דחיה על הסף מחמת השתק עילה

המשיבים טוענים, שיש לדחות התובענה על הסף מחמת השתק עילה. בבקשה זו, עותרים המשיבים לסילוק התובענה שבכותרת על הסף, מחמת מעשה בית דין (להלן: "הבקשה"). 1. השתלשלות האירועים: א. המבקשים, תושבי וחברי המשיב 1 (להלן: "המושב"), מופיעים במאזני המושב לשנת 1991 כחייבים. המשיבים 4-2, אף הם תושבי וחברי המושב, מופיעים במאזני המושב לשנת 1991 כבעלי יתרת זכות (להלן: "החברים הזכאים"). המשיבה 5 (להלן: "הסוכנות") הינה נושה של המושב. ב. המבקשים, הכופרים בחובותיהם למושב, פנו לרשם האגודות השיתופיות בבקשה למינוי בורר שיכריע בטענותיהם כלפי המושב. כבורר מונה עו"ד יוסף ברוכשטיין (להלן: "הבורר"). ביום 1.12.94 נתן הבורר פסקי בוררות המכריעים בסכסוך שבין המושב למבקשים (דוגמה לפסק בוררות צורף כנספח "ה" לתובענה, להלן: "פסקי-הבוררות"). ביום 19.12.94 אושרו פסקי הבוררות על ידי רשם האגודות השיתופיות. ג. בין לבין, ביום 10.11.94, נשלחו למבקשים הודעות מטעם המנהלה להסדרים במגזר החקלאי בע"מ (להלן: - "המינהלה"), ובהן הודעות על חובם, לכאורה, למושב בהתאם למאזני 1991. המבקשים הגישו השגות למשקם עפ"י חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992, עו"ד יורם וסרצוג (להלן: "המשקם"). בהשגות אלו עתרו המבקשים שהסדרת חובם תבוצע בהתאם למה שנקבע בפסקי הבוררות. ד. ביום 30.4.97, דחה המשקם את בקשת המבקשים לראות בפסקי הבוררות בסיס להסדר חובם למושב, מאחר שלאור סעיף 7 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), היה הבורר משולל סמכות עניינית. עוד קבע המשקם בהחלטתו, שלכל אחד מהמשיגים (המבקשים דכאן) תינתן הזכות לקיום דיון בהשגתו (נספח "ז" לתובענה, להלן:" החלטת הדחיה"). ה. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' אבידע), תובענה נגד המשיבים 4-1 (להלן: "המשיבים"), במסגרתה עתרו לביטול החלטת המשקם מיום 30.4.97 (ה"פ 4120/97). בפסק הדין מיום 7.7.98, דחתה השופטת הנכבדה את התובענה על הסף, מן הטעם שהחלטת המשקם אינה "פסק משקם" כמשמעו בסעיף 28 לחוק ההסדרים. ו. ביום 14.6.99, הגיעו הצדדים להסדר חובות עם המושב, במסגרתו זנחו הצדדים את טענותיהם ההדדיות. ביום 14.6.99, נתן המשקם, עו"ד אופיר כץ (להלן: "המשקם כץ"), תוקף של החלטה להסכמת הצדדים (להלן: "החלטת ההסדר"). ז. ביום 28.7.99, הגישו המשיבים ואחרים בקשה בה עתרו, בין היתר, לביטול החלטת ההסדר. בהחלטתו מיום 9.8.99, קבע המשקם כץ את הדברים הבאים: " לפנים משורת הדין אני מוכן לדון בשאלה האם ההחלטה ניתנת לביטול ובאילו תנאים וזאת בדיון שיתקיים במועד שיקבע על ידי המנהלה בכפוף לכך שכל אחד מהמבקשים (ביניהם המשיבים דכאן, ה.ג.) יפקיד בקופת המנהלה, סך של 5,000 ש"ח כל אחד. ההפקדה תעשה תוך 10 ימים מהיום." המשיבים 4-2 לא הפקידו הסכום הדרוש, וביום 3.6.01 פנו שוב בבקשה לביטול החלטת ההסדר. ח. ביום 18.7.01, קבע המשקם, עו"ד וסרצוג, שכל מי שיודיע בכתב שאין ברצונו לקיים את ההסדר יטופל העניין ישירות מולו, בכפוף להפקדת הסכום האמור בצירוף ריבית והצמדה תוך 30 יום. ט. ביום 9.1.02 התקיים דיון בפני המשקם בהעדר המבקשים. ב"כ המושב טען בדיון שההסדר אליו הגיעו הצדדים לאו בר ביצוע. בהחלטתו מיום זה, קבע המשקם שההסדר לא בוצע