אישור רטרואקטיבי לפטר עובדת בהריון

פתיח לפנינו שני הליכים שנדונו במאוחד: האחד - ערעור על החלטת הממונה לפי חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן: הממונה), מיום 12.10.08, להתיר את פיטורי גב' X (להלן: המערערת או התובעת), באופן רטרואקטיבי, מיום 26.6.08 - מועד בו התבקש, לראשונה, היתר לפיטוריה, על ידי מעסיקתה דאז, לוח ידיעות אחרונות בע"מ (משיבה/נתבעת 2, להלן: הנתבעת או החברה; בטעות, נרשם בסיכומיה "הנתבעת 1"), זאת - הואיל והממונה שוכנעה, שהפיטורים נדרשו בשל סגירת פעילותה של החברה ומשרדיה, באזור הצפון, וסיום העסקתם של כלל עובדי הסניף שם [נספח א' להודעת הערעור המתוקנת (להלן: החלטת הממונה) - על"ח 12443-11-08]; השני - תביעה כספית נגד החברה, בשל הפיטורים, שהיו שלא כדין, לדעת התובעת [ס"ע 12409-11-08]. בדקנו, תחילה, אם נפל פגם בהחלטת הממונה, שכן, קביעה בעניין זה משליכה על התביעה הכספית. נקדים ונאמר, כי לאחר ששמענו את הצדדים וחזרנו ועברנו על כל החומר שהוצג לנו, מצאנו, כי רובו של הערעור על ההחלטה - דינו להידחות; עם זאת, שגתה הממונה בקביעת מועד הפיטורים, אותם התירה מיום הפניה הראשונה אליה, תחת לקבוע כתאריך הפיטורים את היום בו חדל העסק לפעול - 31.7.08. להלן תובא הנמקתנו, ואחר-כך השלכתה על התובענה. העובדות הרלבנטיות התובעת עבדה במסגרת החברה בתפקיד יועצת פרסום במחלקת דרושים בלוח הצפון, החל מיום 17.1.2006 [חוזה העבודה - נספח ב' לתצהיר התובעת, ת/1]. הנתבעת מפעילה לוח לפרסום מודעות, כאשר במועדים הרלבנטיים לתביעה פעילותו היתה בשני סניפים: סניף מרכזי בתל-אביב וסניף קטן יותר בצפון, בחיפה (להלן: הסניף). התובעת עבדה בסניף. תמורת עבודתה, קיבלה התובעת שכר בסיס בסך של 4,000 ₪, ברוטו, ובנוסף גם עמלות מהסכום הכולל של מכירותיה. לפי חוזה העבודה - משרת התובעת היתה 184 שעות בחודש, 5 ימים בשבוע. בזמנים הרלבנטיים לתביעה, מנכ"לית החברה היתה גב' ורד סוטו-אורגד (להלן: ורד), והממונה הישירה על התובעת היתה גב' אביב גליל (להלן: אביב). התובעת עברה טיפולי פוריות החל מחודש פברואר 2008, בהתאם לאישור רפואי, שניתן ע"י ד"ר לויט, בדיעבד, ביום 8.7.08 [ת/1, נספח ד']. ביום 24.6.08 כינסה החברה את העובדים והודיעה על סגירת הסניף, בסוף חודש יולי 2008. כמו כן, ניתנה הודעה למרבית העובדים על סיום עבודתם, כאשר לעובדות שהיו אותה עת בהריון ולתובעת/המערערת, שהיתה באותו זמן בטיפולי פוריות, נאמר שהחברה תפעל בהתאם לחוק. ביום 25.6.08 פנתה החברה אל הממונה וביקשה לקבל היתר לפיטורי המערערת, שהיתה בטיפולי פוריות באותה תקופה, למען הזהירות, בהתחשב בנוסח חוק עבודת נשים דאז [נ/1, נספח ב' (להלן: הפניה הראשונה לממונה או הבקשה לפיטורים בטיפולי פוריות)]. ביום 13.7.08 נסעה המערערת לרומניה, לצורך הליך "הכנסת עוברים", כלשונה, ושהתה בחופשת מחלה עד 24.7.08; מספר ימים לאחר מכן, נודע לה שהיא בהריון [ת/1, ס' 12 ונספח ה']. נציין כבר עתה, שבעדותה לפנינו שינתה המערערת במעט את גרסתה וטענה, שידעה על הריונה כבר ביום 20.7.08 [עמ' 14, ש' 25-26]. עוד שינתה המערערת, בעדותה, את הצהרתה, שעבדה עד יום ה', 10.7.08, לפני יציאתה לטיפול ברומניה, בעוד שהיתה בחופשת מחלה גם בימים 9 ו-10 ביולי 2008 [עמ' 14, ש' 32-31]. בתאריך 29.7.08 נערך למערערת בירור במשרד התמ"ת, לעניין הבקשה לפיטורים בטיפולי פוריות, ע"י הגב' מלכי אבשלומוב (להלן: מלכי), ובמסגרתו הודיעה התובעת, לראשונה, כי היא בהריון [פרוטוקול הבירור - נ/1, נספח ג' (להלן: הבירור)]. במהלך הבירור, נשאלה המערערת - האם תסכים להצעה לעבוד בתל-אביב, והשיבה: "במצבי איני יכולה לנסוע עד ת"א, ההיריון בסיכון גבוה אני מפחדת לאבד אותו. אני יכולה להביא אישור רפואי." [שם, עמוד שני, למעלה]. בהמשך לבירור, פנתה מלכי לחברה, וביקשה את התייחסותה לטענות שהעלו בפניה המערערת ועוד עובדות של החברה, שהיו בהריון אותה עת, שגם לגביהן התבקשו היתרי פיטורים, בשל סגירת הסניף. ביום 23.9.08 פנתה ורד, בשם הנתבעת, אל הממונה - בהתאם להנחייתה - בבקשה מעודכנת, לפיטורי המערערת, וכך כתבה: "... במכתבך מיום 18.8.08, בו התבקשתי להגיב לטיעוני העובדות לגביהן ביקשנו היתר לפיטורים, נמסר לי גם פרוטוקול בירור העובדות, עליו חתומה הגב' X, במסגרתו הודיעה הנ"ל כי היא בהריון כעת. יצוין כי הגב' X לא העבירה אלינו אישור מתאים בנושא ולא עדכנה אותנו באמור, ולמדתי על כך רק מקריאת הפרוטוקול. לפיכך, הנני לעדכן את בקשתנו מיום 25.6.08 ולבקש להתיר את פיטוריה של הגב' X בנסיבות בהן היחידה נסגרה ...". [נ/1, נספח ה' - ההדגשות הוספו (להלן: הפנייה השניה לממונה)]. בתאריך 12.10.08 ניתנה החלטת הממונה, כי יש ליתן היתר לפיטורי המערערת, החל מיום 26.6.08, ולאחר שסקרה את גרסאות הצדדים, כתבה כדלקמן: "לחומר הראיות צורפו הודעה על פינוי נכס מיום 7/7/08 המעיד על סיום שכירות משרדי ידיעות אחרונות ביום 31/7/08. אישור רו"ח מיום 21/7/08 בדבר סגירת סניף חיפה. דו"ח עובדי לוח לא צפון [כך במקור] מיום 22/7/08. הודעה מיום 31/7/08 על ידי לוח ידיעות אחרונות בדבר סגירת פעילות סניף צפון. [נ/ 1, נספח ו'; ההדגשה בהערה - שלנו]. יצויין, כי עד למועד מסירת החלטת הממונה לחברה, ביום 12.10.08 [נ/1, ס' 24], קיבלה התובעת משכורת מהחברה, כפי שעולה מתלושי השכר שצירפה התובעת [ת/1, נספחי ג']. תלושי שכר לחודשים 10/08 - 11/08, עם התחשבנות, בהתאם להחלטת הממונה, צורפו לתצהיר הנתבעת [נ/1, נספחי יב']. בתאריך 27.10.08 שלחה הנתבעת לתובעת מכתב, לפיו - בהתאם להחלטת הממונה, שהתירה פיטוריה למפרע מיום 26.6.08, הרי שזה מועד סיום יחסי העבודה ובמסגרת גמר החשבון יקוזזו תשלומי משכורות, בגין חודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2008, שכבר הועברו לידיה [נ/1, נספח ז']. בתאריך 13.11.08 פנתה התובעת לנתבעת באמצעות עורך-דינה, בדרישה לקבלת מכתב פיטורים, לרבות תשלום הזכויות הסוציאליות והתשלומים המגיעים לה, תוך שצויין, כי התובעת שוקלת לעתור כנגד החלטת הממונה [נ/1, נספח ח']. מכתב התובעת נענה ע"י הנתבעת, ביום 17.11.08, בתשובה בה נשללו טענותיה של התובעת וכן פורט חישוב ההתחשבנות של "גמר חשבון" [נ/1, נספח יא']. תמצית טענות הצדדים טענות המערערת/התובעת בהתאם להחלטת נשיא בית-דין זה, מיום 26.11.08, הגישה המערערת כתב ערעור מתוקן, ביום 3.12.09, לפי סעיף 13ד' לחוק עבודת נשים. בערעורה טענה כנגד החלטת הממונה, שהינה שגויה באופן מהותי ודינה להתבטל מעיקרה - לדעתה - בשל כך שדנו בעניינה כאילו