ההליכים שלפנינו התובע עבד אצל הנתבע 2 (הנתבע) ולאחר מכן אצל הנתבעת 1 (הנתבעת); (הנתבעת). בין התובע לנתבעת מחלוקת לגבי תקופת העסקתו אצל כל אחד מהם. התובע עותר לתשלום שכר (ופיצויי הלנה) (58,225 ₪), פיצויי פיטורים (ופיצויי הלנה) (134,562.49 ₪), פדיון חופשה (129,153.64 ₪), דמי הבראה (5,219 ₪), גמול שעות נוספות (536,356.8 ₪), הפרשי תשלומים לביטוח מנהלים (2,184 ₪), פיצוי מיוחד (50,000 ₪). ביום 22/2/2010 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת. בד בבד, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד ובה היא תובעת תשלומים בגין חובות שנטען כי הנתבע שכנגד ("התובע") יצר בגין שימוש ברכב (12,000 ₪) ובטלפונים ניידים (2,800 ₪) וקוויים (2,640 ₪), ללא הרשאה ושלא כדין, אי תשלום שכירות לשטח מגורים, חשמל ומים (15,000 ₪) ותשלום יתרת חוב עבור בניית בית של התובע (280,000 ₪). ביום 27/5/2010 הוגש כתב הגנה בתביעה שכנגד. מטעם התובע הוגש תצהירו (כולל תצהיר תגובה, לתביעה שכנגד) ותצהירם של סיביה X (עבדה כפקידה בנתבעת בתקופה 1998-2005), רמי X (אחי התובע, עבד אצל הנתבעת בתקופה 1999-2000), ציון אשש (אחי הנתבע, נשוי לבת דוד התובע, חבר ושותף לעסקי התובע), דורון אילת (עובד הנתבעת לשעבר (בשנת 2003) בניהול הנתבע) ושל אלגאלי גלילי (לקוח הנתבעת לשעבר). מטעם הנתבעת הוגש תצהיר הנתבע, תצהיר X הרצל (עבד עם התובע בנתבעת בשנים 92-93 בקירוב כמנהל עבודה, פרויקטים וביצוע עבודות תשתיות), כהן דוד (היכרותו על רקע רכישת שירותים מהנתבע כקבלן בניה ב- 2000-2003), מאיר אשש (אבי הנתבע). ביום 16/11/2010 נערך קד"מ. בימים 26/12/2011 ו- 15/3/2012 התקיימו בפנינו דיוני הוכחות. התובע ועדיו נחקרו על תצהיריהם, למעט אילת וגלילי שתצהיריהם הוצאו מתיק ביה"ד. מטעם הנתבעת נחקרו הנתבע ועדיו ולמעט שמעון גם תצהירו הוצא. ביום 29/5/2012 הוגשו סיכומי התובע וביום 19/9/2012 הוגשו תצהירי הנתבעת. לאחר שבחנו טענות הצדדים וראיותיהם - החלטנו לקבל את התביעה בחלקה ולדחות במלואה את התביעה שכנגד כמפורט להלן. א. העסקת התובע וזהות המעסיק התובע טוען כי עבד אצל הנתבעת ברציפות בתקופה 1/1/1990- 31/8/2005 ובסה"כ 15 שנים ו-8 חודשים כדלקמן: אצל הנתבע בתקופה שמ- 1/1/1990 ועד ל- 12/4/1992 ולאחר שהנתבע ייסד הנתבעת, התובע המשיך לעבוד אצלה עד 31/8/2005 מועד התפטרותו; נטען, כי בתקופה כאמור, שם המעסיק השתנה מ"שמעון אשש" ל"אשש פיתוח בע"מ" בעוד מתכונת העבודה, מקום עבודה, מנהל העבודה ועיסוק התובע- נותרו זהים; הנתבעת ממשיכתו/חליפתו של הנתבע ומתקיימות העילות להרמת מסך כלפיו. טענות הנתבעים באשר לתקופות העסקת התובע נטענו בערבוביה. בס' 3 לתצהיר הנתבע / ס' 1 לכתב הגנה נטען כי מתחילת 1990 (במועד שאינו זכור) ועד ליום 12/4/1992, התובע עבד אצל הנתבע ואילו בתקופה 4/1992- 8/2005 עד להתפטרותו, עבד אצל הנתבעת. אלא שבאותו התצהיר אך בסעיף אחר (ס' 5) נטען, כי החל לעבוד אצל הנתבעת ב-1/8/1992 "ולא כדברי התובע ביום 12/4/1992"; בס' 6: "החל מיום 1.8.92, היינו כ 4 חודשים לאחר הקמתה, החל אורי לעבוד בחברה כמנהל עבודה"; בס' 13: "התובע עבד אצלי באופן אישי, בהיותי קבלן, בשנות ה 90, במועד שאינו זכור לי, ועד ליום 12.4.92, יום פתיחת החברה". מעיון בתדפיס פרטי הנתבעת עולה כי תאריך ייסודה הוא: 12/4/1992. בתלושי שכר של התובע אצל הנתבעת נרשם מועד תחילת העבודה: 1/8/1992 וותק: 1/8/1992. גם בטופס 161 של הנתבעת צוינה תקופת עבודה: 1/8/1992 -30/8/2005. נוכח ממצאים אלו התובע נחקר והעיד: "ש. ... רשום בתלוש שלך שמועד עבודתך הוא 1.8.92 נכון? ת. כן. ש. זה נכון? ת. זה מהיום שהיתה הנתבעת 1" (עמ' 31). אשר לטופס 161 העיד: "ש. מי מסר לך את טופס 106? (הכוונה: ט' 161) נספח ו' לתצהירך? ת. שמעון ש. מתי? ת. זה היה בזמנים הללו שכמעט עזבתי את העבודה, ימים אחרונים. ש. במועדים שידעת שאתה הולך לעזוב נרשם מועד תחילת העבודה 1.8.92 לא מצאת לנכון לתקן? ת. כתוב למעלה הנתבעת, לא יכולתי לומר לו לתקן את זה תאריך החברה אין לי מה לעשות. ש. אלה המועדים שעבדת? ת. אלה המועדים המתועדים פה" (עמ' 37). (במאמר מוסגר יצויין - גם תשובת התובע דלעיל אינה מסתברת, שהרי לטענתו התפטר ב- 8.05 וט' 161 נחתם ע"י הנתבעת במחצית נובמבר!). התובע גם הפנה לנספח ז' - מכתב סיום העסקת התובע ובו צוין: "הנ"ל עבד בחברתנו כ- 14 שנה לשביעות רצוננו המלאה. הנ"ל סיים לעבוד אצלנו בתאריך 31.8.2005" והעיד: "ש. נספח ז' לתצהירך... זה אחרי שלא עבדת, נכון? ת. כן, זה יומיים אחרי שלא עבדתי. ש. נכחת כשזה נחתם? ת. כן. ש. למה יש את נספח ז' פעמיים? אפשר לראות את המסמך המקורי? הסבר לי למה יש אותו פעמיים? ת. אני לא יודע להסביר למה הוגש פעמיים. ש. אמור לי, ציון כתב זאת בנוכחותך, ואתה אומר ששמעון חתם על כך בנוכחותך? ת. כן. ש. איפה זה נכתב ונחתם? זה נכתב במשרד... ונחתם אצל שמעון במשרד. ש. לפי מה זה נכתב? ת. לפני שזה נכתב אמרו לי לכתוב, שמעון ביקש ממני לכתוב מכתב ואז הוא יחתום, מה שכתבתי לא מצא חן בעינו, הוא ביקש משמעון (צ.ל.; "ציון") שינסח איתי אחד, עשינו זאת והגשנו לו את זה לחתימה. ש. הוא חתם רק על נייר אחד? ת. כן. אחד. ש. של מי כתב היד בנספח ז'? ת. במקום שבה"ד סימן בעיגול כמה שסומן לידו זיהוי של האות א'- זה כתב ידי, מה שסומן באות ב' על גבי הנספח השני הוא לא כתב ידי... ש. אותו רישום בכתב יד על גבי נספח ז', זה משהו שרשמת אחרי שהוא חתם? ת. ברור שזה אחרי" (עמ' 40-41, 36-37). "ש. מי כתב את המילים "א.ש.ש. פיתוח בע"מ מנכ"ל"? ת. זה שכתב את המכתב" (עמ' 41). גם ציון נחקר באשר לנסיבות כתיבת המכתב - "ש. מציגה לך נספח ז' לתצהיר התובע? ת. זה כתב ידי וחתימתו של שמעון. ש. האם התייעצת עם שמעון לפני שכתבת את זה? ת. מן הסתם. ש. היות שאמרת שבשנת 2002 כבר לא עבדת בנתבעת מה הקשר שלך למכתב הזה? ת. עזבתי את החברה ב- 2002. בתור אחי הייתי הולך ועוזר לו הרבה בעבודה, לא תמיד בשכר, הוא לפעמים צ'יפר אותי. כשאורי עזב את העבודה, אורי שאל אם אני יכול לדבר עם שמעון לגבי מכתב שיוכל למשוך את הפיצויים. שמעון אמר תכתבו מה שאתם חושבים ואני אחתום. זה לא היה פעם ראשונה כי היו עוד עובדים ... סתם דוגמא ללשכת עבודה ורוצים לעבוד ולא תמיד מאפשר אנו היינו כותבים מכתב שהם לא מתאימים. ש. מה שאתה אומר לדבריך תכתבו מה שאתם רוצים ואני אחתום זה לא באמת משקף את מה שהיה? ת. מה שכתוב במכתב ויש חתימה למטה, זה אומר שהוא קרא את זה. ...ש. האם שמעון חתם אחרי שזה היה כתוב? ת. כן... היו מקרים שבהם חתמת בשם שמעון? ת. לא, מעולם לא. אני לא נוהג לחתום בשם אחרים" (עמ' 18). ציון שב ואישר הדברים: "ש. ... אתה יכול לאמר באיזה נסיבות נכתב המכתב הזה? מי היה היוזם של המכתב? ת. אורי פנה אלי" ו- "ש. האם נספח א' לתצהירך הוא בכתב ידו של התובע? ת. כן" (עמ' 23). הנתבע העיד: "ש. מפנה לנספח ז' שצורף לתצהיר התובע, "אישור העסקה". האם החתימה למטה אשש פיתוח מנכ"ל היא החתימה שלך? ת. רק החתימה על המסמך היא שלי ואני מסכים לה. ש. מפנה אותך לפרוטוקול של ציון 26.12 עמ' 18 שורה 30. מה שכתוב במכתב ויש חתימה זה אומר שאתה קראת מה יש לך להגיד על זה? ת. הוא אומר ולא אני. החתימה על המסמך היא שלי והיא נחתמה כאשר לא היה כלום במסמך הרבה פעמים עשיתי דברים כאלה, היה צריך לעשות כל מיני דברים והשארתי במשרד מספר דפים עם החתימה שלי.... ש. למה לא אמרת את הענין הזה על חתימה על מסמך בלאנקו, למה לא טענת בכתב ההגנה שלך? ת. זה כתוב בסעיף 31 לתצהיר. ...