בפועל, והורה לב"כ המושב לבחון מקורות מימון חילופיים לביצוע ההסדר (נספח "א" לתובענה, להלן: "החלטת ביטול ההסדר"). י. ביום 7.2.02, הגישו המבקשים בקשה לביטול החלטת ביטול ההסדר. ביום 21.2.02, דחה המשקם בקשת ביטול זו, בקובעו שההסדר לא בוצע עד לשלב זה וכי המבקשים לא הראו כיצד יבוצע הסכם זה, על כן, אין כל טעם בהמשך הדיונים בעניין זה (נספח "ב" לתובענה, להלן: "ההחלטה בבקשת הביטול"). יא. בתגובה, הגישו המבקשים תובענה נוספת נגד המשיבים, לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ש' דברת), ובה עתרו לביטול ההחלטה בבקשת הביטול, מיום 21.2.02 (ה"פ 1059/02). בהחלטתה מיום 2.12.02, דחתה השופטת דברת את התובענה בקובעה שההחלטה נשוא התובענה אינה פסק סופי, ועל כן אין למבקשים זכות לפנות לבית המשפט בגינה (החלטת השו' דברת צורפה כנספח "יב" לתובענה). בשולי פסק דינה (סע' 4 עמ' 7) כתבה השופטת הנכבדה את הדברים הבאים: "המשקם בהחלטות אותן מבוקש לבטל כלל לא התייחס לשאלה אם בסמכותו לבטל ההסדר אליו הגיעו הצדדים, לאור העובדה שהסדר זה קיבל תוקף של החלטה וטומן בחובו גם הסכם וגם החלטה של המשקם ואם כן מה הדרך לביטול החלטה זו, לאור קביעת המשקם, עו"ד אופיר כץ מיום 9.8.99 ולאור החלטתו הוא מיום 18.7.01. המשקם גם התעלם מהעובדה שלא היה למבקשים יומם בפניו טרם מתן ההחלטה בדבר ביטול ההסדר. הרצון לקצר הליכים אינו יכול לבוא על חשבון הפגיעה בזכות הבסיסית של זכות השימוע. טוב יעשה המשקם, אם ישקול הערות אלה טרם המשך ההליכים." יב. בתובענה שבפני, שהגישו המבקשים ביום 19.1.03, עותרים הם לבטלות החלטת המשקם, מיום 9.1.02 (החלטת ביטול ההסדר) והחלטתו מיום 21.2.02 (ההחלטה בבקשת הביטול). כמו כן, עותרים המבקשים שבית המשפט יורה שהחלטת המשקם כץ מיום 14.6.99, היא החלטת ההסדר, שרירה ותקפה. יג. ביום 20.3.03 התקיים דיון קדם משפט בפני. במסגרת דיון זה הצעתי לצדדים את ההצעה הבאה: התובענה תמחק ללא צו להוצאות.ב ב"כ המבקשים יפנה למשקם לקיום דיון בטענותיו. הדיון יתקיים כאילו לא ניתנו החלטות ב-9.1.02 ו-21.2.02. כל צד ישמור לעצמו כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו. לדיון שיתקיים בפני המשקם, תזומן גם באת-כוח הסוכנות.ו באשר לזהותו של המשקם, ב"כ המבקשים יפנה בענין למשקם עצמו ואם המשקם עצמו יסכים לפסול את עצמו, תמנה השופטת בדימוס ולנשטיין משקם אחר.נ הוצאות הליך זה ילקחו בחשבון במסגרת פסק המשקם שינתן, דהיינו, אם יסתבר שטענותיהם של המבקשים לגופו של ענין ידחו, ישאו הם גם בהוצאות הליך זה.ב יד. בהחלטתי מיום 24.3.03 הוריתי לצדדים להגיש הסדר דיוני לגבי לוח זמנים להגשת סיכומים בטענות המקדמיות. טו. הצדדים סיכמו טענותיהם, וב"כ הסוכנות הודיעה שמרשתה מצטרפת לסיכומי המשיבים 4-1. 2. דיון והכרעה: א. המשיבים טוענים, שיש לדחות התובענה על הסף מחמת השתק עילה. לדעתם, תובענת המשיבים בה"פ 1059/02 זהה לתובענה דנן. המשיבים מפנים לתובענה בה"פ 1059/02 (נספח "א" לסיכומי המשיבים) וטוענים שעילות התביעה שנטענו בתובענה דנן, מהוות העתק של עילות התביעה שם. אף הסעדים שנתבקשו שם זהים לאלה שנתבקשו כאן, קרי ביטול החלטות המשקם מיום 9.1.02 ומיום 21.2.02 מכוח סעיף 28 לחוק ההסדרים ואישרור החלטת המשקם כץ מיום 14.6.99. המשיבים מציינים שהמבקשים לא הגישו ערעור על פסק הדין בה"פ 1059/02, ומדגישים שבית משפט זה אינו ערכאת ערעור על בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ב"כ המבקשים טוען, לעומת זאת, שהמבקשים 10 ו- 13 לא היו צד להליך בה"פ 1059/02 ועל כן אפילו יקבע שקיים מעשה בית דין, אין הם כבולים בו (בנקודה זו אעיר, שאף המבקש 12 אינו מופיע בתובענה שהוגשה במסגרת ה"פ 1059/02, אולם ב"כ המבקשים לא טען זאת). לגופה של טענה סובר ב"כ המבקשים, שבעוד שה"פ 1059/02 נסמכה על סעיף 28 לחוק ההסדרים, הרי שבתובענה דנן "העילות הן צווים הצהרתיים וצווי עשה, הא ותו לא". לדעת ב"כ המבקשים, שוני זה בין עילות התביעה מוציא את התביעה דנן מתחום מעשה בית דין. עוד הוא טוען, שפסק דינה של כב' השופטת דברת נגע למחסום פרוצדורלי, ואין בהכרעה שם משום הכרעה שיפוטית לגופן של טענות המבקשים, שכן הדבר כלל לא נדרש. ב"כ המבקשים מפנה לספרה של ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991 הוצאת רמות) (להלן: "זלצמן") בעמוד 11 ממנו מבקש הוא ללמוד שלתובע שמורה הזכות לחזור לבית המשפט, הגם שתביעתו נדחתה, אם דחיה זו נעוצה בטעמים טכניים. מוסיף וטוען ב"כ המבקשים, שאף כב' השופטת דברת, בסוף פסק דינה, התייחסה לפגיעה בזכויות המבקשים, והמליצה למשקם לשקול הערותיה טרם המשך ההליכים. לטענת ב"כ המבקשים, התעלמותו של המשקם מהערות כב' השופטת דברת, וכן "שינוי הנסיבות" מצדיקים מתן הזדמנות נוספת למבקשים במסגרת תובענה זו בעילות אחרות. ב. האם מתקיימת זהות עילות בין שתי התביעות? כך נאמר מפי כב' השופטת פרוקצ'יה (הגם שדעתה דעת מיעוט, הדברים המצוטטים להלן נאמרו על דעת כל המותב) בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' (לא פורסם) (פסק דין מיום 21.7.03, להלן: "עניין זיסר") (פסקה 10): " מבחן "זהות העילות" בהקשר לעקרון מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, וזאת גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת (ע"א 219/87 רחמני נ' שמש, הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"י מג(3) 489 פיסקה 5). בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פד"י כב(2) 561, 593 הבהיר הנשיא אגרנט: "אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא ביסודה זהה, אך התביעה השניה מכילה פרט או פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי במשפט השני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה בית דין". הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בענין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בענינים שכבר נדונו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור, בנין ופיתוח, פד"י נה(4) 18, 24; זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א, 31; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים (טרם פורסם)). אמת המבחן לשאלה אם קימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות. (ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שריבר, פד"י מז(2) 441, 450; זלצמן, שם, עמ' 50; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש, פד"י לח(4) 797, 801)." העניין העומד להכרעה במסגרת התובענה שבפני הינו שאלת