המערערת, אחת מנושי החייב עתרה נגד החלטת המנהל המיוחד שדחה את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב ולא דן בתביעת החוב לגופה. ביום 28.2.02 ניתן צו כינוס לנכסי החייב. ביום 27.3.03 פורסם צו הכינוס ברשומות (י"פ 5170, עמ' 1957). רק ביום 17.3.10 הגישה הנושה תביעת חוב, תחילה ללא בקשת ארכה ובהמשך צורפה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב. המנהל המיוחד דחה את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב לאחר שלא שוכנע כי הסיבות לאיחור בהגשת תביעת החוב מהוות 'טעם מיוחד' (כדרישת סעיף 71 (ב) לפקודת פשיטת רגל) וקבע כי אין מקום לדון בתביעת החוב לגופה מפאת האיחור המהותי בהגשת תביעת החוב. בהחלטתו ציין המנהל המיוחד את מועד צו הכינוס (28.2.02) את מועד פרסומו ברשומות כדין (27.3.03) ואת ההלכה כי פרסום צו הכינוס ברשומות יוצר את 'חזקת הידיעה' קרי, כי כלל הנושים מוחזקים כיודעים על קיומו של צו הכינוס. לציין כי בהתאם, ולאחר הפרסום, הוגשו תביעות חוב על ידי נושים אחרים. בתגובתו לערעור הוסיף המנהל המיוחד כי הנושה לא עשתה לאיתור החייב במשך שנים, וכי המסמכים, שהוצגו כראיה לכאורית לפעולות שביצעה הנושה לאיתור החייב, מתייחסים לתקופות עובר לצו הכינוס; עוד ציין המנהל המיוחד כי הגם שנטען שפעולות איתור החייב נמסרו לחוקרים, הרי ששלוחי הנושה, לא ביצעו את הפעולה הפשוטה המתבקשת היא בדיקה במשרדי כנ"ר- ולו נעשתה, היה מתקבל המידע הנדרש בקשר להליכי הפש"ר של החייב. לא רק שלא נעשתה בדיקה במשרדי הכנ"ר אלא שגם לא נבדקו הרשומות, הגם שעיון פשוט ברשומות היה מגלה את המידע המפורסם לציבור כולו, כי החייב מצוי בהליכי פש"ר, ולמצער ניתן לצפות כי מי ש'מחפש' אחר חייבים, יחפשם במקום הטבעי הוא בהליכי הפש"ר ובעיון ברשומות ויפנה למשרדי כנ"ר. לא רק זאת, כך לטענת המנהל המיוחד - אלא שהגם שכאשר נודע לנושה דבר היות החייב בהליכי הפש"ר- ב-31 אוגוסט 2009, (גם לשיטת הנושה), הרי שבמקום להגיש לאלתר את תביעת החוב לצד בקשה להארכת מועד, התמהמהה הנושה וראתה להגיש את תביעת החוב רק ביום 17.3.10 קרי למעלה מששה חודשים לאחר שנודע לה באופן פוזיטיבי ובפועל על הליכי הפש"ר. מכל הנימוקים שלעיל, ראה המנהל המיוחד לדחות את הבקשה. על החלטת המנהל המיוחד לדחות את תביעת החוב מחמת איחור מהותי בהגשתה הגישה הנושה את הערעור. לטענת הנושה - היא נקטה בהליכי הוצל"פ בשנת 2000 אך 'החייב נעלם'; במשך השנים, כך לטענת הנושה, עשתה מאמצים לאתר את החייב "אך לשווא"; בשנת 2005 חודשו ההליכים והחייב שוב 'נעלם' (טענות סתמיות שלא גובו באסמכתאות כמתבקש להוכחת עובדות). ב-31.8.09 בעקבות עיקול שהוטל על נכסי החייב הודע לנושה כי החייב מצוי בהליכי פשיטת רגל; הנושה לא הגישה תביעת חוב ולא בקשת ארכה להגשתה אלא ראתה לפנות לכנ"ר "לקבל הבהרה ופרטים בענין זה" (סעיף 5 לערעור). אף לשיטת הנושה "אי ידיעה" כשלעצמה אינה מהווה טעם מיוחד אולם "הנסיבות המיוחדות שהוכחו בעניננו חוברות יחד לטעם מיוחד" (סעיף 25 לערעור). ומהן