דוגמא לתביעה על הפרשי שכר


הרקע וההליך
התובע עבד אצל הנתבעות 1-2 בתפקיד מוכר, מכין ומגיש מנות מזון.
לאחר סיום יחסי העבודה אצל הנתבעת 2, הגיש תביעה (7/12/2009) לתשלום רכיבי שכר והפרשים הנובעים לטענתו מתקופת העסקתו אצל הנתבעות 1-2, החייבות כלפיו ביחד ולחוד.

ביום 17/2/2010 הגישו הנתבעות כתב הגנה מטעמן, בו הכחישו טענות התובע.

תצהירי עדות ראשית מטעם התובע הוגשו ביום 22/6/2011 ובכלל זאת תצהיר התובע, תצהיר מר איתן X (עובד לשעבר של הנתבעת 1; "איתן"), גב' נעמה X (חברתו לשעבר של התובע; "נעמה"), דני בשן (גיסו של התובע; "דני"); אסף מאור ("אסף") ומר נתנאל אוחיון ("נתנאל") (ביום 17/11/2011 בהתאם להחלטה מיום 22/11/2011).

מטעם הנתבעות הוגשו (21/9/2011) תצהיריהם של X מיכאל (בעלים ומנהל הנתבעת 1 "מיקי") ושחר X (בעלים ומנהל הנתבעת 2 "שחר").

דיוני הוכחות התקיימו ב- 28/11/2011 ו- 6/1/2012.

התובע הגיש סיכומיו בכתב ביום 30/4/2012 וביום 23/7/2012 הוגשו סיכומי הנתבעות.

לאחר שבחנו העדויות והראיות- ניתנת הכרעתנו.

ההכרעה –
א. תקופות העסקה וזהות המעסיק
התובע טען כי עבד אצל הנתבעות 1-2 מיום 1/5/2007 ועד ליום 31/6/2009 (ההדגשה שלנו) וכלשונו "לסירוגין ובמקביל" (ס' 5 לתצהיר): בשנה וחצי הראשונות- עבד אצל הנתבעת 1 והחל מפתיחת הנתבעת 2 (מועד שהתובע לא הצהיר ולא ידע להעיד עליו) ועד ל- 12/2008, חילק עבודתו בין שתי הנתבעות לפי דרישותיו של מיקי שהיה בעלים ומנהל של שתיהן (ס' 42, ס' 46); הנתבעת 1 היא מעסיקתו הרשמית, התפטר מעבודתו אצלה ב- 31/12/2008 עקב אי תשלום זכויות ותנאי עבודה שהובטחו לו (והחל לעבוד במקום אחר). לטענתו, ב- 1/2009 מיקי הזמין אותו לחתונתו, ניסה לפייסו והתחנן אליו שיחזור לעבוד אצלו (ס' 26-27). התובע נאות לכך לאחר שסוכמו תנאי עבודה (בנתבעת 2) ובכלל זאת, כי רציפות עבודתו בנתבעת 1 לא תפגע ובנסיבות אלה חזר לעבוד ב- 3/2009 (לאחר שהתפטר ממקום עבודתו החדש). משהתברר לו שלא מקוים המוסכם ומשבין השאר התברר לו כי בתלושי השכר מצוינת הנתבעת 2 כמעסיקתו ולא שולם לו שכר כמובטח, פנה אל מיקי בדרישות תיקון והלה פיטר אותו כתגובה לכך, ביום 31/5/2009.

גרסת הנתבעות שונה בתכלית ולפיה, התובע עבד אצל הנתבעת 1 בתקופה 1/5/2007-31/12/2008 ואצל הנתבעת 2 בתקופה 1/3/2009- 31/5/2009. ביום 31/12/2008 (ליל הסילווסטר) התובע לא הגיע לעבודה אצל הנתבעת 1, בלי שהודיע על כך מראש ומועד זה הוא יום התפטרותו. מיקי הזמין לחתונה עובדים נוספים וביניהם גם את התובע אך הוא לא ביקש ממנו לחזור לעבודה, נהפוך הוא: התובע ביקש ממיקי לחזור לעבודה אצל הנתבעת 1 והוא סירב, או אז פנה התובע אל השותף של מיקי בנתבעת 2, שחר, וביקש ממנו לעבוד אצלו. הנתבעת 2 נפתחה ב- 1/9/2008 והיתה בבעלות משותפת של מיקי (51%) ושחר (49%) והחל מ- 10/2008 היתה בניהולו של שחר בלבד. שחר הסכים לבקשת התובע בשל הצורך בהעסקת עובדים ורק לאחר שהבהיר לתובע כי עליו להתנהג כראוי. דא עקא, ביום 31/5/2009 מצא אותו מעשן סמים במהלך העבודה ועקב כך פיטר אותו לאלתר.

אף לא אחת מהגרסאות הוכחה בפנינו.
הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה הוא על התובע, כמי שבא להוציא מידי הנתבעת.
בפרט מושת עליו נטל ההוכחה כמי שטוען לרציפות בעבודה (או להבטחה ברציפות בעבודה).
התובע לא עמד בנטל זה, משכל טענותיו נטענו כללית ולא נתמכו בראיות.
בכלל זאת התובע לא הוכיח כי "הנתבעות היו מצויות בבעלות משותפת בתקופות הרלבנטיות ונוהלו ע"י מיקי (אחד הבעלים)" (ס' 4, 54) ולא הוכח כי הנתבעת 1 היא בעלת מניות בנתבעת 2, כך גם לא הוצג לפנינו תדפיס רשם החברות; לא הוכח כי הנתבעת 1 היתה מעסיקתו הפורמלית מאז התחיל לעבוד אצל שתיהן; לא הוכח כי מיקי פנה אל התובע ו"הבטיח לי אישית כי המשך העסקתי בתקופה השניה יהיה תחת הטאבון בלבד, על אף עבודתי גם במפגש" (ס' 57). אף בקשת התובע מלכתחילה (לכאורה) ולכל הפחות סירובו לעבוד אצל הנתבעת 2, מעידים כי היה ידוע לתובע, כי המדובר בשני עסקים נפרדים ושונים (שאם לא כן, מדוע "עמד" על כך שיהיה מועסק אך אצל הנתבעת 1?).
לא שוכנענו כי תקופת העסקת התובע היא ברציפות או כי הובטח לו כך.
גם לא שוכנענו כי העסקת התובע בנתבעת 2 (החל מ- 3/2009) היא "פיקציה" שנועדה לאפשר לנתבעת 1 להתחמק מזכויות התובע.
ס' 2(9) לחוק פיצויי פיטורים אינו רלוונטי בענייננו, משלא מדובר באותו מקום עבודה ולא אצל מעביד אחד.
נדחית גם טענת התובע כי היה "עובד קבלן" בנתבעת 2 מטעם הנתבעת 1 (ס' 54 לתביעה), משנטענה סתמית בעלמא ומשלא הוכחה וממילא, משנזנחה בסיכומיו.
כך גם לא שוכנענו, כי יש לבצע הרמת מסך (ס' 54 לתביעה); מה גם שלעניין זה לא פירט התובע כלפי מי יש להרים המסך ובגין אלו תקופות? האם כלפי הנתבעת 1? האם כלפי מיקי? התובע לא טען לעילה או למקור להרמת מסך ע"פ דין; גם טענה זו נטענה בעלמא וממילא, נזנחה בסיכומים (וטוב שכך).

לאור כל זאת – אנו קובעים כי בתקופה 1/5/2007-31/12/2008 עבד התובע אצל הנתבעת 1 ובתקופה 1/3/2009- 31/5/2009 עבד אצל הנתבעת 2; כי עסקינן ב- 2 מעסיקים נפרדים
וב- 2 תקופות עבודה. עוד יצויין כי לא הוכח כי בתקופה כלשהי עבד ב- 2 הנתבעות ודי בעיון בגרסאות התובע (המשתנות) בהקשר זה בכתביו.