תקפותן של החלטות המשקם במיום 9.1.02 ו- 21.2.02. העניין שעמד להכרעה בפני כב' השופטת דברת בה"פ 1059/02 הוא כמאמרה בסעיף 1 לפסק דינה: "התביעה שבפני נוגעת להחלטות המשקם, עו"ד יורם וסרצוג מיום 9.1.02 ומיום 21.2.02 שביטולן מבוקש." בסעיף 56 לבקשה לבטול פסק משקם, הלא היא ה"פ 1059/02 (עמוד 7 לנספח "א" לתשובת המשיבים לתובענה), כתב ב"כ המבקשים: 56.1 המשקם לא היה מוסמך לבטל את החלטת המשקם... ולפיכך הוא חרג מסמכותו; 56.2 המשקם לא העניק למבקשים הזדמנות לטעון טענותיהם ו/או להביא ראיותיהם; 56.3 החלטות המשקם נוגדות לתקנת הציבור 56.4 בהחלטות המשקם וסרצוג טמונה טעות גלויה על פניה. בתובענה שבפני נאמר בסעיף 6 כך: 6.1 החלטות כב' המשקם מיום... ניתנו שלא כדין. 6.2 ההחלטות הינן בלתי חוקיות, תמוהות שהטעויות בהן רבות, מרובות וזועקות לשמים. 6.3 ... 6.4 כב' המשקם לא קיבל כל בקשה לבטול ההסכמה מיום ... וקיים דיון בעניין מבלי זימון המבקשים ?! 6.5 ... 6.6 כב' המשקם, מן הסתם, לא נתן זכות טיעון למבקשים לא קיים כל דיון משפטי וגרם לעוול משפטי כבד למבקשים. 6.7 כב' המשקם ביטל, הלכה למעשה את החלטת המשקם מיום 14.6.02 שלא כדין וללא סמכות." רואים אנו איפוא, ששתי התובענות עוסקות בעניין אחד. בנקודה זו יצויין, שהעובדה שהסעדים המבוקשים כאן, נסמכים על סמכות בית משפט זה ליתן צווים הצהרתיים, אינה הופכת את עילות התביעה, שכאמור המבחן לזהותן רחב, לעילות שונות. אפילו נאמר שבתובענה דנן, קיימים טיעונים שאינם מצויים בה"פ 1059/02, הרי מאחר שלא הייתה כל מניעה לכללם כבר בעת הגשת התובענה שם, אין בכך כדי להפוך העילות לשונות. ברם, לכאורה, צודקים המבקשים בטענתם לפיה בה"פ 1059/02, לא נתן בית המשפט פסק דין לגופן של טענות, ועל כן לא חל לכאורה השתק עילה. אלא, שהמבקשים לא דקו פורתא. אומנם, ככלל, נדרשת ההכרעה בעילת התובענה הראשונה להיות לגופן של טענות, שכן רק כך קם לו הצידוק לחסימת בעל הדין שהיה לו יומו בבית המשפט. אולם, יש לבחון בעניין זה מהו הטעם לדחיית התובענה הראשונה, ולעניין זה, יפים דבריה של ד"ר זלצמן בספרה (עמוד 311): "המצב השני, כאמור, הוא כאשר נוצרה מניעות מסויגת עקב דחיית התובענה, לאמור, התובע מושתק מלחזור ולתבוע על-פי אותה עילה כל עוד לא הוסר טעם ההכרעה הדוחה את התובענה הראשונה. אך משחלף או חדל נימוק הדחייה, אין מניעה שהתובע יגיש תביעה חדשה המושתת על אותה עילת-תביעה.... כך, למשל, כאשר נדחתה התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות שיפוט עניינית או מקומית. פסק-הדין מהווה מעשה-בית-דין לעניין הקביעה בשאלת חוסר סמכות השיפוט, העניינית או המקומית, של בית-המשפט לדון בתובענה שנדחתה, ואין בעלי-הדין - התובע או הנתבע - יכולים עו ד להתכחש לה או לטעון נגדה. אך אין בקביעה זו כדי למנוע בעד התובע מלהגיש תובענה אחרת בשל אותה עילת-תביעה לבית-משפט מוסמך, שיהיה חייב לדון בה לגופו של עניין." בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה את תובענת המבקשים שם, מן הטעם של חוסר סמכות עניינית. למעשה קבעה כב' השופטת דברת, שאין בנמצא פורום לו נתונה סמכות לדון בהחלטות ביניים של משקם. מצב זה לא השתנה עת הגישו המבקשים תובענה זו, ועל כן ניתן לומר שהגם שלא הוכרעו השאלות לגופה של מחלוקת בה"פ 1059/02, עומד מול המבקשים מחסום העילה. אף על פי שדי בכך כדי לדחות התובענה, לא אעשה מלאכתי קלה ואבחן אף את טענת השתק הפלוגתא. ג. עוד טוענים המשיבים, שהמחלוקת העולה במסגרת התובענה דנן, בשאלה האם החלטות המשקם נשוא התובענה מהוות פסק משקם המקים זכות לתקיפתו בבית המשפט אם לאו, הוכרעה במסגרת פסק הדין בה"פ 1059/02. לדעת המשיבים, הכרעה זו הייתה חיונית לדחיית התובענה שם, בין אותם צדדים, תוך שהיה למבקשים יומם בבית המשפט. ב"כ המשיבים מדגישים שכב' השופטת דברת הכריעה בתובענה לאחר שהמבקשים השמיעו טענותיהם הן בעל פה והן בכתב. בית המשפט המחוזי בבאר שבע הכריע, לטענת ב"כ המשיבים, באופן מלא בפלוגתא שבמחלוקת ועל כן דין התובענה דנן להידחות מחמת קיומו של השתק פלוגתא. ב"כ המבקשים סבור שדי בעובדה שבין המבקשים, מצויים כאלה שמעשה בית דין אינו חל עליהם, כדי לדחות את טענת השתק פלוגתא. עוד הוא טוען שבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לא הכריע במחלוקת במלואה, כטענת המשיבים, שכן דחיית התובענה שם נעשתה על בסיס העדר סמכות עניינית. ד. אף לשאלת השתק הפלוגתא התייחסה כב' השופטת פרוקציה בעניין זיסר לעיל (פסקה 12 לפסק דינה): "כלל השתק הפלוגתא קובע כי אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם בפירוש או מיכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, אפילו קימת אי זהות בין עילות שתי התביעות (קלוז'נר נ' שמעוני, שם, 583-4). הדגש לעניין זה הוא במניעות דיונית להעלות להכרעה פלוגתא שנדונה והוכרעה בין אותם צדדים בהליכים קודמים (זלצמן, שם, עמ' 137). ארבעה תנאים נדרשים לצורך קיום השתק פלוגתא: זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים.ו קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים.נ סיום ההתדיינות בהכרעה מפורשת או מיכללא של בית המשפט בקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.ב ההכרעה בפלוגתא חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה להבדיל מהכרעה שולית שאינה נחוצה לבסיס פסק הדין (זלצמן, שם, עמ' 141; ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס, פד"י נד(1) 642)." ה. בה"פ 1059/02 הכריע בית המשפט במחלוקת הצדדים בעניין מעמדן של ההחלטות המשקם, וקבע שמדובר בהחלטות ביניים, ולא בפסק משקם. בהמשך קבעה השופטת הנכבדה, שעל פי ההלכה הפסוקה, אין לבית המשפט סמכות להתערב בהחלטות ביניים אלו ועל כן דין התובענה להידחות. פלוגתאות אלו, העולות במסגרת החלטה זו, הוכרעו בין הצדדים, לאחר שהתקיים דיון, לאחר שבית המשפט הכריע באופן פוזיטיבי במחלוקות, והכרעות אלה הן שהובילו לדחיית התובענה. לפיכך, מושתקים המבקשים מלטעון שהחלטות המשקם מהוות פסק סופי. ואולם, ב"כ המבקשים טוען כאמור, שתקיפת ההחלטות במסגרת התובענה דנן, אינה "זקוקה" לסופיות הפסק, שכן היא נסמכת על סמכות בית משפט זה ליתן צווים הצהרתיים הא ותו לא (ראו סעיף 4.8 לסיכומי המבקשים). כלומר, המבקשים, למעשה, אינם כופרים בהכרעה המחייבת לפיה החלטות המשקם נשוא תובענה זו מהוות החלטות ביניים, שאינן ניתנות לתקיפה באמצעות סמכות בית המשפט לפי סעיף 28 לחוק ההסדרים, אלא שסוברים הם שסמכותו של בית משפט זה ליתן צווים הצהרתיים, גוברת על ההסדר הקבוע בחוק ההסדדים