אותן 'נסיבות מיוחדות' לטעם הנושה - העובדה כי הנושה אינה גוף מוסדי ואין עליה חובה לעקוב אחר פרסום ברשומות, כי 'השקיעה שנים כספים לצורך גביה, מול שוקת שבורה', (לא גובה באסמכתאות) כי החייב לא דיווח לנושה על הליכי הפש"ר, כי הכנ"ר לא שלח לנושה הודעה על הליכי הפש"ר. לציין כי הערעור גדוש פרטים רבים, שחלקם כלל אינו רלוונטי להליך הערעור על החלטת הנאמן, כך נטענו פרטים עובדתיים רבים ולא ראיתי לשוב על כל הנטען בערעור המפורט (יתר על המידה), ובקליפת אגוז אומר כי נטען שהנושה כלל לא אחרה להגיש את תביעת החוב, כי "הנושה פעלה באופן נמרץ ובמהירות להגשת תביעת החוב מיד עם היוודע שבקשות ביטול פש"ר שהגישו המנהל המיוחד והכונ"ר לא התקבלו..." (סעיף 25.2.7 לערעור) והנושה מבקשת לקבוע כי כלל לא היה איחור ולחלופין - ככל שהיה איחור, מבקשת לאפשר הארכת מועד. בקשתי וקבלתי את תגובות החייב, המנהל המיוחד וכנר. המנהל המיוחד- ביקש לדחות את הערעור מאחר שמדובר ב"איחור של 7 שנים (!)" (סעיף א' לתגובה) כי לא הוטעם כל טעם לאיחור ממילא לא טעם מיוחד כנדרש בדין, כי צו הכינוס פורסם כדין ברשומות ובעיתונות; כי הנושה לא עשתה פעולות בסיסיות לאיתור החייב, כי פעולות החקירה לאיתור החייב בוצעו בטרם צו הכינוס ולא הוצגו כל ראיות לנסיונות לאיתור החייב לאחר שניתן צו הכינוס, כי הנושה מיוצגת מאז כניסת החייב להליך, וכי ב"כ, הבקיאה בהליכים אלה, נמנעה משום מה, מלברר את הפרטים הטריוויאליים, במשרדי כנ"ר. לא רק זאת אלא שלטענת המנהל המיוחד, גם לאחר שנודע לנושה בפועל על היות החייב בהליכי פשיטת רגל, לא הזדרזה להגיש את תביעת החוב, אלא בחרה "לעמוד בקשר רציף עם המנהל המיוחד.. ולהמתין עם הגשת תביעת החוב עד להכרעה בבקשות הביטול" (סעיף 18 לעמדת הנאמן), לטענת הנאמן אין לקבל את עמדת הנושה שפועלת בהתאם לנוחיותה, לזמנים שהיא קבעה, ולא בהתאם למתחייב על פי דין שבעתיים כשמדובר בהליך קולקטיבי בו יש חשיבות רבה להגשת תביעות חוב במועד ולכימותן, כשמצד אחד טוענת הנושה כי "לא ידעה" על הליכי הפש"ר ומאידך כאשר נודע לה בפועל על ההליך לא פעלה לאלתר עם היוודע דבר קיומו של ההליך. המנהל המיוחד שב והדגיש את ההלכות של בית המשפט העליון לפיהן "הגשת תביעות חוב במועד נתפסה בעיני המחוקק כענין מהותי... זאת באשר על פי ההלכה הנוהגת קיימת לחייב ולנושים האחרים זכות מהותית כי בחלוף המועד להגשת תביעות החוב ידעו אל נכון את מצבם ולא יוטרדו חדשות לבקרים בידי נושים אשר התעוררו מאוחר" (בש"א ת"א 27002-04). מבקש המנהל המיוחד לדחות אך הערעור מאחר שאין מדובר רק במערכת יחסים בין נושה וחייב אלא "המדובר בזכויותיהם של הנושים האחרים ובסופיות מצבת החובות של החייב במסגרת ההליך" (סעיף 34 לתגובת הנאמן). הכנ"ר- הצטרף לעמדת המנהל המיוחד, על טעמיו, וסבר אף הוא כי יש לדחות את הערעור בשל איחור מהותי בהגשת תביעת החוב. גם החייב - הצטרף לעמדת המנהל המיוחד ולעמדת כנ"ר ואף הוסיף והבהיר כי במועד כניסתו להליכי הפש"ר כלל לא ידע על תיק הוצל"פ שניהלה נגדו הנושה, ותמיכה