מדובר בעובדת בטיפולי פוריות ולא כעובדת בהריון, ללא הצעת מקום עבודה חלופי ובאפליה לעומת עובדות אחרות בהריון. לכן, תבעה להצהיר, כי פיטוריה אינם בתוקף, כפי שיפורט בהמשך, ולחלופין - לקבוע שמועד פיטוריה הוא במועד תחילת העסקתה אצל מעבידה החדש, מבלי שניתנו פרטים על כך. בנוסף - התובעת טוענת, כי על החברה לשלם לה: שכר עבודה בגין 9 חודשי הריון עד הלידה (מיום 26.6.08 עד 23.3.09 - מועד הלידה), שכר עבודה עבור 60 הימים שלאחר הלידה, תמורת הודעה מוקדמת, הפרשי פיצויי פיטורים, פדיון ימי חופשה, הבראה, דמי ביגוד ומשכורת יג' [ת/1, סעיפים 36-33]. טענות הנתבעת במסגרת כתב תשובה ובקשה לסילוק על הסף, טענה הנתבעת, כי אין להטיל עליה חיובים כספיים, מאחר שפעלה בהתאם להיתר שקיבלה מהממונה, כדין; היא טענה להיעדר עילה כלפיה או יריבות בינה לבין המערערת, מאחר שכל טענותיה של המערערת מועלות כנגד הממונה. לחלופין - טענה הנתבעת, כי יש להתיר לה לשלוח הודעת צד ג' לממונה-המדינה. משתי טענות אלה חזרה בה הנתבעת בשלבים מוקדמים [עמ' 1, ש' 26; הודעה מיום 28.11.10, על חזרה מבקשה לערער על החלטתנו, מיום 17.9.10, לפיה נראה שהנתבעת ויתרה על בקשה להודעת צד ג' נגד המדינה - בר"ע (ארצי) 23598-10-10]. לגופה של מחלוקת, כפי שיפורט בהמשך, טענה הנתבעת שמדובר בהחלטה מנהלית מעין שיפוטית, שלא נפל בה פגם, שהינה עניינית ומנומקת, לאחר שניתנה הזדמנות לכל צד למסור את גרסתו, ופיטורי המערערת/התובעת לא היו קשורים לטיפולי פוריות או להריונה, אלא, עקב סגירת הסניף בו הועסקה. טענות המדינה המדינה טענה, כי החלטת הממונה התקבלה ללא פגם, אחרי שמיעת הצדדים ותוך התייחסות לראיות שהיו בפני הממונה, לכן - יש לדחות את הערעור עליה. לשיטתה - אין עילה להתערבות בית-הדין בשיקול הדעת שהופעל, בעת שהקבלה החלטת הממונה, כהחלטה מנהלית, לרבות לעניין המועד ממנו הותרו הפיטורים, באופן רטרואקטיבי, האפשרי לפי חוק עבודת נשים. דיון והכרעה הערעור על החלטת הממונה לפני חקיקת סעיף 13ד' לחוק עבודת נשים, לא הייתה הוראת חוק המאפשרת ערעור ישיר על החלטת הממונה, מכח חוק זה. למרות זאת, הפסיקה הכירה באפשרות לתקוף החלטות לפי סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים במסגרת הליכים שנוהלו לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, דהיינו, בתובענות בין עובד למעביד. נפסק, כי היקף הביקורת של בית-הדין לעבודה על החלטות הממונה דומה לביקורת שמפעיל בית המשפט הגבוה לצדק על החלטות של רשויות מנהליות [דב"ע מט/3-133 רחל שלום - ברית התנועה הקיבוצית, פד"ע כא 262]. בהצעת החוק, כשהוסף סעיף 13ד' לחוק, המקנה תקיפה ישירה של החלטת הממונה [ה"ח 226, י"א בכסלו התשס"ו 12.12.05], נכתב: "החוק כנוסחו היום אינו מקנה זכות ערעור על ההחלטות המנהליות של השר שניתנו לפיו. מוצע להקנות זכות ערעור על החלטות השר לעניין מתן היתרים על פי החוק, ולקבוע כי בית הדין שיוסמך לדון בתקיפה ישירה על החלטות אלה יהיה בית הדין האזורי לעבודה." בהתאם, יש לבחון את החלטת הממונה במבחן החוקיות והסבירות. המחוקק מסר את סמכות ההחלטה בעניינים אלה לשר התמ"ת, או למי שהשר אצל לו את סמכותו. לבית-הדין ניתנה הסמכות לבקר את חוקיות ההחלטה, על-פי עילות ההתערבות המקובלות במשפט המנהלי, בלבד, כמו ביקורת על כל גוף מנהלי, הממלא תפקיד מעין שיפוטי, וזאת, מעצם היות החלטת הממונה בעלת נפקות במישור יחסי העבודה. ביקורת שיפוטית כזו מוגבלת להתערבות בהחלטת הממונה מכוח עילות המשפט המנהלי, היינו - כל עוד פעלה הממונה במסגרת סמכותה, כדין, ושקלה החלטתה באופן ענייני, בתום לב ובסבירות, לא יתערב בית-הדין בשיקול דעתה ולא ימירו בשיקול דעתו שלו [ע"ע 307/99 אופיר טורס בע"מ - זהבה גולדברג חייט (15.10.2002, במאגר ממוחשב)]. המערערת טענה - כי דבריה בבירור נמסרו שלא בפני הממונה עצמה, אלא, בפני אחת מעובדות האגף. לפיכך - לדעתה - יש לבטל את החלטת הממונה, שכן, על אף שהממונה לא ראיינה אותה, ולא גבתה ממנה עדות, בפועל, היא זו שקיבלה את ההחלטה לפטרה [ת/1, סעיף 21]. מנגד, טענה המדינה - כי כבר נפסק, שחובת השימוע החלה על הרשות המנהלית מתממשת גם במידה והשמיעה נעשית על ידי עובד אחד וההחלטה מתקבלת על ידי גורם אחר, מוסמך, שכן, הממונה היא גורם מוסמך לאיסוף ראיות מינהליות והיא יכולה לעשות זאת גם באמצעות צוות עובדיה [עב (ארצי) 21/08 עמירם ועקנין - מ. י.-משרד התמ"ת (4.11.2008, במאגר ממוחשב), ס' 29 לפסה"ד]. לדעתנו - דין טענת המערערת להידחות, שכן, מובן שהממונה, המוסמכת להחליט לפי החוק, לא מחוייבת להיפגש אישית עם כל הגורמים בעניין המופנה אליה, ודי בעובדיה, כידה הארוכה, המדווחים לה על בירוריהם לפני החלטתה. יש לדחות אף את טענת המערערת, שהממונה דנה בעניינה כבבקשה לפיטורי עובדת העוברת טיפולי הפרייה חוץ גופית, ולא כבקשה לקבלת היתר לפיטורי עובדת בהריון, שכן, עולה אחרת מההחלטה. הממונה כתבה בפתח החלטתה: "עסקינן בבקשה לפיטורי עובדת במהלך טיפולי פוריות, שכן, ביום הגשת הבקשה טרם היתה העובדת בהריון"; מכאן, ברור שהממונה ידעה שהיא דנה בעובדת בהריון. יתר על כן, מצויין במפורש, בסעיף ד' 9 להחלטת הממונה, כי: "תאריך הלידה המשוער הוא חודש מרץ 2009"; ואם לא די בכך, הרי, שמעיון בפנייה השנייה לממונה, מיום 23.9.08, עולה שהממונה היא שהנחתה את החברה להגיש בקשה שנייה, להיתר לפיטורי עובדת בהריון [נ/1, נספח ה']. מאחר שבהחלטת הממונה יש התייחסות להריון של המערערת, והיא אף זו ביקשה מהחברה לעדכן את הפנייה אליה, מהיתר לפיטורי עובדת העוברת טיפולי פוריות להיתר לפיטורי עובדת בהריון - נוכח השינוי במצבה של המערערת, מהפניה הראשונה אליה ועד החלטתה - ברי, כי הממונה היתה מודעת לעובדת הריונה של המערערת, והיא התירה לפטר עובדת בהריון. המערערת טענה עוד, כי החלטת הממונה איננה סבירה ואיננה מידתית, מאחר שבעוד שהממונה לא התירה את פיטוריהן של שתי עובדות נוספות, שעבדו יחד עם המערערת והיו בהריון - גב' ברדוגו וגב' כוכבי - היא החליטה להתיר את פיטורי המערערת, למרות שגם היא היתה בהריון. בתצהירה, טענה המערערת, כי גם החלטת הממונה במקרה של עובדת נוספת שהיתה בהריון, בשם עינב עליזה כהן, להתיר את פיטוריה רק במועד הלידה, איננה מידתית ואינה סבירה [ת/1, נספח ח']. המדינה טענה - כי אין תלות בין החלטותיה השונות של הממונה, שניתנו לגבי יתר העובדות, שכן, כל החלטה ונסיבותיה. אין בידינו לקבל גם את הטענה הזו של המערערת. לאחר שעיינו בהחלטות הממונה, גם בענייניהן של העובדות האחרות הנ"ל, אנו סבורים, שהחלטת