לפניי בקשה מקדמית שהגישו הנאשמים לבטל את כתב האישום מחמת התיישנות והגנה מן הצדק. המאשימה מתנגדת לבקשה. 3. ביום 15.7.03 נערכה ביקורת על ידי מפקחים של משרד התמ"ת באתר בנייה בו עבדה יצחק X חברה לעבודות בניין בע"מ (להלן - הנאשמת). לגרסת המאשימה, במהלך הביקורת נמצא כי הנאשמת, אשר עוסקת בביצוע עבודות בנייה, העסיקה 12 עובדים זרים מבלי שהועמדו לרשותם תנאי מגורים הולמים בהתאם להוראות החוק ומבלי שהחזיקה במסמכיהם במקום העבודה, כנדרש על פי חוק. ביחס לדוד X, מנהלה של הנאשמת (להלן - הנאשם), מיוחסת עבירה של הפרת החובה לפקח ולמנוע את העבירות שביצעה לכאורה הנאשמת. 4. ביום 20.12.05 הושתו על הנאשמת קנסות מנהליים בגין העבירות המיוחסות לה מיום 15.7.03. 5. ביום 7.3.06 הגישה הנאשמת בקשה להישפט. מאחר שהמועד הקבוע בחוק להגשת הבקשה להישפט חלף זה מכבר, הגישה הנאשמת בקשה להארכת מועד להישפט - בקשה שאושרה על ידי בית הדין הארצי לעבודה וביום 28.4.10 הוגש כתב האישום מושא ההחלטה. 6. הטעמים לבקשה בתמצית - לעניין התיישנות - א. לגרסת הנאשמים, מדובר בעבירות שהינן עבירות ברירת קנס כהגדרתן בחוק העבירות המנהליות ולכן לעניין ההתיישנות יש להחיל את הוראת סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 (להלן - החסד"פ) הקובע מגבלה של שנה להגשת כתב אישום. ב. הודעת הקנס הוצאה כ-29 חודשים לאחר מועד ביצוע העבירה המיוחסת וכתב האישום הוגש לאחר 6 שנים ו- 7 חודשים מיום ביצוע העבירה, למעלה מ - 4 שנים מיום הטלת הקנסות המנהליים ולמעלה מ-3 שנים לאחר שניתן פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בבקשה להישפט - מכל זווית אפשרית חלפה תקופת ההתיישנות של שנה הקבועה בחוק ועל כן יש לבטל את כתב האישום. ג. באשר לנאשם, העבירה המיוחסת לו היא עבירה על סעיף 5 לחוק עובדים זרים התשנ"א - 1991 (להלן - חוק עובדים זרים) אשר לא הוגדר כעבירה מנהלית. לא הוטל כנגדו קנס מנהלי והבקשה להישפט מתייחסת לנאשמת בלבד ולא אליו. על כן, יש להחיל לגביו את הוראות סעיף 9 לחסד"פ, באופן שחלפו 5 שנים ממועד ביצוע העבירה מאחר שלא היה כל "אירוע מנתק" בעניינו ועל כן, העבירה התיישנה. לעניין הגנה מן הצדק - ד. יש לבטל את כתב האישום גם בשל השיהוי הרב בו נקטה המאשימה, שיהוי אשר פוגע באופן משמעותי בהגנתם של הנאשמים. ה. כתב האישום עוסק בתנאי העסקתם של עובדים זרים אזרחי תורכיה. כל העובדים הזרים מושא כתב האישום שבו לארצם בין השנים 2005-2003 ועל כן נפגעת באופן משמעותי זכותם של הנאשמים להביא עדים מטעמם ולהוכיח את גרסתם. ו. אופי העבירות המיוחסות לנאשמים - תנאי העסקתם של העובדים הזרים - מחזק עוד יותר את הצורך בהעדתם של העובדים הזרים והדבר חיוני להגנתם של הנאשמים. 7. טענות המאשימה בתמצית - לעניין טענת ההתיישנות - א. ההנחה שבענייננו חל סעיף 225 א לחסד"פ היא הנחה שגויה. סעיף 225 א לחסד"פ מהווה חלק מפרק ז' לחוק זה. אלא שהוראות פרק ז' לחסד"פ אינן חלות על עבירות שלא נקבעו כעבירות קנס בהתאם להוראות סעיף 221 לחסד"פ. ב. אמנם העבירות בוצעו ביום 15.7.03 אולם קיימים "אירועים מנתקים" שבכוחם, לפי הוראת ההתיישנות הכללית בפלילים שבסעיף 9 לחסד"פ, לעצור את מרוץ ההתיישנות ולהתחילו מחדש. ג. לגבי הטענות בעניינו של הנאשם - בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 5 לחוק עובדים זרים, העבירות אינן מנותקות מהעבירות שנעברו על ידי הנאשמת, כי אם כרוכות בהן במובן שאם נעברו העבירות על פי סעיפים 4-2 לחוק, ומשהוחלט להגיש כתב אישום נגד התאגיד, האישום נגד נושא המשרה, על פי החזקה הקבועה בסעיף 5(ב) לחוק עובדים זרים, שלא הופרכה, נלווה לאישום נגד התאגיד. ד. העבירות המיוחסות לתאגיד ונושא המשרה נוגעות למסכת עובדתית אחת והחקירה המתנהלת נגד