תביעה זו עניינה השגה על החלטת הנתבע מיום 3/12/2009, לפיה נדחתה תביעתו של התובע לגימלת הבטחת הכנסה בהתאם לסעיף 2(ב)(א) לחוק הבטחת הכנסה בנימוק שאינו "תושב ישראל". כמו כן הודע לתובע כי מבדיקה שנערכה עלה, כי אינו מתגורר בכתובת אותה מסר לנתבע. לטענת התובע, אשר נולד ברצועת עזה, עם נישואיו לגב' רימאז X מטייבה בשנת 1995 קיבל תושבות ישראלית (סעיפים 2-3 נספח א' לתצהירו). לטענתו, בשנת 2001 התגרש ועבר להתגורר ברחובות, כאשר החל משנת 2006 הוא מתגורר אצל משפחת X בדירה ברחובות (להלן: "הדירה"). התובע מסר כי בדירה מתגוררים גב' נגה X (להלן: "גב' X") שני ילדיה- איל ושיר X וכי הוא מתגורר שם ברציפות, למעט תקופת מאסרו בשנים 2008-2009 (סעיף 5 לתצהירו). התובע טוען כי הוא ישן בדירת משפ' X מדי יום בסלון על גבי מזרן, וכי כל חפציו ובגדיו נמצאים בדירה (סעיפים 6-7 לתצהירו). כאמור, התובע חזר והצהיר כי הינו תושב ישראל החל משנת 1995, וכי משנה זו לא יצא כלל מגבולות המדינה. לטענתו משנת 2006 הינו מתגורר בדירה וכי זו כתובתו היחידה (סעיף 8 לתצהירו). הנתבע טוען מנגד, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח מגוריו בכתובת שמסר או בכל כתובת אחרת בתחומי מדינת ישראל. לפיכך לא הוכיח מגורי קבע בתחומי המדינה, או כל זיקה יציבה אחרת שיש בה כדי להוכיח כי ישראל היא מרכז חייו. הכרעה: המונח "תושב ישראל" אינו מוגדר בחוק הביטוח הלאומי. הקביעה האם אדם מסוים הוא "תושב ישראל" היא פרי הערכה של העובדות והראיות המוצגות בפני בית הדין. באשר לבחינת קביעת ה"תושבות", לעניין חוקים בתחום הביטחון הסוציאלי נפסק: "לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיק מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי' ש'זה ביתו" (ר' דב"ע מה/73-04 עייאדה סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79, 84). ולעניין ה"זיקה" נאמר: "המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות המקום שבו הוא נמצא כמקום ש'בו הוא חי' וכמקום ש'זה ביתו'... קביעה ה'זיקה', המקום ש'בו הוא חי' וש'זה ביתו' נעשית על פי התשתית העובדתית והערכת העובדות בשים לב למכלול הנסיבות." (ר' דב"ע נו/286- 0 צפריר אביוב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 376, 383-384). המבחן לתושבות הוא המקום בו נמצא מרכז חייו של האדם, הנקבע על פי "מירב הזיקות" של אדם מסויים. הביטוי "מרכז החיים" סובב סביב שני ראשים: האחד - הימצאות פיזית, בדיקת נתונים פיזיים וגשמיים. השני - תחושה סובייקטיבית, בחינת יחסו הרגשי של אדם למקום מסויים וכוונותיו. "תושב ישראל" הוא אדם שמושבו הוא בדרך כלל בשטח מדינת ישראל (דב"ע מז/38-0 שוויקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט. 111). בדב"ע מד/10-0 המוסד לביטוח לאומי - אקדאם (פד"ע ט"ו, 417). ועל זה נאמר:נ"לעניין חוק הביטוח הלאומי ניתנה לדיבור תושב משמעות הקשורה במצב עובדתי, המעיד על היות ישראל ביתו של התושב, ולא על היות ישראל מקום ישיבה ארעי - הכל תלוי בעובדות". באשר לנטל ההוכחה - הכלל הוא כי נטל ההוכחה בדבר "תושבות" מוטל על הטוען לקיומה (דב"ע נב/ 100 - 0 המוסד נ' אמנה אערער, פד"ע כה 107). אולם, יש לאבחן בין מי שלא היה תושב ישראל ומבקש להוכיח