1. התובעת הגישה לבית הדין שתי תביעות לתשלום גמלת הכנסה: האחת בעקבות דחיית תביעתה בשל אי שיתוף פעולה (בל 11544/07, נדונה לפני השופטת יפה שטיין, להלן - התביעה הראשונה), והשניה - מושא פסק דין זה - בעקבות דחיית תביעתה לתשלום גמלה כאמור בשל הכנסות מעבודה ומנכס מקרקעין והבנוי עליהם בעבידייה (להלן - הנכס). מאחר שהתביעה הראשונה היתה בשלב מתקדם של ההליכים כאשר החל הדיון בתביעה זו, עוכבו ההליכים בתיק זה עד למתן פסק דין בתביעה הראשונה, ולאחר מכן בערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה. 2. בפסק הדין שניתן בבית דין זה נדחתה טענת התובעת כי בעלה העביר את הנכס שבבעלותו לאשתו הראשונה, ונקבע כי בעלה של התובעת הוא הבעלים של הנכס. עוד נקבע כי התובעת מקיימת יחידה משפחתית אחת עם בעלה, והיא אינה נפרדת ממנו כפי שנטען, וכי לא שיתפה פעולה עם הנתבע, ולא המציאה לידיו את כל המסמכים שנתבקשה להמציא. הערעור שהגישה התובעת לבית הדין הארצי נדחה ברובו. בפסק הדין (עב"ל 33056-04-10, מפי השופטת רונית רוזנפלד) נקבע כי זכאות התובעת לגמלה תיבחן, כפי שקבעה השופטת יפה שטיין, כמי שמנהלת יחידה משפחתית עם בעלה, וכי הנתבע רשאי לזקוף לחובתה הכנסה מנכס בעלה בעבידייה. הערעור התקבל רק ביחס לקביעה כי יש לדחות את התביעה בגין אי המצאת מסמכים, ונפסק כי על הנתבע לערוך חישוב של סכום הגמלה שלה זכאית התובעת, וכי הוא רשאי לבקש מן התובעת נתונים נוספים לצורך זה. 2. ביום 1.8.2011 הודיע הנתבע כי לאור האמור בפסק הדין של בית הדין הארצי בהתאם לשמאות המקרקעין ההכנסה הרעיונית של התובעת מהנכס הינה בסך של 285,000 ₪, ובחישוב על פי תקנות מס הבטחת הכנסה, יש לייחס לתובעת הכנסה מנכס בסך של 1,900 ₪ לחודש. מאחר שלתובעת גם הכנסות מעבודה בסך של 1,860 ₪, עולות הכנסות התובעת על גובה הגמלה שהיתה זכאית לה בתקופה הרלבנטית לתביעתה זו. לפיכך אין מקום להמשיך בהליכים בתיק זה. התובעת חלקה על האמור בהודעת הנתבע, ובמיוחד על השומה לנכס, שהינה, לטענת התובעת, מופרזת וחסרת כל בסיס. כמו כן טענה התובעת כי מאחר שבעלה נשוי לאישה נוספת, יש לערוך את חישוב ההכנסות מהנכס לשני משקי בית נפרדים. לנוכח הודעתה זו של התובעת, נקבע התיק להוכחות לחקירת השמאי. 3. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. התובעת, ילידת 1977, נישאה לבעלה איסמעיל, שהינו תושב שטחים, בשנת 1996. ב. לבני הזוג 5 ילדים. ג. לפני נישואיו לתובעת היה איסמעיל נשוי לשתי נשים: לרעייתו המנוחה נסרה נישא בשנת 1978, ונולדו להם 3 ילדים. בשנת 1986 נישא איסמעיל למונה . לבני הזוג 5 ילדים. ד. מונה וילדיהם של בני הזוג מתגוררים בנכס בעבידייה. בנכס זה מתגורר גם בנו של איסמעיל מרעייתו המנוחה נסרה, ואליד, ובני משפחתו. 