זכויות עוזרת גננת

1. התובעת הועסקה על ידי הנתבעת כעוזרת גננת בגן X שבבעלותה בחולון, החל מספטמבר 92 ועד סוף אוגוסט 98. התביעה שבפני הינה, לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי נסיעה, דמי הבראה, הפרשי שכר מינימום והפרשות לקופת גמל. היקף המשרה 2. השאלה הראשונה העומדת להכרעה בתיק זה הינה, מה היה היקף משרתה של התובעת. בכתב התביעה טענה התובעת להיקף עבודה של 180 שעות (סעיף 10) בתצהירה משנה היא את גירסתה וטוענת, כי עבדה בהיקף משרה של 97% , דהיינו 41 שעות שבועיות. בחקירתה הנגדית מפרטת התובעת את שעות עבודתה במהלך השבוע שסיכומן מגיע ל- 41 שעות (עמ' 2 לפרוטוקול). התובעת מסתמכת על נספח ג' לתצהירה שהינו אישורה של הנתבעת על היקף עבודתה של התובעת בתקופה מחודש פברואר 98 ועד לחודש יולי 98. מדובר באישור למוסד לביטוח לאומי לצורך חישוב דמי אבטלה. נסיבות חתימתה של הנתבעת על אישור זה מתוארות על ידי גב' ברכה קופלמן הגננת האחראית בגן. לפי עדותה, לאחר פיטורי התובעת, הופיעה בגן בתה של התובעת ורד ובקשה ממנה לשנות ולתקן טופס שהיה מיועד למוסד לביטוח לאומי. גב' קופלמן התקשרה לתובעת ושאלה אותה מה לעשות. התובעת השיבה, כי רואה החשבון שלה ערך את הטופס ואין היא מסכימה לשנותו. לאחר לחצים של ורד, הסכימה הנתבעת כי גב' קופלמן תתקן את הטופס. (סעיף 9 לתצהיר גב' קופלמן. עמ' 4-5 לפרוטוקול). אני מקבל את גירסתה של הנתבעת לענין זה הנתמכת בעדותה, שלא נסתרה, של גב' קופלמן ועל כן, אין מקום להסתמך על נספח ג' לתצהיר התובעת בכל הקשור לקביעת היקף המשרה ושעות העבודה. יש לציין, כי מעיון בנספח ג' הנ"ל נראה שהוא תוקן ושונה ועל כן, הכחשתה של התובעת את האירוע המתואר בעדותה של גב' קופלמן,נדחית. לטענת הנתבעת בתצהירה (סעיף 16) עבדה התובעת בין 36 ל- 38 שעות שבועיות כשבארבעת החודשים האחרונים עבדה שעה שבועית נוספת. בחקירתה הנגדית חוזרת בה הנתבעת ומציינת, כי בשלושת החודשים האחרונים עבדה בין 39 ל- 40 שעות שבועיות. (עמ' 5 לפרוטוקול). גב' קופלמן בעדותה מפרטת את שעות עבודתה של התובעת מידי יום לפי דבריה נמצא,כי התובעת עבדה בהיקף של 39 שעות שבועיות ( עמ' 5 לפרוטוקול). לאור האמור ובעיקר בהסתמך על עדותה של גב' קופלמן, אני קובע, כי היקף עבודתה של התובעת היה 39 שעות שבועיות. הפרשי שכר מינימום 3. לא הובאה כל ראיה מטעם התובעת מה היה שכר העבודה בגין משרה מלאה כנהוג במקום העבודה כנדרש על פי סעיף 2 (א) לחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987. הואיל ולא מצאנו מקום להסתמך על נספח ג' לתצהיר התובעת, יש לחשב את שכר המינימום על פי המשרה המלאה בשיעור של 186 שעות חודשיות (סעיף 1 לחוק). התובעת זכאית להשלמת שכרה עד לגובה שכר המינימום עבור כל תקופת העבודה על סמך תלושי השכר לפי החישוב הבא: א. עבודה בפועל - 162 שעות חודשיות. ב. משרה מלאה תחושב לפי 186 שעות חודשיות. ג. התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום לפי חישוב של שכר מינימום לשעה. ד. לסכום המתקבל מידי חודש יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום מועד תשלום השכר ועד לתשלום בפועל. ה. בנתוני שכרה ברוטו של התובעת לא יכללו רכיבי "נסיעות" ו"הבראה" אולם יכללו רכיבי "גילום ניכויים" ו "תוספת יוקר". על מנת להבהיר את האמור לעיל ולהקל על הצדדים להלן דוגמא לחישוב הפרשי השכר לחודש יוני 98. א. משכורת בפועל 1,956 ₪. שכר שעה בפועל 12.07 ₪ = 162: 1,956 ₪. ב. שכר מינימום לחודש 2,609.18 ₪. שכר מינימום לשעה 14.03 ₪ = 186 : 2,609.18 ₪. ג. הפרשי שכר מינימום לשעה 1.96 ₪ = 12.07 ₪ - 14.03 ₪. הפרשי שכר מינימום לחודש יוני 98 317.52 ₪ = 162 X 1.96 ₪. לסך 317.52 ₪ יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מירבית מיום 1.7.98 ועד ליום התשלום בפועל. אינני מחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר הואיל ושוכנעתי, כי הסכום לא שולם בשל טעות כנה. על חלק מסכום זה חלה התיישנות. יש לציין, כי אינני מקבל את חישובי התובעת על פי הטבלה שצורפה כנספח ד' לתצהיר התובעת ולא את הטבלה שצורפה לסיכומי בא כח התובעת הואיל ואלו מבוססים על נתונים אשר נדחו על ידי (אחוזי משרה בשיעור 97% ו- 93%). ב"כ הנתבעת מצידו לא טרח להתייחס בסיכומיו לחישובי ב"כ התובעת או להציג חישוב אחר כלשהו. פיצויי פיטורים 4. א. בסעיף 3 לכתב ההגנה נטען, כי במשך מספר חודשים טרם פיטורי התובעת החלו להעלם מוצרי מזון וציוד מהגן. בסוף חודש אפריל 98 הודתה התובעת בפני הנתבעת ובפני מנהלת הגן, כי אכן גנבה מהגן מוצרי מזון לרבות ממתקים. לאחר שיחה עם התובעת ולחצים כבדים מצד בני משפחתה ועקב מחסור בכח אדם, הוחלט כי התובעת תמשיך בעבודתה בתנאי מפורש שלא תחזור על מעשיה. בסעיף 4 לתצהירה מציינת התובעת, כי התלונה שהוגשה נגדה במשטרה כאילו ביצעה גניבות, אין לה כל בסיס. בחקירתה הנגדית מכחישה היא כי היו גניבות, (עמ' 1 לפרוטוקול). בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת חוזרת הנתבעת ומפרטת את מעשי הגניבה של התובעת. לפי עדותה, מספר חודשים בטרם פיטוריה החלו להעלם מוצרי מזון מהגן ובחודש אפריל 98 הודתה התובעת בפניה ובפני שאר עובדי הגן בגניבת מוצרי מזון וממתקים. הנתבעת החליטה שלא לפטר את התובעת ובפועל מעשי הגניבה פסקו באופן מוחלט לאחר פיטוריה של התובעת ( סעיפים 6-3 ). בחקירתה הנגדית ( עמ' 5 לפרוטוקול) חוזרת הנתבעת ומציינת את מקרה הגניבה. גב' קופלמן בתצהירה ( שני סעיפי 5) מעידה, כי בסוף חודש אפריל 98 הודתה התובעת בפניה, בפני הנתבעת ובפני שאר עובדות הגן, כי אכן גנבה מוצרי מזון וממתקים מהגן. רק לאחר שיחה ותחנונים המלווים בבכי הסכימה הנתבעת שלא לפטרה. גב' קופלמן לא נחקרה כלל על נושא זה המוזכר במפורש בתצהיר עדותה הראשית. מהנתונים המפורטים לעיל אני קובע, כי יש ליתן אימון בגירסת הנתבעת הנתמכת בעדותה של גב' קופלמן, לפיה התובעת אכן הודתה בחודש אפריל 98 בגניבת מוצרי מזון וממתקים מהגן. ב. אין מחלוקת, כי הנתבעת לא פיטרה את התובעת לאחר הודאתה במעשי הגניבה. הפיטורים נעשו בסוף חודש אוגוסט 98 וזאת בשל חוסר שביעות רצון מתפקודה שבאו לידי ביטוי בהעדרותה של התובעת מיום הכנות וסידורים לקראת פתיחת שנה"ל באמתלא של שהות בחו"ל שהתבררה כבלתי נכונה. בנוסף, לאחר האירוע בחודש אפריל 98 החלה התובעת לזלזל בעבודתה תוך התנהגות בלתי מרוסנת כלפי ילדי הגן ועל כך הגיעו גם תלונות של הורים (סעיפים 8,7,2 ו- 9 לתצהיר הנתבעת, סעיפים 6-7 לתצהיר גב' קופלמן, עמ' 5 לפרוטוקול). בתצהירה של התובעת אין כל התייחסות לטענות אלו. ג. ביום 16.9.98 כתבה הנתבעת לתובעת מכתב פיטורים לפיו הינה מפוטרת מיום 1.9.98 "עקב צימצומים" וכי פיצויי הפיטורים יועברו לה בתיאום עם פדיון פוליסת הביטוח (נספח א' לתצהיר התובעת). באותו יום נתנה הנתבעת לתובעת מכתב המלצה על פיו עבדה התובעת ב"מסירות רבה" במשך כ- 6 שנים. (נספח ב' לתצהיר התובעת). ביום 1.11.98 שלחה הנתבעת לתובעת מכתב אליו צרפה תשלום בסך 11,358 ₪ בגין פיצויי פיטורים וכן 3,646 ₪, במספר שיקים, עבור דמי הבראה (נספח נ/1 לתצהיר הנתבעת). התובעת סרבה לקבל את הכסף (נספח נ/2 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת באמצעות בא כוחה פנתה שוב לתובעת בהודעה, כי השיקים עומדים לרשותה הן אצל הנתבעת והן אצל סוכן הביטוח (נספח נ/3 לתצהיר הנתבעת). ביום 31.8.98 הודיעה הנתבעת לסוכן הביטוח על הסכמתה להעברת פוליסת ביטוח המנהלים לבעלותה של התובעת (נספח נ/4 לתצהיר הנתבעת). 5. א. אינני נזקק לשאלה האם בנסיבות פיטוריה של התובעת היה מקום לשלול את פיצויי הפיטורים. ( דב"ע תשן/ 119-3 חברת עיתונות מקומית בע"מ נ. אשר בן עמי פד"ע כב' 303). משהסכימה הנתבעת לשלם לתובעת את פיצויי הפיטורים, יש לראותה כמי שויתרה על טענתה לשלילתם ועל כן חייבת היא בתשלומם. לכך יש להוסיף את העובדה, כי במכתב הפיטורים לא ציינה הנתבעת דבר וחצי דבר באשר לגניבה או להפרות משמעת וכתבה מפורשות, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים. לענין זה אינני רואה בטענתה של הנתבעת, כי ההסכמה לתשלום באה בעקבות איומים ולחצים מצד התובעת,סיבה מספקת לפוטרה מתשלום פיצויי הפיטורים. ב. מכח סעיף 13 ב' לחוק פיצויי פיטורים תשכ" ג- 1963, לא יפחת שכר העבודה שיובא בחשבון לענין חישוב פיצויי הפיטורים משיעור שכר המינימום. שכר המינימום לשעה לחודש אוגוסט 98 היה בשיעור 14.10 ₪. בפועל עבדה התובעת 162 שעות חודשיות ועל כן, שכרה לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, הינו בסך 2,284.20 ₪. התובעת זכאית איפוא, לפיצויי פיטורים בסך 13,705 ₪. הנתבעת שחררה לזכות התובעת את כספי פוליסת ביטוח המנהלים הכוללים פיצויי פיטורים וזאת ביום 31.8.98 ( נספח נ/4 לתצהיר הנתבעת). בנוסף העבירה לה סכום להשלמת פיצויי פיטורים עד לסך 11,358 ₪ (נספח נ/1 לתצהיר הנתבעת). התובעת היתה זו שסרבה לקבלם ואף לא ציינה בתצהירה דבר על נכונותה של הנתבעת להעביר לה תשלום זה. לזכות התובעת סכום של 7,950 ₪ בגין פיצויי פיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים (נספח ז' לתצהיר התובעת). סכום נוסף בסך 3,358 ₪ אשר נשלח לתובעת ביום 1.11.98 וזו סרבה לקבלו, ישולם לתובעת בערכו הנומינלי וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסה"ד על ידי הנתבעת. לא ישולם הסכום במועד זה, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מירבית מיום 31.8.98 ועד ליום התשלום בפועל. יתרת סכום פיצויי הפיטורים בסך 2,397 ₪ ישולם בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מירבית מיום 31.8.98 ועד ליום התשלום בפועל. ג. פיצויי הפיטורים בחלקם שולמו בדרך של שחרור כספי פוליסת ביטוח המנהלים וחלק נוסף נשלח בפועל לתובעת. בהתחשב במכלול הנסיבות, אני קובע, כי סכום ההשלמה עד לגובה מלוא פיצויי הפיטורים לא שולם בשל טעות כנה וחילוקי דיעות של ממש בדבר הזכות לפיצויים ועל כן, אינני מחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. הודעה מוקדמת 6. משלא מצאנו מקום לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים, אינני רואה עילה לשלול גם את הזכות להודעה מוקדמת. בפועל פוטרה התובעת על אתר ביום 31.8.98 ועל כן, זכאית היא להודעה מוקדמת בשיעור חודש ימים. משלא ניתנה הודעה זו, יש לזכותה בתמורתה בסך 2,284.20 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מירבית מיום 31.8.98 ועד ליום התשלום בפועל. דמי נסיעה 7. בתצהירה (סעיף 14) מציינת התובעת, כי הנתבעת לא שילמה לה דמי נסיעה עבור כל שנות עבודתה. הצהרה זו ניתנה תוך התעלמות מוחלטת מהעולה מתלושי שכרה (נספחים ד' לתצהירה). בסיכומיו זונח ב"כ התובעת טענה זו ומצמצם תביעתו לתשלום דמי נסיעה עבור 19 חודשי עבודה אחרונים. במחלוקת העובדתית שנתגלעה בין הצדדים בנושא זה, דהיינו האם נזקקה התובעת להשתמש בתחבורה ציבורית בתקופת 19 חודשי עבודתה האחרונים כטענתה (סעיף 14 לתצהירה. עמ' 3 לפרוטוקול) או שמא כלל לא נזקקה לכך (סעיפים 13-14 לתצהיר הנתבעת. עמ' 7 לפרוטוקול), מקובלת עלי עדותה של גב' קופלמן. גב' קופלמן מצהירה (סעיף 8), כי התובעת סיפרה לה ולעובדי הגן, כי לאחר מעבר הגן מרח' גוש חלב לרח' תרצ"ו הינה נוהגת ללכת ברגל למקום העבודה ובנוסף מציינת, כי היא עצמה ראתה את התובעת הולכת ברגל. בחקירתה הנגדית מציינת גב' קופלמן, כי לעיתים לקחה אותה ברכב שלה מהגן לביתה וכי מרחק ההליכה בין הגן לבית הוא בין שתי דקות לחמש דקות (עמ' 4 לפרוטוקול). יש להוסיף כי פעילותו של הגן עברה לרח' תרצ"ו בחודש ספטמבר 96. מקום זה הינו קרוב יותר למקום מגוריה של התובעת מאשר המקום הקודם. מספר חודשים לאחר מכן בחודש פברואר 97, הופסק תשלום דמי הנסיעות. (עמ' 2 ו- 7 לפרוטוקול, תלושי השכר נספחים ד' לתצהיר התובעת). שוכנעתי כי התובעת, החל מהתקופה בה עבר הגן לפעילות ברח' תרצ"ו, לא נזקקה לתחבורה ציבורית על מנת להגיע מביתה למקום העבודה וחזרה, ועל כן, אין היא זכאית לתשלום דמי נסיעה בגין אותה תקופה. דמי הבראה 8. בתצהירה (סעיף 13) דורשת התובעת דמי הבראה בגין 38 ימים ובסך 9,880 ₪. בסיכומיו תובע ב"כ התובעת סך 3,646 ₪ בגין 14 ימי הבראה (סעיף 50 ו- 69). הנתבעת הודתה בחובתה לשלם דמי הבראה לשנים 98-97 בסך 3,640 ₪ (נספח נ/1 לתצהיר הנתבעת. סעיף 15 לתצהירה). אני מחייב את הנתבעת בדמי הבראה בסך 3,640 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.8.98 ועד ליום התשלום בפועל. לענין זה יש להעיר כי בנספח נ/1 לתצהיר הנתבעת פוצל התשלום בגין הבראה לארבעה תשלומים חודשיים ועל כן, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית בגין סכום זה על אף הנכונות לשלם את דמי ההבראה כבר בחודש נובמבר 98. הפרשי קופת גמל 9. מנספחים נ/5 ו- נ/6 לתצהיר הנתבעת עולה, כי נפתחה עבור התובעת פוליסת ביטוח מנהלים. על פי תנאי הפוליסה, אמורה הנתבעת להפריש 8.33% משכר התובעת בגין פיצויי פיטורים וכן לנכות משכרה של התובעת 5% בגין תגמולים. בתלושי השכר של התובעת מופיע ניכוי מידי חודש בגין "גמל ס' 47". לטענת התובעת לא העבירה הנתבעת את כספי הניכויים לפוליסה ועל כן, דורשת היא החזר בסך 6,854 ₪. התובעת לא טוענת, כי קיימת התחייבות של הנתבעת לשלם 5% בגין חלק המעביד בקופת גמל. מעיון בתלושי השכר נמצא, כי החל מחודש ינואר 95 הוסף לשכרה של התובעת רכיב הקרוי "גילום ניכויים". הסכום המופיע תחת רכיב זה, גבוה במספר שקלים מהסכום המופיע תחת הרכיב "גמל ס' 47" בחלק הניכויים שבתלוש השכר. נתונים אלו מצביעים על כך, כי בפועל לא נוכה משכרה של התובעת סכום כלשהו, כך שהיא קיבלה את מלוא שכרה מידי חודש. משלא נוכו בפועל 5% משכר התובעת, אין התובעת זכאית לקבל החזר בגינו. כעולה מנספחים נ/5 ונ/6 לתצהיר הנתבעת ומנספח ז' לתצהיר התובעת, כללה הפוליסה אף ביטוח למקרה מוות ולמקרה נכות. מכך יש להסיק, כי אכן נעשו הפרשות והעברות לפוליסה על ידי הנתבעת בגין ביטוח זה ועל כן, אין התובעת זכאית להחזר הניכויים שנוכו משכרה, גם לא לתקופה עד לחודש דצמבר 94. סימוכין לכך שהתשלום מכח הפוליסה אכן בוצע על ידי הנתבעת יש למצוא בעובדה, כי לא נשלחה דרישה לתשלום החוב מצד קופת הגמל כאמור בסעיף 19 א' (ח) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958. לאור האמור, מקובלת עלי גירסת הנתבעת (סעיף 17 לתצהירה. עמ' 7 לפרוטוקול), כי העבירה כספים לפוליסת ביטוח המנהלים על חשבונה בגין גמל, ועל כן, אני דוחה את התביעה להחזר הפרשות לקופת הגמל. סיכום 10. לאור האמור אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר מינימום לפי החישוב המפורט בסעיף 3 לעיל. ב. פיצויי פיטורים לפי החישוב הבא: (1) 3,358 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסה"ד על ידי הנתבעת. לא ישולם הסכום במועד זה, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מירבית מיום 31.8.98 ועד ליום התשלום בפועל. (2) 2,397 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מירבית מיום 31.8.98 ועד ליום התשלום בפועל. הסכומים הנ"ל הינם בנוסף לסכום העומד לזכותה של התובעת בפוליסת ביטוח המנהלים. ג. תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,284.20 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.8.98 ועד ליום התשלום בפועל. ד. דמי הבראה בסך 3,640 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.8.98 ועד ליום התשלום בפועל. יתר עילות התביעה נדחות. משנדחה חלק ניכר מתביעות התובעת ובהתחשב בקביעה המפורטת בסעיף 4 א' לעיל, אינני עושה צו להוצאות. גננות (גן ילדים)