1. התובעת, הגב' X, תושבת המושב מדרך עוז, נפגעה בתאונת דרכים שארעה ב- 5.3.95 והגישה תביעה זו כנגד אררט חברה לבטוח בע"מ (להלן: אררט או המבטחת) על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975. במהלך שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים לכלל הסדר דיוני (פ1/) בו הסכימו כי נזקה של התובעת יועמד על סכום כולל של 350,000 ש"ח בנוסף לתשלומים שקבלה בעבר ותקבל בעתיד מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה. הוסכם עוד כי הדיון בין הצדדים בשאלת החבות ימשך כדי שבית המשפט יכריע באופן שיפוטי בכל הנוגע לטענת הנתבעת בענין זה. טענת הנתבעת היא כי מקום שבעל הפוליסה נותן את רכבו לאחר כדי שינהג בו וזה משתמש בו לצורך עסקו שאיננו עסקו של בעל הפוליסה, כי אז הפוליסה איננה חלה על שמוש כזה. ההסכם פ1/ קבל תוקף של פסק דין חלקי, שמיעת הראיות הופסקה והצדדים הגישו סיכום טענות בשאלה הנ"ל. 2. הכלי בו נהגה התובעת עת ארעה התאונה היה טרקטורון. בעל הפוליסה כמפורט בתעודת ביטוח החובה שהוציאה המבטחת הוא מר סעדיה גור אש תושב מדרך עוז (ת1/). התובעת הנה ילידת תימן שעלתה לישראל בשנת 1949 בהיותה בת 5 שנים. מאז נישואיה לבעלה אשר מתגוררת התובעת במושב מדרך עוז. לתובעת ולבעלה 5 ילדים. לתובעת ולבעלה יש משק במושב, משק של לול ורפת. התובעת מסרה כי החלה לעבוד במשק מאז התקבלו היא ובעלה כחברים במושב בשנת 1973 וכי כל הזמן היתה הבוסית של העבודה (ע' 35). לדבריה, עד לתאונה, בעלה עזר לה קצת בעבודות המשק אך עבד בעיקרו מחוץ למשק. לאחר התאונה, בעלה הוא העובד במשק שכן מחמת התאונה אינה מסוגלת לבצע את עבודות המשק (ע' 43). בחקירתה מסרה כי ביום התאונה הלך בעלה להביא אוכל לפרות ממרכז המזון שבמושב. הטרקטור של בני הזוג היה במרכז המזון. בעלה חזר משם עם הטרקטורון של סעדיה גור אש ומסר כי יש תקלה במרכז המזון, בקש ממנה להכין לו כוס קפה והתכוון לקחת אותה עמו בטרקטורון למרכז המזון שם השאיר את הטרקטור כשהתובעת תחזור הביתה עם הטרקטורון ואילו הוא יחזור עם הטרקטור (ע' 37, 47). בסיכומיה מתבססת גם הנתבעת על דברי התובעת בבית המשפט ואכן התובעת בחקירתה הבהירה כי מה שמסרה בהודעתה במשטרה (נ1/) אינו מדויק במלואו. התשתית העובדתית לנסיבות התאונה מתבססת אם כן כולה על דברי התובעת בחקירתה במשפט שכן לא הובא כל עד אחר לעניין נסיבות התאונה. 3. על פי תעודת ביטוח החובה - ת1/ רשאים לנהוג בטרקטורון, בין היתר, בעל הפוליסה וכל אדם הנוהג לפי פקודת בעל הפוליסה או ברשותו. בחלק ב' לגב תעודת ביטוח החובה מצוינות הגבלות לגבי השימוש בכלי הרכב תוך ציון כי הכיסוי הביטוחי יחול אך ורק על שימוש שנעשה ברכב למטרת אחד או יותר מהסעיפים המופיעים ברשימה שמספרם צוין על גבי התעודה במשבצת "השימוש המותר". במשבצת זו, על פני התעודה, מצוינים סעיפים - 21,22,24,30,33,35,36. הסעיפים הנוגעים לענייננו הם הסעיפים הבאים: - ס' 21. למטרות חברתיות ופרטיות. ס' 22. למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה - למעט שימוש כלשהו המופיע יתר סעיפי חלק ב', אלא אם צויין אחרת במפורש. ס' 30. לשימוש למטרות בינוי, חקלאות וייעור. 