עם זאת, מצאנו להעיר, והגם שלא נטען בפנינו, כי בהתאם לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב- 2002, על המעסיק למסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד כמפורט בחוק.
החובה למסור לעובד פירוט תנאי עבודתו ממילא היתה קיימת אף טרם כניסתו לתוקף של החוק מכוח החובה לנהוג בתום לב ובדרך המקובלת ביחסי עבודה (ע"ע 376/03 רות כרמי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, לא פורסם).
ברי כי ככל שהנתבעות היו פועלות כדין, סוגיות רבות היו מתייתרות במסגרת הליך זה ובכלל זאת, זהות המעסיק ותקופת יחסי העבודה. התנהלותן של הנתבעות בעניין
זה- ובמיוחד של הנתבעת 2- הינה נפסדת ופסולה.
עם זאת, סעיף 5א לחוק קובע כי בתובענה של עובד נגד מעבידו שבה שנוי במחלוקת אחד מהעניינים הכלולים בהודעה (זהות המעביד / תאריך תחילת עבודה וכו') - תהא חובת ההוכחה על המעביד. לאור תלושי השכר של התובע, החל מ- 3/2009 שהוצאו על ידי הנתבעת 2 ושלא נסתרו על ידי התובע, זאת בהצטבר לכלל הסתייגויותינו שלעיל - אין כדי לשנות ממסקנתנו.
ב. הפרשי שכר
התובע טוען כי לא שולם לו שכר שעתי בסך 25 ₪ בגין השנה וחצי הראשונות להעסקתו כפי שסוכם עימו; כי בחישוב שכרו לעומת כמות השעות שביצע בפועל, יוצא כי שולם לו 20 ₪ / פחות מ- 20 ₪ לשעה וסכום זה אף נופל משכר המינימום (ס' 61-62 לתצהירו); כי היה זכאי להשתכר 7,280 ₪ לחודש; כי חלק משכרו שולם לו במזומן ("בשחור"), כמפורט בטבלה שהוצגה על ידו, כך שתלושי שכרו אינם משקפים סכומים ששולמו לו. לטענתו, שיטת התשלום היתה שכר מוצהר בתלוש עבור עבודה בנתבעת 1 ושכר מזומן "בשחור", עבור עבודה בנתבעת 2 (ס' 18, 60).
משלא הוכחו לפנינו טענות אלו – אנו דוחים אותן מכל וכל.

ראשית, הטענה כי סוכם עם התובע שכר בסך של 25 ₪ לשעה נטענה בעלמא ולא הוכחה.
יתרה מכך, התובע העיד: "אחרי החודש הראשון העלו לי ל- 25 ₪ ..." (עמ' 14). גם איתן (ס' 21) הצהיר "אני יודע מאלעד שהתחיל בשכר של 23 ₪ וחודשים ספורים לאחר מכן העלה את שכרו ל 25 ₪ לשעה וכך נהג מיקי עם כל עובד חדש עד שהחליט שמשתלב בעבודה".
ולו משכך, נסתרת טענת התובע.
(יוער כי לטענת הנתבעות – סוכם עם התובע שכר 20 ₪ לשעה, לאחר מכן עלה שכרו
ל- 21 ₪ לשעה ואם נדרשה תוספת שעות נוספות אז זו שולמה (ס' 20ד לתצהיר מיקי); שחר הצהיר כי עם תחילת העסקתו בנתבעת 2 סוכם עימו על שכר מינימום).

גם הטענה כי שכרו צריך היה להיות 7,280 ₪ – לא הוכחה ונדחית. התובע טען כי השתכר 20 ₪ לשעה על סמך עבודתו "בממוצע לא פחות מ- 13 שעות בממוצע ביום... 28 ימי עבודה בחודש". אלא שהיקף השעות והימים הנטען – לא הוכח. משכך, נדחים החישוב והסכומים שנתבעו כהפרשי שכר (סך של 46,183 ₪, לא כל שכן החישוב בסך 89,863 ₪).

עוד יוער ביחס לטבלה שהוצגה – ככל שיש ממש בטענת התובע/הודאתו, כי חלק משכרו שולם לו במזומן בסכומים כמפורט בטבלה – ברי כי השכר ששולם לו אינו נופל משכר המינימום בחודשים הרלוונטיים. כך למשל, ב- 5/2007 שכר מינימום עמד על 19.95 ₪ לשעה (ולא 20 ₪ כנטען על ידי התובע, "בממוצע"), בעוד ש- 5000/186 ₪ הוא 26.88 ₪ לשעה; ב- 1/2008 שכר מינימום עמד על 19.95 ₪ לשעה בעוד, 5125/186 ₪ הוא 27.5 ₪ לשעה; ב- 7/2008 שכר מינימום עמד על 20.70 בעוד 4,875/186 ₪ הוא 26.20 ₪ לשעה; ב- 3/2009 שכר מינימום לשעה עמד על 20.7 ₪ בעוד ש - 6,450/186 ₪ הוא 34.67 ₪ וכדומה.

כמו כן, אם הסכומים כאמור שולמו לתובע במזומן – כלל לא ברור על סמך מה נרשמו. האם התובע ניהל רישום אודות כספים שקיבל במזומן וככל שכן, מדוע לא נטען כך לפנינו. כמו כן, אם נוהל רישום כאמור ביחס לסכומים מדוע לא נוהל רישום כאמור גם ביחס לשעות העבודה?! – ומדוע כל אלה לא הוצגו בפנינו?!
מאידך גיסא, ככל שלא נוהל רישום כאמור אלא שהתובע מצהיר מ"זכרונו" או טוען ל"הערכה"/ אומדן כלשהו – זה המקום לציין כי התובע העיד כי יש לו בעיות קשב וזיכרון. גם אם נתעלם מכך כי טענה זו באה לעולם, באופן תמוה, רק במסגרת עדותו (לא אוזכרה בתצהירו ואף לא צוינה מראש בפתח הדיון), הרי שגם בבחינתה לגופא- אין בה אלא לפגום בכשרות הנטען בטבלה ובתקפותה (כמו גם ביתר טענותיו הנסמכות בתצהירו/עדותו על זכרונו בלבד).

כך גם מעדות התובע, כשהשיב למשל לשאלת תקופת עבודתו אצל הנתבעות: "אני לא זוכר תאריכים. יש לי בעיה מוכחת עם קרוא וכתוב, קשה לי לקרוא אני לא קורא טוב, אני לא זוכר תאריכים ולא זוכר ימים. אם אני אקרא שניה אני אזכור" (עמ' 12).

אז מצא ב"כ התובע להודיע – "לתובע יש בעיה של קשב וריכוז ובעיית זיכרון. רק עכשיו הגיעה לידיעתי החוות דעת. את התצהיר הקריאו לו" ובהמשך: "יש לו חוות דעת זה לא היה בידיעתי, הפרטים לתצהיר הוכנו בעזרת הדברים שאמר, התצהיר הוקרא לו לאחר שהוכן, הוא אישר שהפרטים נכונים והוא חתם. הקריאה לו נעמה העדה. היא היתה חברה שלו בזמנו. התובע חתם מולי ב- 15.6.11, אני מציג בפני בית הדין חתימה במקור" (עמ' 12). (כשהובן מדבריו כי נעמה הקריאה במעמד ב"כ התובע, כשאח"כ חתם התובע בפניו; אלא בשונה מהודעת בא כוחו לעיל, העיד התובע עצמו כי לא קרא את התצהיר וכי לא הוקרא לו בידי נעמה במועד החתימה אצל בא כוחו; עמ' 20).

גם כאשר נחקר אודות החישובים והשעות, לרבות אלו הכלולים בטבלה, העיד התובע:
"ש. תקופה של שנתיים בערך המצוינת בתצהירך זכרת כל פרט, את השעות, את הימים לגבי זה אין לך בעיות זיכרון?
ת. לא. יש לי פשוט בעיה עם תאריכים. לגבי זה אין לי בעיות.
ש. גם כל פרט שמופיע בתצהירך, כל התצהיר המפורט עם ציון תאריכים, שעות משמרות, אחוזים, וגם מה שדיברת עם מיקי הכל נכון והכל זכרת ואמרת לפרקליט שלך הכל זכרת?
ת. כן מילה המילה.
ש. למרות שיש לך בעיות זכרון?
ת. אין לי בעיה עם זכרון יש לי בעיה עם תאריכים.
ש. מקודם אמרת שיש לך?
ת. אני לא משקר, הכל רשום שם"

ונבהיר (בלא להרחיב ועל מנת שלא לפגוע בפרטיות התובע) – ברור מהדו"ח שהוצג לפנינו, שאינו חוות דעת מומחה על כל המשמעויות הנובעות מכך, כי לתובע קשיי זיכרון לטווח קצר וארוך. כך, גם תפקוד השמיעה והזכרון השמיעתי (גם בטווח הקצר) הוא מתחת לממוצע! ומדובר באבחון מיום 13/2/2011 (!).