התאגיד מהווה הלכה למעשה גם חקירה נגד נושא המשרה בו. לפיכך, כל אירוע מנתק בעניינו של התאגיד הינו גם אירוע מנתק בעניינו של נושא המשרה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו מטעמו של התאגיד נחקר נושא המשרה הרלוונטי אשר בחקירתו מתייחס במפורש לביצוע תפקידו ואחריותו האישית. ה. גם מטעמים של צדק והגינות יש לבחון את סוגיית התיישנות עבירת נושא המשרה ועבירת התאגיד כמקשה אחת. לעניין ההגנה מן הצדק - ו. ככל הנוגע לטענת השיהוי הרי שבין המועד בו ניתן פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה ועד למועד הגשת כתב האישום חלפו פחות משלוש שנים, ואין המדובר בשיהוי משמעותי כנטען. ז. נפסק כי אין בשיהוי כשלעצמו כדי להביא לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. הנאשמים לא הוכיחו קיומן של נסיבות חריגות ונדירות המצדיקות החלת ההגנה מן הצדק. באשר לטענתם לגבי הנזק הראייתי שנגרם להם, אין בסיס לטענה זו. ח. קיים קושי מובנה לבקש לבטל את כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק בשל השתהות הרשות, מקום בו כתב האישום הוגש על פי בקשת הנאשמת וכאשר הנאשמים היו אלה שרקמו במו ידיהם את ההליך הפלילי המתנהל כעת כנגדם. הכרעה - 8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הוראות הדין והפסיקה שאוזכרו על ידי הצדדים, הגעתי למסקנה שאין מקום, בשלב מקדמי זה, להורות על ביטול כתב האישום וכי דין הטענות המקדמיות להדחות, וזאת כמפורט להלן - לטענת התיישנות - 9. העבירות מושא כתב האישום הינן מסוג עוון (סעיף 22 א(א) לחוק העבירות המנהליות התשמ"ו - 1985 המפנה לסעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ותקופת ההתיישנות של עבירה מסוג זה היא חמש שנים, וזאת בהתאם לסעיף 9 לחסד"פ. המחוקק הבחין באופן ברור בין עבירות מנהליות לבין עבירות ברירת קנס ולגבי כל אחת מהן נקבעו הוראות התיישנות נפרדות. באשר לעבירות מנהליות, הוסף בחוק העבירות המנהליות (תיקון מס' 4), התשס"ג-2002, אשר התקבל בכנסת ביום 11.11.02 סעיף 22א, שעניינו "סיווג עבירה והתיישנות", הקובע כלהלן - "(א) אין בקביעת עבירה כעבירה מינהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין. (ב) לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד". 10. באשר לעבירות ברירת קנס, חל סעיף 225א לחסד"פ שעניינו "מועדי המצאה בעבירות קנס", הקובע כלהלן - "225א. מועדי המצאה בעבירות קנס [תיקון: תש"ן, תשנ"ו, תשס"ה] (א) עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב); ואולם, בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודה האמורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס, למי שנהג ברכב אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה". 11. בית הדין הארצי לעבודה קבע מפורשות כי סדרי הדין המופיעים בפרק ז' לחסד"פ והנוגעים לעבירות קנס, אינם חלים על עבירות מנהליות (עפ"א 1004/01(ארצי) קשת היפרטוי שותפות מוגבלת בע"מ נ' מדינת ישראל, (פד"ע לח 181, 191-190, מיום 1.12.02). על הלכה זו חזר בית הדין הארצי בעפ"א 23/05 ה.ל.י. נ' מדינת ישראל, (מיום 29.8.06). ראה גם דברי המלומד קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים, חלק שני מהדורה התשס"ט - 2009 בעמ' 2099 (להלן - ספרו של קדמי) התומכים בהלכות אלו. אין בפסיקה המאוזכרת על ידי הנאשמים, כמו גם במאמר המצורף לבקשה, כדי לשנות מהלכה זו. 12. לכך אוסיף כי בבג"צ 2126/99 מתי דה הס נ' עירית ת"א, (מיום 30.3.00) עמד בית המשפט העליון על הרציונל לאבחנה בין שני סוגי העבירות הללו - "ההבחנה בין הליך ברירת הקנס להליך של הטלת קנס  מינהלי ברורה: ההליך של קנס מינהלי הוא במסלול המינהלי, להבדיל מהליך  ברירת הקנס אשר מצוי במסלול הפלילי". ובהמשך נקבע - "אחת המטרות שביסוד קביעתן של עבירות כעבירות מינהליות היא להבדילן מעבירות פליליות. טעם הדבר הוא מתן אפשרות למי שעבר עבירה מינהלית לשאת בתשלום קנס מתאים בלא שיוכתם בכתם של מי שעבר עבירה פלילית... המדובר בעבירות אשר אין בהן, על-פי התפיסה המקובלת, פגם במוסר או קלון. לפיכך, בצד היתרון של הקנסות המינהליים בהקטנת העומס של ניהול משפטים בגין עבירות אלה המוטל על התביעה ועל בתי-המשפט, נמנעת גם הדבקת תווית של הרשעה בפלילים על מי שעבר עבירה מינהלית". 