באופן המתיר לבית משפט זה לבטל החלטות משקם לפי חוק ההסדרים, שלא על פי ההסדר המשפטי שבחוק זה (ראו סעיף 5.2 לסיכומי המבקשים, והשוו לסעיף 7.6 לכתב התובענה, בו עותרים המבקשים שבית משפט זה יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 28 לחוק ההסדרים). ו. האומנם רשאי בית משפט זה להיזקק לביטול החלטות המשקם בדרך של פסק דין לצווי עשה וצווים הצהרתיים, לאחר שנקבע שאין מדובר בפסק סופי? סבורני שלא. חיזוק לדעתי זו, מצאתי דווקא בפסק הדין בע"א 6330/99 משה יערי ו-66 אח' נ' כפר ביאליק , תק-על 2001(2) 291, אותו בקשו המבקשים, לצרף, באיחור, כאסמכתא לסיכומיהם. וכך נאמר שם מפי כב' השופט י' זמיר (פסקה 4 לפסק הדין): "סעיף 27 לחוק ההסדרים קובע כי על פסק המשקם יחולו הוראות שונות של חוק הבוררות. בין היתר, על פסק המשקם חל סעיף 21 לחוק הבוררות. סעיף זה קובע כי הפסק מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין. ראו גם נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי (1991), עמ' 327 ואילך. כלומר, הפסק מחייב את האגודה, ובהתאם לכך, החוב של המשיבים לאגודה, כפי שנרשם בספרי החשבונות של האגודה, נמחק. לכן, מבחינה מעשית, אם המערערים מבקשים להיפטר מן ההסכם, כך שהחוב של המשיבים יחזור להיות כפי שנרשם בספרי החשבונות של האגודה, עליהם להיפטר גם מפסק המשקם. באיזו דרך? סעיף 28 לחוק ההסדרים מתווה את הדרך לביטול פסק משקם: בקשה לביטול הפסק באחת העילות המפורטות בסעיף זה. אולם המערערים לא הלכו בדרך שהותוותה בסעיף 28 לחוק ההסדרים. הם העדיפו, ביודעין ובכוונה, דרך של המרצת פתיחה לקבלת הצהרה שההסכם בטל. בהמרצה הם לא הסתמכו על סעיף 28 לחוק ההסדרים, ואפילו לא הזכירו אותו, כאילו אין הוא שייך לענין כלל ועיקר. לכן יש לברר תחילה אם ההליך בו נקטו המערערים יכול להוביל אותם אל הסעד המבוקש." ובהמשך (פסקאות 6-7): "אין ספק כי הדרך שהותוותה בסעיף 28 לחוק ההסדרים היא דרך המלך לביקורת של בית המשפט על פסק משקם שניתן לפי חוק זה. ולא בכדי התווה החוק דרך זאת, והגביל אותה לרשימה מצומצמת של עילות, המפורטות אחת לאחת בסעיף 28. הכוונה הברורה של החוק היא, לחזק את הסופיות של פסק המשקם, באמצעות צמצום הביקורת השיפוטית על הפסק, כפי שנעשה בחוק הבוררות לגבי פסק בוררות. ראו דברי הסבר להצעת חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1991, ה"ח 2092, התשנ"ב, עמ' 93. כאמור, המערערים ציינו בכנות, כסיבה אחת לכך שהם לא הלכו בדרך שהותוותה בסעיף 28, כי הם חיפשו דרך אחרת שתאפשר להם ביקורת שיפוטית רחבה יותר על פסק המשקם. סיבה זאת פסולה מעיקרה. יהיה זה בניגוד לכוונה של חוק ההסדרים אם ניתן יהיה לפרוץ, בדרך עוקפת, את רשימת העילות שנקבעו בסעיף 28 לחוק. ... המסקנה היא, ככל שהמערערים מבקשים לבטל את פסק המשקמת, כי הם היו רשאים ואף חייבים ללכת בדרך שהותוותה בסעיף 28 לחוק ההסדרים. הדרך שהם בחרו ללכת בה היא דרך פסולה." יוצא מכאן, שאין לאפשר למבקשים לנסות לעקוף את ההגבלות שנקבעו בחוק ההסדרים, לפיהן, לא ניתן לתקוף החלטת ביניים של המשקם, באמצעות הגשת תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו ההחלטות בטלות. לסיכום, מנועים המבקשים בהשתק פלוגתא, מלטעון שהחלטות המשקם מיום 9.1.02 (החלטת