ש. תסכים איתי שאדם חותם בלאנקו כפי שאתה טוען... זה מחייב אותו? ת. בוודאי. ש. ז"א שמה שכתוב במסמך זה מחייב אותך? ת. מי שיכול להשתמש בה הם אורי, הפקידה שלי מי שאני סומך עליהם בעיניים עצומות בגלל זה חתמתי. בגלל שזה אחד אח שלי והשני אורי, כמו אח שלי והפקידה וסמכתי עליהם בעיניים עצומות. אני מחויב בגלל החתימה שלי אמרתי לך שסמכתי על ציון, אבל לא ידעתי על מה שכתוב. ש. אני מראה לך טופס 161 שצורף כנספח ו' לתצהיר עדות ראשית של התובע ולנתבע שכנגד. גם זו החתימה שלך נכון? ת. איפה שכתוב חותמת המעביד, בצירוף החתימה שלי. איפה שצריך להיות החתימה שלי, אורי חתם אני לא יודע. אני חתום על הטופס ומאשר. אני לא כתבתי את הטופס ולא ידעתי מה כתוב בו, הוא היה ריק וחתמתי. ... ש. אמרת מקודם שאתה עומד מאחורי המסמכים? ת. אני לא רשמתי. החתימה שלי והמסמך מחייב אותי, אך נרשמו דברים לא נכונים. אם היה רשום שרצחתי מישהו זה אמיתי? ...בכלל לא מגיע לו פיצויים, הוא עזב את עבודתו מרצון והוא קיבל אותם. ש. אתה אמרת מקודם וזה כתוב בפרוטוקול שהמסמכים מחייבים אותך נכון? ת. מחייבים אותי ובחתימת ידי, אך מה שכתוב שם אם הוא נכון... (עמ' 53) אנו דוחים את טענת הנתבע אודות חתימתו על טפסים / דפים ריקים. טענה כאמור באה לעולם רק במסגרת עדותו ולא בהגנתו ומדברת בעד עצמה. בנוסף, הטענה נטענה בעלמא, בלי שנתמכה בראיה כלשהי ואף לא בעדויות התובע לרבות של "הפקידה" עליה טען הנתבע כי סמך והשאיר לה מסמכים מסוג זה. מה גם שלגופא - אף ככל שהיה בטענה ממש, אין לנתבע להלין בעניין זה אלא על עצמו! תוכנם של המסמכים, לרבות נספח ז', מחייב את הנתבעת (אותו) לכל דבר ועניין, שעה שלא הכחיש חתימתו על גביהם ובמיוחד משעה שאף לא נטען כי פעל לתיקון האמור בהם - אף לא בדיעבד. לכך יש להוסיף כי גם הנתבע העיד כי מי שיכול להשתמש בחתימה / מסמכים אלו:"... הם אורי, הפקידה שלי מי שאני סומך עליהם בעיניים עצומות בגלל זה חתמתי..."- לפיכך, משהתובע מבקש כעת לעשות שימוש במסמך זה- ברי כי אין לקבל הסתייגויות הנתבע בדיעבד. עם זאת- אין בנספח ז' כדי להעלות או להוריד מענייננו שהרי בנספח ז' נכתב כי התובע עבד לכל היותר "כ- 14 שנה", על דרך הערכה. מושג זה יש בו כדי לעמוד בקירוב לתקופת העסקה הנטענת על ידי התובע (15 שנים ו- 8 חודשים), אך גם לתקופה הנטענת על ידי הנתבעת ( 13 שנים ו- 30 ימים). למען הדיוק- הערכה "כ- 14 שנה" נוטה יותר לתקופת העסקה הנטענת על ידי הנתבע. מתלושי השכר שנמסרו לתובע במשך השנים וטופס 161, עולה כי התובע עבד אצל הנתבעת החל מ- 1/8/1992 ועד להתפטרותו. לפיכך, התובע ידע או צריך היה לדעת כי תקופת העסקתו המוצגת אצל הנתבעת היא מיום 1/8/1992, לא נטען וממילא, לא הוכח כי הלין בנושא זה או פעל לתיקון. לא הוצגו תלושי שכר כלשהם של התובע בגין התקופה 4/1992- 8/1992, לא הוצגו תשלומים / הפקדות או ראיה כלשהי בגין העסקתו בתקופה כאמור: אצל הנתבעת או אצל הנתבע (או בכלל) וגם מכך, לא שוכנענו כי עבד ברציפות אצל הנתבעת. ויובהר, אומנם התרשמנו מכך כי העבודה של התובע אצל הנתבע היתה דומה לעבודתו אצל הנתבעת וכי השירות שהעניק הנתבע כקבלן או הנתבעת כחברה (או מי מטעמה) - היה דומה אם כי לא זהה; בנוסף, בגרסאות הנתבע מצאנו סתירות באשר לתקופת העסקה הנטענת; הנתבע והנתבעת, הם שתי ישויות משפטיות שונות ואולם מחמת שהשליטה על הנתבעת היתה של הנתבע (99%, וגם הוא שייסד וניהל אותה ו-1% בבעלות אשתו), הרי שלכאורה ניתן היה לראות את הנתבע והנתבעת, כמקום עבודה אחד / כמעביד אחד; ואולם- עדיין לא שוכנענו כי היתה רציפות בהעסקת התובע ואין לדעת האם בתקופה 4/1992 - 8/1992 התובע עבד אצל הנתבע או הנתבעת. לא שוכנענו, כי הרישום ע"ג תלושי השכר של התובע, כמו גם טופס 161, אינו משקף נכונה את המציאות, מה גם שמדובר במסמכים שהוגשו על ידי התובע והוא שביקש ליתן להם תוקף. כך למשל, בין השאר ביסס התובע את תביעתו לפיצויי פיטורים גם על טופס 161 לפיו על הנתבעת לשלם לו מענק בסך של 85,043 ₪. וכאמור, התובע הצהיר כי עבד אצל הנתבע עד ל- 4/1992 בלבד. לאור כל זאת שוכנענו, כי התובע עבד אצל הנתבע בתקופה 1/1990- 4/1992 (התקופה הראשונה) ואצל הנתבעת 8/1992- 8/2005 (התקופה השניה). לא שוכנענו שמתקיימת עילה להרמת מסך. הרמת מסך תיעשה במקרים חריגים בלבד וע"פ אחת העילות שבדין, כאשר אף לא אחת מאלו הוכחה. בכלל זאת, לא הוכח כי בייסוד הנתבעת או בהעסקת התובע במתכונת זו- התכוון הנתבע להונות או לרמות את התובע או מאן דהוא. טענת הנתבעת על אודות כפל המסמכים / אי הצגת מסמכים מקוריים- נדחית. אשר לטופס 161- המסמכים הגם שהוגשו בכפל דומים במהותם ואינם סותרים אחד את השני וממילא, לא הוצגה ראיה אחרת. זאת בנוסף לכך, כי הנתבע עד לסיכומיו לא העלה טענה כלשהי כנגד קבילות או זיוף המסמך אלא בעקבות דרישת ביה"ד להמציא המסמכים המקוריים. ממילא, ברי כי משאישר חתימתו, נובעת אחריותו / אחריות הנתבעת לאמור בהם. אשר לנספח ז'- הוגש המסמך המקורי שביחס לנספח "א" ואולם כמפורט לעיל - לא מצאנו לייחס לו משמעות מהותית לעניין תקופת העסקתו של התובע. עם זאת, תמוה כשניכר במסמך המקור כי קופל כפי שניתן להבחין גם בנספח א' שהגיש התובע - מה שלא ניתן לראות כלל בנספח "ב" שהגיש. הוכח כי נספח ז' נכתב ע"י ציון, לא הוכח כי נחתם ע"י הנתבע בטרם נכתב. הוא הדין בט' 161 (שלא הוכח מי מילא אותו) ודאי לא כי כך נעשה לאחר חתימת הנתבע. ומנגד, אין בפנינו ראיות ברורות לתוספות השונות בין העתקי הנספחים הנ"ל (רישומים השונים בין האחד לשני, בכל אחד מהנספחים. ב. שכר התובע לטענת התובע, שכרו האמיתי: 6,500 ₪ (נטו) סכום ששולם לו בהמחאה + 2,000 ₪ ששולם במזומן ובסה"כ- 8,500 ₪ (נטו), שהם 11,645 ₪ (ברוטו) (נכון ליום 31/8/2005), בחודשיים האחרונים הופחת שכרו ושולם לו סך 6,500 ₪ (נטו), תלושי שכרו לא הונפקו ברציפות ובחלקם רק בדיעבד לאחר דרישה, התלושים אינם משקפים את שכרו האמיתי. הנתבעת טענה כי התובע קיבל שכרו מדי חודש ותלושי השכר הונפקו לו שנית לדרישתו, התלושים משקפים שכרו האמיתי, שכר התובע: 5,234 ₪ (נטו) בתוספת תמורה בגין שעות נוספות (בשקלול ימים) כפי שנרשם בתלושי שכרו, סכום מזומן שולם כשי לחג. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי לא הוכחה טענת התובע בעניין זה ולפיכך , היא - נדחית. הטענה כי שכרו האמיתי 6,500 ₪ נטו - נטענה בעלמא ולא הוכחה. תלושי השכר הוצגו באופן חלקי על אף שהטענה בנוגע לשכר התובע (כמו גם תביעתו ברכיביה השונים) מתייחסת לתקופה ממושכת (התובע העיד כי פנה אל משרדי הנתבעת בבקשה להפיק לו תלושי שכר, זאת גם לאחר סיום עבודתו, בלי שהתעוררה בעיה ואף שקיבל כל שביקש (עמ' 34) וחרף זאת לא הציגם). כמו כן, מעיון בתלושי השכר שהוצגו, עולה כי לתובע שולמה משכורת בסך של כ- 6,500₪ (ברוטו) (למשל בחודשים 8/2005- 3/2005), מכאן גם שלא הוכח כי בחודשיים האחרונים חלה הפחתה בשכרו וגם בטופס 161 צויין שכר 6,500 ₪ (ברוטו). אף הנתבע, שטען כי לתובע שולם שכר "נטו" (להבדיל מ-"ברוטו"), טען לסכום כמופיע בתלושי השכר והעיד: "ש. מפנה לסעיף 25 לתצהירך. שבו אתה אומר ששילמת לתובע משכורת בסיסית קבועה של 5,234 ₪ נכון? ת. כן. זו המשכורת הקבועה. ש. מפנה אותך לנספחים שצופרו לתצהיר התובע ב' 1 עד 18, מפנה לתלוש השכר של יוני 2005 מה כתוב במשכורת הבסיס? ת. בלי הגילום רשום 6,500 ₪. ש. למה יש פער זה? ת. יש לך בסעיף 25 את התשובה" (עמ' 57). ואכן מעיון בתלושי השכר עולה כי בתלושי השכר מופיעה עמודה ובה השכר לפני גילום (נטו) ובעמודה נפרדת וסמוכה מופיע שכרו ברוטו. טענת התובע כי לא הסכים לאופן תשלום זה - נטענה בעלמא ונדחית, מה גם שלא הוכח כי התובע הלין או דרש התיקון כאמור וממילא, ככל שהיה ממש בטענתו אין להבין את התנהגותו - אלא כהסכמתו לכך (לכל הפחות). זאת במיוחד משעסקינן בתקופת העסקה בת למעלה מ- 13 שנה. הטענה אודות סכומים ששולמו במזומן מדי חודש (2,000 ₪) - נטענה בעלמא ולא הוכחה. לאור כל זאת - לא הוכח כי שכרו של התובע היה או צריך היה להיות 11,645 ₪ ברוטו. אנו קובעים איפוא כי שכרו הקובע של התובע לחישוב זכויותיו בתביעה הוא 6,500 ₪ (ברוטו). ג. הפרשי