13. אשר על כן - נדחית טענת הנאשמים לפיה חל על העבירות מושא כתב האישום סעיף 225א לחסד"פ. 14. לאור האמור, יש לבחון האם חלה התיישנות על פי סעיף 9(ג) לחסד"פ, הקובע - "(ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר". מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מיום ביצוע העבירה אלא אם כן נפסק המרוץ בשל אירוע מנתק. בספרו של קדמי (עמודים 1321-1320), נאמר לעניין זה - "מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום ביצוע העבירה והוא נמשך עד לסיום התקופה; אלא אם כן- לגבי עוון או פשע - הוא נפסק בשל התרחשותו של 'אירוע מנתק'. הופסק המרוץ על ידי 'אירוע מנתק', הריהו מתחיל מחדש - לאמור מתחילתו- והוא נמשך עד שתחלוף תקופת ההתיישנות ממועד האירוע המנתק; יופסק המרוץ - החדש- על ידי 'אירוע מנתק' נוסף, תתחדש התקופה וחוזר חלילה. התקופה שחלפה עד ל'אירוע המנתק'- נמחקת כאילו לא חלפה כלל; והמניין מתחיל מלכתחילה... ... 'אירוע מנתק' לעניין זה הוא אחד משלושה אלה: עריכת חקירה על פי חיקוק באותה עבירה; הגשת כתב אישום בשל אותה עבירה; קיום הליך מטעם בית המשפט באותה עבירה" (ההדגשות הוספו - א.ס.). 15. בענייננו חלה הוראת סעיף 22א לחוק העבירות המנהליות הקובעת מפורשות כי מועד הטלת הקנס המנהלי ייחשב כמועד העמדה לדין לשם הפסקת מרוץ ההתיישנות וכי תקופת ההתיישנות המנויה בחוק סדר הדין הפלילי לא תמנע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט. על הנאשמת הוטל, בגין העבירות המיוחסות לה מיום 15.7.03, קנס מנהלי ביום 20.12.05 והיא הגישה, ביום 8.3.06, בקשה להישפט. החלטת בית הדין הארצי לעבודה בעניינה ניתנה ביום 20.2.07, ועל כן, תקופת ההתיישנות לא חלפה בענייננו. 16. באשר לנאשם, נשאלת השאלה האם "האירועים המנתקים" שחלו ביחס לנאשמת (משלוח הודעת הקנס, הבקשה להישפט שהגישה והחלטת בית הדין הארצי לעבודה) מהווים "אירועים מנתקים" גם ביחס לנאשם או שמא, כגרסת הנאשם, אין המדובר ב"אירועים מנתקים" עבורו ועל כן, חלה התיישנות בעניינו. 17. ההליך המנהלי טומן בחובו יתרונות רבים. סיום ההליך בקנס משרת בראש ובראשונה את עניינו של הנקנס הבודד אשר אינו נאלץ לשאת בתוצאות הקשות העלולות להיות כרוכות בניהול הליך פלילי. ואולם, האפשרות לסיים את הטיפול בעבירות מנהליות בתשלום קנס משרתת גם את האינטרס הציבורי הרחב באכיפה יעילה, בסמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה, של עבירות שביצוען שכיח (בג"ץ 93/06 ד.נ. כל גדר בע"מ נ' שר התעשייה המסחר והתעסוקה (ניתן ביום 2.8.11)). 18. יחד עם זאת, ההליך המנהלי הינו כ"חרב פיפיות" ככל הנוגע לנושא המשרה. כל עוד בוחר התאגיד לצעוד במשעול המנהלי ולשלם את הקנס המנהלי שהוטל עליו, מוגן נושא המשרה מפני הליכים אישיים כנגדו ואין הוא נדרש ליתן את הדין בגין העבירות המיוחסות לתאגיד. אולם, שעה שהתאגיד בוחר לילך במשעול הפלילי ומבקש להישפט בגין ביצוע העבירות לכאורה, חשוף גם נושא המשרה לסיכון שמא יועמד לדין בגין אי פיקוח על התאגיד. 