4. טענות התובעת לגישת התובעת בנסיבות התאונה היה השימוש בטרקטורון למטרות חברתיות ופרטיות שכן התובעת התלוותה לבעלה שהוציא אותה מהבית במהלך עבודות הבית על מנת שיגיעו יחדיו לטרקטור כדי שהתובעת תוכל להחזיר את הטרקטורון הביתה ובעלה יחזיר את הטרקטור. לגישתה התאונה ארעה לא במהלך נסיעה לצורך עיסקה שלה אלא מדובר בנסיעת מעבר ממקום למקום, נסיעה פרטית במהותה. לגישתה הצורך להגיע הביתה הנו מטרה פרטית. לחילופין, היתה הנסיעה לצורך השגת מטרה חקלאית - שימוש בטרקטור על ידי בעלה של התובעת. לחילופי חילופין טוענת התובעת כי מדובר בשמוש הנזכר בס' 22 בהיות העיסוק בחקלאות עיסוקו של בעל הפוליסה וכן עיסוקה ומקצועה של התובעת. לגישתה סעיף זה מדבר במהות המקצוע ולאו דווקא מתיחס למבוטח באורח בלעדי. התובעת מציינת כי מדובר בחוזה אחיד, כי המבחן צריך להיות פשוט וברור באופן שיאפשר בטחון משפטי ואף כי יש לתת לפוליסה פירוש מתקבל על הלב ושווה לכל נפש המתיישב עם חיי היומיום באופן שלא יכשיל מבוטחים תמימים ואת הציבור הרחב. קיצורו של דבר, התובעת סבורה כי הכיסוי הביטוחי תקף בין מכח היות הנסיעה נסיעה פרטית ובין מכח היותה חלק משמוש חקלאי בין מכח ס' 30 ובין מכח ס' 22 לתעודה. 5. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת בעיקרו כי בעת התאונה עשתה התובעת שימוש בטרקטורון לצורך עיסקה היא כבעלת משק חקלאי, שימוש שאיננו מותר, שכן השימוש העיסקי מותר הוא רק לצורך עסקו של בעל הפוליסה. הנתבעת סבורה, כי לא מדובר בשימוש למטרות חברתיות ופרטיות, כי הנסיעה היתה למטרת עסקה היא, וכי השימוש המותר למטרת חקלאות אינו מתיר שימוש למטרות עסקיות שכן, השימוש העסקי נשלט על ידי סעיף 22 לחלק ב' והינו שימושו העסקי של בעל הפוליסה בלבד. לגישת הנתבעת שימוש למטרה חקלאית על ידי מי שאינו בעל הפוליסה מותר רק אם מטרות אלה צויינו בפוליסה שלו ורק אם הנסיעה הינה למטרה פרטית ולא עסקית, שכן נסיעה עסקית מכוסה רק אם מדובר בנסיעה של בעל הפוליסה. טענות הצדדים תידוננה רק ככל הדרוש לצורך הכרעה במחלוקת. 6. דיון דעתי היא כי נסיעתה של התובעת בטרקטורון במהלכה ארעה התאונה, מכוסה בביטוח החובה שהוציאה הנתבעת (ת1/). להלן אסביר. 7. הנטל להוכיח את החריג, השימוש הבלתי מכוסה, מוטל על הנתבעת (ראה למשל את החלטת כב' השופטת שטרסברג-כהן בת"א (חי) 1194/81 אשתר נ' ציון קרטה ואח' פסקים מחוזיים תשמ"ו ג' ע' 281). 