יתרה מכך, הוכח כי התובע לא ערך את החישובים בעצמו אלא שאלו נעשו על ידי בא כוחו;
בכך למעשה נסתרה הודעת בא כוחו, כי הפרטים הכלולים בתצהיר נמסרו לו על ידי התובע (עמ' 16), מה גם שלגופם, לא הוכחו חישובים שהוצגו וכך למשל (עמ' 16):
"ש. מפנה לסעיף 65 לתצהירך המצוינת טבלה של חודשי עבודה, כמה שולם לך בתלוש, שכר הכל כמה קבלת. מי ערך את הטבלה?
ת. איזה טבלה זאת? זה העורך דין שלי הכין את זה.
ש. אתה יודע מה רשום בטבלה?
ת. לא, לא יותר מידי"

ראוי להזכיר כי הטבלה כוללת נתוני עובדה וזמן (ולא רק חישובים). הנה כי כן – הסכומים כמצוין בתצהיר התובע ובפרט ביחס לנטען בטבלה לא הוכחו ויש לדחותם. לאור זאת – נדחית התביעה ברכיב זה.

ג. תוספת שכר מוסכמת מ- 1/2009
התובע טוען כי מיקי סיכם עימו שבתקופה 3/2009- 5/2009 יעלה את שכרו מ- 25 ₪ ל- 27 ₪ (ס' 66-67) והצהיר כי "הוסכם כי אקבל מה"מפגש" 25 ₪ לשעה ומ"הטאבון" אקבל תוספת של שני שקלים נוספים לשעה" (ס' 28).
טענת הבטחה יש להוכיח, גם כי ניתנה וגם את נסיבותיה ותוכנה.
דא עקא, טענת התובע בעניין זה אף היא נטענה כללית, לא הוכחה ונדחית.
יוער, כי התובע לא סתר את האמור בתצהירי מיקי ושחר לפיהם, שחר הוא שניהל את הנתבעת 2 ולכן גם הבטחה כאמור, ככל שניתנה, צריך היה שתנתן ולו לכאורה, על ידי שחר.
גם הסכום הנטען 1,555 ₪ – לא הוצג חישובו ולא הוכח כמו גם, חבות "הנתבעות" ברכיב זה.

ד. שעות נוספות
טוען התובע כי עבד 90% במשמרות לילה, ב- 18 חודשים ראשונים, חדשיים אח"כ עבד 20% במשמרות לילה. בממוצע (משוקלל?) 16.6 חודש, 83% משמרות לילה.
בהתאם, עתר ל- 125% לשעות 8, 9 (ולסך 5,000 ₪) ל- 150% לשעה 10 ומעלה (ולסך
20,000 ₪) וכ"תמונת ראי" לחישוב דלעיל, עתר ל- 125% לשעות 9 – 10 (992 ₪) ו- 150% לשעות 11 ואילך (5,813 ₪) כ- 6.4 חודשים.

הלכה פסוקה היא כי התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח כי עבד בשעות נוספות ובנוסף, את היקף השעות הנוספות שבהן עבד.
במסגרת מגמת הפסיקה להגמיש את כללי הבאת הראיות, נקבע כי די בכך שהעובד יוכיח מתכונת עבודה קבועה והוא לא יידרש להוכחה מדויקת של כל שעות העבודה הנוספות [(עד"מ 19/06 מנשה מואס נ' אייל חדד (מיום 2/1/2007), ע"ע 1351/04 מראט זרצקי נ' ש.א.ש. שירותי אבטחה ושמירה (מיום 6/4/2006)]. כן נקבע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודת העובד, כמתחייב בחוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים (מיום 12/11/2008).
תקון 24 לחוק הגנת השכר (שנכנס לתוקף ב- 1/2/2009) נקבע כי על המעסיק לערוך רישום מהימן ומוקפד של שעות העבודה בפנקס העבודה, תוך שבסעיף 26ב נקבע כי בהעדר רישום כאמור, יועבר נטל ההוכחה אל המעסיק עפ"י החזקות שלהלן:
"(א)בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו...
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.
(ג) בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות ... או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעביד אחרת".

עם זאת, נפסק כי גם במסגרת תיקון 24, על התובע גמול שעות נוספות להוכיח "דבר מה נוסף" לחיזוק טענותיו בדבר שעות עבודתו ואין די בהעדר פנקס שעות העבודה על מנת להעביר את נטל הראיה למעסיק (ע"ע 280/08 אושרי זגורי נ' חברת השמירה בע"מ (מיום 3/5/2010).
כן נפסק כי אין התובע שעות נוספות יוצא פטור בלא כלום במסגרת הבאת ראיותיו ועליו להביא ראשית ראיה לגבי שעות עבודתו (ע"ע 664/09 איליה גורסיס נ' סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ (מיום 13/10/2010).
ומן הכלל אל הפרט
לא הוכח כי התובע ביצע עבודה בשעות נוספות, וודאי לא בהיקף ובאופן הנטענים על ידו.
התובע טען ל: 12-14 שעות בתביעתו 6-7 ימים בשבוע (ס' 5), 12 או 13 שעות (ס' 13 לתצהירו) או 14 שעות (ס' 10 לתצהירו) ובמקום אחר – 470 - 360 שעות עבודה בחודש, דהיינו לפחות בין 174 ל- 284 שעות נוספות בחודש (עמ' 14 לפרוטוקול).
דא עקא, התובע טען לכך בעלמא ולא הציג אף לא ראשית ראיה שיש בה ממש כתמיכה לכך.
התובע לא פירט את הימים והשעות בהם עבד ואף לא הוכיח מתכונת עבודה קבועה.
כך, טווחי שעות העבודה שנטענו – הוצגו באופן רחב ולא מוגדר.
גם טענותיו הוצגו כללית וסתמית וכך למשל בס' 77 לתצהירו: "עבדתי 90% במשמרות לילה ב- 18 החודשים הראשונים. לאחר מכן, כחודשיים נוספים, עבדתי 20% במשמרות לילה. סה"כ ממוצע עבדתי ב- 20 חודשים הראשונים 83% מזמני במשמרות לילה (16.6 חודשים)". כך גם בס' 79 – 81 (ס' 79 "עבדתי 16.6 חודשים משמרת לילה...").
די אם נזכיר, כי התובע (וב"כ) הצהיר על בעיות זיכרון וכלל לא ברור על סמך מה ניתנו ההצהרות כאמור.
בנסיבות אלו – לא הוכח כי יש ממש בהצהרותיו של התובע.

גם בתצהירו ועדותו של איתן, אין כדי לתמוך בתביעה לשעות נוספות. איתן הצהיר כי עבד עם התובע במשך כחצי שנה בלבד (ס' 11) (ההדגשה הוספה), הצהיר על שעות עבודה בהן לא עבד עם התובע בהכרח (ס' 13, 15 לתצהירו), כי עזב את מקום העבודה לפני התובע וכי לאחר עזיבתו, התובע הוא שסיפר לו מה קורה בנתבעת (ס' 16). גם לעניין חלק מהרכיבים הנתבעים, ידועים אלה לאיתן מפי התובע בלבד (ס' 20, 21). יתר על כן, איתן שהגיש אף הוא תביעה בגין התקופה הנדונה – איננו מציין בתצהירו מועד מדוייק לסיום עבודתו (ס' 3) – עובדה תמוהה לכשעצמה.