שכר בגין החודשים 4-8/2005 ופיצוי הלנת שכר התובע טען כי במהלך שנות עבודתו שולם לו שכרו באיחור והוא הלין על כך, בחודשים 4/2005- 8/2005 לא שולם שכרו בכלל (גם המחאות בגין החודשים 6-7/2005 הוחזרו בגלל "חשבון מוגבל"), הוא זכאי לפיצויי הלנת שכר שכן במהלך השנה האחרונה הולן שכרו 5 פעמים, כי ההתיישנות תחול רק לאחר 3 שנים ממועד תשלומי השכר האחרונים (3/2005 ,כשהתביעה הוגשה ב- 7.4.08). טענות הנתבעת בעניין זה נטענו בערבוביה: מחד, נטען כי שכר התובע שולם מדי חודש במועדו, אלא שבמקום אחר אישר הנתבע, כי שכר התובע שולם ב- 15 לחודש (ס' 22 לכתב הגנה, ס' 28 לתצהיר), כי לעיתים היו קשיים והשכר שולם באיחור וכך הנתבע בעדותו: "ש. למה לא הכנסת לו באופן מסודר תלוש ומשכורת? ת. לא נכון. נכון שלפעמים המשכורת לא שולמה בזמן, אני מודה כי היו קשיים אך מדי חודש בחודש קיבל את משכורתו המלאה. בסופו של דבר קיבל כל המגיע לו. ... ש. עד מתי אדם צריך לקבל את משכורתו? ת. עד עשירי לחודש, נדמה לי אולי 15 אני לא יודע במדויק...." (עמ' 57). (נציין כי בסתירה לתצהירו של X הרצל (שהצהיר כי המשכורות שולמו בזמן וללא בעיות מיוחדות) עמד תצהירה של סיביה ועדותה התומכים בטענת התובע על אודות תשלום השכר באיחור (עמ' 9) וממילא, עדות הנתבע שהודה בתשלום שכר באיחור). עם זאת, הגם שהתובע טען להלנות רבות, הרי שבתביעתו עתר לשכר 5 חודשים שלא שולם ופיצויי הלנה בגינם ולא הציג כל ראיה לתקופה הקודמת לכך. מעיון בתלושי שכר התובע עולה כי בגין החודשים 4-8/2005 הסכומים שהיו צריכים להיות משולמים לו הם: 4/2005- 8,286.34 ₪; 5/2005- 8,286.46 ₪; 6/2005- 7,929.36 ₪; 7/2005- 6,500.74 ₪; 8/2005- 6,500.18 ₪. ניסיון הנתבעת להשית על התובע את הנטל לכך כי יציג תדפיסים המורים כי שולמו לו הסכומים כאמור - נדחה. אין לדרוש מהתובע להציג ראיה על אודות מה שלטענתו לא שולם לו והנטל על הוכחת תשלום שכר על הנתבעת הוא. אלא שהנתבעת לא הציגה אסמכתא המעידה על תשלום בפועל. אף מעדות הנתבע - לא הוברר מהם הסכומים ששולמו לתובע, באיזה מועד ובגין אלו חודשים לכאורה שולמו. כך למשל: הנתבע טען, כי משכורת 4/2005 (בסך 7,000 ₪) שולמה לתובע ב- 20/5/2005 ואילו באשר למשכורת 6-7/2005 - אישר כי ההמחאות חזרו, אך טען כי כחודש לאחר מכן הפקידה הנתבעת סכום בסך של 10,000 ₪. באופן שונה, בס' 21 לתצהירו נטען: "... בתדפיס חשבון הבנק אותו צירף התובע...כנספח י' לתצהירו, קיימת הפקדת שיק בסך 10,000 ₪ מיום 25.4.05- הוא שיק שנמסר לתובע בעבור חודש מרץ 2005. באותו נספח בדיוק קיימת הפקדת שיק עצמי ביום 20.5.05 בסך 7000 ₪- גם סכום זה הנו עבור תשלום עבור שכר אפריל 2005..." ובס' 22: "...שכר עבודתו של התובע אשר שולם בשני תשלומים בחודש יולי 2005, אשר היווה תשלום עבור חודשים מאי, יוני, חזרו, אולם תשלומים אלה הופקדו לחשבון הבנק של התובע, במזומן, בחודש אוגוסט בצירוף לגמר מלא התשלום עבור שכרו של התובע עד סוף אוגוסט 2005..." גרסת הנתבע נסתרת כמו מעצמה ואין להבין ממנה דבר באשר לסכומים ששולמו לתובע או לנסיבות תשלומם. התובע לעומת זאת, הציג אסמכתאות על החזרת שיקים בגין החודשים 5/2005-6/2005 (נספח ד(1) ו- ד(2)) מהם עולה שגם הניסיון להפקידם בשנית, אחרי שהוחזרו, כשל. בעדותו סתר הנתבע את הטענה כי הסכומים שולמו לאחר מכן בשיק בסך 10,000 ₪, עת העיד כי סכום זה הינו עבור 3/2005. לא שוכנענו כי גם ההפקדה בסך של 7,000 ₪- ביום 20/5/2005, שולמה בגין 4/2005, זאת משמדובר בסכום אחר (שכר 4/2005 הוא 8,286.34 ₪), בלי שהנתבע סיפק הסבר לפשר התשלום השונה וממילא, החלקי. בנסיבות אלו - לא שוכנענו כי שכר התובע בגין החודשים 4/2005- 8/2005, שולם לו. על הנתבעת לשלם איפוא סך של 37,503.08 ₪ בגין שכר עבודה שלא שולם. התובע עותר גם לפיצויי הלנת שכר מכוח ס' 17א(ב) לחוק הגנת השכר. לעניין התיישנות נקבע בס' 17 א כדלקמן: "(א)הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן - בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים. (ב)על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות. (ג)הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)". נפסק, כי פסקה (ב), המאריכה את תקופת ההתיישנות לשלוש שנים, מתייחסת אך ורק למצב שבו שולם השכר באיחור אך לא למצב שבו לא שולם כלל (ע"ע 195/99 אורלי מרוביץ - עמישב שירותים בע"מ, פד"ע לד 198). עסקינן בשכר שלא שולם כלל ומשחלפה תקופת ההתיישנות (שנה מהיום שבו השכר הולן) הרי שהתובע אינו זכאי לפיצויי הלנת שכר. ד. פיצויי פיטורים אשר לתקופה הראשונה התובע טען כי הנתבע לא ערך לו גמר חשבון ולא שולמו לו פיצויי פיטורים (עמ' 29). נטל ההוכחה לכך כי לתובע שולמו סכומים כלשהם עם סיום העסקתו- מושת על הנתבע. הנתבע לא הוכיח כי ערך לתובע גמר חשבון או כי שילם פיצויי פיטורים לתובע (עמ' 54-55 לעדות הנתבע). עם זאת כאמור קבענו כי התובע עבד בתקופות העסקה שונות ולא ברציפות (אצל הנתבע והנתבעת). משחלפה תקופת ההתיישנות (בשנת 1999, זאת בחלוף 7 שנים מהיום בו היה זכאי לקבל פיצויי הפיטורים בסיום העסקתו, קרי ב- 1992) - דין התביעה להדחות ברכיב זה. אשר לתקופה השניה התובע טוען כי התראותיו לתשלום שכר לא נענו ובלית ברירה התפטר ב- 31/8/2005 ולכן יש לראות התפטרותו בדין מפוטר, מועד סיום העסקתו נקבע בהתאמה עם הנתבע וכך גם נאות הנתבע לשלם לו את פיצויי הפיטורים. אשר לשיעור פיצויי הפיטורים, טען כי קיבל פיצויי פיטורים חלקיים בסך 47,875.84 ₪ (נספחים ה(1)-(3)) והוא זכאי להשלמת הפיצויים ע"פ אחת החלופות כדלקמן: א. התובע זכאי לפיצויי פיטורים ע"פ שכרו האמיתי: 11,645 ₪ X 15 שנים ו- 8 חודשים ובסה"כ- 182,438 ₪ (בניכוי התשלום ששולם לו) וסה"כ- 134,562 ₪. ב. התובע זכאי לפיצויי פיטורים ע"פ שכר 6/2005 שהוא 7,929.36 (שכרו בטרם ההפחתה שחלה בחודשיים האחרונים לסיום עבודתו) כלומר: 7,929X 15 שנים ו- 8 חודשים בסה"כ- 124,226 ₪ ובניכוי התשלומים מחברת הביטוח נותר לשלם לו 76,350 ₪. ג. בטופס 161 דווח על תשלום 85,043 ₪ (נכון ל- 8/11/2005) ולכן בניכוי הסכום ששולם לו מחברת הביטוח 47,875.84 ₪ הרי שהוא זכאי ל- 37,167 ₪. הנתבעת טענה כי התובע התפטר מעבודתו, מעולם לא הלין בנושא שכרו, לא התריע על כוונתו לעזוב את מקום העבודה ועזב פתאומית וללא מתן הודעה מוקדמת. לפיכך, אין לראות בהתפטרותו כדין פיטורים, פיצויי הפיטורים שולמו לו לפנים משורת הדין ובנוסף, יש לחייבו בתשלום דמי הודעה מוקדמת בסך של 6,500 ₪. לאחר ששמענו טענות הצדדים אנו קובעים כי התפטרות התובע היא בדין פיטורים, המזכה אותו בתשלום פיצוי פיטורים. שוכנענו כי התובע כי פנה אל הנתבעת בדרישה לתשלום השכר שלא שולם לו. התובע נחקר והעיד באופן שלא נסתר: "ש. זה נכון שפשוט יום אחד, בסוף אוגוסט 2005 לא הגעת לעבודה ולא הודעת לאף אחד? ת. לא, הודעתי על זה אינספור פעמים לבקשה לתשלום. ביקשתי שישלם לי... בהפגנתיות מאוד מאוד רבה, הורדתי את הטל' והתבקשתי להתפרנס בעצמי, לאחר שלא קבלתי הרבה זמן משכורות, והייתי חייב כבר כסף, יש לי ילדים אני צריך להחזיק בית. ש. ולאחר כל זה עדיין עבדת באופן עצמאי כקבלן משנה של הנתבעת? ת. כן, אבל זה לא אני, אני עבדתי אצל מישהו שעבד אצלו". ובהמשך- "ש. האם שלחת לנתבעת הודעה על זה שלא שולמו לך משכורות? ת. דרך עשרים אנשים, שלושים פניות שלי. ש. שלחת הודעה מסודרת? לא, אך הייתי אצלו כל יום..."). לא שוכנענו כי התובע עזב את מקום העבודה באופן פתאומי כעילה לשלילת פיצויי הפיטורים או לחיובו בדמי הודעה מוקדמת. שוכנענו כי מועד סיום העסקתו נקבע בתיאום עם הנתבע ולפיכך, הסכים הנתבע לשחרר הפיצויים לתובע וכך גם נמסר לו נספח ו'/ז'. ממילא, לטעמנו, משלא שולם לעובד שכר במשך 5 חודשים (גם אם לא שב והלין בנושא זה), אין לצפות כי ימשיך לעבוד כתמול שלשום, בלי שיהיה באפשרותו להתפרנס ולפרנס את בני משפחתו! אשר לסכום פיצויי הפיטורים - התובע עבד אצל הנתבעת בתקופה 8/1992- 8/2005. משנדחתה טענת התובע באשר ל"שכר האמיתי" וטענתו בדבר תקופת העסקתו, נדחה גם החישוב שהציג בסך 131,562 ₪. נדחה גם החישוב עפ"י "שכרו בטרם ההפחתה". מעיון בתלושי השכר בחודשים 3/2005- 8/2005 עולה כי שכרו (ללא שעות נוספות) הוא: 6,500 ₪, גם בטופס 161 צויין השכר הרגיל האחרון לצורך חישוב המענק 6,500 ₪ X 13 שנים וחודש ולכן- סך פיצויי הפיטורים להם היה זכאי: 85,043 ₪. לטענת התובע שולם לו סכום בסך של בסך 47,875.84 ₪ ולכן, התובע זכאי ליתרה בסך של 37,167.16 ₪. אנו סבורים כי התובע זכאי לסכום זה גם "מכוח" טופס 161, אשר אין חולק כי נחתם על ידי הנתבעת ולגביו קבענו כי הוא מחייב לכל דבר ועניין. יש לראות במסמך התחייבות בכתב כלפי התובע, ממנה עולה כוונת הנתבעת למתן הוראה אופרטיבית לחברה המבטחת לשחרור הכספים והצהרה כלפי רשויות המס בישראל. לפיכך - אין ולא נקבל את ניסיון הנתבעת להתכחש בדיעבד לתוכן נספח זה. ממילא, משלא נטען כי הנתבעת פעלה לשינוי תוכנו, אף לא בדיעבד, אין לנו אלא לקבל הרשום בו. בנוסף, טופס 161 כמו גם נספח ז', נכתבו ונמסרו לתובע גם לשם שחרור כספי הפוליסות ולא נטען בהם כי מדובר בשחרור חלקי של הכספים. עדותו של הנתבע לפיה "הסכמתי להעביר לתובע את הסכום שהצטבר בחברת הביטוח, ואותו בלבד, לפנים משורת הדין. .." - אין בה כדי לשנות. ככל שזו היתה "כוונתה האמיתית" של הנתבעת, הרי שהיה עליה להתכבד ולציין את הסכום המדויק שביקשה לשחרר; אלא שנכתב בטופס 161 שחור על גבי לבן, כי המענק המשולם לתובע הוא בסך: 85,043 ₪. הנתבעת תשלם איפוא לתובע יתרת פיצויי פיטורים בסך של 37,167 ₪ בצירוף ריבית והצמדה החל ממועד סיום עבודתו ועד לתשלום בפועל. ברי כי אין מקום לפיצויי הלנה גם משחלפה תקופת ההתיישנות. ה. גמול שעות נוספות התובע טוען כי עבד במשרה מלאה: 6 ימים בשבוע (ולא 22 ימים כמופיע בתלוש שכרו), בימי חול עבד בין השעות 7:00-18:00 (11 שעות), ביום שישי 7:00- 14:00 (7 שעות) ובסה"כ- 62 שעות בשבוע. התובע עתר ל- 19 ש"נ בשבוע / 76 ש"נ בחודש X 6,385 ₪ (לפי שכר 11,645 ₪) X 7 שנות עבודתו האחרונות. בנוסף נטען, כי הרכיב שכונה בתלוש השכר "משכ' נוסף" הוא חלק מן השכר הרגיל ושולם באופן פיקטיבי. הנתבעת טענה כי עברה לעבוד במתכונת של 5 ימים בשבוע (2005), ביום ו' לא עבדה, מדי חודש שולם לו שכר בסך של 5,234 ₪ (נטו) בתוספת שעות נוספות (בשקלול ימים ולא שעות- ס' 25, 27 לתצהיר), כפי שדווח על ידי התובע (ס' 23), התובע מעולם לא נבדק ולא בוצע פיקוח על דיווחים שמסר לשעות עבודתו והנתבעת קיבלה את דיווחיו מדי חודש כאורים ותומים (ס' 26 לתצהיר), מדי חודש הַפקידה העבירה לידי הנהלת חשבונות את שעות עבודתם המדווחת של כל העובדים, עם קבלת תלושי השכר מהנהלת החשבונות, חולקו אלו בצירוף השיק המהווה שכרם (ס' 20 לתצהיר). תלושי השכר שיקפו את שכר התובע ואת ימי העבודה שלו. כן נטען להתיישנות רכיב התביעה. לאחר שבחנו את טענות הצדדים - אנו קובעים כי דין התביעה להדחות חלקית. הלכה פסוקה היא כי התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח כי עבד בשעות נוספות ואת היקף השעות הנוספות שבהן עבד. במסגרת מגמת הפסיקה להגמיש את כללי הבאת הראיות, נקבע כי די בכך שהעובד יוכיח מתכונת עבודה קבועה והוא לא יידרש להוכחה מדויקת של שעות העבודה [(עד"מ 19/06 מנשה מואס נ' אייל חדד (מיום 2/1/2007), ע"ע 1351/04 מראט זרצקי נ' ש.א.ש. שירותי אבטחה ושמירה (מיום 6/4/2006)]. כן נקבע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודת העובד כמתחייב בחוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים (מיום 12/11/2008). במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר (נכנס לתוקף ב- 1/2/2009) נקבע, כי על המעסיק לערוך רישום מהימן ומוקפד של שעות העבודה בפנקס העבודה תוך שבסעיף 26ב נקבע כי בהעדר רישום כאמור, יועבר נטל ההוכחה אל המעסיק על פי החזקות כקבוע בו. ויובהר, תיקון 24 לא חל בענייננו, משלא היה בתוקף בתקופה הרלוונטית. עם זאת, תיקון 24 רק עיגן בחוק את שממילא נקבע בפסיקה ובתקנות ולפיהם, על המעסיק לנהל פנקס עבודה ורישום אודות שעות העבודה של העובד וימי חופשותיו. כך גם סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה קבע קודם לתיקון 24, כי מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וכדומה. כך או כך, גם במסגרת תיקון 24 נפסק, כי על התובע גמול שעות נוספות להוכיח "דבר מה נוסף" לחיזוק טענותיו בדבר שעות עבודתו ואין די אך בהעדר פנקס שעות העבודה על מנת להעביר את נטל הראיה למעסיק (ע"ע 280/08 אושרי זגורי נ' חברת השמירה בע"מ (מיום 3/5/2010). כן נפסק כי אין התובע שעות נוספות יוצא פטור בלא כלום במסגרת הבאת ראיותיו ועליו להביא ראשית ראיה לגבי שעות עבודתו (ע"ע 664/09 איליה גורסיס נ' סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ (מיום 13/10/2010). ומן הכלל אל הפרט שוכנענו כי התובע עבד בשעות נוספות ואולם, לא שוכנענו כי עבד בשעות נוספות בהיקף הנטען על ידו ואף לא שוכנענו כי הוכיח מתכונת עבודה קבועה. די בהגדרתו הכללית בכתב התביעה (ס' 31) כדי להעיד כי לא הציג תשתית ומתכונת עבודה קבועה וכך, כלשונו "במשך כל השנים עבד התובע שעות ארוכות, ימים בשבוע, כאשר בימי חול עבד בדרך כלל בין השעות 7 בבוקר עד 18 בערב, סך 11 שעות ביום...". טענת התובע לא נתמכה בראיותיו, אף מעדיו לא שוכנענו כי עבד מדי חודש במתכונת זו או אחרת. התובע העיד: "ש. למי היית מוסר את דיווחי השעות שלך? לא היה לי דווחי שעות. עבדתי לפי ימים של עבודה. ש. גלובלי? זה לא גלובלי. זה התחיל עבודה בתור פועל, הייתי עובד את השעות ומגיש לשמעון את השעות. אחר כך, שכבר היו לי עובדים, עבדתי ונסחפתי לשעות שלהם, כי זה היה רומנים שעבדו 12 שעות וכל מיני עובדים זרים ואז השעות שלנו היו מעל ומעבר לשמונה שעות. ש. היית מודע לדפי הנוכחות שהיו? ת. לא. פעם ראשונה שראיתי את זה, ... בתצהיר. ש. לפני כן היתה סיביה, אחיך וציון וכולם היו מודעים ואתה לא? ... ת. אני אף פעם לא מלאתי כזה. לא הייתי מודע לזה במהלך עבודתי. ש. במשך כל שנות עבודתך, 15 שנים לא שאלת על מה משולמת לך המשכורת? ת. היה בסיס של משכורת, אף פעם לא ראיתי את העקביות שלו" (עמ' 30, 40). סיביה הצהירה כי התובע עבד 6 ימים בשבוע שעות רבות מעבר לשעות העבודה הרגילות כולל עבודה בימי שישי; לפחות משעה 7.00 בבוקר עד 18.00 בערב ובימי שישי מ- 7.00 בבוקר עד 14.00 בצהרים. אלא שבחקירתה העידה, כי עבדה רק בימים א'-ה' ולא עבדה בימי ו', לא יצאה במסגרת עבודתה לשטח ואינה יודעת מה היתה התנהלות התובע בשטח (עמ' 4). גם בעדותה לגבי דוחות הנוכחות - מצאנו סתירות וממילא, לא ניתן ללמוד מכך דבר בנוגע למתכונת עבודתו הקבועה של התובע: "ש. היו דוחות שעות לעובדים? ת. זה לא דוח שעות. ש. דיווח שעתי יום יומי? ת. כל חודש הוא היה נותן לי תצהיר, הייתי ממלא את הטופס ושולחת את זה לרו"ח. שמעון היה נותן לי את הימים. ש. מפנה לנספח ג(1) שהם דפי נוכחות, מי היה ממלא את הדברים האלה? ת. אני הייתי ממלא את הדפים האלה. ש. לפי הדפים האלה לא עבדתם ימי שישי? ת. אני לא עבדתי בימי שישי. ... . ש. את אומרת שהאנשים המצוינים כאן לא היו בימי שישי, לכן אפשר להסיק שהדפים הם אמינים? ת. כעקרון זה מה שקבלתי, כן. ש. מדובר שהתובע לא היה עובד ימי שישי? ת. הוא היה עובד ימי שישי. ש. את היית ממלאה את זה? ת. לפי הוראה של הבוס שלי בזמנו. ש. לטענתך היית ממלא משהו שהוא מנוגד למציאות? ת. כן, היו הרבה דברים כאלה, לא רק זה. ש. ימי חופש שמצוינים פה הם גם לפי מה שאמר הבוס? ת. כן. ש. כלומר אם... בנספח ג(8) (המשך של דפי נוכחות לכתב ההגנה) מצוין שהוא לקח שלושה ימים רצופים ז"א שאת לא יודעת אם לקח אותם או לא לקח אותם? ת. מה זאת אומרת. ש. את בפועל יודעת אם רשום ימי א',ב',ג' וכו' הוא לקח אותם כימי חופש? ת. לא יודעת. ש. כלומר את לא יכולה להגיד בוודאות שאת הימים האלה הוא לא מימש כחופש? ת. נכון (עמ' 4-5 לפרוטוקול). ובחקירה חוזרת: "ש. נשאלת לגבי מה שהיית ממלאת לגבי נוכחות 2001 והשבת שהיית ממלאת עוד דברים שהיו מנוגדים למציאות, את יכולה לומר לי למה התכוונת לעוד דברים שמנוגדים למציאות? ת. אני לא מבינה את השאלה. ש. נשאלת ששמעון נתן לך הוראות מנוגדות למציאות את יכולה להבהיר למה התכוונת שאמרת זאת? ת. אני לא יכולה להגיד ספציפית. ש. למה התכוונת תני דוגמא? ת. כמו חשבוניות שהייתי מוציאה, שהוא היה מוציא, כל מיני דברים שלא הייתי בפועל והייתי עושה מה שהוא אומר לי. ש. למה אמרת שזה מנוגד למציאות למה את מתכוונת בחשבוניות שזה מנוגד למציאות? ת. הכל היה בלגן אחד שלם. ש. את יכולה להבהיר לבית המשפט מה היה בלאגן שלם? ...