הממונה היתה עניינית, סבירה ומידתית, כפי שנרחיב מיד. בעניין גב' ברדוגו - הממונה החליטה שלא ליתן היתר לפיטורים [ת/1, נספחי ח'], ונימוקיה לכך היו, כי: "בבחינת התנהלות המעביד לא מצאתי כי עשה נסיון כלשהו למציאת פתרון חלופי להמשך העסקת העובדת. טענת המעביד כי העובדת בהתייחסותה טענה כי המעבר לתל אביב עלול להיות בעייתי, ולכן אין הנושא רלבנטי, איננו מבטל את העובדה, כי בפועל לא עלתה הצעה שכזאת על הפרק והעובדת לא שקלה את הנושא, ולא ניתן לטיעון בוודאות כי היתה מסרבת." [סעיפים 6-5 לנימוקי הממונה, שם - ההדגשה הוספה]. לעומת זאת, כשנשאלה המערערת, בבירור, אם תהיה מעוניינת להמשיך לעבוד בתל-אביב, השיבה באופן נחרץ וחד משמעי בשלילה; וכך אמרה [נ/1, נספח ג']: "במצבי איני יכולה לנסוע עד תל אביב, ההיריון בסיכון גבוה, אני מפחדת לאבד אותו, אני יכולה להביא אישור רפואי.". מתשובתה החד משמעית של המערערת לשאלת הממונה, כאמור לעיל, ניתן להסיק, כי גם לו היתה מוצעת לה עבודה בתל-אביב הדבר לא היה משנה את תשובתה, מאחר שמבחינתה ההריון שלה היה בסיכון גבוה, והיא הביעה חוסר רצון או העדר יכולת לנסוע לתל-אביב, להבדיל מגב' ברדוגו, שלא היתה חד משמעית בתשובתה ורק העלתה חשש שמעבר לתל-אביב "עלול להיות בעייתי". מכאן, שלא היה מקום לשקול בעניין המערערת הצעת עבודה בתל-אביב, ואף קרוב לוודאי שהיתה מסרבת לה, לו היתה מועלית. בעניין גב' כוכבי - הממונה החליטה שלא ליתן היתר לפיטוריה [ת/1, נספחי ח'], ונימוקיה לכך היו, כי: "... בהתיחס לסעיף 9(ג)(1) משהעובדת שוהה בחופשת לידה, ואין מקרה זה עונה להגדרות החוק בדבר מתן היתר בתקופה המוגבלת בפיטורים, אני מסרבת להתיר את הפיטורין.". [סעיף 5 לתמצית הנימוקים, שם]. כלומר, במקרה של גב' כוכבי - להבדיל מהמערערת שלפנינו - העובדת כבר שהתה בחופשת לידה בעת שניתנה החלטת הממונה בעניינה, ולכן, לא ניתן היתר לפיטוריה; זאת, מאחר שחוק עבודת נשים מבחין מפורשות בין עובדת בהריון, שטרם יצאה לחופשת לידה - שאת פיטוריה ניתן להתיר, מכח ס' 9(א) לחוק - לבין עובדת השוהה בחופשת לידה - שלא ניתן לפטרה, כאמור בס' 9(ג)(1) לחוק, שאין בו שום הוראה המאפשרת להתיר את הפיטורים, בתנאי כזה או אחר, כקבוע לפני חופשת הלידה [בס' 9(א) לחוק], או לאחריה [בס' 9(ג)(1א) לחוק]. התובעת, להבדיל - טרם שהתה בחופשת לידה, כאשר פנו בעניינה אל הממונה ואף לא בעת מתן החלטת הממונה, ולא היתה לה הגנה כמו לגב' כוכבי. בעניין גב' כהן - הממונה החליטה ליתן היתר לפיטוריה במועד הלידה [ת/1, נספחי ח'], ונימוקיה לכך היו: "2. נמצא כי הוצע לעובדת תפקיד בסניף החברה בתל אביב עד למועד הלידה, וזאת כדי לא לפגוע בזכויותיה בגין הריונה. ... 4. בנסיבות אלו, בהן נמצא כי קיימת אפשרות להמשך העסקת העובדת עד מועד הלידה, והעובדת הביעה נכונות עקרונית להצעת המעביד, אני מתירה את הפיטורים, למועד המבוקש" [בתמצית הנימוקים, שם - ההדגשות הוספו]. לטענת החברה - מאחר שגב' כהן כבר היתה בהריון בעת הגשת הבקשה לפיטוריה הוגשה, מראש, בקשה להתיר את הפיטורים במועד הלידה; ואילו הבקשה בעניינה של התובעת הוגשה בעת שהיתה בטיפולי פוריות, במצב בו לא ניתן היה לצפות את מועד סיום הטיפול [נ/1, סעיף 28.3]. כעולה מהחלטות הממונה, שניתנו ביום 12.10.08 - בעת מתן ההחלטות היתה גב' כהן בחודש השמיני להריונה, שכן, נכתב שתאריך הלידה המשוער הינו 21.11.08; בעוד שהמערערת נכנסה להריון רק לאחר הגשת הבקשה לפטרה, ובשעת מתן ההחלטה היתה בתחילת ההריון, כשהלידה צפויה רק בחודש 3/09. לאור האמור לעיל, נוכח ההבדלים בין התובעת לבין העובדות האחרות של הנתבעת, שפיטוריהן התבקשו בעת היותן בהריון ונענו באופן שונה על-ידי הממונה - הן מבחינת השלב ההריוני בו נמצאו: האחרות, בחופשת לידה או לקראת סוף ההריון, והמערערת בתחילתו, והן מבחינת הנכונות לעבור לעבוד בתל-אביב: תשובה עקרונית חיובית של העובדת האחרת לעומת סירוב נחרץ וחד משמעי, מצד המערערת - אנו קובעים, כי - החלטת הממונה בעניינה של המערערת היתה סבירה, עניינית, והתבססה על נסיבותיה האישיות וסירובה לאפשרות של עבודה בתל-אביב, ואין בסיס לטענת האפליה של המערערת, לעומת 3 עובדות אחרות של הנתבעת, שהיו בהריון וביקשו היתר לפטרן. התובעת טענה, כי הממונה שגתה בכך שהתירה את פיטוריה בנימוק שעובדת ההיריון לא היתה ידועה למעביד במועד הפיטורים, כאשר לא היה מקום ליתן משקל לעניין הידיעה על ההיריון. נזכיר, שבנימוקי החלטת הממונה, נכתב: "7. ממכלול הראיות ניתן לקבוע כי פיטורי העובדת נדרשים בגין סגירת הסניף ואי היכולת המשך העסקה. 8. בנסיבות אלו, שלא נמצא קשר בין הפיטורין לטיפולי הפוריות, ומשעובדת ההריון לא היתה ידועה למעביד במועד הפיטורים, אני מתירה את הפיטורים מכח סעיף 9ב." [ההדגשה שלנו]. לדעתנו, העובדה שמעסיק המבקש לפטר עובדת לא ידע על ההריון, בעת שהחליט על הפיטורים, רלבנטית לצורך הדיון בבקשתו לקבלת היתר לפיטורים. כך גם נפסק, מפי כב' השופטת ארד, כתוארה אז [ע"ע 307/99 אופיר טורס בע"מ - זהבה גולדברג חייט (15.10.2002, במאגר ממוחשב), ס' 8 לפסה"ד]: "מלשונו של סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים למדים אנו את העקרונות האלה: הכלל הוא שאין לפטר עובדת בהיריון. הנטל להוכחת הטענה, לפיה הפיטורים אינם בקשר להיריון, הוא על המעביד הטוען זאת (דב"ע שן/3-115 מאסטרו בע"מ ... ההגנה על העובדת היא מוחלטת, מקום בו הגיע המפקח למסקנה שהפיטורים הם 'בקשר להיריון', ואין מוקנה למפקח שיקול דעת אלא שלא להתירם בלבד. מנגד, מקום בו מפוטרת עובדת בהיריון, לאו דווקא משיקולים הנובעים מהיותה בהיריון, אין המפקח חייב בחובה מוחלטת להתיר את הפיטורים, כי אם 'רשאי' הוא אף שלא להתירם. במקרה כזה יהיו שיקוליו כאלה הקשורים במכלול יחסי העבודה במקום ובהליכים שהובילו לפיטורים ..." לאחר שחזרנו וקראנו את החלטת הממונה, אנו סבורים, כי יש לראות את מכלול הנימוקים כמקשה אחת, ולא להוציא חלק מסעיף מהקשרו, כפי שעשתה המערערת. לדעתנו, סעיף 8 בנימוקי החלטת הממונה מהווה רק חיזוק לנימוק העיקרי למתן היתר הפיטורים, שהוא סגירת הסניף והיעדר אפשרות להעסקת התובעת בחברה או חובה להעסיקה בחברת האם ו/או בחברות בת אחרות. הפניה הראשונה לממונה היתה בעת שהמערערת עברה טיפולי פוריות, עליהם התובעת הודיעה באופן רשמי רק בדיעבד, באישור ד"ר לויט מתחילת חודש 7/08, לאחר שהנתבעת הודיעה לעובדי הסניף, בסוף חודש 6/08, על הכוונה לסוגרו. מצב זה היה העילה לפנייה הראשונה, ולא הסיבה לפיטורים. המצב השתנה וידיעה על ההריון של התובעת נמסרה, לטענתה, באופן