גם בתצהיר אסף (שלא נחקר עליו משב"כ הנתבעים וויתרו על חקירתו) – אין כדי לשנות ממסקנתנו, זאת משתצהירו רובו ככולו – מתייחס לעבודתו של איתן או לעבודתו של אסף עם איתן ואין בו כדי להעיד ישירות על עניינו של התובע – בו עסקינן בהליך דנא! הצהרתו היחידה בנוגע לתובע, מצוייה דוקא בשולי תצהירו כדלקמן: " 16. אלעד אטיאס התחיל את עבודתו למיטב זכרוני כמה חודשים לפני שעזבתי ועבד את כל משמרות הלילה שאני זוכר איתי ועם איתן". ברי כי אין בהצהרה כללית זו – (בתצהיר שאינו מפרט נקודת זמן כלשהי) כדי להעיד ולו על מתכונת עבודה קבועה! במיוחד ביחס לתקופת העבודה בה התובע כלל לא עבד אצל הנתבעת 1 במקביל לאסף! (אגב כך, ראוי להזכיר כי דוקא מתצהירי איתן ואסף נסתרת אחת מטענות התובע, ולפיהן עבדו רק שניהם במשמרת לילה).


כך גם ביחס לתצהירו של נתנאל (אף הוא לא נחקר) – ההתייחסות הרלוונטית לתובע מופיעה בסיפא התצהיר (בס' 16): " כיום אלעד עובד איתי במקום אחר וידוע לי שהוא עבד שם שנים רבות בתנאים דומים לאלה שלי ושל אחרים". ברי כי אין בתנאים "דומים" או ביחס לעובדים "אחרים" שזהותם נשארה עלומה, כדי להשליך על עניינו של התובע... ואף אין אזכור מהו "מקור ידיעתו". במאמר מוסגר, לא נהיר מהי הכשרתו לקרוא "צפונות נפשו" של מיקי ומה עניין לנו בכך בהליך דנא!.

הוא הדין גם לגבי תצהירה של נעמה (שגם היא לא נחקרה).
נעמה הצהירה כי גרה עם התובע וכי התווכחה עימו "רבות על כך שעבד 6-7 ימים בשבוע במשמרות של 10-14 שעות בכל יום" (ס' 5). ברי כי אין בהצהרה כאמור כדי להעיד על מתכונת עבודה קבועה גם אם נקבל את ההצהרה כי התובע אכן עבד בכל יום.
כן ראה ס' 7 לתצהירה כדלקמן: "משכורתו היתה בשיק של בין 2,500 ₪ ל- 3,500 ₪ בערך, וקבלת מזומן בסך של כ- 1,500 ₪. הדבר לא הסתדר לי עם כמות שעות עבודתו והמשמרות הרבות שנתן".
זאת לעומת הנטען בתצהירו של דני (ס' 4) כי ראה מדי חודש המחאה שקיבל התובע ממיקי בסך 2800 ₪- 4,000 ₪ בערך, דבר שלא הסתדר עם השעות הרבות שעבד.
הצהרות כאמור סותרות את הנתונים על אודות השכר ששולם לתובע, כמוצג בטבלה שהוצגה על ידו, וממילא, סותרות אחת את השניה, כמו גם את גרסת התביעה ככלל! ודאי כך, משלא הוצגה איזשהי ראייה לכ"א מהטענות בהקשר זה.
ראוי להזכיר כי גם נעמה לא הבהירה כיצד או מהיכן "ידועות" לה טענותיה בדבר "שעות" עבודתו של התובע, כשאינה נותנת מועדים ברורים למגוריהם יחדיו (ס' 2). (מכל מקום אין טענה כי ראתה/נכחה וכיוצ"ב; די אם נזכיר שהשעה בה יצא/חזר מדירת מגוריהם – אינה מוכיחה שעות עבודתו).
השכר ששולם לתובע, כפי שנטען ע"י כל אחד מהמצהירים, נטען באופן שונה וכך גם לעניין השעות, מה גם שכאמור, הצגת שעות העבודה כ"שעות רבות", או טווחים רחבים מאוד – אינה מעידה על מתכונת עבודה קבועה.

אין בידינו לקבל גם את הרישומים שהוצגו ע"י התובע, אותם לטענתו ערך במהלך תקופת העסקתו, זאת משהוצגו חלקית, משכלל לא היו ברורים, ומשלא ממש הוכחה בפנינו משמעותם ועיתויים. מה גם, שעולה מהם, שלא בכל יום עבד בשעות נוספות וכי לא בהכרח ביצע בין 10-14 שעות כגרסתו בתביעה ובכך אף יש כדי ל"כרסם" בגרסתו. ויובהר, גם אם הנתבעת 1 פעלה 24 שעות – שבעה ימים בשבוע, עדיין אין להסיק מכך, כפי שניסה התובע לטעון, כי התובע עבד במתכונת הנטענת על ידו. יתר על כן, לכשעצמנו ומעבר להסתייגויות דלעיל – ברי לנו כי הרישומים (נספח י') אינם בכתב ידו של התובע, אין בהם רק כתב יד אחד, חלק אינו קריא ומיקי כלל לא עומת עם הרישום ה"מיוחס" לו (ע"ג המסמך ה- 5 בנספח!). ודאי אין "הלימה" בין הרישומים שבנספח לבין דו"ח האבחון (עמ' 3 רישא)!
וודאי אין ללמוד כך מפרסום מודעת הדרושים של הנתבעת 1.

יתרה מכך. מיקי הצהיר כי כל עובדי הנתבעת 1 עבדו 8 שעות למשמרת; 3 או 4 משמרות בממוצע ולעיתים 5 ואצל הנתבעת 2 לא עובדים בשבת כי יש תעודת כשרות (ס' 3 לתצהיר מיקי) והעסק פתוח בכל יום בשעות 11:00-19:00 לא כולל שישי-שבת (ס' 12).
התובע בתצהירו (ס' 95) אכן אישר כי הנתבעת 2 היתה סגורה משעה 16:00 ועד לראשון
ב- 8:00 בבוקר. לטענתו, כשעבד במקביל בשתי הנתבעות, בימי ו' עבד עד לשעת הסגירה והמשיך בטאבון ובשבת עבד רק בטאבון, אלא שהתובע "נזכר" בנתונים אלו, באופן תמוה, רק לאחר שהנתבעת טענה לכך בכתב ההגנה ובתצהירה ורק אז סייג טענותיו הגורפות.

בנוסף, מיקי בתצהירו (ס' 10) טען כי "קודם ליום 01.03.2009 התובע מעולם לא עבד אצל הנתבעת מס' 2..." התובע וגם העדים מטעמו לא הוכיחו כי התובע עבד אצל הנתבעת 2 בתקופה הקודמת למועד זה או כי עבד אצלה במתכונת כלשהי (והרי גם בגין כך תובע הוא שעות נוספות). לא למותר לציין כי אף טענתו (ס' 19 לתצהירו) כי הנתבעת 2 נסגרה כעבור 5 חודשים נסתרה בעדותו וממילא, לא הובררו נסיבות עבודתו אצלה, במקביל, כנטען על ידו.

מטעם הנתבעות לא הוצגו פנקסי עבודה כנדרש בדין, למעט טבלאות אקסל שערכה
הנתבעת 1 ולא דוח"ות עבודה מקוריים. התובע הכחיש האמור בהם ומשלא נחתמו על ידו. גם טענתו של מיקי כי בזמן אמת מסר לתובע את הרישומים וכי ככל שהיו אי דיוקים היו נעשים בהם תיקונים – לא הוכחה; בפרט כך, משטענה זו באה לעולם רק במסגרת עדותו ולא נזכרה בתצהירו. ממילא גם תוכנם לא הוכח אף נוכח עדותו של מיקי לפיה ערך קיזוזים/עוגלו שעות. ויובהר, הגם שלא היה שעון עבודה הרי שמיקי העיד כי היתה מחברת בה נרשמו שעות העבודה, אולם גם זו לא הוצגה בפנינו. גם הנתבעת 2 לא הציגה בפנינו רישומים כלשהם.

בענייננו – רלוונטי תיקון 24 רק החל מ- 1/3/2009 (רק לתקופת עבודתו אצל הנתבעת 2) וגם אז, בשים לב לנטל הראיה של המעסיק של עד 60 שעות נוספות בחודש (ולא 174 ל- 284 כנטען ע"י התובע).
תיקון 24 רק עיגן את הדין הראוי (שהיה קיים והטיל על המעסיקים עוד קודם לכך לנהל פנקס עבודה ולהעביר אליהם את נטל ההוכחה בתביעות מסוג זה) וכבר נפסק כי את העדר הרישום יש לזקוף לחובת הנתבעות.