לטענות אלה היא שיעור הנמוך של החוב שהוא שולי ביותר לעומת תביעות החוב עליהן הצהיר. המערערת בתשובתה שבה וטוענת כי הנושה לא אחר כלל בהגשת תביעת החוב מאחר שצו הכינוס לא הומצא לה ועל כן לא החל מירוץ הזמן להגשת תביעת החוב, כי היה על המנהל המיוחד להציג בפניה את פרסום צו הכינוס ומשלא מלא אחר הדרישה משמע הצו לא פורסם כדין, וההליך לא התנהל כנדרש וציינה כי מאחר שסוגיה זו מצויה במחלוקת ומשלא הוצג בפניה הפרסום "הם מנועים מלטעון לאיחור בהגשת תביעת החוב" (סעיף 1.2 לתשובת המערערת). לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות הרבות, לרבות בבקשת הנושה להוספת טיעון בערעור, ראיתי לדחות את הערעור. 1. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניננו היא הוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת רגל שזו לשונה: "נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו כינוס בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב או הנאמן רשאים מטעמים מיוחדים שירשמו להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד". 2. בהתאם להוראות הדין היה על הנושה להגיש את תביעת החוב במהלך 6 חודשים מיום מתן צו הכינוס קרי, עד ה- 28.2.03 ואף אם נלך בדרך המקלה (הגם שאין הוראת החוק מציינת זאת) ונמנה את המועד מעת הפרסום ברשומות (27.3.03) היה על הנושה להגיש את תביעת החוב לא יאוחר מיום 27.9.03 (=6 חודשים לאחר פרסום הצו). הנושה הגישה את תביעת החוב רק ביום 17.3.2010 ואת הבקשה לארכה ביום 21.3.10 , קרי, למעלה משבע שנים מעת מתן צו כינוס (וכשש וחצי שנים לאחר הפרסום ברשומות). 3. המועד הקבוע בדין להגשת תביעות חוב בהליכי הפש"ר אינו 'פרוצדוראלי גרידא' והיחס אליו הוא כמועד מהותי, שכן הוא משקף בפני כל הצדדים הרלבנטיים להליכי הכינוס (החייב, הנושים, בעל התפקיד) את המצב הקיים במועד שקבע המחוקק, לגבי היקף החובות, וזאת כדי לאפשר לצדדים לשקול את המשך ההליך בין לקדם פשרות, הסדרי נושים וכו', ובין להקדים את מועד סיום ההליכים בדרך אחרת - אינטרס משותף לנושים (לקבלת דיבידנד) ולחייב (לפתוח דף חדש). הפסיקה הארוכה והמושרשת התייחסה למועד הגשת תביעת החוב וקבעה כי יש לפרש את הוראות הפקודה בצורה דווקנית תוך גילוי עמדה נוקשה כלפי הנושים המאחרים להגיש תביעות חוב ותוך בדיקת ה'טעם המיוחד' שמציג 'הנושה המאחר', וזאת מהטעם העקרי שמדובר בהליך קולקטיבי ובו כל הנושים למעשה תלויים בנושים אחרים, ויש חשיבות רבה (ובהחלט מהותית) למועד בו מוגשת תביעת החוב, כדי שאפשר יהיה במועד הקובע לקבוע מהן זכויות כל אחד מה'קולקטיב'. אמנם הוראות סעיף 71(ב) לפקודה מאפשרות הארכת המועד הקבוע בפקודה, אולם אפשרות זו היא חריג לכלל וניתן להאריך המועד בהנתן 'טעם מיוחד שירשם' ובמידה שבעל התפקיד שוכנע כי נבצר מן הנושה להגיש את התביעה במועד; בשורה ארוכה של פסקי דין שיצאו מלפני בתי המשפט נקבע, כאמור, כי יש לנקוט בגישה דווקנית בפרשנות המונח 'טעם מיוחד' כשמדובר בהארכת מועד להגשת תביעת חוב; לענין