לא רשמי, לממונה הישירה עליה בסניף, אך, בכל מקרה, היה זה לאחר שהחברה פנתה לממונה לקבלת היתר פיטורים לעובדת בטיפולי פוריות. משהתברר שמצבה האישי של המערערת השתנה, כאמור - לאחר הפניה הראשונה לממונה - והיא כבר בהריון, מובן שנדרש עדכון פורמלי של הבקשה, אך, הנימוקים להפסקת העבודה נותרו כשהיו; והם לא היו קשורים לטיפולי הפוריות או להריונה של התובעת. עצם אי הידיעה של הנתבעת, כמעסיקה, על ההריון של המערערת מצביע שלא הוא היה הגורם לבקשה לפטר אותה, בשל סגירת הסניף. הנה כי כן, החלטת הממונה היתה סבירה, עניינית ומנומקת, ולאחר שנימקה את הסיבות למתן היתר לפיטורי התובעת - שמצבה האישי השתנה מזמן הפניה הראשונה ועד עדכונה, עובר להחלטה - החליטה שאינם בקשר לטיפולי הפוריות שעברה התובעת או להיותה בהריון. לכן, אנו דוחים גם טענה זו של המערערת. טענה נוספת שהועלתה על ידי התובעת היא - כי הממונה לא ייחסה משקל לעובדה שהמעביד הינו חלק ממארג חברות שבשליטת חברת "ידיעות אחרונות", ולכך שיש ברשותה רשת מקומונים בצפון הארץ. המערערת צירפה לתצהירה תרשים של מארג החברות, כאשר מהתרשים עולה, שחברת האם היא "ידיעות אחרונות בע"מ", ותחתיה נמצאות חברות רבות, וביניהן חברת "לוח ידיעות אחרונות בע"מ" - הנתבעת בפנינו [ת/1, סעיף 2, נספח א']. לטענת המדינה - הממונה נתנה את דעתה לכך שמדובר בחברה שהינה אישיות משפטית נפרדת מחברת ידיעות אחרונות בע"מ, וזאת, בהסתמך על אישורו של רואה החשבון. לכן, אין בשל כך פגם בהחלטת הממונה. לטענת הנתבעת - כל אחת מהחברות "לוח ידיעות אחרונות בע"מ" וגם חברת "לוח ידיעות תקשורת" הינה אישיות משפטית נפרדת ועצמאית, מנוהלת על ידי בעלי מניות ומנהלים שונים. כל חברה מעסיקה עובדים משלה, ומנהלת תיק ניכויים נפרד. צורף אף אישור מרואה חשבון על כך [נ/1, נספח יג']. כמו כן, נטען שקליטת עובד חדש היא החלטה בלעדית של מנכ"ל אותה חברה עצמאית, ולא ניתן לכפות עליו להעסיק עובד כמו המערערת. אשר לטענה, שפעילות הסניף הועברה למקומונים בחיפה - נטען שאינה נכונה [נ/1, סעיפים 46.2 ו-46.3]. אנו סבורים, כי גם דין טענה זו להידחות. מעיון בהחלטת הממונה עולה, כי ניתנה למערערת זכות טיעון והממונה שמעה את טענותיה בעניין אפשרות העסקה בחברה אחרת, שבשליטת חברת "ידיעות אחרונות", וקיומם של מקומונים בצפון, שבבעלותה של החברה, בהם יכולה המערערת להשתלב, לדעתה [סעיפי ד' 3-2, 18-12 להחלטת הממונה]. כמו כן, הממונה שמעה את גרסת החברה בעניין זה, לפיה - אמנם קיים קשר בין החברות, אולם, הנתבעת אינה יכולה לכפות העסקה של מי מעובדיה על חברת "ידיעות אחרונות בע"מ" ו/או על החברות המאוגדות תחתיה [סעיפי ה' 2-1, ו' 1, 6-5]. הממונה קיבלה את גרסת הנתבעת ונימקה את החלטתה באופן מפורט, וקבעה כי לא נמצא שישנו קשר המעיד על עסק אחד, דרכו מחוייבת החברה הנתבעת להמשיך ולהעסיק את המערערת [נימוקים 4-6 להחלטת הממונה]. נציין, כי אמנם ורד אישרה בעדותה, שחברת "לוח ידיעות אחרונות בע"מ" (הנתבעת) וגם חברת "לוח ידיעות תקשורת" (המעסיקה הקודמת של המערעת) הן חברות הקשורות "לקבוצת ידיעות אחרונות" [עמ' 26, ש' 22], אולם, אין בכך ראיה לחובתה של הנתבעת לדאוג להמשך העסקת התובעת/המערערת באחד מהתאגידים בקבוצה. יש משמעות לאישיות המשפטית הנפרדת של כל תאגיד בקבוצה ואין זהות ביניהם, המחייבת לראות את העובדים של אחד מהם כעובדים גם בכל אחד מהתאגידים האחרים בקבוצה. לגופה של טענת המערערת - לא הוכח שמדובר באותה אישיות משפטית או שהנתבעת יכלה או היתה צריכה לכפות העסקה של מי מעובדיה על חברת "ידיעות אחרונות בע"מ", או על אחת מחברות הבת שלה. עוד טענה המערערת - כי הממונה מנעה ממנה את זכותה להגיב לטענות המעבידה, שנמסרו במסגרת שתי עדויות נוספות של ורד בפני הממונה (ביום 7.9.08 וביום 23.9.08), וזאת בטרם ניתנה החלטת הממונה בעניינה. המדינה טענה - כי בדרך כלל מנוהל הליך בקשה לקבלת היתר פיטורים כך שתחילה מועברת בקשת המעביד לעובדת. לאחר מכן, בדרך כלל, מוזמן המעביד ראשון למסור גרסתו מול עובדת אגף הרישוי בתמ"ת, ואחריו מוזמנת העובדת למסור את גרסתה, תוך שהיא מתבקשת להגיב לטיעוני המעביד, שהועלו בבקשה. אם בטיעוני העובדת מועלות עובדות חדשות, אשר יש בהן כדי לפגוע במעביד, אזי, הוא מתבקש להגיב עליהם ואם הוא מעלה עובדות חדשות - תתבקש תגובתה הסופית של העובדת. במקרה זה המעביד לא העלה טענות חדשות בעת מתן עדות שניה מטעמו, אשר יש בהן לפגוע במערערת, על כן, לא היה מקום לזמנה לעדות נוספת. למעשה, התובעת טוענת לפגיעה בחובת השימוע המשני. בבואנו לבחון טענה זו, יש לזכור, כי מלכתחילה אין המדובר בהליך משפטי המתנהל בפני הממונה, אלא, בהליך מנהלי בעל אופי מעין שיפוטי. כפועל יוצא מכך, לא חלים על הבירור דיני הראיות, ודוק - אף לא נקבעו סדרי דין מיוחדים לבירור בקשות להיתר פיטורים. עם זאת, כמו בכל החלטה מנהלית ולא כל שכן כזו בעלת אופי מעין שיפוטי - חלה חובה על הרשות, ובעניין זה על הממונה, לפעול תוך הקפדה על כללי הצדק הטבעי. היינו, מתן הזדמנות הוגנת לזה העומד להיפגע להשמיע את טענותיו בטרם תתקבל החלטה שעשויה לפגוע בו]. התובעת הסתמכה בסיכומיה על פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, במקרה בו לא הותרו פיטורי העובדת ההרה בשל אי מתן זכות טיעון [ע"ע 1633/04 אופטיק דורון - מזל זכאי (6.6.2006, במאגר ממוחשב); סיכומי התובעת, ס' 55]. מעיון בפסק-הדין האמור, עולה שהעובדות באותו המקרה היו שונות בתכלית מענייננו. שם לא ניתנה לעובדת זכות טיעון בפני המעביד, ולא ניתנה לה הזדמנות להגיב על טענות שהופנו נגדה, בעניין חוסר שביעות רצון מתפקודה, היעדרות ממושכת, וחוסר שביעות רצון הלקוחות. לא זה היה המצב כאן. שימוע הוא הליך המתמשך לפי הנסיבות. גם כאשר הוא מסתיים, עדיין אפשר שיתחדש. כך הדבר במקרה שבמהלך השימוע, או לאחריו, מתבררים לרשות המנהלית נתונים נוספים, שיש בהם כדי לשנות את התמונה. לעיתים, יש בכך גם כדי לחייב את הרשות לקיים סיבוב נוסף של שימוע [יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב', עמ' 821, 823], ברם, לעיתים אין בכך צורך: "החובה לקיים שימוע משני אינה מתעוררת בהכרח כל אימת שבפני הרשות המינהלית מונח מידע חדש שלא נדון בעת השימוע הראשוני. המבחן בשאלה אם לקיים שימוע משני הוא מבחן של הגינות. רק מידע בעל חשיבות, שהדעת נותנת כי היה בו כדי להטות את הכף נגד הנוגע דבר, ואינו בגדר מידע חסוי כדין, יכול לחייב שימוע משני. אם בכל זאת לא קויים שימוע משני, מקום שחובה היתה לקיימו, יש בכך כדי לפגום