1. רקע עובדתי בפנינו ערעור על החלטת הנתבע מיום 26.10.00 לפיה נדחתה תביעת התובעת לדמי אבטלה מאחר ולא הוכחה תקופת אכשרה כנדרש על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). 2. התובעת עבדה במשך 13 שנה ופוטרה ב 6/98. 3. התובעת נשלחה ע"י שירות התעסוקה לקורס להשלמת השכלה שהתקיים ב 15.11.98 עד 30.6.99. 4. התובעת קיבלה דמי אבטלה החל מ 7/99 ועד 1/00. 5. ב 11/1/00 הופנתה התובעת ע"י שירות התעסוקה לקורס מטפלות במעונות יום. 6. שנת האבטלה של התובעת הסתיימה ב 31.5.00. 7. התובעת הוזמנה למבחן לקורס ב 2/7/00. 8. הקורס נפתח ב 3.9.00 ונמשך חמישה חודשים. 9. טענות התובעת לצורך זכאות לדמי אבטלה בגין תקופה של הכשרה מקצועית, הקובע הוא המועד בו נשלח המבוטח לקורס. התאריכים האחרים כמו מתי הוזמן לקרוס, מתי החל הקורס בפועל אינם בשליטת התובעת. 10. כאשר התובע עשה את כל אשר לאל ידו כמו להיבחן במועד, הרי שלא ניתן להעמיד לו לרועץ את פתיחת הקורס באיחור. 11. מטרת החוק היא לעודד אנשים להצטרף למעגל התעסוקה ולרכוש מקצוע כדי לשפר את תנאיהם הכלכליים ואת מעמדם בעיני עצמם ובעיני הקרובים שלהם. 12. טענות הנתבע החוק מציין במפורש כי תשלום דמי אבטלה למי שנמצא בקורס אכשרה הוא למי שזכאי, ומרגע שהסתיימה שנת האבטלה, אין יותר זכאות. 13. בפרשת "אופק" דובר על מי שהשלים את כל ההליכים במסגרת שנת האבטלה, והקורס ארע לאחר תום שנת האבטלה. במקרה שלפנינו את המבחנים ערכה התובעת לאחר תום שנת האבטלה. 14. הקורס התרחש גם מעבר ל 60 הימים הקבועים בהנחיות הנתבע שהוצאו בעקבות פרשת "אופק". 15. הכרעה סעיף 173 לחוק קובע: "(א)(1) זכאי שנשלח להכשרה מקצועית ישולמו לו, בעד כל תקופת ההכשרה, דמי אבטלה בסכום השווה להפרש שבין התשלומים הניתנים לו בהכשרה המקצועית לבין מלוא דמי האבטלה שהיה זכאי להם אילו היה מובטל". "זכאי" הוא מי שיש לו תקופת אכשרה כאמור בסעיף 10 (ה) לחוק: "השלים מבוטח תקופת האכשרה כנדרש בסעיף קטן (א), לא תידרש ממנו תקופת אכשרה במשך 12 החודשים שלאחר התאריך הקובע שלגביו השלים את תקופת האכשרה". סעיף 158 לחוק מסביר מהו התאריך הקובע: "ה -1 בחודש שבו התחילה תקופת האבטלה, ובלבד שחלפו 12 חודשים לפחות מה-1 בחודש שבו התחילה תקופת האבטלה הקודמת". 16. היוצא מכל המקובץ הוא כי מי שישתתף בהכשרה מקצועית, יקבל דמי אבטלה בגין כל תקופת האבטלה, גם אם ההכשרה נמשכת מעבר לתקופת הזכאות ובלבד שנשלח להכשרה בתוך תקופת הזכאות. 17. בפרשת "אורית אופק" נקבע כי במקרה בו מובטל נשלח להכשרה מקצועית, ובעקבות שליחתו זו נעשו כל ההליכים כדי לקבלו להכשרה מקצועית, כמו מיון, מבחנים וכדומה וזאת בתוך תקופת שנים עשר החודשים והקורס החל בתכוף לאחר תום שנים עשר החודשים , הרי יש לראותו כזכאי לדמי אבטלה. 18. הרציונל העומד מאחורי הלכה בו הוא חוסר השליטה של המובטל במועד תחילת הקורס כל עוד עשה את כל התלוי בו הדרוש לביצוע ההליכים הרי שתחילת הקורס הוא המשך ישיר של הליכים אלו. 19. במקרה של "אורית אופק" הקורס החל תוך החודש הראשון שלאחר תקופת הזכאות ותוך 4 ימים ל אחר תום שנת האבטלה. ראה: דב"ע נ"ו/52-02 אורית אופק נ' המוסד לביטוח לאומי. 20. בעקבות פסק הדין בענין אופק הוציא מנהל אגף גמלאות בנתבע, מר א. צרפתי, חוזר כללי מיום 14.4.97 לפיו פרק הזמן המכסימלי בין סיום שנת האבטלה למועד תחילת הלימודים לא יעלה על חודש ימים, ובנסיבות מיוחדות ניתן להרחיב את התקופה עד לא מעבר לחודשיים. 21. התובעת החלה את ההליכים מאז ההפנייה בתוך שנת האבטלה, אבל המשיכה בהם כמו - בבחינה לאחר שנת האבטלה והקורס החל 3 חודשים לאחר תום שנת האבטלה. 22. אין מחלוקת כי התובעת עשתה כל אשר היה תלוי בה לביצוע ההליכים ומועד פתיחת הקורס כבר לא היה תלוי בה. מנגד הנתבע הוציא הנחיה בעקבות פרשת אופק והרחיב את מסגרת הזמן שבין סיום האבטלה עד למועד תחילת הקורס עד לחודשיים. אולם בכך אין כדי להושיע את התובעת אלא אם יסטה הנתבע מהנחיותיו. 23. הכלל הוא שרשות מנהלית אשר קבעה לעצמה הוראות פנימיות, מותר לה לסטות מהן כאשר קיימת סיבה עניינית מספקת לכך. על הרשות המנהלית לפעול בהגינות וביושר. אסור לה לפעול מתוך שרירות, הפלייה, משוא פנים, ניגוד עניינים, חוסר תום לב, או חוסר סבירות. 24. חוסר הסבירות נמדד על פי אמת המידה של האדם הסביר. זהו מבחן אוביקטיבי, והשאלה אינה מה הרשות המנהלית עשתה בפועל, אלא מה היתה צריכה לעשות. האדם הסביר בהקשר זה הוא עובד הציבור הסביר העומד במקומו ובמעמדו של עובד הציבור, שקיבל את ההחלטה. 25. כור ההיתוך שבו עומדת כל החלטה מנהלית הוא כור ההיתוך של "הרשות המנהלית הסבירה", רשות מנהלית זו אינה זהה עם הפקיד, שהחלטתו נתונה לביקורת, אם כי יש מידה רבה של "סובייקטיביזציה" של רשות אובייקטיבית זו. 26. חופש הבחירה המנהלי פועל במתחם הסבירות. בתחום זה לא יתערב בית המשפט ולא יחליף את שיקול הדעת המנהלי בשיקול דעתו שלו. אין להכריע בסבירותו של שיקול דעת מנהלי בלי לבחון את המטרה הלגיטימית אשר אותו שיקול דעת בא להגשים. 27. לעיתים קרובות חייבת הרשות, בחתירתה להשגת מטרתה הלגיטימית , להכריע בין אינטרסים שונים ומנוגדים. איזון האינטרסים יהיה בלתי סביר אם הרשות המוסמכת אינה נותנת את המשקל הראוי - כלומר המשקל המתבקש על פי פרושה של הנורמה החקיקת אותה מבצעת הרשות - לאינטרסים השונים הבאים בחשבון. ראה: בג"ץ 289/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור פ"ד ל"ה (1) 421. 28. הנחיה היא הפעלה של שיקול הדעת באופן שיתאים לסוג של מקרים. בהתאם לכך, ההנחיה מתבססת על השיקולים העניניים השכיחים באותו סוג של מקרים. אך אפשר שמקרה מיוחד יעורר שיקולים עניינים אחרים, שהרשות לא צפתה ולכן גם לא לקחה בחשבון. 29. הרשות אינה רשאית להסתמך על ההנחיות שהותאמו למקרה הרגיל, כדי להחליט במקרה המיוחד, בלי לקחת בחשבון את השיקולים המיוחדים לאותו מקרה. הרשות צריכה לבדוק אם המקרה הנדון מעורר שיקולים מיוחדים שיש בהם כדי להצדיק סטייה מההנחיות. 30. בדרך כלל די בבדיקה פשוטה, כדי להיווכח אם מדובר במקרה רגיל או במקרה מיוחד. רק במקרה מיוחד צריכה הרשות להוסיף ולשקול את נסיבות המקרה, כדי להחליט אם יש בהן כדי להצדיק סטיה מההנחיות. 31. אך יש לזכור כי עיקרון השיויון מחייב את הרשות שלא לסטות מההנחיות, בהעדר שיקולים עניניים המצדיקים סטייה: "רשות ציבורית, המתווה לעצמה קווי פעולה או כללים בענין אופן הפעלת סמכויותיה, איננה יכולה לסטות מהקווים והכללים שגיבשה וקבעה לעצמה, אלא אם כן קיימים טעמים סבירים לכך העומדים במבחן הביקורת האובייקטיבית, שהרי גם בכך אחד הביטויים של השויון בפני החוק". ראה: בג"ץ 47/91 ניימן נ' פרקליטות המדינה פ"ד מ"ה (ג), 872, 876. בג"ץ 4422/22 עפרן נ' מנהל מקרקעי ישראל פ"ד מ"ז (3), 858-859. יצחק זמיר, הסמכות המנהלית כרך ב' עמ' 784, 787. 32. הנתבע הלך מעבר למספר ימים וקבע תקופת גג של עד חודשיים וזאת כדי לקבוע גבולות שאחרת כפי שנקבע בפרשת "שולב": "מבוטח ירשם בהכשרה מקצועית במועד שזכאי לקבל דמי אבטלה, יתחיל את הקורס כעבור תקופה של חודשים רבים, כאשר כבר אינו זכאי לקבל דמי אבטלה, ויקבל אותם בגין התקופה שאינו זכאי לקבלם". ראה: דב"ע ש"ן/108-02 שושנה שולב נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם). 33. יש לזכור, כי לו היה הנתבע בוחר להיצמד לאמור בפרשת אופק היה מגביל את הזמן לחודש או אפילו למספר ימים לכל היותר, אולם בכל זאת הסכים לראות גם בחודשיים כזמן שיחשב הפער בין תום תקופת האבטלה לתחילת הקורס. לדעת ביה"ד זוהי הנחיה סבירה ויותר מכך יש בה גילוי של התחשבות בעובדה, שקורסים מתבטלים חדשות לבקרים ובמקומם נפתחים אחרים לאחר תקופה ארוכה. ברור כי, קשר סיבתי תמיד יימצא בין תקופת הזכאות וההליכים שביצע המובטל לבין ההכשרה המקצועית. אולם לא ניתן למתוח את הקשר הסיבתי הזה עד אין סוף. גם לכך יש גבולות וטוב עשה הנתבע כאשר פירש אותם כדי שהדברים יהיו ברורים. 34. גם עמדת ביה"ד הארצי לא תומכת במתיחת התקופה שלאחר תקופת האבטלה ללא גבול. כאמור בפרשת "אופק" מספר ימים נחשבו מקרה קיצוני ובעקבות כך הרחיב הנתבע את הזמן לחודש וחודשיים בנסיבות מיוחדות. 35. לא רק זו אף זו. ההנחיות לקחו בחשבון את אפשרות קיומם של מקרים מיוחדים. שמא תאמר לא די בכך ששלושים יום הם מקרה מיוחד בפני עצמו, יבואו מקרים מיוחדים בגדר 30 יום נוספים שאז יש שיקול דעת לבדוק אם הם אכן מצדיקים חריגה מ 30 הימים הראשונים. 36. התובעת מבקשת כי הנתבע יחרוג מ 30 הימים הראשונים, יחרוג מ 30 הימים הנוספים המוקצים למקרים מיוחדים, ויכיר בכך כי עצם קיום הקורס ביום ה- 33 לאחר תום ה-60 הימים הוא מקרה מיוחד בפני עצמו. דעתנו היא כי אין להעתר לכך. 37. אנו מוצאים כי ההנחיות נוסחו באופן סביר, ולקחו בחשבון את המקרה שבו ניתן לסטות מהן וקבעו עד כמה וזאת במסגרת מתחם הסבירות. סטיה נוספת מהנחיות אלו, כאשר בנסיבות הענין אין הצדקה מיוחדת לחרוג מהתחום שנקבע בהנחיות, תשים ללעג את ההנחיות האלו אשר ישתנו חדשים לבקרים בעקבות פסיקת בתי הדין. ענין זה צריך להימסר למחוקק, כדי שיקבע את הגבול ללא כל עוררין. אולם משקבע זאת הנתבע בהנחיה, הרי שבהעבירנו אותה תחת שבט בקורתנו אנו מגיעים למסקנה כי אין מקום לחרוג ממנה. 38. יתרה מזו, אין מקום לסטות מההנחיות גם לנוכח הלכת "אורית אופק" אשר דיברה על השלמת כל ההליכים הנדרשים בטרם סיום שנת האבטלה. לא זה המקרה של התובעת אשר לא השלימה את כל ההליכים עד תום שנת האבטלה. את בחינת הכניסה ביצעה התובעת חודש לאחר תום שנת האבטלה. 39. סוף דבר - מששוכנענו כי אין מקום לחרוג מההנחיות שנקבעו על ידי הנתבע, וכי הן סבירות, הגיוניות ולא שרירותיות - נדחית בזאת התביעה. 40. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. דמי אבטלה