4. אין מחלוקת בין הצדדים על גובה הכנסותיה של התובעת כעולה מתלושי השכר. השאלות שיש להכריע בהן בפסק דין זה הינן: מה שווי הנכס שבבעלות בעלה של התובעת, האם יש לקבל את האמור בחוות דעת השמאי שהגיש הנתבע לגביו, והאם יש להביא בחשבון, לצורך קביעת ההכנסה הרעיונית של התובעת, את העובדה שבעלה נשוי לאישה נוספת. נדגיש כי בפסקי הדין שניתנו בעניינה של התובעת נקבע כי יש לראות את התובעת ואת בעלה איסמעיל כיחידה משפחתית אחת. 5. טענות הצדדים התובעת טוענת, באמצעות ב"כ, כי מאחר שאיסמעיל נשוי למונה המתגוררת בנכס עם ילדיה, וכמו כן מתגורר בנכס גם בנו של איסמעיל ואליד, יש לחלק את ההכנסה מהנכס לשלושה חלקים שווים, ולייחס לתובעת רק שליש מערכו של הנכס. מוסיף ב"כ התובעת וטוען כי בפועל חלקה של התובעת מזערי ביותר שכן היא אינה מתגוררת בעבידייה אלא בתחום ירושלים, ויחסיה עם בני משפחתו האחרים של בעלה עכורים ביותר. בנוסף, כעולה מחקירתו של השמאי, לא ניתן לסמוך על חוות דעתו, מכאן שהנתבע לא הוכיח את השומה או את גובה ההכנסה מן הנכס. לחלופין, אם ייקבע כי לתובעת נכסים נוספים יש לייחס לה לכל היותר הכנסה מן הקרקע העודפת, וגם זאת יש לחלק לשלושה. 6. מנגד טוען הנתבע כי טענת התובעת בדבר חלוקת הנכס לשלושה הינה בגדר הרחבת חזית, משלא הועלתה קודם לכן, ויש לדחותה. קבלת טענה זו תהווה עידוד לנישואים פוליגמיים הנוגדים את חוקי המדינה. באשר לנכס שבו מתגורר הבן ואליד - מדובר בבן בוגר הנהנה מן השימוש בנכס אביו מבלי לתת תמורה, אף שיש ביכולתו, בהיותו בגיר, לדאוג לעצמו. באשר לחוות דעת השמאי - יש לקבל את חוות דעת השמאי שהגיש הנתבע במלואה, משום שהאמור בה לא נסתר. יש לזכור כי מדובר בנכס הנמצא באיזור הנתון לשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית, וכניסת אזרחים ישראלים לתוכו כרוכה בסכנה ביטחונית ממשית, ואין כל פסול בכך שהשמאי לא ביקר במקום. כמו כן השמאי דוד דדון זכה במכרז החשב הכללי, והנתבע חייב לעבוד רק מול שמאים שזכו במכרז זה. קביעות השמאי מבוססות ולא נפל בהן כל פגם. 7. עיון בחוות דעת השמאי מעלה כי חוות הדעת מתייחסת לדירת הבן ואליד, לקומת המחסנים ולקרקע העודפת. משכך מתייתר הצורך לדון בטענות התובעת לגבי דירת רעייתו של איסמעיל מונה. באשר לדירת הבן ואליד - הבן ואליד, הינו אדם בוגר בעל משפחה, ולו היה מתגורר בבית אחר היה עליו לרכוש אותו או לשלם דמי שכירות. העובדה שהאב מתיר לבנו להתגורר בנכסו, ככל הנראה מבלי לשלם דמי שכירות, מצביעה על כך שמדובר בנכס שניתן להפיק ממנו הכנסה, ואולם איסמעיל בחר שלא לעשות כן, והוא מאפשר לבנו להתגורר בנכסו. גם אם ייאמר כי מדובר בנכס של המשפחה, ואין זה מקובל כי מי שאינם מבני המשפחה יתגורר בנכס המשפחה, אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי מדובר בנכס שניתן להפיק ממנו הכנסה. 8. טוענת התובעת כי נפלו בחוות דעתו של השמאי דוד דדון פגמים רבים, לפיכך לא ניתן להסתמך על גובה השומה שקבע השמאי, ויש לקבוע כי הנתבע לא הוכיח את השומה או לא הוכיח את גובה ההכנסה מהנכס. אכן, בחוות דעתו של מר דדון נפלו פגמים לא מעטים. השמאי לא ביקר לא בנכס ולא בכפר שבו נמצא הנכס, ולא שלח איש מטעמו לבקר במקום (ע' 2). חוות הדעת נעשתה על סמך תמונות, תשריט ושיחה עם התובעת. לא הוצגה תרשומת של השיחה עם התובעת (ע' 3 ש' 4-16). כמו כן לא היו בידי השמאי נתונים מבוססים לגבי ערכם של הנכסים בכפר, לגבי המצב התכנוני של הקרקע בנכס (ע' 6 ש' 23-32, ע' 7 ש' 1-5), ולגבי זכויות הבניה בו (ע' 8 ש' 3-4). אף על פי כן, ולמרות פגמים הרבים שנפלו בחוות דעת השמאי לא עלה בידי התובעת לסתור את האמור בה. לא זו בלבד שלא הוגשה חוות דעת מטעם התובעת המציגה נתונים אחרים, אלא שהתובעת גם לא הפריכה את הנתונים הבסיסיים שעליהם מושתתת חוות הדעת. כך למשל תקף ב"כ התובעת בחקירה הנגדית את קביעת השמאי כי עלות הבניה בשטחים מגיעה לכדי 50% מעלות הבניה בשטח ישראל. אך לא הובא לפנינו נתון אחר כלשהו בעניין זה. זאת ועוד. למרות שהשמאי לא ביקר בנכס, לא הוכח כי הנתונים שעליהם ביסס את חוות דעתו היו שגויים. התובעת לא הציגה נתונים אחרים כלשהם לגבי גודל הנכס, חלוקתו וכד'. טוענת התובעת כי מבין שלוש השיטות לאומדן שווי נכס: שיטת ההשוואה, שיטת העלות ושיטת היוון ההכנסות, היה על השמאי לנקוט בשיטת היוון ההכנסות, שכן אין לשמאי די נתונים לגבי עלות הקרקע, עלויות הבניה ועלות הנכס במקום. אין די באמירה בעלמא של ב"כ התובעת כדי לקבוע שהשיטה שנקט בה השמאי אינה מתאימה. מדובר בשאלה שבמומחיות, ולצורך פסילת השיטה שנבחרה יש צורך בעדות מומחה אשר יקבע זאת. יתר על כן, גם שיטת היוון ההכנסות אינה מתאימה לענייננו שכן אין מדובר בנכסים מסחריים הנושאים הכנסות. גם טענת התובעת כי לשמאי לא היה מידע לגבי המצב התכנוני של הנכס - דינה להידחות. היה על התובעת להמציא לשמאי את כל הנתונים הרלבנטיים להערכת הנכס, ואם אמנם מדובר בנכס שאין לגביו זכויות בניה כלל, היה עליה להמציא נתונים אלה לשמאי. יש לזכור כי על התובעת גמלה מן הנתבע מוטלת החובה לשתף פעולה עם הנתבע ולחשוף בפניו את כל הפרטים הרלבנטיים לעניין. טענת התובעת כי הבן ואליד נשא בעלות הבניה (סעיף 29 לסיכומיה) לא נטענה בהליך זה, ולא הוכחה אף לא לכאורה. לפיכך, למרות הפגמים הרבים שנפלו בחוות הדעת יש לקבל את האמור בה במלואו. סוף דבר - לאור האמור לעיל נדחית התביעה, שכן הוכח שהכנסות התובעת עולות על גובה הגמלה שהיתה אמורה להשתלם לה. אין צו להוצאות. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. הבטחת הכנסהשמאותבית הדין לעבודה