את החלטת הרשות, כאילו לא קויים שימוע ראשוני". הנה כי כן, לא כל מידע חדש שהונח בפני הרשות מטיל על הרשות חובה לחזור ולשמוע את מי שכבר נשמע, אלא, רק מידע בעל חשיבות, שהדעת נותנת, שהיה בו כדי להטות את הכף נגד הנוגע בדבר. כזאת לא קרה בעניינו. בסופו של יום, השאלה היא - האם היה מדובר במידע חדש, בעל חשיבות, שהיה בו כדי להטות את הכף נגד מערערת, ולא מצאנו שהממונה ביססה את מסקנותיה וקביעותיה על מידע מסוים, חדש, שהוצג בפניה על ידי החברה, ולא זכה להתייחסות מצד המערערת. גם המערערת לא הצביעה על מידע, שהיה בו כדי להטות את הכף לטובתה, אילו ניתנה לה ההזדמנות להגיב עליו. בסיכומי התשובה מטעמה נטען, שהיתה מזכירה שורד לא היתה הממונה עליה לכן לא ידעה שנעדרה מהעבודה לשם טיפולי פוריות, היתה מצביעה על הקשר בין החברות השונות ועל ההחלטה "של מושכי החוטים בקבוצה" להעביר את הפעילות למקומונים [שם, ס' 10]. משהממונה השתכנעה, שהסיבה לפיטורי המערערת היתה סגירת הסניף - ללא קשר לטיפולי הפוריות של המערערת, קודם לכן, או להריונה אח"כ - כבר לא רלבנטית העובדה שורד לא היתה הממונה הישירה של המערערת, מאחר שלא צריך היה להכריע אם נעדרה לצורך הטיפולים, אם לאו, שכן, היתה כבר בהריון וחל עליה סעיף חוק אחר; והחלטת מדיניות לא משנה את עצמאות התאגידים. החלטת הממונה ניתנה, אם כן, לאחר שניתנה זכות טיעון מספקת לצדדים. המערערת טענה עוד, כי הממונה שגתה כשלא נתנה משקל להצהרת המערערת, שנאמר לה ולעובדים אחרים, שפעילות "לוח ידיעות אחרונות" עוברת למקומונים, ולכך שעובדים אחרים זומנו לראיונות עבודה במקומונים אלה, וכן לא נתנה דעתה לכך שהחברה העבירה עובדים שפוטרו לעבוד בחברות אחרות שבבעלותה ו/או שליטתה ו/או בשליטת חברת ידיעות אחרונות בע"מ. אנו דוחים טענה זו. ראשית, כפי שכבר ציינו, בהקשר לטענה דומה, מנוסח החלטת הממונה, עולה שהממונה שמעה את טענותיה של המערערת, בעניין זה [סעיפי ד' 16-12 להחלטת הממונה], וגם התייחסה אליה במסגרת נימוקי ההחלטה, כפי שהצגנו [ס' 3, שם]: "בדבר טענת העובדת בדבר חברת הבת ידיעות תקשורת, והמשך פעילות החברה באמצעות מקומונים, לא נמצא כי ישנו קשר המעיד על עסק אחד, דרכו מחוייבת חברת לוח ידיעות להמשיך ולהעסיק את העובדת." שנית, נכון שהממונה לא ציינה במפורש, כי נבחנה הטענה שהמעבידה העבירה עובדים שפוטרו לעבוד בחברות אחרות שבבעלותה, אבל, המערערת לא הצביעה על מקרה קונקרטי כזה. מעיון במכתב החברה לממונה עולה, שהחברה התייחסה לטענה זו של המערערת, והבהירה שכל הצעות העבודה האלטרנטיביות, שהוצעו למספר מועט של עובדים, היו לגבי עבודה מסוג אחר (טלמרקטינג) ובסניף הראשי בתל-אביב, ולא בחברה אחרת [נ/1, נספח ד', ס' 4]. כמו כן, לטענת המערערת - הממונה שגתה כאשר לא ייחסה משקל לנסיבות הפסקת עבודתה של אצל מעבידה קודמת - חברת ידיעות תקשורת, שהיו אף הם בקשר לטיפולי פוריות שעברה, לקראת לידה קודמת. נסיבות אלה מצביעות - לדעתה - על כך שמדובר במעבידה הנוהגת לקפח זכויות של נשים העוברות טיפולי פוריות. שוב, יש לדחות את הטענה, הנסמכת על מצג עובדתי שגוי, כאילו המעבידה הקודמת והמעבידה האחרונה - הנתבעת לפנינו - אחת הן; ולא היא. מנוסח החלטת הממונה, עולה שהממונה שמעה את טענותיה של המערערת בעניין המעבידה הקודמת [סעיפי ד' 4 ו-5 להחלטת הממונה], ולא קיבלה אותן, לאור העדפתה את הסברי הנתבעת. בכך איננו מוצאים פסול. בנוסף, מנימוקי החלטת הממונה עולה בבירור, כי הסיבה העיקרית לפיטורי המערערת היתה סגירת הסניף, שגררה פיטוריהם של 17 עובדי החברה. בהימנעות הממונה מלייחס משקל לטענה זו של המערערת, אין כדי לפגום במסקנתה הכוללת, שהינה סבירה, ובהתאם לכללי המשפט המנהלי. נבהיר, כי אין זו חובתה של הממונה להשיב, בנפרד, לכל טענה שמועלית בפניה ובלבד שמההנמקה נלמדת עמדתה, ביחס לנטען, והיא סבירה ומידתית בנסיבות. לא למותר להוסיף, כי לגופם של דברים, לא שוכנענו שמדובר במעבידה הנוהגת לקפח זכויותיהן של נשים בהריון. ראינו, למשל, שכאשר ידעו בחברה על הריונה של עובדת - ביקשו לפטרה רק במועד הלידה. יתר על כן, ממכתב החברה לממונה, מיום 23.9.08, עולה שהחברה היתה מוכנה להמשיך ולהעסיק גם את המערערת בתל-אביב, אך, היא זו שלא היתה מעוניינת [נ/1, נספח ה', עמ' 2]: "... היות והלוח נסגר בצפון ואין כל עבודה שאוכל להציע לעובדת בצפון מחד והעובדה כי הגב' X הצהירה לפרוטוקול, בבירור שהתקיים עימה במשרדכם, כי אין באפשרותה לעבוד בתל-אביב, אין למעשה מנוס מפיטוריה. עם זאת הוספתי כי במידה והגב' אפרים תרצה לעבוד בסניף בת"א בעבודות טלמרקטינג ו/או עבודות שיידרשו לפי הצורך, אנו מבחינתנו מוכנים לקבלה." לטענת המערערת - הממונה שגתה בכך שייחסה משקל לעדותה של ורד, אשר לא היתה הממונה הישירה עליה. ואילו לטענת החברה - ורד מסרה עדותה לממונה, כמנכ"לית החברה, החולשת גם על הסניף. כפי שציינו לעיל, אין מדובר בהליך משפטי בפני הממונה, אלא, בהליך מנהלי בעל אופי מעין שיפוטי. כפועל יוצא מכך, לא חלים על הבירור דיני הראיות ואף לא נקבעו סדרי דין מיוחדים לבירור בקשות להיתר פיטורים. יחד עם זאת, כמו בכל החלטה מנהלית ולא כל שכן כזו בעלת אופי מעין שיפוטי - חלה חובה על הממונה לנהוג בהגינות תוך הקפדה על כללי הצדק הטבעי. נזכיר, שוב, שבית-הדין מפעיל ביקורת שיפוטית על החלטת הממונה, לפי כללי המשפט המנהלי, אם ועד כמה לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני או האם הובאו בחשבון השיקולים הרלבנטיים לעניין. בענייננו, לא שוכנענו שמסירת עדות מטעם הנתבעת לממונה על ידי ורד, ולא על ידי הממונה הישירה על המערערת, גרמה לפגם המצדיק את התערבותנו בהחלטת הממונה, כדי ביטולה. שונה המצב, באשר לטענה התובעת - שהחלטת הממונה להתיר את פיטוריה למפרע, מיום 26.6.08, הינה בניגוד לסעיף 9ב' לחוק עבודת נשים, מאחר שעבדה לאחר תאריך זה, ולא התקיימו לגביה החריגים לכלל הקבוע בסעיף. לטעמנו - שגתה הממונה, בנקודה זו, ונסביר בהמשך. לטענת המדינה - ניתן להתיר פיטורים למועד רטרואקטיבי, לפי סעיף 9ב' לחוק עבודת נשים, במקרה בו מדובר בהפסקת פעילות של המעביד. המדינה ציינה בתשובתה, שניתן להתיר פיטורים, במקרה כזה, מיום הגשת הבקשה להיתר הפיטורין או מיום הפסקת הפעילות של הסניף, המאוחר מביניהם, ובעניינה של המערערת ההיתר ניתן מיום הגשת הבקשה [סעיף 16 לכתב-התשובה מטעם המדינה]. לצערנו, כבר בתשובה לא פרטו את התאריכים הרלבנטיים ולא התייחסו ליחס ביניהם, כנדרש בהוראת החוק. גם בסיכומים לא הוסיפו דבר, לבד מהטענה, כי [ס' 48, שם]: "העובדה שהמערערת