ת. אורי לא היה לוקח חופש ואם היה לוקח חופש היו מורידים לו ימים בתלוש וזה הכל כתוב. כשנשאלה "היית נוהגת בדבר שבשגרה לעבור עם אורי על תלוש המשכורת שלו?" השיבה: "לא" (עמ' 15). ציון העיד: "ש. את דוחות הנוכחות שהיו ממולאים במשרדי הנתבעת, מי היה ממלא? ת. אני לא זוכר, אני הייתי ממלא את שלי. אני חושב על בסיס חודשי, כל אחד היה ממלא את שלו, אם היה דבר כזה. ניתן לומר שדיווחי השעות כל אחד מסר למזכירה והוא היה ממלא את זה". עמ' 17- ש. בימי שישי החברה היתה עובדת? ת. אני באופן אישי לא עבדתי בימי שישי, היו ימים שעבדתי וזה מרצוני החופשי. ש. למיטב ידיעתך התובע עבד בימי שישי? ת. כאשר לא עבדתי בימי שישי הייתי בבית. ש. היות ויש בינהם קשר משפחתי לא ידעת אם הוא עובד או לא? ת. אני יודע שהוא עבד בימי שישי..." ולעדות רמי X: ש. האם מלאת דוחות נוכחות? ת. עד כמה שזכור לי בחלקם כן. ש. ימי שישי עבדת? ת. כן, גם. ... ש. תמיד או לפעמים? ת. כשהיה עבודה היינו נשארים לעבוד, אבל אני זוכר שהיינו נשארים. ש. לגבי התובע האם אתה יודע שהוא עבד כל יום שישי, כל הפעמים? ת. אני לא יכול להגיד לך בוודאות, אך אני יודע שהוא עבד בימי שישי. ש. מפנה לסעיף 4 לתצהירך? ת. הוא היה מתחיל גם לפני, בשש בבוקר. ש. ...היה באופן קבוע או לסירוגין? ת. עד כמה שזכור לי היה עובד בימי שישי. לכל הפעמים, לא בטוח, כי אני לא זוכר את התקופה ההיא כל כך טוב. אני חתום על התצהיר אינני מבקש לשנות בו משהו, אני עומד מאחורי מה שרשום בו. ש. אם כך אז מה שרשום בסעיף 4 הוא לא כל כך נכון? הוא עבד בימי שישי משעה שבע עד שתיים. מעדויות אלה עולה, כי התובע לא עבד בהכרח מדי יום ו' וגם אם עבד (לסירוגין) הרי שלא נטען ולא הוכח, היקף שעות עבודתו בימי ו' או במהלך השבוע. גם הנתבעת לא הציגה בפנינו ראיה כלשהי בנוגע לשעות עבודתו של התובע. מסמכים שהוצגו כ- "דפי נוכחות", אין לקבלם. בדפי הנוכחות לא צוינו שעות העבודה (של העובדים לרבות) של התובע וכל שסומן בהם: "V" לפי ימות השבוע. בנוסף, ספק אם מסמכים אלו נערכו מדי יום (בזמן אמת) ומשקפים נכונה את המציאות. תוכן הדוחות אף נסתר בטענות הנתבעת בדבר חופשות מרוכזות כפי שיפורט בהמשך וכבר מטעם זה מצאנו לדחותם. זאת ובנוסף גם לכך, כי המדובר בדוחות עבור מספר חודשים בלבד, עבור התקופה 1/2001- 8/2001, 10/2001, 3/2002, 6-8/2002 ואין ללמוד מכך דבר לגבי תקופת העסקתו של התובע ככלל, אף לא בקירוב! נדחית הטענה כי הנתבעת לא פיקחה על שעות עבודתו של התובע נוכח אופי עבודתו. לא שוכנענו כי התובע שימש כמנכ"ל הנתבעת או כסגנו או כי ניהל את הנתבעת בחלק מתקופת העסקתו או בכלל, כך גם לגבי התקופה שבה הנתבע נעדר בגין מצבו הרפואי (ס' 42 לתצהיר התובע), וודאי לא הוכח כי עסק בנושאים אדמיניסטרטיביים או לוגיסטיים הקשורים בניהול החברה ככלל (ראו למשל עדות ציון עמ' 15-16; עדות התובע בעמ' 34- 35). לכל היותר, התובע שימש כראש צוות / מנהל עבודה וככל שהנתבעת לא פיקחה על עבודתו ושעות עבודתו - אין לה להלין אלא על עצמה. אדרבא. מתצהיר כהן דוד, עולה כי הלין על קשיי אמון וחוסר מקצועיות, שמעון פנה אל דוד בדרישת תשלום והסתמך על דיווחים שקריים של אורי באשר לבניה שבוצעה, לא אחת הגיע כהן לאתר ואורי לא היה שם וכו'. ככל שהיה בכך ממש, תמוה הכיצד לא מצאה הנתבעת לפקח על עבודתו ועל שעות עבודתו של התובע. מעיון בתלושי שכר של התובע נקל להווכח כי שולמה לתובע התוספת: "משכ' נוסף". הנתבעת טענה כי מדובר בתשלום שכר בגין שעות נוספות ודי בכך כדי להוכיח כי התובע אכן ביצע עבודה בשעות נוספות (גם אם לא בהיקף שנטען על ידו). שוכנענו כי אכן מדובר בתמורה ששולמה לו בגין עבודה בשעות נוספות - ככל שביצע. זאת משהתוספת לא שולמה באופן קבוע מדי חודש אלא בחודשים משתנים, התוספת גם לא שולמה בשיעור קבוע או בסכום קבוע וגם מכאן לא שוכנענו כי מדובר ברכיב פיקטיבי, כשלעצמו. התובע לא טען כי פנה לנתבעת לבירור פשר הסכומים ששולמו או שלא שולמו לו לכאורה, ולא הציג ראשית ראיה- שיש בה כדי לסתור את הנתונים המופיעים בגין רכיב זה ולרבות כי רכיב זה שולם לו בחסר. עם זאת - לא רק שהנתבעת לא הציגה רישום/ ראיה כלשהי באשר לכמות השעות הנוספות שביצע התובע מדי חודש, ככל שביצע, הרי שגם לא סיפקה כל הסבר המניח את הדעת לגבי שיטת החישוב לתשלום. אדרבא, טענה הנתבעת כי בניגוד לדין, השעות הנוספות שולמו "בסך משוקלל של ימים ולא של שעות עבודה" (ס' 25), כך הנתבע בעדותו: "ש. מה זה משכורת נוספת איך הגעת ל-4 כפול...? ת. משכורת נוספת כמו שנאמר בתצהיר, הסכום הוא 5,234 הוא סכום בסיס, לפעמים העובד נשאר בשטח שעות נוספות, אחרי השעות הרגילות, ואז בהתאם הוא מקבל שכר נוסף עבור הזמן הנוסף מעבר לבסיסי. ש. הוא הרוויח 234 ₪ לשעה? ת. לא, אולי זה ימים, אולי צברו לו אולי היה לו חודש קשה כל יום שעתיים והצטבר לו 4 ימים בסכום 234, כנראה. ש. הוא עבד פה עוד ימים? ת. לא בטוח, יכול להיות. אני לא יודע להגיד לך צריך לבדוק בדו"ח ושם תהא התשובה המדויקת. ש. מה זה 4? ת. אולי שכר יום, לא יודע. ש. אם כך עבד התובע 4 ימים נוספים? ת. 120 אחוז, 125 אחוז וכו'". (ההדגשות הוספו). מעיון בתלוש השכר עולה כי התעריף ליום עבודה הוא 237.91 ₪ (לפני גילום) / כ- 295.45 ₪ ולכן ערך שעת עבודה רגילה כ- 34 ₪, שעה נוספת 125%- 42.5 ושעה נוספת 150%- 51 ₪. אלא שאין ולא ניתן לדעת כמות השעות הנוספות שביצע או באשר לחישובן, הנתבעת אף לא הציגה חישוב או הערכה כללית לביאור סכומים אלו. התובע טוען ל- 19 ש"נ בשבוע כאשר מתוכן 12 שעות הן 125% ו- 7 שעות הן 150%. אלא שגם התובע לא הציג מתכונת עבודה קבועה ולא שוכנענו כי הוא זכאי לש"נ בהיקף הנטען על ידו. התובע גם לא הציג תלושי שכר בגין כל תקופת עבודתו אלא באופן חלקי בלבד. מכאן שגם מראיותיו לא ניתן ללמוד מתי שולמה התוספת, בגין כמה ימים / שעות. לאור כל זאת, מששוכנענו כי התובע ביצע עבודה בשעות נוספות אך לא בהיקף הנטען על ידו ובלי שהוכיח מתכונת עבודה קבועה ומנגד, נוכח מחדליה של הנתבעת באי רישום שעות העבודה בפנקס עבודה ובאי פירוט בתלוש השכר; לאור זאת שהנתבעת לא ידעה להבהיר את פשר התשלום בגין שעות נוספות ומשלא שוכנענו כי שילמה לתובע שעות נוספות כדין; בהיקש מתיקון 24 לפיו בתביעה לשעות נוספות נטל ההוכחה בהעדר הרישום כאמור עובר לכתפי המעביד רק עד 60 שעות נוספות בחודש (להבדיל מ- 74 ש"נ כנתבע על ידי התובע); בשים לב לכך כי לפחות בחלק מן התקופה שולמה לתובע תמורה בגין ש"נ והתובע אינו זכאי לקבל בגינה כפל תשלום (וכאמור התובע הציג תלושים חלקיים בלבד) - מצאנו בנסיבות העניין, לקבוע על דרך האומדנא כי התובע זכאי לתמורה בשיעור של 50% מהיקף השעות הנטען על ידו כדלקמן: 9.5 ש"נ בשבוע כאשר 6.5 שעות מתוכן בשיעור 125% (276.25 ₪ בשבוע) ו- 3 שעות בשיעור 150% (153 ₪ בשבוע) (היחס בקירוב כנטען על ידי התובע) X4 שבועות = 1,717 ₪ לחודש. התובע