8. חובת הביטוח מוטלת בסעיף 2 ו3- לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל - 1970. סעיף 2 לפקודה מורה כי בכפוף להוראות הפקודה לא ישתמש אדם ולא יגרום ולא יניח לאחר להשתמש ברכב מנועי אלא אם יש על שימושו שלו או של האחר באותו רכב פוליסה בת תוקף על פי דרישות הפקודה. סעיף 3(א)(1) מורה כי פוליסה על פי דרישות הפקודה היא פוליסה המבטחת את בעל הרכב והנוהג בו מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב המנועי או עקב השימוש בו. סעיף 3(א)(2) מורה כי, על הפוליסה לבטח את בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים. עניינו של סעיף 3(א)(1) בביטוח אחריות ועניינו של סעיף 3(א)(2) בביטוח אישי. סעיף 3(ב) לפקודה מורה כי, המבוטח בביטוח לפי ס"ק (א)(2) - קרי, המבוטח בביטוח אישי, יהא זכאי לפיצוי כפי שהיה זכאי לקבל נפגע אחר על פי חוק הפיצויים. עניינו של מקרה זה הוא בתובעת שנהגה בהיתר מבעל הרכב ונפגעה בתאונת דרכים. למרות שחובת הביטוח מטילה במקרה של ביטוח אישי חובת כיסוי מפני כל נזק גוף שנגרם לנוהג בהיתר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, קבע בית המשפט העליון כי חוק הפיצויים אינו כולל כל הוראה מפורשת לפיה מוטלת חובה על המבטח ליתן לפונה אליו כיסוי מלא. המחוקק לא התכוון להטיל על חברת הביטוח חבות מעבר למה שזו היתה מוכנה ליטול על עצמה עקב ההתקשרות הביטוחית (ראה ע.א. 420/83 אשור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פד"י מ"ד 2 ע' 627 בע' 640 (להלן- עניין אשור) וכן ע.א. 90/82 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' שעבי ואח' פד"י ל"ח 4 578 בע' 581, הנזכר בעניין אשור. בעניין אשור מציין כב' הנשיא השופט ברק, כי דרכו של חוק הפיצויים אינה כדרכו של חוק הביטוח הלאומי וכי במסגרת ההסדר הקיים "הוטלו הסדרי הביטוח על חברות הביטוח המסחריות כפי שהיה הדבר לפני חקיקתו של חוק הפיצויים. במסגרת הסדר זה ממשיכה לחול התפישה הקודמת, לפיה חברת הביטוח אינה חייבת ליתן כיסוי "מלא" וחבותה שלה נקבעת אך על פי הפוליסה שהיא מוציאה, הלכה למעשה" (ראה שם, ע' 644-5). מוסיף כב' הנשיא ומציין כי, יש לפרש את חוק הפיצויים ואת פקודת הביטוח תוך נסיון לקיים הרמוניה חקיקתית ביניהם כאשר לכל אחד מהחיקוקים יינתן תפקידו שלו בתבנית החקיקה הכוללת (שם, ע' 645). משמצא בית המשפט כי אין חברת הביטוח חייבת ליתן תמיד ביטוח "מלא" עלתה לדיון השאלה, האם כל הגבלה או "חסר" תופסים או שמא יש התניות שחברת הביטוח אינה רשאית לעשות ולעיתים אף אין להניח כי ביקשה או נתבקשה לעשות. בעניין אשור, קבע בית המשפט כי, יש להבחין בין שני סוגי פוליסות חלקיות או חסרות. האחד, בו קיום התנאים המגבילים את אחריות המבטח הוא בשליטת ובמודעות בעל הפוליסה, והשני, בו אין בעל הפוליסה שולט על קיום התנאים המגבילים. מסקנתו היתה כי מקום שבעל הפוליסה מחזיק בידו פוליסה הכוללת הגבלה או תנאי שקיומם אינו בשליטתו, אין בידו פוליסה הממלאת אחר דרישות החוק ובשעה שהוא נוהג עם פוליסה כזו, הוא מבצע עבירה פלילית (שם, ע' 647). מציין כב' הנשיא כי החריג בפוליסה לפיו אין חברת הביטוח אחראית לנזק הנגרם בתאונת דרכים שנדונה שם אינו עולה בקנה אחד עם דרישת פקודת הביטוח וחוק הפיצויים. משמדובר