המשיכה לעבוד לאחר יום 26.6.2008 (יום הגשת הבקשה) לא היתה ידועה לממונה בעת קבלת החלטתה והצדדים לא טרחו ליידע אותה בעניין זה. והרי ידוע, כי הממונה מחליטה על סמך טענות וראיות המוצגות בפניה על ידי הצדדים הרלבנטיים." זה המקום להעיר, כי - המדינה לא הראתה לנו שתמונת המצב העובדתית, בעת קבלת החלטת הממונה, היתה כזו שהונח לפניה מצג לפיו פעילות העסק נפסקה, דה פקטו, כבר במועד הפניה הראשונה לפיטורי המערערת, בעת שעברה טיפולי פוריות. אף לא ניתן היה להציג תמונה כזאת, הואיל ובמציאות העסק עוד פעל, אז, והמערערת עדיין היתה בגדר "עובדת". לטענת החברה - החל מהמועד שבו נמסרה לעובדים הודעה על סגירת הסניף, עבדה התובעת, בפועל, עד ליום 3.7.08 ובגין חלק מימי חודש 7/08 המציאה אישורי מחלה [נ/1, סעיף 31 - ביחס לימים: 6, 9, 10 24-14, באותו חודש]. כמו כן - לדעתה - היות שעל-פי החלטת הממונה, הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ביום 26.6.08, אין רלבנטיות לטענות התובעת המתייחסות לאירועים שקרו לאחר מועד זה [נ/1, סעיף 33]. בנוסף, במכתב מאת בא-כח הנתבעת, שנשלח לבא-כח התובעת, ביום 17.11.08, נכתב: "לפנים משורת הדין, כמחווה של רצון טוב בלבד, על אף שכבר לא שררו בין הצדדים יחסי עבודה, במסגרת גמר החשבון שנערך למרשתך, יועבר לה תשלום עבור ימים 29 בחודש יוני, וימים 2-3 בחודש יולי, בהם התייצבה במשרדי מרשתי." [נ/1, נספח יא', ס' 5]. לאור הלשון הברורה של סעיף 9ב(4) לחוק עבודת נשים, הקובע: "החליט שר התעשיה המסחר והתעסוקה לתת היתר לפי סעיף 9(א) או סעיף 9א לגבי עובדת בהיריון, לא יינתן ההיתר לגבי התקופה שקדמה ליום מתן ההחלטה בבקשה להיתר, ואולם רשאי הוא לתת את ההיתר למועד הקודם ליום מתן ההחלטה, אם התקיים האמור באחת מהפסקאות (1) עד (5) וכאמור בהן, לפי הענין: .... (4) המעביד הוכיח כי עסקו חדל לפעול, ובלבד שההיתר לא יינתן לגבי תקופה שקדמה ליום שבו חדל העסק לפעול או ליום הגשת הבקשה להיתר, המאוחר מביניהם; [ההדגשות שלנו] ... לענין פסקאות משנה (4) ו-(5), 'חדל לפעול' - הפסקת פעילות שאינה זמנית." היתה זו חובתה של הממונה לוודא מהו היום בו חדל העסק לפעול, שכן, סמכותה להתיר פיטורים בתאריך הקודם למועד מתן החלטתה מוגבלת למועד המאוחר מבין שניים - מועד הגשת הבקשה להיתר או מועד בו חדל העסק לפעול. הממונה אינה יכולה להיתלות בכך שאיש מהצדדים לא מסר לה שהעסק המשיך לפעול לאחר הגשת הבקשה. היא זו שהיתה חייבת לברר נקודה עובדתית זו וככל שחסר לה התאריך - וספק אם כך היה - הקובע לבקש אותו מהמעסיקה, או מהעובדת, לפני שתקבע היתר פיטורים לאחור. כשמעיינים בפניה הראשונה אל הממונה, בולטת העובדה, שהעסק מתפקד והמערערת עדיין נחשבת כעובדת בו; וכך נכתב [נ/1, נספח ב']: "... גב' אושרה X .. מועסקת ... ביום 24.6.2008 נמסרה לכל עובדי הלוח במרוכז, הודעה בעל פה על ההחלטה לסגירת הפעילות ולסיום עבודתם, ובימים הקרובים יקבל כל עובד הודעה בכתב על סיום עבודתו ... בשל הרצון להקטין את הנזקים, תיסגר הפעילות בהדרגה בתוך כ-3 חדשים ..." לא נטען בפני הממונה שהעסק כבר "חדל לפעול", לכן, היה עליה לברר, במסגרת מילוי תפקידה, מהו היום המאוחר הקובע, לפי סעיף 9ב(4) לחוק. למעשה, ההפך הוא הנכון - מתיאור הראיות שעמדו בפני הממונה, כמפורט בהחלטתה, לומדים שהיתה בפניה הודעה של הנתבעת, מיום 31.7.08, בדבר סגירת הסניף, אך, משום מה, הממונה לא נוקבת במפורש בתאריך הרלבנטי [עמ' 4 להחלטת הממונה]. למרות שאנו מקבלים, כי במקרה הנדון רשאית היתה הממונה להתיר את הפיטורים של המערערת מהנתבעת למועד הקודם ליום מתן החלטתה, בשל העובדה שהסיבה לפיטורים היתה סגירת הסניף, המסקנה מהאמור עד כה, היא, כי - אין ספק, שהממונה שגתה ביישום החוק והמועד שקבעה לפיטורים, אינו המועד המתאים; זאת, מאחר שנקבה במועד שהוא היום בו הגיעה אליה לראשונה הבקשה להתיר את פיטורי המערערת - 26.6.08 - בעוד שהמועד בו העסק של הנתבעת "חדל לפעול", כמשמעות הביטוי בס' 9ב'(4) לחוק עבודת נשים, היה מאוחר למועד זה, שנקבע כיום הפיטורים, לפי החלטת הממונה. נותר לנו, אפוא, לבחון מהו המועד בו חדל הסניף לפעול ועד מתי עבדה המערערת; ובהתאם, נבדוק - מה ההשלכה של החלטת הממונה, להתיר את פיטוריה של המערערת, רטרואקטיבית מיום 26.6.08, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 9ב(4) לחוק עבודת נשים, כמצוטט לעיל, על התביעה. מדו"חות נוכחות של התובעת לתקופה 21.8.08-24.6.08 [נ/1, נספחי ט'], עולה: בתאריכים 24.6.08 - 29.6.08 נרשם: "יום לא נסגר" וצויינה שעת כניסה; בימים 30.6.08 - 1.7.08 נרשם: "מחלה-יום מלא"; בימים 2.7.08 - 3.7.08 נרשם: "יום לא נסגר" וצויינה שעת כניסה; בתאריך 6.7.08 נרשם שהתובעת/המערערת היתה ביום מחלה מלא; בימים 7.7.08 - 8.7.08 נרשם: "גלובלי", ללא שעות, ובכתב יד: "ירד משכר"; בימים 9.7.08 - 10.7.08 נרשם: "מחלה-יום מלא"; בתאריך 13.7 נרשם "גלובלי", ללא שעות ובכתב יד: "ירד משכר"; בתאריכים 14.7.08 - 24.7.08 נרשם: "מחלה-יום מלא"; בתאריכים 25.7.08 - 21.8.07, כולל, נרשם: "גלובלי" ותו לאו. הוצגו בפנינו, על-ידי הנתבעת, אישורים רפואיים שמסרה לה התובעת עבור ימי המחלה הנ"ל [נ/1, נספחי י']. גב' יפה נפתלוביץ', שהיתה אחראית על מעקב הנוכחות בנתבעת, העידה כעדה מטעם תובעת [תצהירה - ת/4], וכך ענתה בחקירה הנגדית [עמ' 20, ש' 8-9]: "סוכנים אצלנו העבירו שעון פעם ביום, מבחינתי זו נוכחות של העובד בעבודה. אני בדקתי רק את הנוכחות. לא את שעות הנוכחות. סוכנים כמו התובעת עבדו אצלנו גלובלית." [ההדגשה הוספה]. בחקירתה החוזרת, העידה גב' נפתלביץ' על הרישומים [עמ' 22, ש' 13-6]: ש. תסבירי לי את פשר הרישומים בימים של חודש 7/08 ת. "יום לא נסגר" - משמע שאין שעת יציאה, אבל זה לא אומר שום דבר, לדעתי. כי עובד שהוא גלובלי מעביר פעם אחת ביום שעון. יכול להיות שביום הראשון ... ש. מה זה כשכתוב "גלובלי"? ת. זה עובד שמקבל שכר גלובלי, יש את הבסיס שהוא קבוע ובנוסף העמלות. שני טפסים בנספח ט' שאתה מציג לפני, הם טפסים של התובעת, שהיא היתה עובדת גלובלית. עובד גלובלי העביר פעם אחת ביום שעון. מאחר שהבסיס שלו היה קבוע ומעל זה קיבלו את העמלות. לשאלת בית הדין - האם הביטוי "גלובלי" אינו בא לציין יום, בו אותו עובד לא העביר כרטיס ולא נתן הסבר להיעדרות, אני משיבה שאם העובד לא נתן הסבר להיעדרות, ירד לו יום בכסף. ש. מה זה "מחלה-יום מלא"? ת. פירושו יום מחלה שלגביו העובד הציג אישור.". כמו כן, גב' נפתלביץ' העידה שהעסק נסגר ביום 30.7.08 [עמ' 19, ש' 15], עדותה מהימנה עלינו, שכן, היתה עקבית והתיישבה עם הגיונם של דברים. מה גם, שעדותה לא נסתרה על ידי החברה, שבחרה לא להתייחס בתצהיר מטעמה למועד המדוייק של סיום הפעילות בסניף, והסתפקה בהצהרתה של ורד, כי "ביולי 2008 נסגר מקום העבודה לחלוטין ..." [נ/1, ס' 36]. התאריך הנטען לסיום הפעילות, בסוף חודש 7/08, מתיישב גם עם חומר ראיות נוסף, שצורף, כנזכר לעיל, לבקשה למתן היתר לפיטורי התובעת. כך, למשל, הודעה על פינוי נכס, מיום 7.7.08, המעידה על "סיום שכירות משרדי ידיעות אחרונות ביום 31/7/08", וכן - "הודעה מיום 31/7/08, על ידי לוח ידיעות אחרונות, בדבר סגירת פעילות סניף צפון" [עמ' 4 להחלטת הממונה]. לפיכך, אנו קובעים, כי - הסניף חדל לפעול בתאריך 31.7.08 והמערערת עבדה עד סגירתו, גם אם במהלך הזמן נעדרה, תוך ניצול ימי מחלה, בשל מצבה. המועד הקובע לבחינת הסיבה לפיטורים, הוא יום הפנייה הראשונה אל הממונה. עם זאת, מאחר שבמקרה לפנינו חל שינוי במצבה האישי של המערערת, ועד שהחליטה הממונה בעניינה כבר היתה בהריון, מובן, כי ההחלטה היתה צריכה להתייחס לעובדת בהריון, כפי שאכן נעשה, ושינוי הבקשה נדרש רק בשל שינוי המצב, ולא בשל שינוי הסיבה שהביאה לבקשה לפיטורי המערערת, שנותרה כשהיתה מלכתחילה. בצדק קבעה הממונה, שהפיטורים לא קשורים טיפולי הפוריות או להריון ובמקרה כגון דא החוק קובע מועד אפשרי למתן היתר לפיטורי עובדת בהריון ביום בו חדל העסק לפעול. לאור המצטבר, אנו קובעים, כי - המועד לפיטורי המערערת, לפי החלטת הממונה, יעודכן כך שההיתר לפיטורים ייחשב מיום 31.7.08. סיכום ביניים מצאנו, כי החלטת הממונה - להתיר את פיטורי המערערת מהנתבעת, בהיותה בהריון - ניתנה כדין, לאחר שנלקחו בחשבון מצבה של המערערת עובר להחלטה, וטענות הצדדים, נשקלו מכלול השיקולים הרלבנטיים והממונה איזנה בין האינטרסים השונים. הנטל להוכיח, כי יש להתערב בהחלטת הממונה, מוטל על כתפי המערערת ובמקרה דנן לא הוכח שהחלטת הממונה הפלתה את המערערת לרעה, חרגה ממתחם הסבירות, או שנפל פגם בהליך קבלת ההחלטה, לרבות בעצם מתן ההיתר לפיטורים במועד הקודם ליום מתן ההחלטה; זאת, בשל העובדה שסיבת הפיטורים היתה שהסניף בו עבדה חדל לפעול, הפסקת פעילות שאינה זמנית, בהתאם לשיקולים עסקיים של המעסיק, והמערערת לא היתה מוכנה לעבוד בסניף החברה בתל-אביב, מה גם, שעבודה שם היתה רק בתפקיד שונה משלה. עם זאת, התערבנו בהחלטת הממונה, לעניין מועד הפיטורים, מאחר שבמקרה כמו זה שלפנינו, קובע ס' 9ב(4) לחוק עבודת נשים, שהמועד למתן היתר פיטורים לאחור אפשרי, לפי התאריך המאוחר מבין שניים: יום הגשת הבקשה להיתר פיטורים או היום שבו חדל העסק לפעול; בהתאם, קבענו, כי - תחת התרת הפיטורים מיום הגשת הבקשה - 26.6.08 - כפי שהחליטה הממונה, יעודכן מועד הפיטורים ליום בו חדל העסק לפעול - 31.7.08. נוכח מסקנתנו דלעיל - פיטורי המערערת היו כדין, בכפוף לשינוי מועד כניסת הפיטורים לתוקף; על כן - יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת, ככל שמדובר ברכיבים שנתבעו רק בשל הטענה, כי "מדובר בפיטורין שלא כדין", כביכול [ס' 25 לכתב התביעה המתוקן, מיום 19.5.09]. קרי - נדחות התביעות לפיצויים ללא הוכחת נזק, מכח ס' 13 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, וס' 13א לחוק עבודת נשים; והתביעה לתשלום שכר עבור 60 ימים לאחר תום חופשת הלידה. נעבור לבחון את ההשלכה הכספית שיש לשינוי מועד הפיטורים על זכויות אחרות שתבעה המערערת/התובעת. זה המקום לציין, כי לפי פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה - מאחר שחל על חברה איסור שבדין, לפטר עובדת בהריון, האיסור עומד בעינו כל עוד לא התקבלה הכרעה חלוטה של רשות שיפוטית, להתרת הפיטורים. ההיתר שניתן בהחלטת הממונה הוא בגדר החלטה מנהלית, אשר תקפותה מותנית בביקורתו השיפוטית של בית-הדין ובתוצאותיה. לפיכך, המעסיק הוא הנושא בחבות ובאחריות כלפי העובדת, ככל שיתקבל ערעורה על החלטת הממונה [ראו: פסה"ד בעניין אופטיק דורון, לעיל, סע' 21]. בהתאמה להליכים שלפנינו - הנתבעת היא שתישא בתשלום, ככל שנקבע, שמגיעות לתובעת זכויות כספיות, כלשהן, כתוצאה משינוי מועד הפיטורים. נפנה, אפוא, לדיון ברכיבים השונים שנתבעו. הפרשי שכר התובעת תבעה תשלום "משכורת" עד יום הלידה. לכך אין הצדקה, משניתן היתר לפיטוריה; עם זאת, מאחר שהחברה התחשבנה עימה לפי יום 26.6.08 כיום העבודה האחרון ואנו קבענו שיהיה זה 31.7.08 - התובעת זכאית להפרשי שכר עבור חודש זה. התובעת טענה - כי ששכרה עמד על 6,500 ₪ לחודש, לפי חישוב של 4,000 ₪ שכר בסיס ועוד 2,500 ₪ בגין ממוצע עמלות שנתי [ת/1, ס' 5]. אולם, לא מצאנו בתלושי השכר של התובעת ולו חודש אחד בו עמד רכיב העמלות על 2,500 ₪. בד"כ קיבלה התובעת עמלות בסכום נמוך יותר. משכך, אין לערוך את החישוב לפי נתונים שמסרה התובעת ולצורך חישוב ההפרשים נסתמך על חישובי החברה, באשר לשכרה הקובע של התובעת - 4,000 ₪, ברוטו, בצרוף 2,373 ₪, עמלות, לפי ממוצע בשנה האחרונה [נ/1, ס' 35]. סה"כ: 6,373 ₪ לחודש. היות שבמסגרת "גמר חשבון", כבר שילמה החברה לתובעת תשלום עבור 3 ימי עבודה, אותו הגדירה "לפנים משורת הדין" [נ/1, ס' 40.5], ייזקף תשלום זה לזכות השלמת תשלום עבור 4 ימי עבודה בחודש 6/08 [27.6.08 - 30.6.08] ונותר הפרש לתשלום עבור יום אחד בחודש זה ועוד תשלום חודשי מלא, לחודש 7/08. סה"כ - 6,663 ₪ [6,373 ₪ לחודש + 290 ₪ ליום [ערך יום העבודה חושב, בעיגול, לפי: שכר חודשי של 6,373 ₪, חלקי 22 ימים, עקב 5 ימי עבודה בשבוע]. הודעה מוקדמת התובעת טענה, שלא שולמו לה דמי הודעה מוקדמת [ת/1, ס' 35], אולם, מעיון בתלוש השכר לחודש 11/08 עולה, כי קיבלה חלף הודעה מוקדמת בסך 6,121 ₪ [ת/1, נספח ג']. מאחר שהשכר החודשי, לפי הצהרת הנתבעת, היה צריך להיות 6,373 ₪, כאמור בסעיף הקודם, זה היה אמור להיות הסכום לתשלום חלף הודעה מוקדמת. מכאן, שעל הנתבעת להשלים לתובעת עוד 152 ₪, ברכיב זה. פיצויי פיטורים התובעת הלינה על כך שלא קיבלה הודעת פיטורים לפני החלטת הממונה. לדעתנו, אין פסול בכך שהודעת הפיטורים נשלחה לנתבעת רק בעקבות החלטת הממונה, ובהתאם לקביעתה, שהרי, מיום שהודיעו לעובדי הסניף על הכוונה לפטרם, עקב סגירתו, משיקולים עסקיים של החברה - לא ניתן היה לפטר את התובעת ללא היתר מהממונה ובשל כך היתה הפנייה הראשונה אליה. נכון לאותו מועד, לא היו לנתבעת משרות בתל-אביב לתפקיד של התובעת, אלא, רק משרות של טלמרקטינג (תפקיד נמוך משלה בהיררכיה). כאשר נשמעה התובעת בפני הממונה, אשר כבר היתה בהריון, לאחר