19. ובענייננו, משבחרה הנאשמת להגיש בקשה להארכת מועד להישפט ולצעוד במשעול הפלילי, נגרר גם הנאשם להליך הפלילי. מעיון בהודעה שמסר הנאשם עולה כי האחרון הוזהר עובר לחתימתו באלה המילים - "אני… גביתי עדות מהנ"ל והודעתי לו כי אני איש המחלקה לאכיפה של משרד העבודה שעומד לחקור אותו על נושא חשד לעבירה על חוק עו"ז וחוק שכמ"ז בניגוד לחוק. הודעתי לו כי אין הוא חייב לומר דבר אלא אם רצונו בכך, כל שיאמר יירשם על ידי ועשוי לשמש כהוכחה נגדו. הקראתי למר X דוד את תוכן האזהרה ולאחר שהבין את תוכנה בא על החתום…" בהמשך מופיעה חתימת הנאשם על ההודעה. מכאן עולה כי הנאשם ידע על ההליכים שנפתחו כנגד הנאשמת ואף נחקר והוזהר לגבי הסיכון שלו בחשיפה הפלילית (החקירה מיום 8.9.03 צורפה כנספח א' לתגובת המאשימה) (ר' ע"פ (ארצי) 37/07). 20. משכך, הואיל וממועד הגשת הבקשה להארכת מועד להישפט ביום 7.3.06 ועד מועד הגשת כתב האישום ביום 28.4.10 לא חלפו חמש שנים, אין מקום לבטל את כתב האישום כנגד הנאשם מחמת התיישנות. לטענת הגנה מן הצדק - 21. הוראות סעיף 149 לחסד"פ מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון ובין היתר - "(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". 22. במסגרת סעיף זה נטענת טענת הגנה מן הצדק שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן. 23. אמת המידה לתחולת דוקטרינת הגנה מן הצדק הותוותה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר בורוביץ, פ"ד נט(6) 776; 808-807 (להלן - פרשת בורוביץ) שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי - א. בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו; ב. בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; ג. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום. בית המשפט העליון הדגיש, כי "מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". בפרשת טגר חזר וקבע בית המשפט העליון כי טענת ההגנה מן הצדק היתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. (ע"פ 3672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 21.10.07). פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בפרשת הום סנטר (ע"פ 14/07 מדינת ישראל נ' הום סנטר, מיום 22.11.07) ולאחרונה בפרשת עלי עלייאן )ע"פ 25249-05-10 מדינת ישראל נ' עלי עלייאן, מיום 7.3.11) שם נפסק - "טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענה של הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין " (ההדגשות הוספו -א.ס). 24. במקרה מושא ההחלטה - אין בנסיבות האמורות של הגשת כתב האישום, כשלעצמן, כדי להוכיח שהיתה התנהגות בלתי נסבלת של הרשות אשר עולה כדי פגיעה בזכויות מהותיות או דיוניות של הנאשם או ביכולתו להתגונן כראוי בפני כתב האישום. 25. הקנס המנהלי בגין העבירה מושא כתב האישום הוטל על הנאשמת בסוף שנת 2005 והבקשה להישפט הוגשה כשלושה חודשים לאחר מכן. על כן, הנאשמים הם אלה שיזמו את הגשת כתב האישום מושא ההחלטה ואין הם יכולים להישמע בטענה לפיה הגשת כתב האישום נעשתה בחוסר תום לב או בכוונת זדון או במפתיע. 26. טענת השיהוי בהגשת כתב האישום מושא ההחלטה תהא רלוונטית ויכולה להילקח בחשבון במסגרת המשפט לגופו ובמיוחד לעניין קציבת העונש אם תהיה הרשעה. אין בה כדי להצדיק, בשלב זה, את ביטול כתב האישום.       27. אין בידי אף לקבל את טענת הנאשמים לפיה הגשת כתב האישום בחלוף זמן כה רב ממועד ביצוע העבירה פוגע ביכולתם להביא לעדות את העובדים הזרים. ככל שלנאשמים נגרם נזק ראייתי כתוצאה מחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, ניתן יהיה להעריכו בשלב ההוכחות ובעת הדיון לגופו. החשש מפני נזק ראייתי אינו יכול להצדיק מחיקת כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. 28. מכל הנימוקים כמפורט לעיל, דין בקשת הנאשמים לביטול כתב האישום - להידחות.קנסהתיישנות