עם זאת וחרף מחדליהן החמורים של הנתבעות בעניין זה – אין די אך בהעדר פנקס שעות העבודה על מנת להעביר את נטל הראיה למעסיק, כך שהתובע יצא פטור מהוכחת תביעתו לשעות נוספות.
התובע עדיין נדרש להוכיח מתכונת עבודה קבועה ולכל הפחות, "דבר מה נוסף" לחיזוק טענותיו, אלא שלאחר שבחנו את הראיות ושמענו את העדים לא שוכנענו כי התובע הוכיח מתכונת עבודה קבועה, הכוללת שעות נוספות. לפיכך, גם לא מצאנו להידרש לחישוב תביעתו, שכולה על דרך האומדנא!
בפרט לא נעתרנו לבקשה לערוך תחשיב ע"פ "חישוב זהיר" של 13 שעות עבודה במשמרת כמבוקש ע"י התובע בסיכומיו (ס' 5), זאת בהצטבר כל אחד מהשיקולים כמפורט לעיל ובמיוחד משרישומי התובע עצמו לא מעידים על מתכונת עבודה איזשהי.

התביעה ברכיב זה – נדחית.

ה. שבת ותוספת שעות נוספות בשבת (150%, 175% ו- 200%)
מתכונת עבודה קבועה של התובע לא הוכחה, כמו גם חישובי תביעתו.
טענותיו נטענו כללית. כך למשל "בחישוב זהיר עבדתי 80% מהשבתות בשנה וחצי הראשונות... ובחישוב זהיר 62 שבתות" (ס' 87- 91) – ודי אם נזכיר כי לתובע בעיות זיכרון ולא הוצג לפנינו אומדן / אמת מידה ממשית "להערכת" תביעתו.
לאמור משמעות של ממש שכן, מעיון ברישומים שערך התובע עצמו כטענתו (נספח י' לתצהירו), ככל שיש בהם ממש, עולה כי לא עבד בהכרח בכל שבת (ראה למשל 11/2008).
התובע אישר כי הנתבעת 2 היתה סגורה בשבת והוא לא הוכיח כי בשבתות אלו עבד אצל הנתבעת 1. האמור לא מוזכר אף לא במרומז בתצהירי התובע ועדיו.
הנה כי כן משלא הוכחה ומהטעמים כמפורט בפסה"ד לעיל – נדחית התביעה ברכיב זה.

ו. פיצויי פיטורים
התובע עותר לפ"פ בסך של 14,472 ₪ ובצירוף הלנת פיצויי פיטורים ואולם אינו מפרט את הנסיבות לזכאותו לכך, אלא סתמית לצירוף התקופות (להרמת מסך). למען הסדר הטוב, להלן נתייחס לתקופות השונות:

אשר לתקופה הראשונה – התובע בס' 23 לתצהירו: "משהבנתי כי מיקי מבטיח הבטחות שווא, תוך הרעת תנאי עבודתו, ומאחר שהחזיר אותי למשמרות לילה קשות, תוך התייחסות מחפירה אלי – לא נשארה לי כל ברירה והתפטרתי ביום 31.12.2008 ("בדין מפוטר", למיטב ידיעתי) כשאני מרגיש מנוצל, פגוע ומושפל מהתנהלותו המזלזלת של מיקי כלפי".
התובע העיד בעניין זה באופן לא ברור ובעירוב טענות (עמ' 14-15).
כך או כך, לא שוכנענו כי בגין התפטרותו בנסיבות אלה – קמה זכאות לפיצויי פיטורים.
הלכה פסוקה היא כי עובד העומד להתפטר בנסיבות כאמור, עליו להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר וליתן לו הזדמנות כנה לעשות לסילוק הסיבה.
דהיינו, אפילו היה ממש בטענות התובע כי פנה אל מיקי בדרישה לתשלום מלוא שכרו (ולא ממש הוכח מתי או מה היה על הנתבעת להשלים) – לא הוכח כי הודיע למיקי כי ככל שלא יתוקן המצב הרי שהוא יתפטר מעבודתו ואף לא הוכיח כי שלח למיקי הודעה ביום 30/12/2008. אדרבא, לא נסתר כי התובע התחיל במקום עבודה חדש ב- 1.1.2009 (ס' 25; ותלוש השכר שצרף (, זאת בנוסף לטענת הנתבעות כי התובע כלל לא הופיע למשמרת באותו יום, בלא שמסר על כך הודעה כלשהי. בל נשכח כי בפועל, לא הוכחו הנסיבות הנטענות, בגינן כביכול התפטר בדין פטורין (כשהתובע ציין כי גיסו עו"ד וכי הסתייע בחברתו) ואינו טוען להודעה כדין להתפטרותו.
כמו כן, נסתרה טענתו בדבר יחס משפיל לכאורה של מיקי כלפיו (ס' 6 לסיכומיו, ס' 14 לתצהירו, עמ' 14 בעדותו).
בנסיבות אלו – התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים כמתפטר בדין מפוטר, משלא שוכנענו בקיום נסיבות שיצדיקו התפטרותו ומשלא שוכנענו כי התריע מראש כמתחייב.

אשר לתקופה השניה – התובע טען כי חזר לעבודה לאחר שמיקי התחנן בפניו לחזור וכי הסכים לכך בתנאי שרציפות עבודתו בנתבעת 1 לא תפגע, שיעבוד במשמרות יום בלבד, ללא עבודה בסופי שבוע, תשלום שכר 25 ₪ לשעה והבטחת קידום (ס' 27). משמיקי לא קיים את המוסכם, והוא פנה אליו בדרישות כאמור, וכשמיקי ראה כי לא יצלח בידו לתמרן אותו בין שתי החברות תוך קיפוח זכויותיו – הוא פיטר אותו ביום 31/5/2009 (ס' 48, 41). עוד הצהיר "49. באופן ספונטני אמרתי למיקי שאני אלך אבל שהוא עדיין חייב לי 2 ₪ לשעה על תקופה של חודשיים. מיקי הוציא מכיסו 400 ₪ במזומן וזרק על הרצפה בפני לקוחות ועובדים. 50. התביישתי וחשתי השפלה עמוקה נוכח התנהגותו המחפירה של מיקי, סירבתי לאסוף את השטרות שזרק על הרצפה, והלכתי לביתי".
התובע העיד כי לבד משחר, נכח באירוע גם ברוך (עמ' 14), אלא שברוך לא העיד לפנינו ואף לא הוגש תצהיר מטעמו, או מטעם "לקוחות ועובדים" שנכחו, לכאורה באירוע.

הנתבעת 2, מאידך גיסא, טענה כי התובע פוטר, לאחר שנתפס מעשן סמים. שחר ראה אותו עושה כן והודיע לו על פיטוריו לאלתר.

כאמור לעיל, אף לא אחת מהגרסאות ממש הוכחה בפנינו.
כך או כך, אף ככל שפוטר (לגרסת הנתבעת, עקב עישון סמים) אין בכך, לכשעצמו, כדי לשלול זכאותו לפיצויי פיטורים (אין בדברינו כדי לומר כי מקלים אנו ראש בהתנהלות המיוחסת כאמור לתובע, ודאי לא בעסק של מזון).
זכותו של עובד לפיצויי פיטורים תלויה בוותק של שנה במקום העבודה. משלא השלים התובע שנת עבודה מלאה אצל הנתבעת 2, אלא עבד רק 3 חודשים אצל הנתבעת 2 (ומשנדחתה טענת הרציפות), הרי שאינו זכאי לפיצויי פיטורים.
עם זאת - משרלוונטי בענייננו צו ההרחבה לפנסיה חובה במשק לאחר תקופת ההמתנה הקבועה בו, משקובע הצו תשלומים לפיצוי פיטורים הבאים במקום ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים, משבתקופת העסקתו הפרישה הנתבעת 1 סכומים עבור התובע בגין פיצויי פיטורים (ראה בתלושי השכר הרלוונטיים ובנספח ז' – הגם שבגין רק חלק מהתקופה ורק באופן חלקי) – יש לחשב את הסכומים שהתובע היה זכאי לקבל בגין פיצויי פיטורים מאת הנתבעת 1 והנתבעת 2 מכוח צו ההרחבה (ראה בפירוט בסעיף ז להלן- "תשלומי פנסיה". מוצג במרוכז למען היעילות).