עתר לתמורה בגין שעות נוספות בגין 7 שנים בלבד ולכן זכאי ל- 144,228 ₪. משמדובר בקביעה עפ"י הערכה - ומששני הצדדים לא טרחו בראיותיהם - ישא הסכום ה"ה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. ו. פדיון ימי חופשה לטענת התובע, במשך 15 שנות עבודתו, לא יצא לחופשה עקב סירוב המעסיק לבקשותיו ומשהנתבעת לא הורתה לו לצאת לחופשה. לטענתו, הוא זכאי ל- 244 ימי חופשה ע"פ שכרו האמיתי (11,645 ₪) ובסה"כ- 129,153 ₪. לחלופין ל- 244 ימי חופשה ע"פ השכר הקובע 7,929 ₪ ובסה"כ- 87,943 ₪. לחלופי חלופין, בתלוש שכר אחרון (8/2005) נצברו לזכותו 83.64 ימי חופשה והוא זכאי לפדיון לפי שכרו האמיתי (ובסה"כ 44,272 ₪) או לפי שכר קובע (30,145 ₪). לטענת הנתבעת, לתובע היתה אוטונומיה לעשות ככל העולה על רוחו ולא יעלה על הדעת כי לא יצא לחופשה, התובע ניצל מדי שנה 7 ימי חופשה בסוכות ו- 8 ימי חופשה בפסח (ס' 23 לתצהיר הנתבע - "ימי החופש מומשו בחופשות מרוכזות אותם החברה היתה יוזמת, פעמיים בשנה, 7 ימים בכל חג סוכות ושמונה ימים בכל חג פסח. לציין, העובדים לא עבדו 15 ימים בשנה, וקיבלו משכורות מלאות, היינו פדו את ימי חופשתם"). לעניין צבירת ימי החופשה נטען כי הרישום בתלושי השכר אינו עדכני וזאת בשל "היד החופשית" שנהגה עם התובע (ס' 32). כן טענה להתיישנות לתקופה הקודמת ל- 3 שנות עבודתו האחרונות ויש לברר רכיב זה בגין התקופה 8/2002- 8/2005. לאחר שבחנו הטענות והראיות- הרינו קובעים כי התביעה מתקבלת ברכיב זה. הנטל לכך שעובד יצא לחופשה כמו גם הרישום של ניצול וצבירה של ימי החופשה בפנקס העבודה (החופשה) - מושת על המעסיק. הנתבעת לא הציגה כל מסמך בעניין זה ולא הוכח כי התובע ניצל את כל ימי החופשה או חלקם כמו גם את מועדם. אדרבא, בתלוש שכרו האחרון של התובע (8/2005) נרשמה "יתרת חופש: 83.64" ימים. מעיון בתלושי שכר קודמים ורציפים, ניתן להיווכח בצבירה עקבית של ימי חופשה כאשר נרשם "ניצול חופש: 00" וכך, לפחות החל מתלוש 3/2004. יתרה מכך, בגין החודשים 1-2/2004, 6/2005 נרשם "ניצול חופש: 1:00" ויתרת החופש התעדכנה בהתאם. כך, כאשר החסיר ימי עבודה (ולא נרשם בתלוש ניצול חופש) - נוכו הימים שבחסר ושולם לו שכר נמוך יותר (למשל תלוש 4/2004). מכאן, שוכנענו כי כאשר התובע ניצל בפועל את ימי החופשה - צויין הדבר בתלוש והופחת שכרו בהתאם. למעט תלושי השכר, הנתבעת לא הציגה פנקס עבודה / רישום אותנטי של ימי החופשה של התובע. טענות הנתבעת בדבר ניצול ימי חופשה לרבות בחופשה מרוכזת- נטענו בעלמא וכלל לא הוכחו. אף מדפי הנוכחות (נספח ג') אין כדי ללמוד דבר בעניין זה. מעיון בדוחות אלה עולה כי יש בהם כדי לסתור הטענות בדבר חופשות מרוכזות שכן עולה מהם כי עבד בפסח 2001 וסוכות ב-10/2002 דהיינו, כי לא יצא לחופשה מרוכזת. הנתבע נחקר אלא שהשיב כי ימים אלו היו כימי כוננות משמע, שלא היו ימי חופש! וכך בעדותו: "ש. מפנה לתלוש שכר של החודש האחרון... כמה ימי חופש כתוב פה? ת. 83.64. ת. למה לא שילמת לתובע בסוף העבודה את הימים הרשומים בתלוש השכר? ת. לא מגיע לו, את מאמינה שמגיע לו 83? בהנהלת החשבונות רשמו ואולי היתה טעות. ש. מפנה לחודשים קודמים, אתה אומר במשך 18 חודש היתה טעות בצבירת ימי החופשה? ת. זה יגידו הנה"ח, אך מאחר והיינו מסודרים ויצאנו לחופשות יותר זמן... זה טעות של הנהלת חשבונות. ש. ניהלת פנקס חופשה לתובע? ת. לא היה צורך לנהל פנקס חופשה, מאחר ויצאנו בזמנים קבועים, פסח וסוכות, 7 ימים וחופשה כיד מלך לא נרשם באף מקום היה הדדי. הנהלת החשבונות אמורים לנהל לי לא היה פנקס חופשה. ש. ... אני רואה שצירפת דפי נוכחות רק של שנת 2001, 2002 למה לא צירפת של כל השנים? ת. לא היה לי את החומר, חיפשנו בארכיון וחלק מצאנו וחלק לא, זה רק כדי להראות שהכל מסודר וכתוב, נתנו תמצית.... ש. מפנה לסעיף 23 לתצהירך שבו אתה אומר שאתה הוצאת את העובדים באופן קבוע לחופשות מרוכזות שהחברה יזמה פעמיים בשנה, 7 ימים בסוכות ו-8 ימים בפסח, זה נכון? ת. כן, כך כתוב. ש. מפנה אותך לדף נוכחות של חודש אפריל 2001. מה כתוב שהיה חג? ת. כן. ש. בדקתי והיה חג פסח. אפריל איזה חג זה? ת. אני לא יודע. אולי זה יום עצמאות, אני לא יודע. ש. בדקתי וזה היה חג פסח. נכון שבכל החודש לאורי אין שום חיסור? ת. כן. היה חגים והוא לא עבד. ש. נכון שכמעט כל החודש פרט לשישי ושבת הוא עבד כל החודש? ת. לא, לא מלא. ש. אך אין חופשה מרוכזת. פה לא... ש. מדוע בינואר 05 המשכורת ירדה ל- 4,200 ברוטו? ת. פה מופיע 16 בכמות כנראה שעבד 16 יום וזה המשכורת. ש. למה שהוא יוצא לחופש אתה מוריד ל(ו) 16 ימים? ת. הנה לך תשובה יפה- זה אומר שמה שרשום כימי חופשה זה לא נכון. ש. מפנה לחודש אפריל 2001? ת. זה היה חג פסח. ש. איפה רואים 7 ימים חופש מרוכז בפסח. ת. היינו עובדים באתר של קרית ספר זה אנשים של שומרי מסורת, ואסור לעבוד בחול המועד, אך היינו בכוננות אם היה פיצוץ של מים, ולכן נרשם לו ימי עבודה, למרות שהיה חג והוא היה בחופש. את יכולה לשאול אותו, הוא יודע. ש. איפה זה רשום בכתב ההגנה? ת. מדובר על 15 שנה זה קשה (עמ' 56). גם בעדות ציון (אחי הנתבע) לפיה התובע נסע לחופשה בתאילנד בשנת 1995 למשך 10 ימים (עמ' 20), אין כדי לשנות מדברים אלו. זאת משלא ברור באלו מועדים מדובר. מה גם שציון העיד כי אינו זוכר/ אינו יודע למסור מידע בנושא חופשות התובע (עמ' 17, 22). גם בעדותו של רמי X אין כדי להועיל לבירור הסוגיה: "ש. אתה זוכר את ימי החופש שנלקחו על ידי התובע בין השנים 99 עד 2000? ת. לא, כשאני הייתי עובד במשרד בימי שישי הוא היה נוכח איתי במשרד. חופש אני לא זוכר..." טענת הנתבעת כי התובע ניהל את זמנו, עבודתו וחופשותיו, כי העדר הרישום נבע מכך כי הנתבעת נהגה עם התובע כיד המלך או כי העובדים מילאו הדוחות ועל פי כך שולם שכרם - אין בהן ממש משנטענה בעלמא. ממילא לגופא- אין לנתבעת אלא להלין על עצמה בעניין זה, משחלה על המעסיק חובה ברורה ומפורשת לנהל פנקס עבודה / חופשה וכו'. בנסיבות אלו אנו קובעים - כי התובע זכאי לפדיון ימי חופשה כמופיע בתלוש שכרו האחרון ומשהנתבעת לא סתרה תוכנה של ראיה זו. יתרת החופשה של התובע (תלוש 8/2005): 83.64 ימים. שכרו הקובע 6,500 ₪ (ברוטו) ולכן ערך יום עבודה (22 ימי עבודה בחודש וכך בממוצע, ע"פ תלושי שכר וממילא לא הוכח אחרת)- 295.45 ₪ (ברוטו). 295.45 X 83.64 ימים = 24,711 ₪. על הנתבעת לשלם סכום זה בגין פדיון ימי חופשה. טענת הנתבעת כי יש לקחת בחשבון רק את התקופה 8/2002- 8/2005, שכן חלה התיישנות על התקופה הקודמת, אין בה כדי לשנות את מסקנתנו בנסיבות העניין. אכן, חלה התיישנות על פי דין לפדיון ימי חופשה בגין התקופה הקודמת ל- 8/2002. דא עקא, על פי חוק חופשה שנתית, התובע היה זכאי בגין 3 שנות עבודתו האחרונות לימי חופשה כדלקמן: בגין עבודתו בשנה 11 ל- 25 ימים; בגין עבודתו בשנה 12 ל- 26 ימים ובגין עבודתו בשנה 13 ל- 27 ימים ובתוספת ימים צבירה בשנה השוטפת (ע"ע 547/07 משה כהן נ' וילאם אנויה (לא פורסם)). לא הוצגו ראיות בדבר ניצול בפועל וכן לא נסתרה היתרה שבתלושי השכר. ז. דמי הבראה לטענת התובע הוא זכאי ל-17 ימי הבראה (8 ימים בגין שנה 14 ועוד 9 ימים בגין שנה 15) X 307 ₪ ליום ובסה"כ- 5,129 ₪ בצירוף הפרשי ריבית. הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לימי הבראה, שכן מדי שנה יצא לחופשה שמומנה על ידה, לחלופין- זכאי לפדיון ימי הבראה בגין שנה 12 ו- 13 לעבודתו (ס' 6 לסיכומיה). לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי הנתבעת לא הוכיחה כי לתובע שולמו דמי הבראה (או כי התובע יצא להבראה ע"ח הנתבעת כפי שנטען על ידה). כך למשל כפי שעלה מעדות הנתבע: "ש. למה לא שילמת לתובע את דמי ההבראה לשנתיים האחרונות שעבד אצלך? ת. קודם כל, אני כמעט בטוח ששילמתי בחופשה שהוצאתי לבית מלון, או ששילמתי ככה בתוספת משכורת, אחד