ביטול ההסדר) מיום 21.2.02 (ההחלטה בבקשת הביטול) הינן פסק סופי וכן מנועים הם מלטעון שהחלטות ביניים אלה הינן מחוץ לטווח סמכותו של בית משפט זה. פועל יוצא של הכרעות אלה הוא, ולנוכח מסקנתי דלעיל, מנועים המבקשים מלנסות לתקוף את החלטות המשקם בדרך עקיפה באמצעות תובענה לפסק דין הצהרתי. ז. נותרנו, אם כן, עם טענת ב"כ המבקשים לפיה המבקשים 10 ו- 13 שלא היו צד לדיון בבית המשפט בבאר שבע, אינם כבולים להכרעות שם. ראשית, טענה זו דינה להידחות, מן הטעם שאין מקום ליתן למבקשים אלה, לתקוף החלטות ביניים של המשקם, בדרך עוקפת חוק ההסדרים. שנית, אפילו נאמר שלמבקשים עומדת הזכות להעמיד על מכונה את הטענה לפיה החלטות המשקם נשוא תובענה זו מהוות פסק סופי שלבית משפט זה סמכות לבטלו לפי סעיף 28 לחוק ההסדרים (סעיף 7.6 לכתב התובענה), עומד בפניהם מכשול הזמן, כפי שיפורט להלן. ח. המשיבים טוענים שהמועד להגשת בקשה לביטול פסק משקם על פי סעיף 28 לחוק ההסדרים חלף ואף מטעם זה דין התובענה להידחות. ב"כ המשיבים טוען, שמאחר שסעיף 28 הנ"ל מפנה למועדים הקבועים בחוק הבוררות, וסעיף 27 לחוק זה קובע שבית משפט לא ייזקק לבקשה לביטול פסק בורר בחלוף 45 יום מיום מתן הפסק. המשיבים טוענים, שאפילו יקבע שהחלטות המשקם מיום 9.1.02 ומיום 21.2.02, מהווים פסקי משקם, הרי שדין התובענה להידחות שכן ממועדים אלה חלפה למצער למעלה משנה, מבלי שניתן הסבר לכך או שהוגשה בקשה להארכת מועד. המבקשים טוענים מנגד, שמאחר ועילת התובענה נובעת מסמכותו הטבועה של בית משפט זה ליתן הסעד המבוקש, להבדיל מסעיף 28 לחוק ההסדרים, אין המועדים הקבועים בחוק זה מחייבים אותם. כאמור, מנועים המבקשים שהיו צד להליך בבית המשפט בבאר שבע מלהעלות פעם נוספת את טענותיהים ביחס להחלטות המשקם נשוא התובענה מפאת מעשה בית דין. המבקשים 10 ו- 13, שלא נכחו בהליך הקודם, יכולים אם כן להסתמך על חוק ההסדרים (ראו שוב הסעד המבוקש בסעיף 7.6 לכתב התובענה), אלא שאז תביעתם צריכה להיות מוגשת בתוך 45 ימים מיום מתן פסק המשקם. מאחר שחלפו למעלה מ- 45 יום ממתן ההחלטות נשוא התובענה, דין התובענה להידחות (ראו סעיף 28 לחוק ההסדרים בצירוף סעיף 27 לחוק הבוררות). ט. לבסוף, טוענים המשיבים שפנייתם של המבקשים לבית המשפט, שלוש פעמים בשל אותה עילה מהווה ניצול לרעה של הליכי בית המשפט. מנגד טוענים המבקשים שדווקא שיקולי מדינות משפטית חייבו הגשת התובענה כעת, מבלי להמתין לסיום ההליכים אצל המשקם, וזאת כדי למנוע השחתת זמן לריק, אם יקבע שהחלטות המשקם ניתנו בחוסר סמכות. בשולי הדברים אוסיף שהגם שמבינה אני את מצוקת המבקשים, שהובילה לניסיונות החוזרים לקעקע את החלטות המשקם, כל עוד לא ניתן פסק סופי של המשקם, בנסיבות דנן, אין להם אלא להמתין לקבלתו ולהגיש בקשה לביטולו בסופו של תהליך (ראו לעניין זה: רע"א 546/03 הסוכנות היהודית לא"י נ' שדה תרומות - מושב עובדים של הפועמ"ז ואח' (טרם פורסם), החלטה מיום 11.9.03). 3. לנוכח האמור לעיל, אני דוחה את התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין, ומחמת חלוף המועדים להגשת בקשת הביטול. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 10,000 + מע"מ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.השתק עילהדחיה על הסףהשתק / דיני מניעות