תושבותו, לבין מי שהיה תושב ישראל והשאלה היא אם מעמדו השתנה (דב"ע נא/ 168 - 0 המוסד לביטוח לאומי נ' גלזר, עבודה ארצי כרך ד(2) 375). ובהקשר זה נפסק - "מאחר שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו 'תושב' אותו מקום... הרי שהשאלה הראשונה אשר תעלה כל אימת שמתעורר ספק אם אותו אדם ממשיך להיות תושב ישראל, היא האם מקום מגוריו השתנה למקום שהוא מחוץ לישראל... שעה שמתעורר במוסד ספק אם אדם ממשיך להיות תושב ישראל (ונדגיש, כי ספק כאמור חייב שיהיה מבוסס באופן ממשי ולא על פי השערה או מידע סתמי), על המוסד לבדוק בראש ובראשונה אם המבוטח מתגורר במען הנקוב בתביעתו למוסד או במען אחר בישראל המצויין במרשם האוכלוסין, ושאליו העתיק המבוטח את מקום מגוריו. מצא המוסד כי המבוטח אינו מתגורר במען כאמור, ובשקידה סבירה, לאחר בדיקה וחקירה, אין הוא מוצא גם כי המבוטח מתגורר במען אחר בישראל, ועל פי עובדה זו ומכלול הראיות האחרות שבידיו הוא בדעה כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל, יוצא הוא ידי חובתו בהבאת ראיות אלה לפני בית הדין. מכאן ואילך, על המבוטח להפריך את הראיות האמורות ולהראות כי למרות שינוי מקום מגוריו והראיות האחרות שהביא המוסד, לא חדל הוא להיות תושב ישראל". נדגיש, כי בראיה בדבר שינוי מקום המגורים של המבוטח, לכשעצמה, אין די כדי להוכיח כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל. הדבר תלוי במכלול העובדות והראיות אשר לפני בית הדין. נדגיש עוד כי, אם בסוף ההליך מעריך בית הדין שהוכחות הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לטובת המבוטח, למרות היותו התובע בתובענה" (ראו: דב"ע (ארצי) נב/0-100 המוסד לביטוח לאומי - אמנה אערער, פד"ע כה 107, 111 - 113 (1992)). לזאת נוסיף עוד, ביחס למעמדה הראיתי של תעודת זהות של אדם כמוכיחה את תושבותו נקבע כי תעודת זהות הינה גם ראיה לגבי מקום מגוריו של אדם. כאשר תובע הוא בעל תעודת זהות ישראלית, הנטל להוכיח שאין הוא תושב ישראל, רובץ על כתפי המוסד (ראו: עב"ל (ארצי) 1326/01 עזבון המנוח ראשד אבו עסב - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 14.08.03)). יחד עם זאת, הרשום בתעודת הזהות, בכל הנוגע לתושבות, הינו ראיה לכאורה בלבד (סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965). מכאן, ניתן לסתור ראיה זו ולהוכיח, כי חרף האמור בתעודה, אין הנושא אותה בגדר "תושב". (דב"ע (ארצי) נה/0-19 פאתנה שעאבנה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 132, 136 (1995)). משהתובע נושא ת.ז ישראלית הרי שקיימת חזקה (הניתנת לסתירה) , והנטל עובר לנתבע להוכיח כי התובע איננו תושב ישראל. עוד יש לציין כי בהתאם להלכה הנוהגת, כאשר לא ניתן לקבוע ממצא ודאי לגבי מקום המגורים ומדובר בתובע בעל תעודת זהות ישראלית - הספק פועל לטובתו ולחובת המוסד. במקרה הנוכחי הצהיר התובע כי הינו תושב ישראל משנת 1995 (סעיפים 3,8 לתצהירו). כמו כן צורף לתצהירו של התובע העתק מתעודת זהות ישראלית שנושא התובע (שהונפקה לתובע בתאריך 26.1.06) שבה מצוינת כתובתו של התובע: שד' הקיבוצים 12/46 רחובות (להלן- הדירה) ככתובת מגוריו. גם בתמצית רישום ממרשם האוכלוסין (נספח א' לתצהיר התובע) עולה כי התובע