מהשניים. ש. איפה יש סעיף אחד של הבראה? ת. אם לא כתוב בתלושים הבראה לא כתוב. את רוצה שאחפש דבר שאיננו. ש. אם לא כתוב לא שילמת? ת. שילמתי. ש. למה לא צירפת אסמכתא לתצהיר ששילמת? ת. כי כל האסמכתאות שישנם הם ישנם לא אצרף בית מלון פלוני או אלמוני, הדברים מסודרים" (עמ' 58). גם ציון העיד: "ש. זה נכון שבחגים בסוכות ובפסח לא כל הזמן והיו פעמים שהנתבעת יצאה אתכן לחופשות על חשבונה? ת. לא זכור לי. ש. לא זכור לך אך זה אפשרי שהיה מקרה כזה? ת. מה, שהיה בית מלון? לא" (עמ' 17). התובע זכאי איפוא לדמי הבראה בגין עבודתו בשנה ה- 13 (8 ימים) ובגין עבודתו בשנה ה -12 (8 ימים) X 307 ₪ ליום (כפי שנתבע על ידי התובע) ובסה"כ ל- 4,912 ₪. ח. הפרשים לביטוח מנהלים התובע טוען כי במהלך שנות עבודתו קיבל הודעות על כך כי הכספים לא שולמו עבורו לחברה המבטחת ונגרמו לו נזקים כספיים, ב- 8 החודשים האחרונים לא הופרשו בגינו סכומים בכלל ולפיכך, תבע סך של 2,184 ₪ בגין 8 חודשי עבודה בשנת 2005 שכן סכום זה עומד ביחס לסכום ששולם לו בשנת 2004 ( 2/3 מ- 2005 דהיינו 8 חודשים). דין התביעה ברכיב זה להתקבל בחלקה. מתלושי שכר 2005 עולה כי מדי חודש נוכו משכרו הפרשות בגין ביטוח מנהלים. מנספח ט' עולה כי לא שולמו בגין התובע כל הפרמיות בגין שנת 2005, אין לדעת לאן הועברו הסכומים שנוכו (ואלו שהוצגו כהפרשות מעביד) והנתבעת לא הסבירה ולא הוכיחה אחרת. מחד, על התובע היה להוכיח את תביעתו על בסיס חישובים ברורים ולא כאומדן בלבד וודאי לא בשיעורים יחסיים ואולם- משנקל להיווכח כי הפרשות חלק העובד נעשה משכר קובע שהיה יחסית קבוע, ברי גם כי הפרשות העובד בוצעו בסכומים דומים, ובמיוחד משעה שהנתבעת לא הוכיחה אחרת - מצאנו כי ניתן בנסיבות העניין לקבל את הטענה בדבר החישוב היחסי לשנת 2004 על דרך הערכה. עם זאת, משקבענו כי הנתבעת תשלם לתובע פיצויי פיטורים, הרי שהתובע אינו זכאי לתשלומים בכפל ולכן אין לקחת בחישוב זה את חלק הפיצויים (סך 1,226.91 ₪, נספח יא). לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע 3,275.36-1,226.91 = 2,048 ₪ X 2/3= 1,365 ₪. ט. פיצוי מיוחד התובע טען לפיצוי מיוחד בגין "צער ועוגמת נפש". לטענתו נקלע למצוקה כלכלית ואף נדרש לפדות את קרן ההשתלמות, ולכן עתר לפיצויים בגין עוגמת נפש, נזק נפשי וכספי. דא עקא- התובע לא פירט תביעתו לעניין זה ולא ביסס הסכום הנתבע. לא שוכנענו כי נגרם לתובע נזק בסך 50,000 ₪. גם הטענה בדבר פדיון קרן ההשתלמות בנסיבות כאמור נטענה בעלמא. התביעה ברכיב זה- נדחית. י. תביעה שכנגד / טענות קיזוז בכתב הגנתם טענו הנתבע והנתבעת לטענות קיזוז ובנוסף, הנתבעת הגישה תביעה נגדית עצמאית כלפי התובע. נציין כבר עתה, כי בתביעה נטענו טענות שלא הוכחו בפנינו. להתרשמותנו, לא היה בתביעה אלא כדי לסרבל, להקשות ולהאריך את התביעה העיקרית שהוגשה על ידי התובע. התביעה שכנגד הוגשה בלי שנתמכה בראיות רלוונטיות ועילות התביעה נטענו סתמית. די בכך כדי לדחותה. ולגופם של דברים: קיזוז דמי הודעה מוקדמת - לטענת הנתבעת, התובע לא מסר הודעה מוקדמת על התפטרותו ויש לקזז 6,500 ₪ עבור חודש עבודה ולהוסיף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31/8/2005 ועד למועד התשלום בפועל. כפי שקבענו לעיל, שוכנענו כי התפטרות התובע נעשתה בתיאום עם הנתבע ולפיכך, הנתבעת הסכימה לשלם לתובע פיצויי פיטורים. כן שוכנענו כי התובע הלין בנושא אי תשלום שכרו במשך החודשים האחרונים לעבודתו ובכך העמיד בפני הנתבעת הזדמנות לתקן מחדלו, אלא שלא הוכח כי שכרו כאמור שולם עד היום. התביעה נדחית ברכיב זה. לא שמענו גם מהנתבעת כי פנתה לתובע מיידית וביקשה שובו לעבודה ואי עזיבתו. ודאי אין מקום עתה לטענה - משהנתבעת חתמה על ט' 161 בחדש נובמבר 2005 - לאחר עזיבתו! קיזוז עלות בנית הבית במושב יד רמב"ם הרחבה- הנתבעת טענה כי בנתה את וילת מגוריו של התובע, עלות בניה משוערכת 450,000 ₪, התובע שילם רק 170,000 ₪ ולכן יש לקזז סכום של 280,000 ₪, יתרת חובו. ספק אם עילת תביעה זו נובעת או קשורה ולו באופן עקיף או משתמע לזכות הנובעת מיחסי עבודה בין הצדדים. ולגופא - סכומי הבניה הנטענים הם משוערכים בלבד, בלי שהוכח השערוך הריאלי או שהוצגה אסמכתא ממשית בעניין זה, גם הסכומים שנטען ששולמו או שהם בגדר חוב כלל לא הוכחו, הסכומים נטענו בעלמא ולא הוצגה כל אסמכתא באשר לסיכום הדברים מלכתחילה או לחוב של התובע בדיעבד. שוכנענו כי בין התובע והנתבע היו יחסי קרבה (בין אם כמשפחה או כידידות) וכתוצאה מכך לא נוהלה תרשומת מסודרת הן על יצירת חוב והן על סגירת חוב, לכאורה. התובע העיד כי שילם לשמעון בכל פעם שהיה יכול, פעם אחת אחיו העביר לו את הכסף, יש רשימה של צ'קים שצירף אך אין לו קבלה או אישור בכתב על כך (עמ' 36). רמי X - העיד כי גם הוא הילווה כסף לתובעת ונתן אותו לשמעון ביד במשרד, הכסף היה עבור בניית הבית (עמ' 25-26). גם הנתבע נחקר והעיד: "ש. למה אף פעם עד התביעה שהתובע הגיש לך לא תבעת אותו לא שלחת לו מכתב דרישה על סכומים כל כך גבוהים שלטענתך הוא חייב לך? ת. כנראה שאת לא מבינה את אופי העניינים וההתרחשויות שהיו ביננו במהלך השנים. במהלך כל השנים אמרתי לך אני יותר ממשפחה, אנו אפילו אחים, אורי היה בן בית אצלי, והרבה פעמים שבניתי לו את הבית שאלתי אותו מה עם התשלום הוא אמר שלא אדאג ואקח משכנתא עבור הבית והאמנתי לו... ש. אתה אומר שבכל השנים היית בקשיים כלכליים, תאמר לי אדם בקשיים כלכליים לא תובע שנים את מה שלדעתו מגיע לו? ת. כן אני מבקש, וכן אני דורש, ובגלל זה את רואה עבור צ'קים שלא שולמו בזמן זה היה בהתייעצות עם אורי, חיכינו. דרשתי את הכסף, הוא עובד שלי אנו עשרים שנה ביחד, מה אעשה לו אשלח לו לבית הסוהר, אין לו. צריך לומר לי תודה שהסכמתי לא לגבות את החוב ולחכות, הוא מגיש לי תביעה והוא חייב לי כסף? מי עושה דברים כאלה. ש. למה לא ניכית לו חוב מהמשכורת? ת. אני מאוד מצטער משכורת זה דבר קדוש, אדם חי מזה יש לו אישה וילדים בבית ומעולם לא נגעתי לו במשכורת שלו..." ויובהר- התביעה היא של הנתבעת שהיא חברה בע"מ ולא של הנתבע - על כל המשמעויות הנובעות מכך, גם לעניין רישום התקבולים ששולמו או שהיו צריכים להיות משולמים! התביעה ברכיב זה לא הוכחה והיא נדחית. תשלום עבור שכירות- הנתבעת טענה כי עובר לבניית הוילה שכר התובע שטח במענה של הנתבעת והתגורר אצלה בתקופה 1999- מחצית 2004 ובסה"כ 51 חודשים, בלי ששילם דמי שכירות מינימאליים (1,000 ₪), ולכן יש לקזז 51,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה, מפאת התיישנות נתבעים 15 חודשי השכירות האחרונים בלבד, בסך 15,000 ₪. ציון (אח הנתבע) הצהיר כי אינו רוצה להיות מעורב בסכסוך אך כלשונו: "מוצא לנכון להעמיד דברים על דיוקם", ב- 1995 התובע פנה בבקשה להעמיד קראוון בשטח של הוריו ולאחר שהתקבלה הסכמתם, סוכם שהתובע יעמיד קראוון ללא תמורה כספית למעט תשלומים עבור ארנונה חשמל ומים ששולמו במלואם ובמועדם; חתם בהסכמת הוריו על הסכם עם התובע ובו סוכמו כל התנאים, כשהמטרה היתה להבטיח פינוי של התובע לכשיתבקש והדגיש: "... מעולם לא סוכם שאורי ישלם תמורה כלשהי עבור דמי השימוש בשטח, ו/או דמי שכירות עבור מגוריו בקרוון שהעמיד בשטח של הורי והדבר נכתב במפורש בהסכם. הדבר היחיד שסוכם שאורי ישלם היה כאמור עבור ההוצאות של הארנונה, המים, החשמל והגז, ואורי עמד בכל התשלומים, שילם תמיד בזמן, ולא נשאר שום חוב שאורי חב בו". אלא שנחקר והעיד: "ש.... אני מפנה אותך לתצהיר שנתן אביך, שהוגש על ידי הנתבע בו הוא אומר בסעיף 11 לתצהיר שלא ידוע לו על הסכם בכתב שנעשה בין שמעון לאורי? ת. נכון, זה לא היה ידוע לו, כי זה נעשה ביני לבין אורי. ש. יש לך איזה זכות במשק? ת. לא. המשק הוא של אבא שלי. אני ביקשתי את רשותו להעמיד קרוון בשנת 94' בשבילי ואחרי שהיינו אני ואורי בטיול בתאילנד אמרנו שנביא קרוון