זה ראיתי להביא למשל את הדברים שאמרה כבוד השופטת אלשיך בפש"ר 1251/06 בש"א 9449/08 הבנק הבינלאומי נ. עו"ד נפתלי נשר [21.9.08] כי "אין מדובר בהצמדות דווקנית וטכנית להוראות החוק אלא בפרשנות נוקשה של הוראות החוק דהיינו הגנה על אינטרסים של נושי החייב ושל החייב עצמו ובראשם ידיעתם כי מעת שחלפו ששה חודשים מהמועד הקובע לא 'יופתעו' על ידי נושים 'מאספים' (בכפוף לחריג 'הטעמים המיוחדים'). זהו גם הבסיס לצמצום שבו נוקטת הפסיקה בכל הנוגע לחריג 'הטעמים המיוחדים' אשר נקבע בעבר כי יש להמנע מהרחבתו על מנת שלא יקום החריג על הכלל". אמנם לאחרונה ניכרת גישה מקלה יותר בסוגית הארכת המועד להגשת תביעות חוב (רע"א 9802/08 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים ואח' נ. א.ר. מלונות רותם (1994) בע"מ ואח' [12.8.12], שם נאמר כי "ראוי לפרש את הדרישה לקיומו של טעם מיוחד להארכת מועד, הקבועה בסעיף 71(ב) באופן מקל יותר מאשר בהוראות חקיקה אחרות"; אלא שלא מדובר ב'פריצת הסכר' ולא ניתן לומר כי יש לפרש את הגישה המקלה תוך התעלמות מ'הטעם המיוחד' שיש להציג כסיבה לאיחור, ובודאי שאין לומר כי ניתן להתעלם מהמועד הקבוע בחוק וגם אין לומר כי ניתן לקבל 'הארכת מועד אוטומטית' להגשת תביעות חוב כל אימת שארכה כזו מתבקשת, ובלי להתחשב בפרק הזמן של האיחור או בסיבות לאיחור. גם לפי רוח מקלה זו שיצאה מלפני בית המשפט העליון, נדרשים בתי המשפט לבחון את הנתונים הספציפיים בכל תיק, ולבחון את הנסיבות בהן מוגשת תביעת החוב באיחור, ורק בהצטבר נסיבות כמו למשל פרק הזמן בו אחר הנושה להגיש את תביעת החוב, האם התקדם הליך חדלות הפרעון או שמא יש באיחור כדי לעכב את הליכי הפש"ר, מהי סיבת האיחור וכו' ניתן יהיה להסיק קיומו של 'טעם המיוחד' ויהיה מקום להאריך המועד (ראו לדוגמא רע"א 9305/09 אריה חגי נ. יוסף אלברק מפרק החברה הכלכלית פרדס חנה כרכור בע"מ (בפירוק) [13.11.12]; רע"א 6548/11 Citibank N.A. ואח' נ. עו"ד איתן ארז ואח' [15.11.12]). 4. בעניננו, לא מצאתי כל נסיבה המצדיקה הארכת המועד. הפכתי והפכתי בערעור ובתגובות הנושה, המפורטות יתר על המידה ולא מצאתי בהן טעם לאיחור בודאי לא טעם מיוחד לאיחור, גם כש'צרפתי' את כלל הנסיבות שציינה הנושה, לא מצאתי כי הן מצדיקות התערבות בהחלטת המנהל המיוחד; בודאי ראיתי לדחות הטענות הסתמיות של הנושה ובהן כי כלל לא היה איחור בהגשת תביעת החוב, חרף הנסיבות האוביקטיביות בהן ניתן צו הכינוס עוד בשנת 2002!!! ופורסם ברשומות במרץ 2003!!! 5. האיחור של הנושה להגשת תביעת החוב עומד על כ-7 שנים!!! אלא שהאיחור להגשת תביעות החוב על ידי הנושה מודגש שבעתיים לנוכח העובדה כי אף לאחר שהנושה ידעה בפועל על הליכי פשיטת הרגל לא מיהרה להגיש את תביעת החוב אלא בחרה "להמתין לתוצאות הדיון בביטול בבקשת ביטול הפש"ר מתוך הנחה שהליכי הפש"ר יבוטלו, ולא יהיה צורך בתביעת חוב"... (סעיף 7 לבקשת הארכה); כך התנהלה הנושה כמי ש'כל הזמן האפשרי בידה', וכך התנהלה כמי שקובעת את סדר הזמנים. כך לא הסתפקה הנושה בהודעת החייב כי הוא מצוי בהליכי פש"ר (תמוה כשלעצמו), וכמי שעיתותיה בידה "פנתה במכתב לכנ"ר לקבלת הבהרה ופרטים אודות היות החייב בהליכי פשיטת רגל" (ס' 5 לבקשת הארכה); אלא שהנושה לא עקבה אחר תגובת המנהל המיוחד ואף לא עקבה אחרי תוצאות בקשת ביטול ההליכים ורק בחלוף זמן - בחודש מרץ 2010 (כששה חודשים לאחר שהודע לה פוזיטיבית על הליכי הפש"ר) מצאה לפנות למנהל המיוחד לברר מה עלה בגורל הליכי הפש"ר, קרי, פנתה לברר האם בוטלו ההליכים כפי שציפתה שיעשה ובשל תקווה זו לא הגישה לטענתה את תביעת החוב; אז הבינה כי "הליכי הפש"ר ממשיכים" ורק אז טרחה להגיש את תביעת החוב ביום 17.3.10! ואת בקשת הארכה ביום 21.3.10!!! למעלה מששה חודשים מאז הודע לה בפועל על הליכי הפש"ר הנמשכים זה שנים. כאמור לא אצה לנושה הדרך להגיש את תביעת החוב מיד עם הוודע לה דבר קיום הליכי הפש"ר, ולא מצאתי כל הסבר לחלוף פרק הזמן הנוסף, מעבר לשנים שכבר חלפו, מאז הודע פוזיטיבית לנושה על הליכי הפש"ר. לטעמי לא הוצג כל טעם לאיחור של הנושה, ממילא לא טעם מיוחד אשר לאיחור מעת שהודע לה פוזיטיבית על קיום הליכי הפש"ר (להדגיש כי בפיסקה זו אני מתייחסת רק לאיחור מעת שנודע לחייבת על הליכי הפש"ר כדי להראות את דרך התנהלות הנושה ואין בכך לגרוע מהחלטתי כי האיחור של הנושה הוא איחור של שנים ארוכות מאז מתן צו כינוס). לענין זה מתאימים דבריה של כבוד השופטת אלשיך בבש"א 21258/04 פש"ר 1594/04 יוסף משה מהנדסים אדריכלים וקבלנים בע"מ נ. רו"ח חן ברדיצ'ב ואח' (18.4.05) כי: "...אף אם יקבע כי מניין המועדים מתחיל מהמועד בו ידעה, באופן פוזיטיבי, על הקפאת ההליכים, למחדל שכזה אין כל הצדקה, ודי בו לקבוע כי המערערת יכולה וראוי היה כי תגיש את תביעת חובה תוך עמידה במועד, למצער במועד מאוחר זה (וזאת - כולל בירור מהיר ומיידי של העובדות עם הנאמן, במקרה הצורך)", אף אני סבורה כמו כב' השופטת אלשיך כי מעת שידעה הנושה באופן פוזיטיבי על הליכי הפש"ר היה עליה להזדרז, לברר ולהגיש תביעת החוב ולמעשה "מרגע בו הסתיים הטעם המיוחד, חובה על הנושה לפעול ללא דיחוי ובאורח מיידי, ואף אין זה וודאי כלל ועיקר כי עומדת לרשותו מלוא התקופה המקורית (לעניין זה, ראה בין היתר פש"ר 1021/98 בש"א 5844/04 הבנק הבינלאומי בע"מ נ' מפרק פאן-אל-א בע"מ)". לציין כי דברי כבוד השופטת אלשיך בהחלטה בה דחתה את בקשת הארכה מתייחסים לאיחור קצר בלבד מעבר לתקופה של 45 ימים (!) בה היה על הנושה להגיש תביעת חוב ומשלא הוגש במועד נדחתה הבקשה בשל התנהלות הנושה כמתואר, ואילו בעניננו מדובר בתקופה של 6 חודשים מאז הודע לנושה קיום הליכי הפש"ר, ובה צריכה היתה הנושה להגיש את תביעת החוב (לשיטתה) מעת שנודע חלה בפועל קיום הליכי פשיטת רגל ובכל זאת וכאמור לעיל, לא הזדרזה להגיש התביעה ואחרה פעם נוספת להגיש את תביעת החוב. אין ספק כי התנהלות כזו, שאינה מציעה כל הסבר ראוי (בודאי לא טעם מיוחד) אינה יכולה להתקבל ואני סבורה כי לא לכך כיוון בית המשפט העליון את דבריו לענין הגישה המקלה. נראה כי די בכך כדי לדחות את