בהגבלה שאינה מצויה בשליטת בעל הפוליסה, מתבקשת המסקנה כי אין לחריג זה תוקף ויש להתעלם ממנו. יצויין כי בפקודת הביטוח עצמה נזכרים תנאי פטור שאינם תופשים כלפי צד ג' (ס' 14 ו15- לפקודה). במקרה שבפני, מדובר במקרה של פגיעה עצמית של הנוהג ברשות בעל הפוליסה. בספרו, מציין המחבר, השופט ריבלין, כי "שוויון המעמד" בין המבוטח שנפגע בעצמו לבין נפגעים שהינם בגדר צד שלישי ממתינה להכרעת המחוקק או לפסיקת בית המשפט העליון (ראה ריבלין, תאונת הדרכים גדין הוצאה לאור, תש"ס - 1999 ע' 18). בהיות בתי המשפט ערים לאי ההתאמה בין חובת הביטוח מפני כל חבות שמטילים פקודת הביטוח וחוק הפיצויים לבין העדר חיובה של חברת הביטוחליתן כיסוי מלא שיסודו בבסיס המסחרי לקשר החוזי הביטוחי, נוהגים בתי המשפט לפרש בצמצום את אותן הגבלות שהינן בעלות תוקף (ראה רבלין, שם, ע' 19). ביטויים לפירוש בדרך זו מצויים בהלכת הרשות הראשונית (ראה למשל א. ע"א 5436/95 קרנית נ' צור שמיר פד"י נ"א 3 ע' 271) בפירושה של ההגבלה לעניין הסעה בשכר (ראה ע"א 559/91 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' עיסא ואח' פד"י מ"ז 3 ע' 788) ובפירושה של ההגבלה לעניין מטרות השימוש (ת"א (חי) 1194/87 אשתר נ' קרטה פסקים מחוזיים תשמ"ו ג' ע' 281 - לעניין פירושה של מטרה חברתית). על כלל פרשני זה להנחותנו גם בעניין פירושה של הגבלת מטרת השימוש הנדונה במקרה שבפני. אפנה עתה לבדיקת הגבלה זו בנסיבות המקרה הנוכחי כפי שהוכחו. 8. כאמור, בעל הפוליסה הוא סעדיה גור אש, חבר המושב בו חברים גם התובעת ובעלה. בעדותה מסרה התובעת כי הטרקטורון הוא של סעדיה גור אש וכי קיבלה את הטרקטורון לשימושה מבעלה (ע' 40). הנתבעת אינה חולקת על כך שהשימוש שעשתה התובעת בטרקטורון, במהלכו ארעה התאונה, נעשה ברשות בעל הפוליסה ואינה טוענת להעדר כיסוי מאחר ומדובר ברשות משנית. הלכה היא אכן כי די במתן רשות ראשונית על ידי בעל הרכב לשימוש ברכב, שימוש המכוסה על ידי הפוליסה, כדי שהנוהג ברשות מקבל הרשות הראשונית יהיה מכוסה (ראה ע"א 5436/95 קרנית נ' צור שמיר ואח' פד"י נ"א 3 ע' 271 ע"א 494/89, אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פד"י מ"ו 3 ע' 397, ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה פד"י ל"ט 4 ע' 821, ע"א 76,56/84 אלחדד נ' סלהב פד"י מ"א 2 582). מי שנהג בטרקטורון לבית התובעת היה בעלה שנהג בו ממרכז המזון הביתה, ולאחר מכן, אל מרכז המזון, נסיעה בה הסיע את התובעת. התובעת חזרה לביתה ממרכז המזון, כשהיא נוהגת בטרקטורון ובמהלך נסיעה זו ארעה התאונה. 9. תעודת הביטוח אינה מפרשת מהו מקצועו או עיסוקו של בעל הפוליסה. הצעת הביטוח של בעל הפוליסה לא הוגשה כראיה. מדברי סוכן הביטוח של בעל הפוליסה עולה כי הביטוח שנעשה על פי ת1/ הוא הסוג היחידי שנעשה אותה תקופה כביטוח חובה לטרקטורונים (ע' 17). 10. הגבלת השימוש בעניין מטרות חברתיות ופרטיות נבחנת מנקודת מבטו של המשתמש, קרי, התובעת. החריג הדן ב"מטרות חברתיות ופרטיות" לא הוגדר בתעודת הביטוח או במקום אחר. במצב זה תפעל אי הבהירות לטובת המבוטח או התובעת במקרה זה, וראה ת"א (חי) 1184/81 הנ"ל בע' 284. גם אם התובעת הינה בעלת משק ועיסוקה הוא בחקלאות, לא נובע מכך כי יש בהכרח לראות את נסיעתה על הטרקטורון בחזרה לביתה לאחר שנסעה עם בעלה על כלי זה אל מרכז המזון כבעלת אופי עיסקי. בעניין ההגבלה בנושא נסיעה בשכר לא רואים בתי המשפט בעצם העובדה שמשתלם סכום כסף על ידי הנוסעים או צד ג' לבעל הרכב לשם כיסוי הוצאותיו צידוק לפטור מאחריות המבטח ויש להראות כי נתקיימו אלמנטים עסקיים בהפעלת הרכב, עניינים הכרוכים באופי הנסיעה כדי לקיים את תנאי הפטור (ראה ע.א. 559/91 הנ"ל, שם ע' 791). במקרה שבפני, מדובר בנסיעה בתוך תחומי המושב, נסיעה ממרכז המזון, שם היה, כך נראה, על בעלה של התובעת להימצא, לבית התובעת. מדובר בנסיעה שמשמעה מעבר ממקום למקום. יוער, כי במהלך נסיעה זו, ביקרה התובעת בסעיף הדואר ולאחר מכן המשיכה בנסיעתה ובשלב זה ארעה התאונה. הביקור בסעיף הדואר תומך אף הוא בראיית הנסיעה כנסיעה למטרה חברתית/פרטית. לדעתי, אין בכך שהתובעת היתה בעלת עיסוק חקלאי משלה כדי להפוך כל נסיעה בתחומי המושב, נסיעה שעניינה מעבר ממקום למקום, לנסיעה שמטרתה הינה עיסקית. נסיעה שעניינה החזרת הטרקטורון הביתה, אינה הופכת בתוקף כך לנסיעה עיסקית. עוד יצויין, כי בנסיעתה של התובעת לא היה כל סיכון מיוחד מבחינת המבטח, אף לא סיכון חקלאי. הנסיעה לא יצרה תוספת סיכון למבטח. נראה לי כי נכון לראות בנסיעה בנסיבות שהוכחו משום נסיעה במסגרת מטרה חברתית או פרטית של התובעת. 11. גם לו סברתי כי התקיימו במקרה זה שתי מטרת שימוש, חברתית-פרטית ועיסקית במסגרת עיסקה של התובעת, נכון היה, לדעתי, לראות את המרכיב החברתי/הפרטי כמטרה העיקרית (ראה לעניין מטרה עיקרית ומשנית את ע"א 656/76 צור חברה לביטוח בע"מ נ' מוסקוביץ פד"י ל"ב 2 ע' 330). אוסיף, כי אין בכך שהביטוח הלאומי הכיר במקרה כתאונת עבודה כדי להפוך את הנסיעה הנדונה כאן לנסיעה לצורך עיסקה של התובעת במובן הנדון בפסק דין זה. תכליתו של חוק הביטוח הלאומי שונה היא מתכלית פקודת ביטוח רכב מנוע, ואין מקום לטענה לפיה מה שיחשב נסיעה מהעבודה לצורך הביטוח הלאומי ייחשב כנסיעה למטרה עיסקית לצרכי פקודת הביטוח. 12. לעיל צויין, כי הנתבעת אינה חולקת על כך שהתובעת ביצעה את הנסיעה הנדונה ברשות בעל פוליסה. לפי דוקטרינת הרשות הראשונית, די במתן רשות ראשונית על ידי בעל הרכב המכוסה על ידי פוליסת ביטוח וכל סטייה או חריגה מאוחרת מן הרשות שניתנה אינה גורעת ממהות הנהיגה במסגרת הפוליסה. בעניין ע"א 494/89 אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פד"י מ"ו 3 ע' 397 מציין כב' השופט אור כי על סמך הרשות הראשונית מוכנה דוקטרינה זו להניח שגם סטייה או חריגה מההרשאה הראשונית נכללת במסגרת אותה שות ובלבד שאין מדובר בסטייה או