הצלחת טיפולי הפוריות, השיבה בשלילה לאפשרות לעבוד בתל-אביב ובנסיבות אלה, לטעמנו, אף לא היה טעם בעריכת שימוע פרטני לתובעת. יחד עם זאת, השכר הקובע, גם לצורך פיצויי פיטורים, אמור להיות 6,373 ₪. לצערנו, הן התובעת והן הנתבעת חטאו בחישוב שגוי ברכיב זה. התובעת לפי שכר קובע גבוה מהראוי (6,500 ₪), ועבור תקופה ארוכה מהמגיע (עד אחרי הלידה) ואילו הנתבעת לפי נמוך מהראוי (6,121 ₪) ולא עד סגירת הסניף. משתקופת העבודה עומדתה על 30 חודשים וחצי (מיום 17.1.06 עד 31.7.08), התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 16,198 ₪ (6,373 ₪ X 30.5/12 ח'). בניגוד לטענת התובעת, שקיבלה רק 8,511 ₪, ברכיב זה [ת/1, ס' 35(ב)], הודו בסיכומיה שקיבלה גם 6,500 ₪, שנצברו בקרן הפנסיה, ובסה"כ - 15,011 ₪ [ס' 86(ד) לסיכומים]; הנתבעת טענה לתשלום כולל של 14,961 ₪ [נ/1, ס'40.1]. יוער, כי הפער בין הצדדים נובע מכך שהנתבעת ציינה 50 ₪ פחות בקרן הפנסיה [ראו גם בסיכומיה, ס' 100.1]. "השורה התחתונה" היא, כי - הנתבעת חייבת להשלים לתובעת עוד 1,187 ₪ על חשבון פיצויי פיטורים (15,011 ₪ - 16,198 ₪). פדיון חופשה התובעת טענה לזכאות לפדיון 17 ימי חופשה, ללא כל הסבר כיצד הגיעה למכסה זו [ת/1, ס' 36, רישא]. מסיכומיה עלה, שתבעה הפרשים על יסוד חישוב של הארכת תקופת ההתקשרות עד לאחר הלידה [ס' 86(ו), שם]. לזאת אין הצדקה, משהותרו פיטוריה קודם לכן. בהתאם להסכם העבודה [ת/1, נספח ב'] - בשנת עבודתה השלישית היתה התובעת זכאית ל-12 ימי חופשה, מאחר שקיבלה "פדיון חופשה" כאשר בוצע "גמר חשבון", אך, הוספנו חודש לתקופת העבודה - התובעת זכאית לתוספת יחסית. היינו - פדיון של יום חופשה, בגין החודש האחד שנוסף, סה"כ - 290 ₪. הבראה התובעת תבעה הפרשים ברכיב "הבראה", עבור 4.5 ימים, שוב, ללא כל הסבר כיצד הגיעה למכסה זו [ת/1, ס' 36, אמצע]. בסיכומיה לא הוסיפו דבר [ס' 86(ז), שם], אבל, הנחתנו היא שהתביעה היתה על יסוד טענה להארכת תקופת ההתקשרות עד לאחר חופשת הלידה. לזאת, כאמור, אין הצדקה משהותרו פיטורי התובעת קודם לכן. התובעת פוטרה בשנת 2008, במהלך שנת עבודתה השלישית, כך שהיתה זכאית ל-6 ימי הבראה באותה שנה, רכיב זה נזכר בגמר החשבון, אולם, מששונה מועד סיום העבודה יש להשלים בו חלק יחסי. בשנת 2008, עמד ערך יום הבראה, במגזר הפרטי, על סך 331 ₪. לפיכך - התובעת זכאית, ברכיב זה, לתוספת "הבראה" יחסית, בגין חודש אחד, בסך 165.5 ₪ (6/12 X 331 ₪). דמי ביגוד התובעת תבעה הפרשי "דמי ביגוד", בסך 1,750 ₪, שוב, ללא כל הסבר כיצד הגיעה לסכום הנתבע [ת/1, ס' 36, אמצע]. גם בסיכומיה לא הוסיפו הסבר [ס' 86(ח), שם], והנחתנו היא שגם תביעה זו היתה על יסוד הטענה להארכת תקופת ההתקשרות - טענה שנדחתה. גם רכיב זה נזכר בגמר החשבון, ואף ביחס אליו מששונה מועד סיום העבודה יש להשלים חלק יחסי שלו. בהתאם להסכם העבודה, התובעת היתה זכאית לתשלום דמי ביגוד, שהועמדו משנת עבודתה השלישית ואילך על סך 1,689 ₪ לשנה [ת/1, נספח ב']. בהתאם - התובעת זכאית להפרש דמי ביגוד בגין חודש אחד, בסך 141 ₪ (12 / 1,689 ₪). משכורת יג' התובעת טענה - כי היה נוהג בנתבעת לשלם משכורת יג', ולכן היא זכאית לסך של 6,500 ₪ [ת/1, סעיף 36, סיפא], אולם, לא פירטה את מקור הנוהג, ובהתאם לאילו קריטריונים שולם וגם בסיכומיה הסתפקו בחזרה לקונית על הסכום שנתבע [ס' 86(ה), שם]. עם זאת, החברה הודתה בתצהיר מטעמה, כי שילמה לתובעת משכורת יג', והתחשבנה עימה עבור התקופה מיום 27.6.08 עד ליום 30.9.08, בה שולם לתובעת סך של 952.38 ש"ח [נ/1, סעיף 42.3]. נוכח הודאת בעל דין זו, ומשהוספנו לתקופת העבודה עוד חודש, נפסוק לתובעת השלמה יחסית גם ברכיב זה. לפיכך, ומשהסכום הנ"ל מתייחס ל-3 חודשים, בערך - זכאית התובעת לתוספת של שליש ממנו, בגין חודש עבודה אחד. לכן, על הנתבעת לשלם לתובעת הפרש משכורת יג' - בסך 317 ₪ (3 / 952 ₪). טענת קיזוז הנתבעת סבורה, שיש לקזז כעת תשלומי אחזקת טלפון נייד ותלושי חג ששולמו לתובעת "ביתר" ולא קוזזו בעבר, מתוך מחשבה שלא תהיינה תביעות, אך, נוכח הגשת התביעה - ביקשו לקזז סכומים אלה, המצטברים לסך 828 ₪, מכל סכום שייפסק לתובעת [נ/1, ס' 45-44]. טענה זו הועלתה, אמנם, כבר בכתב ההגנה המתוקן [ס' 30], אבל, מאחר שלא הראו הודעה לתובעת, שתשלומים אלה לא קוזזו בעבר בהנחה שלא יהיו תביעות ואם תתבע את החברה בערכאות יתבקש קיזוזם, וכן בשל טיבם הסוציאלי - איננו מוצאים לנכון לאשר קיזוז כזה. בקביעה זו אנו מביאים בחשבון, שכן התחשבנו בתשלום ששילמה הנתבעת "לפנים משורת הדין" עבור ימי עבודה, אותו כן קיזזנו בחשבון הסופי. סוף דבר נדחה הערעור על החלטת הממונה, למעט לעניין מועד הפיטורים בטלה, מאחר שבענייננו, החוק קובע כי המועד למתן ההיתר הוא יום סגירת העסק, ובהתאם לכך קבענו כי - המועד למתן ההיתר לפיטורי התובעת יעודכן כך שפיטוריה נכנסו לתוקפם ביום 31.7.08, במקום 26.6.08, כפי שהחליטה הממונה. התביעות לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, כביכול - נדחו. התביעה התקבלה ברכיבים שלהלן, אף אם לא במלוא ההיקף שנתבע - ועל הנתבעת לשלם לתובעת את התשלומים, כדלקמן: הפרש שכר עבודה - 6,663 ₪; הפרש חלף הודעה מוקדמת - 152 ₪; הפרש פיצויי פיטורים - 1,187 ₪; פדיון יום חופשה שנתית - 290 ₪; תוספת "הבראה" - 165.5 ₪; הפרש דמי ביגוד - 141 ₪; הפרש משכורת יג' - 317 ₪. נוכח המחלוקת הכנה בדבר עצם החוב, הנובעת מטעותה של הממונה, בקביעת יום הפיטורים, אין מקום לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנה, כלשהם, והסכומים המצטברים הנ"ל ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום 31.7.08 ועד ליום התשלום המלא בפועל. נדחתה טענת הקיזוז של הנתבעת, מעבר לקיזוזים שכבר ערכה עם התובעת במסגרת "גמר חשבון", בעקבות החלטת הממונה לאשר פיטוריה למועד קודם. אנו בדעה, שהתובעת ראתה בהמלצתנו, במהלך המשפט, לבחון בחיוב פשרה כספית - יותר משהיה בה [ס' 78 לסיכומיה]; ברם, בהתחשב בתוצאה, מאחר שקיבלנו חלק מהערעור על החלטת הממונה ועל בסיס זה גם חלק מתביעות התובעת נגד הנתבעת - דבר הנובע רק מיישום שגוי של הממונה את הוראות חוק עבודת נשים, בקשר עם מתן היתר פיטורים למועד הקודם ליום החלטת הממונה - תשתתף המדינה בהוצאות שני הצדדים האחרים, בסך 5,000 ₪ שכ"ט עו"ד, לכל אחד מהם; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו התשלומים הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום מקבלת פסק-הדין. הריוןפיטורים בהריוןרטרואקטיביותפיטורים