עוד יוער – כי אכן היה על הנתבעת 2 לערוך לתובע שימוע בטרם פיטוריו, גם בנסיבות פיטוריו הנטענות בדבר שימוש בסמים, ואין חולק כי זאת לא נעשה (ס' 36). אלא, שהתובע טען לכך במרומז בלבד ולא עתר לסעד ברכיב זה.
ונזכיר, מיקי נחקר נגדית בנושא ה"שימוע", הגם שלא טען כי פיטר את התובע, בעוד שלשחר לא הוצגה ולו שאלה אחת בהקשר זה.
בהקשר זה, מצאנו להזכיר – בח.נ. של שחר מצא התובע לטעון, כביכול, אף הוא עישן (אף שבשאלה לא נזכרה המילה "סמים"; עישון סיגריה – לא היה אז אסור במקום עבודה) ואף טען כי נעצר בגין עישון סמים – כך הפנה לתיק פלילי (כשב"כ התובע טען בפנינו כי חיפש באינטרנט ומצא כי נגד שחר הוגש כתב אישום בבימ"ש באשדוד), תוך שנקב במספר ההליך. כך הוסיף וטען כי שחר נתפס שתוי בנהיגה – לא בכדי הקשינו לב"כ התובע בהקשר זה וצר לנו על ההתנהלות מטעם התובע הבאה לידי ביטוי בשאלות שהוצגו – ונבהיר: ראשית, אין כל רלוונטיות בהליך דנא ל"אופיו" של שחר (או כל צד / עד בהליך) ואף אם עסקינן חלילה בעבריין שהורשע – אין בין כך, להליך שבפנינו – דבר!
דא עקא, התובע "נמנע", משום מה, להפנים הערותינו בהקשר זה, קרי: כי אנו עוסקים אך בעניינו של התובע, בתביעה שהגיש!
ממילא, אף אם שחר נתפס נוהג בגילופין – אין בכך כדי להצביע על דבר הנוגע להליך דנא.
כך הוא אף לוּ עישן (שחר; או מיקי, שגם לגביו נרמז כך או אחרת, ובאופן לא ראוי) סמים – אין בכך כדי להצדיק עשון סמים ע"י התובע במקום העבודה, או "הצדק/פטור" לתובע (משהנתבעת טענה מבראשית כי פוטר משנתפס מעשן סמים).
והעיקר – משנקב התובע במספר ההליך ותוך כדי הדיון – בדקנו ההליך הנטען. [הגם ששוכנענו מתשובת שחר, לפיה כלל לא ידע על כתב האישום הנדון – לא היה בנמצא, בעת הדיון בפנינו, אשור מסירה לו, בהליך שנזכר].
[כך (שם, בכתב האישום), הואשם "שחר X" בצאתו מנמל אשדוד בהברחת טובין (21 פקטים של סיגריות ו- 5 בקבוקי שתייה חריפה) כעבירת מכס. הא ותו לא!!]
ראוי היה התובע להתנהלות אחרת.

ז. תשלומי פנסיה
התובע עתר לתשלומי פנסיה ע"פ צו ההרחבה במשק החל מ- 1/2008.
התובע אינו מתייחס למועד תחילת זכאותו כמתחייב מצו ההרחבה וכך למצער, אף לא הנתבעת 1.
מנגד, צירף התובע אישור חברת מנורה (נספח ז') ממנו עולה כי הופרש בעניינו החל מ- 9/2008 (כמתחייב מהצו!).
עוד יש לציין כי חישוב התובע לוקה בכל אלה: ראשית, החישוב כמפורט בתביעה (ס' 91) מביא לסכום של 1,500 ₪ (ולא הסכום שנתבע). שנית, אין הפחתה ברכיב זה של הסכומים המצוינים בנספח ז'. שלישית, שיעור ההפרשה שנתבע כולל חלק העובד והפרשה לפיצויי פיטורים כשהתובע עתר ברכיב נפרד לפיצויי פיטורים.
עם זאת, שוכנענו כי הנתבעות לא הפקידו עבור התובע את מלוא הסכומים כמתחייב.
להלן יחושבו הסכומים שהיה על הנתבעות להפריש לתובע.
ויובהר- מיקי אישר כי בחלק מהפעמים שולמו לתובע סכומים במזומן הגם שלשיטתו סכומים אלו היו "מפרעות" (ס' 4 לתצהירו). בעדותו, מיקי אף כינה תשלומים אלה כ- "טיפים" (עמ' 28). גם עדי התביעה העידו כי חלק מהשכר שולם להם במזומן וחלק במסגרת תלושי שכר.
לפיכך להלן נתייחס גם לשכר זה (שצוין בתלושי השכר כמפרעות) כשכר לכל דבר ועניין.
זאת ועוד כאמור לעיל- לא קבלנו את נכונות האמור בטבלה שהוצגה על ידי התובע, התובע לא סתר את האמור בתלושי השכר- ולכן חישוב הזכאות הוא על פיהם.
     חודש עבודה משכורת מפרעה פיצוייםמעסיק תגמוליםמעסיק                          
2008(הנתבעת 1)      9/2008      4,000 ₪            0.834%33.36      0.833%33.32      
     10/2008      4,200 ₪      4,100 ₪      69.92      69.13      
     11/2008      3,550 ₪      1,500 ₪      42.11      42.06      
     12/2008      4,850 ₪      -      40.49      40.40      
בסה"כ                        185.88      184.91      
בקיזוז הסכום שהופרש (נספח ז' ותלושים)                        (134.4)-      (132.8)-      
בסה"כ                        51.48      52.11      
2009(הנתבעת 2)      3/2009      4,500 ₪            1.68%75.6      1.66%74.7      
     4/2009      3,850 ₪            64.68      63.91      
     5/2009      5,700 ₪      1,240 ₪      116.59      115.2      
בסה"כ                        256.87      253.81      

יוצא איפא כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 51.48 ₪ מהנתבעת 1, ומהנתבעת 2 בסך של 256.87 ₪.
כמו כן, התובע זכאי לתשלומים בגין תגמולים (חלק מעביד) בסך של 52.11 מהנתבעת 1 ול- 253.81 ₪ מהנתבעת 2.
הנתבעות ישלמו לתובע סכומים אלו.

ח. דמי הודעה מוקדמת
משבתקופה הראשונה התפטר ולא הוכח כי נתן התרעה, שאחריה עבד (אלא ההפך) – ומשלא הוכח רצף בין התקופות – אין זכאות לתקופה הראשונה.
אשר לפיטורי התובע בתקופה השניה – התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת ע"פ ממוצע שכרו כעולה מתלושי השכר בשלושת חודשי עבודתו (מרץ-מאי): 5,096 ₪ ובחלק היחסי (יום אחד בגין כל חודש עבודה) – 236 ₪ ליום עבודה X 3 חודשים= 708 ₪.
ברי כי התובע אינו זכאי להלנת שכר בגין רכיב זה.

ט. דמי הבראה
שוכנענו כי לא שולמו לתובע דמי הבראה.
הנתבעת לא סיפקה כל הסבר המתקבל על הדעת בעניין זה (עמ' 29,37), לא הוצג רישום בתלושי השכר או בכל תיעוד אחר.
הנתבעת אף לא טענה לחלקיות משרה עקב עבודה במשמרות/היעדרות (בתלושי השכר צוינה המשרה 100%). טענתה היחידה בתצהיר מיקי היא כי ימי העדרותו עולים על זכאותו – טענה סתמית שלא הוכחה כלל.
לפיכך, התובע זכאי לדמי הבראה בגין עבודתו אצל הנתבעת 1 (1/5/2007 - 31/12/2008) בגין השנה הראשונה (5/07- 5/08) – 5 ימים X 340 ₪; ובגין השנה השניה (6/08- 12/208) (6 ימים X 50%=) 3 ימים X 340 ₪ ; ובסה"כ- 2,720 ₪.
התובע אינו זכאי לדמי הבראה בגין עבודתו אצל הנתבעת 2, משלא השלים שנת עבודה.