בשבילו.... ש. בעצם כתבת מסמך בינך לבין התובע, שעניינו במשק של אביך ללא ידיעתם? ת. זה בידיעתם. ש. אביך אומר שהוא לא ידע על ההסכם... ת. נכון..." התובע העיד: "ש. את נספח א' לתצהיר של ציון, צורף כנספח ו' לתצהירך, לעניין הבית, ידעת מיהם בעלי הזכויות במשק? ת. כן, אדון מאיר ונינט עשש. ש. אתה פנית אליהם בבקשה להציב שם קרוון? ת. פניתי אליהם עם ציון ביחד לקבל את רשותם. כשאני מופנה לתצהירו של מאיר עשש, סעיף 11, אני לא יוכל לומר שהוא משקר, מאיר עשש, אני יודע שבוודאות אין לי שום חוב או תשלום כלשהו שעלי לשלם, לא היה צורך בהשכרה של שטח. אני לא יודע לומר אם הוא משקר או לא, לא יודע. ש. מי ערך נספח א' לתצהיר ציון? ת. הוא ואני. ש. מתי ניסחתם את זה? ת. קודם שאני נכנסתי לשם, בערך בשנת 2001, לפני ששמנו את הקרוון. בערך 2001 ואולי קצת לפני. לא זוכר בדיוק. ש. הנתבע או הנתבעת ידעו על קיומו של נספח כזה? לא היה שום קשר במגורים שם לנתבעת. בכלל.... ש. הידעת שמי שהיה אחראי על ניהול המשק שם הוא הנתבע? ת. לא". מאיר, אבי התובע הצהיר - כי הוא בעל המשק, "10. בסוף שנת 99 במועד שאינו זכור לי במדויק, שאל שמעון אם הנני מסכים כי אורי יציב קרוון בשטח ביתי ויתגורר שם עד למועד סיום בניית ביתו בהרחבה. 11. לא ידוע לי על כל הסכם בכתב שנעש(ה) בין ציון ובין אורי ואני לא אשרתי כל הסכם שכזה. ההסכמה למגוריו של אורי היתה באחריותו של שמעון ולא של ציון. 12. אורי היה מעביר אליי את תשלומי החשבונות של הקרוון והם:חשמל, מים ומיסים. אני לא התערבתי בעלות שכירות המקום, הדבר היה באחריותו של שמעון". אלא שהעיד : "ש. נכון שאמרת לאורי פעם שהוא לא חייב לך כלום על הקרוואן שבחצר המשק שלך? ת. לא אמרתי לו כלום, לא דיברתי איתו בכלל. ש. למה אתה מתכוון? ת. לא ביקשתי, לא שכירות או משהו כזה לא אמרתי לו כלום. הבן שלי בא שמעון והבן השני ציון ואמרו שהם רוצים להביא את אורי, אמרתי להם שאין לי התנגדות. ש. ז"א שאתה אומר ששני הבנים באו ובקשו ממך? ת. כן. ש. האם יש לך איזה טענות נגד אורי? ת. לי אישית לא. ש. האם יש איזה שהם חובות כספיים שאורי חייב לך אישית? ת. לא. ש. אורי היה דייר טוב? ת. הוא היה כמו בן שלנו. בן שלי. אין לי נגדו שום דבר. ש. אתה דרשת ממנו פעם כסף? ת. לא. ציון הבן שלי היה מתווך ביננו על המיסים של המשק, והיה חשמל וזהו. ש. מה אתה מתכוון מתווך הוא לקח מאורי כסף והביא לך? ת. אני לא פניתי ישירות לאורי, הייתי אומר לציון שנה חשבון המיסים מים וחשמל. ואז שהיית פונה לציון עם החשבונות הוא היה בא לאורי עם החשבונות ומביא לך את הכסף של החשבונות? ת. כן, הייתי מקבל את הכסף של החשבון. ש. ז"א שהוא עזב לא נותר שום חוב? כלפי. ש. איזה הסכם היה בין הילדים שלך לבין אורי מה היה צריך לשלם כדי להעמיד את הקרוואן? ת. אין לי מושג, מה שסיכמו איתו. אני אמרתי אין לי בעיה שיגור בשטח, איננו יודע על סיכום בינהם. ש. מפנה לנספח ו' לתצהיר של התובע. יש פה הסכם, ידעת על ההסכם שציון עשה? ת. לא... ש. מה אתה אומר על כך שהבן שלך אמר שאורי לא משלם שכירות? ת. אני לא יודע. ש. השטח הוא שלך ואם משלמים שכירות לאן זה אמור להגיע? ת. זה תלוי איזה הסכם הוא עשה איתם. אני לקחתי אותו כמו הבן שלי. ש. ז"א שאתה באופן אישי לא דרשת שכירות מאורי? ת. לא דיברתי איתו על שכירות ואף פעם לא דרשתי. ש. מבחינתך אין חוב של שכירות? ת. מבחינתי לא דיברתי איתו על שכירות וכלום, הילדים דיברו על שכירות איתו. אני אמרתי זה השטח והוא יכול להעמיד את הקרוואן". ובהמשך- "ש. אמרת שהילדים הם שסיכמו את הדברים בין אורי למי התכוונת מי זה הילדים? ת. ציון ושמעון. ש. אמרת גם שאתה לא יודע לאן שכירות צריכה להגיע למה אתה מתכון? ת. אני לא ידעתי בכלל על שכירות... (עמ' 47)" ולעדות הנתבע: "ש. לגבי הכתובת של החברה שלך היא בעצם היתה בבית יד רמבם 93? ת. נכון. ש. אתה היית שם ברשות נתנו לך אפשרות לשבת שם? ת. הייתי אחראי על כל מה שהתנהל שם. ש. לא בבעלות החברה? ת. נכון. ש. למה באת בדרישה אישית מאורי לשלם לך שכירות? אני הייתי אחראי על כל השטח, שזה המשק של אבא שלי. החברה שילמה עבור כל השטח את המיסים וכל מה שכרוך בתשלומים ובגלל זה השטח באחריותי ולכן אני מבקש ממנו חצי ממה שזה שכירות אמיתי. יש דברים באופן אישי כלפי אבא שלי השטח שלו במידה ויהיו לה בעיות, החברה אחראית כלפי העובדים שלה וגם אני עובד. ש. התביעה שכנגד הגשת בשם החברה? ת. נכון. ש. למה אתה מכניס שכירות שאתה באופן אישי תובע ולא החברה? ת. זה שייך לחברה. כל השטח קיבלתי אותו מאבי, היה באחריות החברה ומתוך זה נובע שאורי שגר שם יש מחסנים, משרדים, ציון הוא גר שם ואז צריכים לחברה, כל מה שקיבלו מהחברה צריך לשלם. ש. מקודם אמרת שזה היא אחריות אישית שלך ולא של החברה מה פתאום אתה אומר שזה החברה. מפנה לפרו' שאתה אמרת שאתה באופן אישי עשית את הדברים, מה הקשר לתביעה שכנגד שאתה מגיש בשם החברה? ת. התביעה שהגשתי נגד אורי זה לא אני, אני מייצג את החברה, והיא הגישה את התביעה נגד אורי, אני לא אחראי באופן אישי, מה שאני אחראי באופן אישי זה אבא שלי.... ש. אתה אמרת שאתה ולא ציון הטיל עליך לסדר את כל ענייני השכירות המיסים מפנה לסעיף 34 לתצהירך איפה כתוב החברה? ת. בתור החברה, זה אני אפשרתי. כתוב גם למטה. ש. אם אתה טוען שמגיע שכירות מהשטח איך אבא שלך לא יודע את זה בכלל? ת. כי זה לא קשור לאבא שלי. הכסף אמור ללכת לחברה, כי החברה שילמה את כל המיסים, ארנונה, הכל לא הולך לכיס שלי...."- עמ' 59-60. הנה כי כן, ספק באשר ל"כשרות" / תקפות המשפטית של ההסכם שנחתם בין אורי ובין ציון. ומאידך גיסא, גם לגרסת אבי הנתבע (בעל הזכויות בקרקע), בנושא זה טיפלו הן הנתבע והן ציון וממילא, לתובע אין חוב כלפיו. לא הוכח כי לנתבעת זכות כלשהי במשק וכאמור התביעה היא של הנתבעת ולא של הנתבע וגם מעדות הנתבע - ספק שמא הדרישה לתשלום שכ"ד יש לה תוקף. יתרה מכך. לא הוכח כי במשך השנים נדרש התובע לתשלום, לרבות בסכומי התביעה. גם לא הוכח כי נותרו חובות מים וחשמל שעל התובע לשלם בגין מגוריו בקרוואן, כשמעדות האב עולה לכאורה ההפך. התביעה ברכיב זה נדחית. הוצאות רכב ושימוש בדלקן - טענות הנתבעת בעניין זה אף הן נטענו בעלמא. מחד טענה כי עת התובע עזב את מקום העבודה (30.8.2005) הוא לקח עימו הרכב לשימוש אישי עד 2/2006, מועד בו מכרה את הרכב לאחר. לעומת זאת (בס' 38 לתצהיר), הצהיר הנתבע כי התובע עשה שימוש ברכב עד למכירתו ב- 11/2005 וכבר בכך נסתרה טענתו. גם כאשר נחקר על כך, לא ידע לספק הסברים כלשהם בנושא ולא הוכיח את תביעתו: "ש. היה לך דלקן ברכב של אורי? ת. למיטב זכרוני, כן. היה תקופה שכן היה והיה תקופות שלא היה. ש. בשנות עבודתו של אורי מתי היה דלקן? ת. חלק מהתקופות, לא זוכר בדיוק. ש. בתחילת עבודתו, אמצע סוף עבודה? ת. כל הזמן הדלק היו על חשבון החברה. ש. היה בסוף עבודתו של אורי דלקן? ת. לא יכול לענות לך תשובה, יכול להיות שכן או לא. ש. איך אתה אומר שאתה לא יודע אם היה דלקן ואתה מבקש כסף עבור זה? ת. אז היה דלקן, למה את שואלת?" (עמ' 60-61). לא הוכח כי התובע עשה שימוש ברכב ובדלקן במשך 6 חודשים (או באיזו תקופה) וממילא, לא הוכח כי נעשה שימוש בסכום 12,000 ₪. התביעה ברכיב זה נדחית. תשלום עבור טלפון וטלפון נייד - לטענת הנתבעת התובע חייב לנתבעת 2,640 ₪ עבור טלפון קוי ועוד 2,800 עבור טלפון נייד. גם התביעה ברכיב זה נדחית, משלא הוכחו סכומיה. יא. סיכום כל הסכומים שנקבעו ישולמו בתוך 30 יום בצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.9.05 ועד לתשלום בפועל. משנעתרה התביעה בחלקה ומשלא היה מקום לתביעה כנגד הנתבע ומשנדחתה התביעה שכנגד במלואה ומשהרבו הצדדים בעדויות וראיות אך לא היה ברובן כדי הוכחות לענייננו - תשא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 1,000 ₪ בלבד.זהות המעבידיחסי עובד מעביד