נכנס לישראל ביום 15.2.1995, והוכר במעמד של "ישיבת קבע". כתובתו של התובע כפי המעודכנת בתמצית רישום מרשם האוכלוסין גם היא: שד' הקיבוצים 12/46 רחובות (אם כי נרשם כי תאריך הכניסה למען היה ב- 7.9.09, כיום לפני מועד הפקת התמצית). בבית הדין נחקר התובע על תצהירו והעיד כי בעבר התגורר בעקרון ובגדרה וכי ריצה תקופת מאסר בבית כלא ישראלי בשנים 2008-2009 (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 12-24, ת/1- אישור על שהיית התובע בבית הסוהר החל מיום 20.11.08 ועד ליום 19.9.09). התובע העיד כי הינו מתגורר בדירה של משפחת X עוד בתקופה שטרם מאסרו, והוסיף: "בדירה יש להם שני חדרי שינה, סלון ומטבח, אני ישן בסלון על מזרון.... אני לוקח מזרון שם אותו ברצפה..." (עמ' 7 שורות 13-15). התובע טען עוד כי חדר שינה אחד שייך לבנה של גב' X וכי בחדר השינה השני לנות גב' X ובתה. הבת נמצאת בפנימייה וכשהיא מגיעה מדי פעם לדירה, בתדירות של אחת לשבועיים-שלושה, הוא לא נשאר ללון בה (עמ' 7 שורות 17-20). כאמור, לדבריו הינו מתגורר בקביעות בדירה למעט כשהבת מגיעה לבית, או אז הוא לן אצל חברים או בני משפחה של חברים (עמ' 7 שורות 28-31). התובע הוסיף: "יש לי בעיה שאסור לי לישון במקום אחד קבוע, אני מפחד. לכן יום אחד כשהילדה נמצאת אני לא ישן בבית, כל החודש אני ישן, לפעמים יומיים שלושה בחודש אני לא ישן שם" (עמ' 8 שורות 4-5). כנשאל התובע מדוע מסרה גב' X לחוקר כי אינו מתגורר אצלה, השיב: "... כי היא פחדה היא לא ידעה אם אני תושב או לא תושב, היא חשבה שבאתי מחוץ לארץ. נג'ח שאלה אותי מה תעודת הזהות שלך... אני הגעתי הביתה והיא החלה לחקור אותי מאיפה באתי ומה תעודת הזהות שלי ואני שאלתי מה קרה, והיא אמרה שהגיע חוקר והיא פחדה והיא אמרה שאני לא גר אצלה. אני אמרתי לה שאני כן תושב של ארץ ישראל ואפשר לבדוק את תעודת הזהות במשרד הפנים. עד עכשיו היא פוחדת" (עמ' 8 שורות 24-29). גב' X הובאה אף היא לעדות מטעם התובע. אמנם, בהודעה שמסרה גב' X לחוקר הנתבע מסרה כי התובע אינו מתגורר עמה בדירה וכי אינה יודעת היכן הוא מתגורר, אולם בבית הדין העידה התובעת, כי מאחר והינה מקבלת קצבת שארים מהנתבע ופחדה לאבד את זכאותה, לא גילתה לחוקר כי התובע מתגורר עמה (עמ' 9 שורות 7-8). העדה אישרה כי התובע מתגורר עמה עוד בתקופה שטרם מאסרו (עמ' 9 שורות 13-14). עוד הוסיפה העדה כי התובע ישן בסלון על גבי הספה או מזרון (עמ' 10 שורות 1-2). הגם שאנו ערים לסתירות מסויימות שנמצאו בין עדותה של גב' X לבין עדות התובע, לא מצאנו כי מדובר בסתירות מהותיות, שיש בהן כדי לסתור את החזקה בדבר היות התובע בגדר "תושב ישראל" ולהרים את הנטל הרובץ על כתפי המוסד. הספק פועל אפוא לטובת התובע. ואולם קביעתנו זו מתייחסת אך ורק לתקופה שקדמה להחלטת פקיד התביעות מיום 3.12.09. לגבי התקופה שלאחר מכן, קיימת שאלה ממשית, האם באמת ובתמים התובע מתגורר בארץ. והיה והתובע תבע או יתבע שוב על פי חוק הבטחת הכנסה, הדבר דורש בדיקה חדשה מטעם המוסד לביטוח לאומי, שגם רשאי לבדוק אם העדה הגב' X לא קיבלה מהנתבע כספים שאינם מגיעים לה, לאור תוכן העדויות שהוגשו לביה"ד. סוף דבר: מוצהר שהתובע נותר "תושב הארץ" עד ליום 3.12.09. זכות ערעור: תוך 30 יום. הבטחת הכנסהפלסטינים