י. דמי חופשה
התובע טוען לצבירה של 26.88 ימי חופשה לפי ערך 232.2 ₪ ליום חופשה ובסה"כ 6,242 ₪, סכום אותו על הנתבעות לשלם בצירוף הלנת שכר.
מיקי העיד כי התובע נטל את כל ימי החופשה להם הוא טוען (ס' 22 לתצהירו) ואישר כי בתלושי השכר לא מופיע מעקב / פדיון ימי חופשה וכי את ימי החופשה מקבלים בפסח
(עמ' 29).
שחר בעדותו לא סיפק הסבר להעדר רישום בתלושים והפנה לרו"ח (עמ' 36-37).
הנתבעת 2 בתצהירה לא טענה דבר.....
הנטל למתן חופשה, כמו גם ניהול פנקס חופשה – מושת על המעסיק.
הנתבעות לא הציגו בפנינו כל מסמך בעניין זה ולא הוכח כי התובע ניצל ימי החופשה או חלקם.
כאמור לא נטען ע"י הנתבעות לחלקיות משרה /עובד יומי ובתלוש השכר צוין 100%.
לפיכך, התובע זכאי בגין עבודתו אצל הנתבעת 1 בשנה הראשונה (5/07- 5/08)- 14 ימים ; בגין השנה השניה- (6/08- 12/08)- 7 ימים ובסה"כ – 21 ימים.
שכר מינימום לשנה 2008- 20.7 ₪ לשעה (כאמור, לא הוכח שכר של 25 ₪ לשעה) ובסה"כ 20.7 ₪ X 8.5 X 21 ימים = 3,695 ₪ בגין תקופת עבודתו הראשונה.
מהנתבעת 2 זכאי התובע עפ"י סעיף 3 (ג) לחוק: (240: 14X 25 X 3 (ל- 4.38 ימים
X 8.5X 20.7= 615.82 ₪.
(בשל העדר נתונים כדבעי חושב רכיב זה באופן המיטיב).
התובע זכאי סה"כ ל- 4,310 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.
ברי כי התובע אינו זכאי לפיצויי הלנה בגין רכיב זה.

יא. דמי חגים
ע"פ ההסכם הקיבוצי הכללי בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים וההסתדרות הכללית, לאחר שלושה חודשי עבודה, יהיה זכאי עובד שלא נעדר מהעבודה יום לפני ויום אחרי חג אלא בהסכמת ההנהלה, ל- 9 ימי חג. עובד אינו זכאי לימי חג החלים בשבת.
התובע לא פירט את מועדי החגים הנטענים ולרבות לא הוכיח כי אלו לא חלו בשבת.
מעיון בטבלאות שהציגה הנתבעת 1 עולה כי צוינו בה המועדים הרלוונטיים - חלקית בלבד. חובה על המעסיק לערוך פנקס עבודה ובו פירוט ימי העבודה לרבות רישום עבודה או העדרות בימי החגים. משלא הוצג כאמור, יש לזקוף זאת לחובת הנתבעת.
הגם שלא שוכנענו כי התובע הוכיח מתכונת עבודה קבועה לעניין תביעתו לשעות נוספות – שוכנענו כי הוא עבד באופן סדיר אצל הנתבעת 1 ולא לסירוגין כנטען על ידה [תלושי השכר רצופים (למעט ספטמבר 2008); האמור עולה גם מדוחות הנוכחות שהמציאה הנתבעת 1 טופס 106 שצורף לשנת 2008]. על כן, חזקה כי הוא זכאי גם לדמי חג והנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג מוטל על המעביד.
יתר על כן, עולה כי כמעט מדי חודש – שכר התובע, כמצויין בתלושים = שונה הוא, משמע לא קיבל שכר חודשי (הכולל חג).
אי לכך, בגין עבודתו אצל הנתבעת 1 בגין השנה הראשונה (5/07- 5/08)- 9 ימים; בגין השנה השניה- (6/08- 12/208)- 4.5 ימים; ובסה"כ- 13.5 ימיםX 20.7X 8.5= 2,375 ₪.
התובע אינו זכאי לדמי חגים בגין עבודתו בנתבעת 2- משעבד סה"כ 3 חודשים.

יב. דמי נסיעה
התובע עותר לתשלום דמי נסיעה בגין תקופת עבודתו.
מיקי הצהיר כי התובע גר במרחק נסיעה של פחות מתחנה אחת של אוטובוס ממקום עבודתו וכי שולמו לו דמי נסיעות בתקופה בה עבד אצל הנתבעת מס' 2 למרות שלא היתה חובה לעשות כן (ראה גם ס' 24 לכתב הגנה).
התובע לא הצהיר כי עשה שימוש בתחבורה ציבורית לשם הגעה לעבודה או בחזרה ממנה, התובע לא טען למרחק בין ביתו ובין מקום העבודה, לא ציין את מסלול הנסיעה או ההליכה שלו למקום העבודה ואת מספר התחנות, לא טען לעלות הנסיעה והעיקר – את ההוצאה/השמוש בפועל, אלא הסתפק בטענה כללית לזכאותו ברכיב זה מכוח צו ההרחבה.
ויובהר, התובע הצהיר כי גר בכתובות שונות בת"א (ס' 99) ועל כך הצהירו גם דני ונעמה –ואולם אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו לעיל משלא היה בתצהירים אלו כדי להוכיח את המרחק, מסלול הנסיעה, מספר התחנות וכדומה.
לא הוכח כי התובע גר "בכתובות מרוחקות", כך כלשונו וגם אין לראות בוויתור על חקירת בשן ונעמה – כדי ללמד על מסקנה אחרת. ומנגד, לא נסתרו טענותיהם העובדתיות בתצהיריהם. מנגד לכל אלה- ולו לכתובת ברח' הירקון – טענת התובע בהקשר זה מיניה וביה נסתרת משנטען בתצהיר בשן לקרבת המגורים למקום העבודה (ס' 3).
אשר לכתובת המופיעה ע"ג תלושי השכר – פתח תקווה – כעולה מסעיף 103 לתצהיר התובע המדובר בכתובתה של אמו ולא שלו. הנתבעות גם הן לא טענו בהקשר זה.
צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וחזרה ממנה קובע בס' 2 :
"כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות עד המקסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל שבו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו".
משהוכח, לכאורה, כי גר בכתובות שונות בת"א הרחוקות מהנתבעת 1 (ולמצער, כתובתו לפי תלושיו היתה בפ"ת) – מצאנו לחייב הנתבעת 1 בדמי נסיעה חופשי-חודשי בסך 3,600ש"ח ואת הנתבעת 2 בגין 3/09 בסך 200 ₪ ובסה"כ התובע זכאי ל- 3,800 ₪ בגין רכיב זה.

יג. דמי מחלה
טענות התובע בעניין זה נטענו באופן לא ברור וסתמי.
בתביעתו טען כי לא שולמו לו "דמי מחלה בגין תאונת העבודה" בספטמבר 2009 (הטעות במקור) ועתר ל- 10 ימים .
בתצהירו טען כי המל"ל אישר תאונת עבודה וכי העביר לו (מיקי) 2,000 ₪. במאי 2009 מיקי טען שלא הגיע לו תשלום זה, שנוכה ממיקי ולכן ניכה משכר מאי 2009 – 2,000 ₪. עוד טען בתצהירו (ס' 102) כי היה בחופשת מחלה עקב התאונה 15 יום, שאר החודש עבד כרגיל ויתרת החודש שולמה לו בשחור, ללא תלוש.
לא הוצג אישור המל"ל כאמור.
הנתבעת טענה בהגנה כי נעדר בכל חודש ספטמבר 2008, למרות שתעודות המחלה שהמציא הם ל- 15 יום בלבד, וכי בגינם עליו למצות זכויות במל"ל ואם יהא צורך להשלים, תשלים התשלום, בכפוף לטענת קזוז (בגין תשלומים ביתר ששולמו בהעדרויותיו מהעבודה ללא אישור).