חריגה קיצונית במיוחד (שם, ע' 400). מוסיף בית המשפט בעניין זה, כי מסירת הנהיגה לצד שלישי בניגוד למותר, איננה שונה במהותה מחריגה אחרת מהרשאה המוצאת ביטויה בסטייה ממסלול הנסיעה או ממטרתה (שם ע' 400). לעיל ציינתי, כי לדעתי, יש לראות מקרה זה כנסיעה לצרכים חברתיים-פרטיים של התובעת. גם לו נכון היה לראותה כנסיעה למטרה חברתית/פרטית כזו ובאופן משני למטרה עיסקית הרי מכח הלכה זו, לו היה מוכח כי הרכב נמסר למטרה חברתית פרטית בלבד, וארעה חריגה במעשי התובעת במובן שהשתמשה ברכב גם למטרה עסקית, היה נכון לראות את הנסיעה, למרות סטייה ממטרתה, ככלולה בגדר הראשות הראשונית. 13. התובעת טוענת בסיכומיה, כי מקצועו של בעל הפוליסה הוא חקלאות. אמנם, עיסקו של בעל הפוליסה לא הוכח פוזיטיבית, אך בהעדר ראיה אחרת, מאחר והינו בעצמו חבר מושב, נכון לצאת מהנחה שהינו בעצמו חקלאי. הטרקטורון נמסר על ידי בעל הפוליסה לשימוש בעלה של התובעת ולשימושה של התובעת עצמה (בין ישירות ובין באמצעות בעלה). מרקם החיים החברתיים במושב כולל מרכיב של עזרה הדדית ושיתוף. בהעדר ראיה אחרת, אין לאמר כי גם אם נסיעתה של התובעת היתה למטרה עיסקית שלה, הרי לא בוצעה מסירת הכלי לרשותה ולרשות בעלה במסגרת מטרה חברתית של בעל הפוליסה (ראה ת"א (ב"ש) 367/81 מלכה אשל ואח' נ' הסנה פסקים מחוזיים תשמ"ד ב' ע' 363). המבטחת ידעה מהו עיסקו של בעל הפוליסה ואף כי הינו חבר מושב. אורח החיים החברתיים במושב כולל מרכיב מרכזי של שיתוף ועזרה הדדית. נראה לי כי מקום שמושאל כלי המשמש חבר מושב לצרכי עבודה במושב, לחבר מושב אחר, נכון לראות בהשאלה כזו משום השאלה הנמצאת במסגרת מטרה חברתית של בעל הפוליסה וייתכן גם במסגרת עסקו של בעל הפוליסה. 14. בהקשר זה אציין כי בטופס ההודעה על תאונת הדרכים (ת2/) שנערך מטעם בעל הפוליסה, המבוטח, בחלק הנוגע לפרטים על הנהג בעת התאונה מצוין כי עיסוק הנהג (התובעת) הוא "חקלאית + עקרת בית" ולשאלה האם הועסק הנהג בשעת התאונה ב"שירותך ולפי הוראותיך" מצויין "כן". הנתבעת לא הביאה ראיות בדבר עיסוקו ומקצועו של בעל הפוליסה ולא הביאה כל ראיה לסתירת האמור בהודעה על נסיבות הנסיעה במהלכה ארעה התאונה ואף לא הזמינה את בעל הפוליסה למתן עדות. במצב זה, גם לולא סברתי כי הנסיעה היתה למטרה חברתית/פרטית בלבד ולו התקיימה גם מטרה משנית עסקית של התובעת לא היה נכון לקבל את טענת הנתבעת כי הנסיעה לא היתה למטרת עיסוקו או מקצועו של בעל הפוליסה. 15. אשר על כן, מסקנתי היא, כי הנסיעה במהלכה נפגעה התובעת מכוסה בביטוח שהעמידה הנתבעת לבעל הפוליסה. מכאן, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום המוסכם על פי ההסדר בין הצדדים פ1/. 16. התוצאה אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת, "אררט" - חברה לביטוח בע"מ, לשלם לתובעת, הגב' שרה X, סכום של 350,000 ש"ח בתוספת ריבית כחוק והפרשי הצמדה מ 20.9.01- ועד לתשלום בפועל. הסדר דיונידיוןשאלת החבות