הערעור, אף בלי להתייחס לחלוף השנים הרבות מאז ניתן צו כינוס לנכסי החייב ומאז פורסם הצו ברשומות כדין, ובהעדר כל הסבר להתמהמהות הארוכה מאוד של הנושה מאז ידעה פוזיטיבית על הליכי הפש"ר, התמהמהות שבה נקטה עת החליטה הנושה, בניגוד להלכה המחייבת להזדרז ולהגיש את תביעת החוב מעת שנודע לה בפועל על ההליכים, והחליטה על דעתה להמתין לתוצאות בקשת ביטול הליכי הפש"ר אך אפילו לא טרחה לעקוב אחריהם, כפי שכבר ציינתי. כאמור, לנושה לוח זמנים משלה! וכך כשסוף סוף הגישה את תביעת החוב שנדחתה מחמת איחור בהגשתה, ולאחר שהגישה את הערעור על החלטת המנהל המיוחד, ולאחר שנתקבלו תגובת המנהל המיוחד ותשובת הנושה שהוגשה לאחר ארכות שבקשה, רק אז פנתה הנושה לבדוק את התיק ואת החומר וכמוצאת שלל רב מצאה 'חומר' בו היא מבקשת להשתמש ולהוסיף טיעון לערעור. וכך אומרת הנושה: "לאחר הגשת תשובת המערערת לתגובת המנהל המיוחד צילמה מזכירת ב"כ המערערת מתיק ביה"מ את בקשת החייב לצו הכינוס ולהכרזת פשיטת הרגל" (סעיף 2 לבקשת המערערת להוספת טיעון); וכך עיינה לה בחומר והסיקה מסקנות שונות לגבי החייב, מסקנות שלאו דווקא נובעות מהחומר שצלמה, אך מתיישבות עם עמדתה, משכך ברור לה לנושה כי יש להוסיף טיעון לערעור. ולמועד בו הגישה הנושה את הבקשה? - כרגיל, אין רלוונטיות. מאחר שממילא אני דוחה את הערעור מתייתר הצורך להדרש לבקשת הנושה להוספת טיעון לערעור, רק לציין כי אף בהתאם לדין ולפסיקה היה על הנושה להראות כי הוספת טיעונים לערעור שכבר הוגש, ובודאי לאחר שכבר ניתנו התשובות, לרבות זו של הנושה, מחייבת הוכחה כי אי הבאת הטיעון במועד נבעה מסיבות שאינן תלויות בנושה! וזאת לא עשתה הנושה. שוב מתעלמת הנושה מהוראות הדין ופשוט מבהירה כי רק לאחר הגשת הערעור והתשובות שלחה את מזכירתה לצלם את החומר... וממילא אין כל טענה כי לא ניתן היה להציג את הטיעון במועד הגשת הערעור, וגם ברור כי ככל שהיתה בודקת את התיק בטרם הגשת הערעור, כפי שנכון לצפות ממי שמגיש ערעור כי יקרא את כל החומר הרלוונטי להגשת הערעור, ויטרח לצלמו במועד, היתה מסיקה את המסקנות כפי שעשתה במועד מאוחר יותר. כאמור, דברים אלה הם מעבר לצורך מאחר שממילא ראיתי לדחות את הערעור מפאת איחור מהותי בהגשתו, ואין כל רלוונטיות לטיעון הנוסף שמבקשת המערערת להוסיף. אך אומר, מעבר לנדרש כי למקרא אותו טיעון של הנושה (כי החייב לא הצהיר על תיק ההוצל"פ בעת כניסתו להליך), ולמקרא תגובות החייב (אותם קיבל כנ"ר) כי הסברי החייב שלא ידע על קיומו של אותה נושה בעת כניסתו להליך ומשכך לא הצהיר עליה, מקובלים עלי, הן בהיות שיעור החוב שולי לעומת היקף החובות לנושים אחרים עליהם הצהיר, ולא נראית כל סיבה ראויה שלא להצהיר על נושה זה, והן מאחר שטענה זו מתישבת עם העובדה שמקור החוב אינו ישיר אלא מכוח ערבות של החייב לחברה, וכפי שאף סבר כנ"ר, השתכנע כי אי דיווח על תיק ההוצל"פ נעשה בתום לב (תגובת כנ"ר מיום 14.5.12). אך כאמור דברים אלה הם מעבר לצורך, והבאתי את בקשת הנושה להוספת טיעון לערעור רק כדי להצביע על התנהלות הנושה המתעלמת מלוח הזמנים שנקבע בדין. 8. ולבסוף, אם כי לא אחרון בסדר החשיבות, אתייחס לאיחור המהותי בהגשת תביעת החוב - איחור של כשבע שנים!!! תחילה לציין כי הנושה לא סתרה את דברי המנהל המיוחד שהנושה לא הציגה ראיות לנסיונותיה לאתר את החייב לאחר צו כינוס, ומשכך נותרו דברי המנהל המיוחד כי הנסיונות לאתר את החייב התייחסו לתקופה עובר לצו הכינוס. לענין זה ראיתי להביא את דברי כבוד השופטת אלשיך בבש"א 21258-04 הרלוונטיים, כי: "...הנחה בסיסית של הדין, הגורסת כי ראוי לנושה להדרש למצבו של החייב לפחות אחת לשישה חודשים (המועד הקבוע לעניין הגשת תביעות חוב בפירוק ופשיטת רגל); נושה אשר אינו טורח לעשות זאת, עשוי להתפס כחוטא במעין-רשלנות, אשר מהווה הצדקה לאיזון אינטרסים המעדיף את אינטרס ההסתמכות והסופיות של החייב והנושים אשר הגישו את תביעותיהם במועד". ונראה כי אין צורך להוסיף על הדברים - שכן, לא רק שהנושה לא 'דרשה' בעניינו של הנושה, אלא שגם לא עשתה את המעט שהיה עליה לעשות - בדיקת הרשומות ובירור במשרדי כנ"ר. כפי שציינתי ברישא להחלטה, ההלכה היא כי "ביצוע פרסומים כדין (ברשומות ובעיתונות), כפי שהוא נערך בהליכי חדלות הפרעון השונים, מקימים חזקה של ידיעה קונסטרוקטיבית של כל נושי החייב על אודות הליך חדלות הפרעון" (בש"א 21258/04); וכך נאמר בפסקי הדין הרבים (למשל פש"ר 239/97 לבידי זהב נ. שדה; פש"ר 1021/98 בש"א 5844/04 הבנק הבינלאומי הראשון נ. עו"ד ערן קאופמן ועוד) ובהם חוזרת הפסיקה ומדגישה כי: "אי הגבלת המועד להגשת תביעות החוב עשויה להחזיר את הנאמן, פעם אחר פעם, לשלב בדיקות תביעות החוב, וכך לסרבל ולהאריך את ההליכים עד אין קץ, תוך פגיעה בחייב ובנושים אשר הגישו את תביעותיהם במועד... את רצון המחוקק יש לכבד, קרי, לשמור על כי הטעמים המיוחדים יוותרו בגדר חריג, ולא יהפכו לכלל על דרך של פרשנות. הכלל הרחב היה ונותר כי משנעשה פרסום של צו הכינוס ואספות הנושים בעתונים וברשומות כדין, קמה כנגד כל הנושים חזקה של 'ידיעה קונסטקרוקטיבית' אשר מקימה נגד נושה מאחר מעין חזקה של 'רשלנות סטטוטורית' שעליו הנטל להפריכה" (פש"ר 239/97 הנ"ל). לטעמי החלטת המנהל המיוחד לדחות את הבקשה להארכת מועד היא החלטה ראויה זאת לאור העובדה כי לא מצאתי בבקשת הארכה כל טעם מיוחד כנדרש על פי דין ולטעמי אין הבקשה כוללת סיבה לאיחור; (הנושה בעצמה סבורה כי כלל לא היה איחור...). לא ראיתי בנסיבות שתוארו כדי להתערב בהחלטתו העניינית של המנהל המיוחד שראה לדחות את הערעור בהעדר טעם לאיחור, לא כל שכן טעם מיוחד. אומר עוד כי אף בהתאם לגישה המקלה שהסתמנה לאחרונה בפסקי הדין שהבאתי לעיל (רע"א 9802/08, רע"א 9305/09 ו-רע"א 6548/11) ולאחר שבחנתי את הנסיבות בהתאם להחלטות אלה, לא מצאתי כי הנושה ממלאת אחרי איזה מן התנאים שהיו יכולים אולי להצדיק מתן ארכה להגשת תביעת החוב, ואני סבורה כי אין להתערב בהחלטת המנהל המיוחד, אליה הצטרף גם כנ"ר. 9. אני דוחה את הערעור. הנושה תשלם הוצאות לקופת הכינוס בסך 3,000 ₪. הארכת מועדחובפשיטת רגל