ראשית, תאונת עבודה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי אינה מזכה את העובד בתשלום דמי מחלה (מקביל/נוסף על ידי המעסיק).
שנית, עולה מת.ר.נ.ע. שצורפו לתביעה כי נעדר 20 ימים וכי מדובר בתאונת עבודה מאוגוסט ולא מספטמבר! (גם כך תמוה כי אותו רופא הוציא באותו יום גם ת.מ. וגם ת.ר.נ.ע. ולאותם ימים).
שלישית, הטענה כי ב- 5/2009 מיקי ניכה משכרו של התובע 2,000 ₪ לא הוכחה. ניכוי כאמור אינו מופיע בתלוש השכר 5/2009. היה על התובע להוכיח כי שולם לו בבנק / בשיק או בכל דרך נטענת אחרת, סכום שונה ונמוך מזה המופיע בתלוש השכר. ממילא, לא הוכח כי מיקי הוא ששילם שכר מאי (ושחר ומיקי העידו אחרת, ולא נסתרו).
לא ברור מתי וכמה נעדר, כיצד שולם, מה ואם הוחסר, והנטל בהקשר זה על התובע.
משכך, התביעה ברכיב זה לא הוכחה ונדחית.

יד. טענות קיזוז של הנתבעות
הטענה לקיזוז סכום של 15,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לנתבעות – נדחית, משלא פורטו, לא הובהרו נסיבותיהם ולא הוכחו וממילא, משהטענה נזנחה במסגרת סיכומי הנתבעות.
כך גם הטענה לקיזוז 10,000 ₪ בגין העדרויות התובע – נדחית, משלא פורטה ולא הוכחה.
אשר לקיזוז דמי הודעה מוקדמת בסך 4,600 ₪ היה מקום לקבל את הטענה, משהתובע לא התייצב למקום העבודה ולא הוכיח כי נתן הודעה מוקדמת (ולמצער, כי מעסיקו וויתר על נוכחותו במקום העבודה במהלך תקופת ההודעה המוקדמת) ומנגד, לא הוכח כי הנתבעת פנתה מיידית לתובע ודרשה שובו לעבודה.
ויובהר – ככל שהיה בטענת התובע ממש כי התפטר עקב אי תשלום זכויותיו (טענה שלא הוכחה ונדחתה) – הרי שאין בה לייתר חובתו ליתן הודעה מוקדמת (גם בעת התפטרות בנסיבות של פיטורים).
נזכיר, כי הנתבעת עתרה לקיזוז סך של 4,600 ₪ כשהתובע טען לשכר חודשי גבוה יותר (7,236 ₪ בס' 67 לתביעה, או 7,280 ₪ ולחלופין 5,150 ₪ - ס' 13 לתצהירו, ס' 1 לסיכומיו).
משהנתבעת לא הוכיחה ולו המעט המתחייב ברכיב זה, בזמן אמת, משכך – נדחית אף הבקשה לקזוז חלף הודעה.


טו. כללי
לא נהירה, לומר המעט, התנהלות התביעה. כמדומה, סבר התובע כי "אגב" ההליך דנא, יתנהלו הליכים אחרים (כדוגמת איתן), שאחרת, אין להבין תצהירי עדיו ונספחיהם.
כן מצרים אנו על התנהלות התביעה באופן הלא ראוי בו הוצגו שאלות / נטענו עובדות בח.נ. – שהמרחק בינן למציאות – מרחק ת"ק פרסה.
ודאי כך להתנהלות באשר לאופן בו נחתם/הוכן תצהיר התובע (ודאי כך, כשנעמה הגישה תצהיר מטעמו!) – כשלכל ההתנהלות בהקשר זה אין ביטוי בזמן אמת בתצהיר עצמו!

מנגד, אין להבין 2 תצהירים של מיקי (נוסח שונה או רק נספחים?!; כזכור, בפנינו הוגש רק אחד).

מצאנו לציין עוד (הגם שלא הופנינו לכך) כי בתלוש 3.09 צויין משום מה "תחילת עבודה 3.08 (הגם שבותק צויין חודש אחד), כשבתלושי אפריל – מאי כבר נרשם מרץ 2009. בהעדר התייחסות וטיעון הצדדים לרישום זה – ממילא, לא נדרש לו מעבר לכך.
כך לא נוכל שלא לציין כי רב הנסתר על הגלוי במערכת היחסים שבאה בפנינו בהליך דנא, התנהלות תמוהה ושאינה מניחה הדעת והכרעתנו התבססה על הוכחות בפועל (והנטלים).


טז. לסיכום
התובע זכאי לסכום בסך של 308.35 ₪ בגין פיצויי פיטורים; 305.92 ₪ בגין תשלומי פנסיה; 708 ₪ בגין הודעה מוקדמת; 2,720 ₪ בגין דמי הבראה; 4,310 ₪ בגין דמי חופשה; 2,375 ₪ בגין דמי חגים; 3,800 ₪ בגין דמי נסיעה.
סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.


כל צד יישא בהוצאותיו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. שכר עידוד

  2. תשלום שכר ביתר

  3. שינוי מבנה שכר

  4. הגבלת שכר בכירים

  5. תביעה להפרשי שכר

  6. פיצול שכר פיקטיבי

  7. טיפול בנכדים בשכר

  8. חוק איסור שכר כולל

  9. תביעה ליתרת שכר עבודה

  10. הקטנת פערי שכר במשק

  11. שכר בדירוג עיתונאים

  12. הגבלת שכר עובדי ציבור

  13. תביעה לחישוב השכר הקובע

  14. דירוג שכר ברשות הנמלים

  15. שכר דירקטור בחברה פרטית

  16. שכר עבודה לאחר צו פירוק

  17. טבלת שכר בדירוג המשפטנים

  18. חישוב שכר לפי טבלאות שכר

  19. דוגמא לתביעה על הפרשי שכר

  20. הצעת חוק שכר הבכירים במשק

  21. ביטול ניכויים מותרים בשכר

  22. הכרה בתואר לצורך דירוג שכר

  23. חישוב שכר היסוד לפני תאונה

  24. ביטול החלטת הממונה על השכר

  25. האם טיפים נחשבים לשכר עבודה

  26. הפסדי שכר - הכנסה לא מדווחת

  27. ירידה בשכר בגין שינוי סיווג

  28. האם דירקטור זכאי לקבל שכר ?

  29. חוק שכר שווה לעובדת ולעובד

  30. גובה השכר לצורך חישוב זכויות

  31. הגבלת פערי השכר במגזר הציבורי

  32. הפרשי שכר כנגזרת של מינוי כרבש"ץ

  33. הגבלת שכר לעובדי חברות ממשלתיות

  34. תביעה לתשלום שכר בגין עבודות חשמל

  35. התובע טען כי הוא זכאי להפרשי שכר עבודה

  36. תביעה לתשלום שכר עבור עבודות מעקב וליווי

  37. נטען כי שכר העובד פוצל לרכיבים פיקטיביים

  38. סכום גלובלי בהשבחת שכר על אובדן השתכרות

  39. הפרשי שכר וזכויות סוציאליות מאי קידום בדרגה

  40. מחלוקת בין הצדדים בדבר תקופת העבודה וגובה השכר

  41. טענת התובע שקופח בשכרו ובתנאי עבודתו במהלך השנים

  42. צו מס הכנסה (קביעת סוגי שכר כהכנסה), תשכ"ז-1967

  43. תקנות מס הכנסה (ניכוי משכר סופרים), תשכ''ד-1964

  44. צו מס הכנסה (קביעת שכר-סופרים כהכנסה), תשכ"ד-1963

  45. חברה בקשיים כלכליים ממשיכה להעסיק עובד בלי שמשולם לו שכר

  46. תקנות מס הכנסה (ניכוי מסוגי שכר מסויימים), תשכ''ז-1967

  47. כללי החברות הממשלתיות (מינוי יועצים משפטיים ושכרם), התשנ"ב-1992

  48. תקנות מס הכנסה (ניכויים מיוחדים למשתמש בציוד בשכר מכר), התשמ''ט-1989

  49. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון