד הנכס לבנק הפועלים, מעלות חשד כבד לפיו מעורבותו לא פסקה גם בהליך שיעבוד הנכס לטובת בנק ירושלים, ומתן הלוואה נוספת שיועדה ללבקוביץ'. אך בכך לא די כדי להוכיח את מעורבותו וידיעתו. אלא שנוסף על המתואר לעיל, התקיימה פגישה בין האדמו"ר לעו"ד הלד, לאחר שבנק ירושלים פתח בהליך למימוש השעבוד. התייחסותו של האדמו"ר לפגישה זו בעדותו, כפי שיפורט להלן, מרימה את הנטל הדרוש להוכחת מעורבותו בתרמית כלפי בנק ירושלים ברמה הנדרשת בהליך אזרחי. עו"ד הלד התייחס בעדותו לפגישה אליה זומן ע"י מזכירו של האדמו"ר שבא למשרדו באופן אישי, סמוך לאחר פרוץ הפרשה, באמצע שנת 2003. עו"ד הלד סיפר כי זומן ע"י שליח של האדמו"ר למטרה אחרת ורק במהלך הפגישה התבררה לו מטרתה האמיתית - ההלוואה ושיעבוד הנכס לבנק ירושלים. האדמו"ר לא הכחיש את דבר קיומה של הפגישה, אולם טען כי עו"ד הלד הוזמן לשם חתימה על תצהיר לתלמוד תורה עבור ילדיו. לטענתו, הסיבה שדווקא עו"ד הלד הוזמן היא כי משרדו ממוקם בסמיכות לנכס העמותה בו יש לאדמו"ר משרד (עמ' 1629 שורות 16-17 לפרוטוקול). איני סבורה כי העובדה שעו"ד הלד זומן לפגישה עם האדמו"ר היא מקרית, כטענת האדמו"ר. האדמו"ר אינו חולק על כך שמועד הפגישה היה לאחר שהבנק החל בהליך מימוש הנכס (סעיף 162 לסיכומי האדמו"ר). במועד זה, יש להניח כי האדמו"ר ידע שכספי ההלוואה הועברו לעו"ד הלד. בנוסף, האדמו"ר עצמו העיד שעל אף סמיכות משרדו של עו"ד הלד לנכס ברח' ירושלים, לא התקיימו בין השניים פגישות נוספות, למעט פגישה זו (עמ' 1630 שורות 14-16 לפרוטוקול). משכך, האפשרות המתבקשת היא כי האדמו"ר ביקש לזמן את עו"ד הלד כדי לנסות למצוא פתרון להסתבכות שנוצרה. נראה כי ההסברים שניתנו ע"י האדמו"ר הן לסיבת הפגישה והן לסיבה שדווקא עו"ד הלד הוזמן אליה נועדו להרחיקו מהפרשה. מכל מקום, האדמו"ר אישר בעדותו כי שוחח עם עו"ד הלד גם על סוגיית שעבוד הנכס. בעדותו, כאשר נשאל מה סיפר לעו"ד הלד, אמר האדמו"ר: "..דיברנו על זה בגדול כמה מילים ואמרתי שנפלתי בעסק ביש, פעם ראשונה אני משתף פעולה עם פושעים והכניסו גם כן את הבניין שלנו למשכון..." (עמ' 1631 שורה 25 ואילך לפרוטוקול - ההדגשות שלי, ז.ב.) הנה כי כן, האדמו"ר הודה כי הוא עצמו שיתף פעולה עם "פושעים". בהמשך אף אמר כי הוא נפל קורבן בפרשה (עמ' 1632 שורה 8 ואילך לפרוטוקול). ראוי להדגיש, כי גרסתו של האדמו"ר הייתה כי הוא אינו עוסק בנושאים הגשמיים, וכי כלל לא היה מעורב, ואף לא היה מודע, להלוואה שניתנה ללבוקביץ' כנגד שיעבוד הנכס לבנק ירושלים. גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם חתימתו על ייפוי הכוח שמסר להופרט ולבקוביץ ועם דבריו לפיהם הוא שיתף פעולה עם פושעים ונפל קורבן בפרשה. בהמשך ניסה האדמו"ר לתקן את דבריו כשטען כי כוונתו הייתה שכואב לו כיהודי על הפגיעה בעמותה (עמ' 1632 שורה 18 ואילך לפרוטוקול), אולם איני נותנת אמון בהסבריו בעניין זה. עו"ד הלד העיד על אירוע נוסף הנוגע להעברת הכספים, שבו לטענתו האדמו"ר היה מעורב, אולם בשל קשיים בגרסתו בנושא זה איני רואה לקבוע מסקנות על דבריו אלה. עו"ד הלד טוען כי האדמו"ר שוחח עימו בטלפון ואישר לו כי X ולבקוביץ' מוסמכים ליתן לו הוראות בנוגע להעברת הכספים (עמ' 1240 שורות 8-5 לפרוטוקול). בעדות זו יש כדי לקשור את האדמו"ר כביכול באופן ישיר להעברת הכספים, אולם מאחר שטענה זו - שאין ספק בדבר חשיבותה - לא הועלתה בכתב ההגנה החתום על ידי עו"ד הלד עצמו (נ/52), אלא נטען בו כי הלה פעל על פי הנחייתו של חיים ביאיליסטוצקי (סעיף 20 לכתב ההגנה), אין בידי לקבלה כעת. עם זאת, המסקנה המתבקשת ממכלול העדויות והראיות שהוצגו לפני היא כי האדמו"ר, שהיה חייב כספים ללבקוביץ', שיתף עמו פעולה הן בעסקה מול בנק הפועלים והן בעסקה מול בנק ירושלים. האדמו"ר היה שותף למעשה התרמית כלפי בנק ירושלים ונושא באחריות על הנזק שנגרם לו. אחריותו של עו"ד הופרט לנזקי הבנק הבנק טוען כי יש לחייב את עו"ד הופרט לשלם את מלוא הנזק שנגרם לו, שכן לטענתו עו"ד הופרט חתם על הפרוטוקול המזויף, ובכך היה שותף להצגת מצג השווא שהוצג בפני הבנק. יש, אפוא, לבחון האם קיימת בידי הבנק עילה נזיקית נגד עו"ד הופרט המבוססת על הצגת מצג שווא. על מנת להוכיח את הטענה כי עו"ד הופרט היה שותף להצגת מצג שווא בפני הבנק, על הבנק להוכיח את התקיימותם של יסודות העוולה, בין אם מדובר במצג שווא רשלני, ובין אם מדובר במצג שווא בתרמית. בשתי העילות הנזיקיות על הבנק להוכיח כי הוא הסתמך על מצג השווא שהוצג לו, שכן ללא הסתמכותו של הבנק על מצג השווא, לא יוכל הבנק לטעון כי הנזק נגרם לו בגין אותו מצג. הבנק כלל לא טען בסיכומיו, וממילא לא הוכיח, כי הסתמך על הפרוטוקול, וכי מסיבה זו נגרם לו הנזק. נדמה שדי בכך כדי לדחות את טענות הבנק כלפי עו"ד הופרט. עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, אתייחס גם לשאלה האם אמנם הוכח כי עו"ד הופרט חתם על הפרוטוקול. בסוגיה זו, טענת ההגנה המרכזית של עו"ד הופרט היא כי חתימתו זויפה וכי מעולם לא חתם על הפרוטוקול. לתמיכה בטענתו כי חתימתו זויפה, הוגשה מטעמו חוות דעת של גרפולוג, מר יצחק חג'ג' (נ/55). מנגד, מסתמך הבנק על חוות דעתה של הגב' אורה כבירי (נ/73), שנערכה לבקשת חיים X ונטען בה כי החתימה המתנוססת על הפרוטוקול לא זויפה. הבנק אף טען לקיומן של ראיות עקיפות המלמדות על התנהלותו של עו"ד הופרט בפרשה זו, שעל בסיסן הוא טוען כי יש לקבוע שעו"ד הופרט חתם על הפרוטוקול. יש לבחון את השאלה האם עו"ד הופרט אמנם חתם על הפרוטוקול על בסיס הקביעה לפיה הפרוטוקול עצמו מזויף. מסקנה זו מלכתחילה מקימה חשד כי לא רק חתימת ישראל שיינפלד ושמואל רבינוביץ' זויפה, אלא גם חתימת עו"ד הופרט. כאמור לעיל, בפני שתי חוות דעת סותרות בנוגע לשאלה האם חתימת עו"ד הופרט זויפה. הבנק, שהסתמך בסיכומיו על חוות הדעת שהוזמנה ע"י X, נמנע מלהציג חוות דעת מטעמו התומכת בגרסתו. עו"ד ישראל חדד, ששימש מנהל מחלקת הגבייה בבנק בזמנים הרלוונטיים, העיד כי ב"כ הבנק שוחח עימו על בדיקות שערך הבנק לצורך בחינה האם חתימתו של עו"ד הופרט זויפה, וציין כי לא נכנס לפרטים ואינו יודע מהם הממצאים של אותן בדיקות (עמ' 764 שורות 3-7 לפרוטוקול). הנה כי כן, מן האמור לעיל עולה כי הבנק ערך גם הוא בדיקות בנושא זה, אולם העדיף שלא להציג את ממצאיו. הימנעותו של הבנק מלהביא ראיות בעניין זה פועלת לחובתו (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו (1), 539). בשולי הדברים אוסיף כי בנוסף לחוות הדעת שהוצגו בפני, הוצגה גם חוות דעת של המז"פ, מטעם משטרת ישראל, שבה נבחנו טביעות האצבע על הפרוטוקול (נ/54). טביעות האצבע נבחנו באמצעות השוואה למספר חשודים, ביניהם עו"ד הופרט (ראו המזכר המצורף לחוות הדעת). ממצאי הבדיקה היו כי זוהו טביעות אצבעותיו של חיים X על הפרוטוקול, ולא זוהו טביעות אצבע של יתר החשודים על המסמך. אמנם, הלכה היא כי בעוד שעצם קיומן של טביעות אצבע על מסמך מעידות כי אותו אדם אחז בו, העדרן אינה ראייה כי אותו אדם לא אחז במסמך. עם זאת, בנסיבות העניין, כאשר יש להניח כי עו"ד הופרט לא ניסה להסתיר את טביעות אצבעותיו מן המסמכים עליהם חתם, יש בממצאי הבדיקה תמיכה מסוימת לטענות עו"ד הופרט. חוות דעתה של הגב' כבירי היא למעשה הראייה היחידה מטעם הבנק שיש בה כדי לקשור את עו"ד הופרט באופן ישיר לפרוטוקול. מלבד ראייה זו מסתמך הבנק על ראיות ועדויות העוסקות בהתנהלות בעייתית של עו"ד הופרט הנוגעת למסמכים אחרים, ביניהם מסמכי רישום הבית המשותף ומסמכים הנוגעים להלוואה שהועמדה על ידי בנק הפועלים. למעשה, מלבד הפרוטוקול המזויף, אין בידי הבנק ראיות הקושרות את עו"ד הופרט להלוואה ולשעבוד הנכס לבנק ירושלים. אמנם, התנהלותו של עו"ד הופרט באשר למסמכים אותם אימת כעו"ד מעוררת יותר מתמיהה. כך למשל בנוגע לכתב התחייבות לרישום משכנתא לטובת בנק הפועלים, שבו אימת עו"ד הופרט את חתימת המורשה מטעם העמותה (נ/64). על מסמך זה מתנוססת חתימה של האדמו"ר כמורשה מטעם העמותה. עו"ד הופרט הודה בעדותו כי מי שחתם לפניו היה לבקוביץ', כאשר להבנתו הוא הוסמך לחתום על כתב ההתחייבות (עמ' 1495 לפרוטוקול). בהמשך מעיד עו"ד הופרט כי הוא התבקש "במקומות מסוימים לומר שזה מר רבינוביץ' [האדמו"ר]" (עמ' 1496 שורות 20-23 לפרוטוקול). גם בנושא רישום הבית המשותף ניתן לזהות התנהלות פסולה של עו"ד הופרט, כאשר אימת את חתימתו של לבקוביץ' כמנהל העמותה (תקנון הבית המשותף - נספח י"ד לתצהירו של מר חדד). עו"ד הופרט אף אימת את חתימת לבקוביץ' כמורשה חתימה על פרוטוקול, כביכול של העמותה, שבו נקבע שלבקוביץ' עצמו נבחר להיות יו"ר האסיפה (ת/40, עמ' 1507 לפרוטוקול). התנהלות זו של עו"ד הופרט פסולה, ולנוכח זאת לא ניתן לומר כי לחשד של הבנק בעניין הפרוטוקול אין כל אחיזה במציאות. עם זאת, במקרים שלעיל, התנהלותו הפסולה של עו"ד הופרט הוכחה, בעוד שבעניין הפרוטוקול לא הציג הבנק ראיות ישירות הקושרות את עו"ד הופרט אליו. לנוכח האמור לעיל, אני דוחה את טענות הבנק נגד עו"ד הופרט. אחריותו של עו"ד שפירא לנזקי הבנק עו"ד שפירא אימת את חתימת חיים X על שטר המשכנתא שהוגש לבנק ירושלים. הבנק טוען כי עו"ד שפירא התרשל בתפקידו ויש לחייבו בגין הנזק שנגרם לו. הבנק טוען, כאמור, כי עו"ד שפירא התרשל בכך שהסתמך על האמור בפרוטוקול, ללא בחינה נדרשת של חתימת התאגיד ובחינת הסמכתו של X לחתום על שטר המשכנתא כמורשה מטעם העמותה. אציין כבר עתה כי איני מקבלת את טענות הבנק באשר להתרשלותו של עו"ד שפירא. עו"ד שפירא התבקש על ידי X - אדם שהכיר ואף נתן לו שירותים משפטיים בעבר - לחתום כמאמת חתימתו על שטר משכנתא. X הציג לעו"ד שפירא את הפרוטוקול, שמכוחו ביקש לחתום על שטר המשכנתא. כמצוטט בסעיף 69 לעיל, בפרוטוקול נכתב כי X מונה כמורשה חתימה בעמותה וכי הוא רשאי לחתום מטעמה על כל המסמכים הנדרשים לצורך הלוואת לבקוביץ', הן בשטרי המשכנתא והן במסמכי הבנק. בהמשך נכתב כי חתימתו בצרוף חותמת העמותה תחייב את העמותה "לכל דבר ועניין". החתימה הנחזית להיות חתימתו של עו"ד הופרט התנוססה על גבי הפרוטוקול, כמאמת את חתימותיהם של מורשי החתימה מטעם העמותה. עו"ד שפירא לא התבקש לאמת את חתימת העמותה, אלא את חתימת X - כמורשה החתימה של העמותה. עו"ד שפירא היה רשאי להניח, בנסיבות העניין, כי חתימת עו"ד הופרט לא זויפה (כפי שאף הבנק טוען), וכי ניתן להסתמך על האמור בפרוטוקול. בנסיבות אלו, נראה כי אין כל בסיס לטענת הבנק לפיה עו"ד שפירא התרשל בתפקידו. תמהה אני על כך שמחד גיסא טוען הבנק כי עו"ד שפירא היה צריך לדעת שX לא היה רשאי לחתום על מסמכי העמותה, ומאידך גיסא טוען שלא ניתן היה לצפות זאת מנציגי הבנק עצמו. לא היה מקום להגיש את הודעת צד ג' כנגד עו"ד שפירא שנקלע שלא בטובתו לתביעה, לא לו, כאשר חרב חיוב של מליוני ₪ מונפת מעל ראשו במהלך כל העת בה התנהל התיק, על אף שהדברים היו ברורים מלכתחילה. מכל מקום, לנוכח האמור לעיל, אני דוחה את טענות הבנק כלפי עו"ד שפירא. אחריותו של הבנק עצמו לנזקיו מהאמור לעיל עד כה עולה כי לבקוביץ' והאדמו"ר נמצאו אחראים לנזקי הבנק. אחריותו של לבקוביץ' כלפי הבנק קיימת הן במישור החוזי, בשל הפרת ההסכם ההלוואה, והן במישור הנזיקי, שכן הוכח כי הוא פעל בתרמית. באשר לאדמו"ר, הוכח כי הוא היה שותף למעשה התרמית ועל כן גם הוא נושא באחריות על הנזק שנגרם לבנק. הגם ששאלת האשם התורם של הבנק אינה רלוונטית בנסיבות העניין, ואף שנקבע כי האחראים לנזקי הבנק פעלו נגדו במעשה תרמית, איני יכולה שלא להתייחס להתנהלותו בפרשה זו. הבנק עצם עיניו בחוזקה על מנת לא לראות את כל הנתונים הרלוונטיים שאם היה רואה אותם לא היה צריך לאשר את ההלוואה. מהעדויות ומהראיות שהוצגו לפני עולה כי חיים X זכה למעמד מיוחד בבנק (ראו למשל עדותו של זאב מאירי, מי ששימש מנהל הסניף הנדון בתקופה הרלוונטית, עמ' 26 לפרוטוקול מיום 12.3.09), וכי הבנק פעל בניגוד מובהק לנהלים הקיימים בעצם העובדה שאישר את מתן ההלוואה כנגד השעבוד (ראו עדות עו"ד ישראל חדד, עמ' 728 שורה 7 ואילך לפרוטוקול, עמ' 732 שורה 20 ואילך לפרוטוקול), ואף העביר לכאורה את כספי ההלוואה לעו"ד הלד עוד בטרם הומצא לבנק שטר המשכנתא ונסח הרישום. כפי שהתברר מהעדויות, הסמכות המאשרת הלוואה בסדר גודל של 3 מיליון ₪ הוא מנכ"ל הבנק. בענייננו, ניתנה הלוואה לאדם שאינו מוכר לבנק (לבקוביץ) לכאורה לצורך רכישת נכס על סמך הסכם מכר שאיננו מקורי ואיננו מאומת ע"י עו"ד כנאמן למקור. כהוכחה לרכישת הנכס ע"י הלווה הוצג לבנק נסח רישום מנובמבר 2011 בו רשומה הערת אזהרה לטובת חברה (בונה המולדת) ולא לטובת הלווה והוצגו חוזי שכירות שבין צדדי ג' 10 ו-12 (ראה סעיפים 4 ו- 5 לעיל) מהם עולה כי צדדי ג' אלה שכרו חלקים בנכס מאת החברה. חוזים אלה שלא נחתמו עם הלווה נועדו להבטיח לכאורה את יכולת ההחזר של הלווה. עוד עלה מהעדויות כי הבנק ידע שכל ההלוואות שבילוסטוצקי "קידם" את קבלתן הן הלוואות עבור משפחת X שניטלו באמצעות אנשי קש. בעניין זה אני דוחה את עדותו של מר זאב מאירי שטען כי הדבר נודע לבנק רק בדיעבד. מעצם העובדה שהבנק הסכים לתת הלוואה שלכאורה נועדה לרכישת נכס על יסוד חוזה מכר שלא אומת כנאמן למקור, לא בדרך המקובלת אלא כ"הלוואה לכל מטרה", יש כדי ללמד על הסטיה מהנהלים במקרה זה ועל הרצון החזק לאשר את ההלוואה. בעניין העברת הכספים לעו"ד הלד עוד ביום 2.1.01, לפני שנרשמה המשכנתא, איני מקבלת את טענת הבנק לפיה אין להסתמך על צילום הקבלה הנושא את התאריך 2.1.02 כתאריך העברת הכספים לעו"ד הלד. עו"ד שפירא צירף את צילום הקבלה ובנסיבות העניין אין כל סיבה להניח כי הראיה הטובה ביותר, המסמך המקורי, היה ברשותו. העתק הקבלה אינו נראה מזויף ועו"ד הלד אף אישר כי רשם אותה במועד שקיבל את השיק (עמ' 1225 לפרוטוקול). יתרה מכך, על פי עדות זאב מאירי, השיק הודפס ב-1.1.02 ולצורך אישור פעולה זו נדרשו נציגי הבנק "לעקוף" את התוכנה במחשבי הבנק שתכליתה היא למנוע העברת כספים בטרם הושלמו ונחתמו כל המסמכים הדרושים לקבלת ההלוואה (עמ' 32-31 לפרוטוקול מיום 12.3.09). התנהלות הבנק בפרשה זו אינה מוסיפה לאמון לקוחותיו וראויה לגינוי, ולא בכדי התנהלה בדיקה פנימית ופוטרו פקידים מתפקידם. שווי הבטוחה שאלת שווי הבטוחה רלוונטית לבחינת שיעור הפיצוי לו זכאי הבנק מלבקוביץ' והאדמו"ר לנוכח אחריותם כלפי הבנק במישור הנזיקי. ראוי להדגיש כי לבקוביץ' אחראי כלפי הבנק גם במישור החוזי, בגין הפרת הסכם ההלוואה. מכח העילה החוזית זכאי הבנק לקבל מלבקוביץ את מלוא תשלום החוב שטרם נפרע, באופן מיידי. משכך, דומה כי ההכרעה בסוגיית שווי הבטוחה חיונית לצורך קביעת שיעור הפיצוי לו זכאי הבנק מהאדמו"ר. בעניין זה, האדמו"ר ולבקוביץ' בסיכומיהם מסתמכים על דברי השמאי צבי רון, שהגיש חוות דעת מטעם עו"ד הופרט (נ/72). השמאי צבי רון כתב בחוות דעתו כי הנכס "לא ניתן בסבירות גבוהה לשמש כבטוחה בנקאית", וביסס את מסקנתו על כך שמדובר בבניין המשמש כבית כנסת ובית מדרש (עמ' 15 לחוות הדעת). השמאי טען כי בנסיבות העניין קיימת סבירות גבוהה ביותר כי לא יהיה קונה פוטנציאלי לבניין. לנוכח מסקנה זו, השמאי לא העריך בחוות דעתו מהו שווי הבניין ככל שניתן יהא לממשו. במהלך עדותו הסביר השמאי כי לא היה ממליץ לבנק לשעבד את הבניין וכי מסקנה זו נובעת, בין היתר, מדברים שנאמרו לו באשר לתכליתו הדתית של הנכס ולאפשרות לבצע עיסקה בנכס המשמש למטרה זו (עמ' 1539 לפרוטוקול). איני מקבלת את טענת השמאי בעניין זה. לא הוכח כי לא ניתן לשעבד את הבניין בשל שימושיו הדתיים, ואין חולק על כך שהבניין עצמו כבר שועבד בעבר, לבנק הפועלים. השמאי לא הביא אסמכתאות לביסוס טענתו בדבר העדר האפשרות לממש שעבוד זה, ואף האדמו"ר ולבקוביץ' לא ביססו טענה זו. השמאי צבי רון התבקש בהמשך להעריך את שווי הנכס בהתעלם ממסקנתו כי הוא לא ניתן לשעבוד, והעריך כי שוויו של הנכס הוא כ-600,000$ (עמ' 1543 שורה 19 ואילך לפרוטוקול). איני יכולה לקבל הערכה זו, שלא הועלתה ונומקה בחוות הדעת שהתבקש השמאי לערוך, והוצגה לפני לראשונה במהלך העדות ללא ביסוס ראוי. כאמור, לבקוביץ' והאדמו"ר לא הציגו חוות דעת שמאי מטעמם שתסתור את טענות הבנק, והסתמכו באופן מלא על חוות דעתו של השמאי צבי רון. בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי הבנק העריך באופן שגוי את ערך הבניין לצורך שיעבודו. סוף דבר התביעה העיקרית מתקבלת, במובן זה שהשעבוד על הבניין מבוטל. הבנק יישא בהוצאות העמותה ובשכ"ט עורך דינה בסך כולל של 60,000 ₪. הודעות צד ג' שהגיש הבנק נגד לבקוביץ' והאדמו"ר מתקבלות. חבותם כלפי הבנק, ביחד ולחוד, היא על סך של 3,118,340 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 5.2.04 ועד לתשלום בפועל. האדמו"ר ולבקוביץ' ישלמו לבנק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ כל אחד. הודעות צד' ג' שהגיש הבנק נגד הגב' לבקוביץ, עו"ד שפירא ועו"ד הופרט נדחות. הבנק יישא בהוצאות משפט של עו"ד שפירא בסך של 40,000 ₪ ובהוצאות המשפט של עו"ד הופרט בסך של 15,000 ₪. אין צו להוצאות בעניינה של הגב' לבקוביץ. משכנתאמקרקעיןעמותות