למי שייכים הטיפים במסעדה ?

מבוא: 1. פסק דין זה עניינו התביעות המאוחדות של התובעות (התובעות בתיקים ע"ב 2053/07 ובתיק ע"ב 2916/07, בהתאמה) והתובע (התובע בתיק ע"ב 2630/07) (להלן: "התובעים"), אשר הועסקו כולם כמלצרים במסעדה שהפעילה חברת ערביקה בע"מ (להלן: "הנתבעת") באשדוד. פסק הדין דן במהות התמורה שקיבלו התובעים במסגרת עבודתם בנתבעת בתקופה נשוא פסק הדין, שכר כטענת הנתבעת או תשר כטענת התובעים, אשר אין דינו כדין שכר; ובזכויותיהם כעובדים. הצדדים: 2. התובעת, (להלן: "התובעת 1"), התקבלה לעבודה בנתבעת כמלצרית במסעדת ערביקה באשדוד, בחודש יוני 2004. יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בחודש אפריל 2006. 3. התובע, (להלן: "התובע 2"), התקבל לעבודה בנתבעת בחודש יולי 2005. יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בחודש נובמבר 2006. 4. התובעת, (להלן: "התובעת 3"), עבדה בשירות הנתבעת מחודש אוקטובר 2004 ועד לחודש ינואר 2005, מועד גיוסה לשירות סדיר בצה"ל; ושוב מחודש אפריל 2005 ועד לחודש אוקטובר 2006. 5. הנתבעת היא חברה בע"מ המפעילה מסעדה בשם ערביקה באשדוד. התביעות: 6. בשלב זה של פסק הדין, אין בדעתי לפרט את טענות התובעים בעילות התביעה השונות. די לומר, כי במסגרת התביעות נשוא פסק דין זה, ביקשו התובעים את זכויותיהם כעובדים: שכר עבודה לרבות גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית; זכויות נלוות - קצובת הבראה, דמי חגים והחזר הוצאות נסיעה; וזכויות העומדות להם עם סיום עבודתם בנתבעת, פיצויי פיטורים ודמי פדיון חופשה. בנוסף ביקשו התובעים לחייב את הנתבעת בפיצוי על עוגמת נפש. 7. בקצירת האומר נטען בכתבי התביעה, כי במהלך תקופת הקשר התמורה היחידה שקיבלו התובעים על עבודתם, הייתה התשר שהשאירו לקוחות הנתבעת כביטוי תודה על השירות. התובעים הוסיפו, כי אין לראות בתשר כ"שכר עבודה" ומכאן שלא שולם להם שכר על עבודתם בנתבעת. על רקע זה הוגשה התביעה לשכר ולגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית. 8. משהתמורה היחידה שקיבלו התובעים על עבודתם בנתבעת, לשיטתם, הוא אותו התשר - נטען בתביעות בפני כי - לאורך תקופת הקשר נושלו התובעים מזכויות להן הם זכאים כעובדים ובכלל זה הזכות לקצובת הבראה, דמי חגים והחזר הוצאות נסיעה. על רקע זה התבקש בית הדין לחייב את הנתבעת בתשלום קצובת הבראה, דמי חגים והחזר הוצאות נסיעה, כמפורט בכתבי התביעה. 9. כל אחד מהתובעים בתורו טען כי עם סיום הקשר הוא זכאי לפיצוי פיטורים ודמי פדיון חופשה; ולפיצוי על עוגמת נפש בנימוק כי הועסק במתכונת העסקה פוגענית המזכה בפיצויים. ומכאן התביעה בעילות אלה, בכל אחת מכתבי התביעה המאוחדים. 10. לצד הטענות לעיל, ביקשה התובעת 1 לחייב את הנתבעת בפיצוי על פגיעה בזכותה לדמי אבטלה; והתובע 2 ביקש פיצוי על גמול מילואים ששולם לו בחסר. בהקשר זה טענו התובעים 1 ו-2, כי הנתבעת העבירה דיווחים חלקיים למוסד לביטוח לאומי על היקף העבודה (מספר הימים) ועל השכר לו הם זכאים על עבודתם. התובעים 1 ו-2 הוסיפו, כי כתוצאה מכך נפגעו זכויותיהם במוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי אבטלה וגמול מילואים בהתאמה, ועל רקע זה התבקש בית הדין לפסוק לתובעים פיצוי כאמור בכתבי התביעה. טענות הנתבעת: 11. לטענת הנתבעת עסקתם של התובעים עוגנה בהסכמי עבודה עליהם חתמו התובעות והתובע, כל אחת ואחד בתורו. בהסכמים אלה נקבע כי התשר אשר משאיר האורח במסעדה - הוא קניינה של הנתבעת, כספים שלתובעים אין עליהם זכות. הסכמים אלה קובעים את זכותם של התובעים לשכר מינימום על עבודתם. 12. על פי הנטען בכתבי ההגנה שולם לתובעים השכר במזומן בגובה שכר המינימום אשר היה נהוג בתקופה הרלוונטית - בסוף כל משמרת. הנתבעת הוסיפה, כי בסוף כל חודש הונפקו לתובעים תלושי שכר התואמים את השכר אשר שולם בפועל והועבר דיווח לרשויות המשקף את העסקתם בפועל והתואם את תלושי שכר. 13. הנתבעת הוסיפה כי בהתאם לנוהגי הדיווח אשר הנהיגה ושונו מעת לעת, אישרו התובעים כי קיבלו שכר על עסקתם בהתאם לדין וחוזה העבודה עליו חתמו והצהירו על שביעות רצונם מדרך התקשרות זו. 14. על רקע זה ביקשה הנתבעת לדחות את תביעת השכר. לחילופין חולקה הנתבעת על הסכומים הנתבעים בכתבי התביעה כשכר, בהנחה שתתקבל העמדה האומרת כי התמורה ששולמה לתובעים במהלך הקשר עם הנתבעת, איננה בגדר שכר. 15. בכתבי ההגנה נטען כי בעקבות הגשת התביעות, ערכה הנתבעת בחינה נוספת של טענות התובעים ולאור ממצאי אותה בדיקה, שולמו הפרשי דמי פדיון חופשה וקצובת הבראה לסילוק זכויותיהם של התובעים לחופשה והבראה. לפיכך טענה הנתבעת, כי אין ממש בתביעות בעילות אלה. 16. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעות שעניינן תשלום עבור דמי חגים, הן בנימוק כי אין לתבוע דמי חגים, שהיא זכות נלוות, לאחר שהסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים; והן בטענה כי התובעים עבדו בימי החג ולחילופין לא הוכח כי עמדו בתנאים המזכים עובד בתשלום עבור יום חג (העסקה ביום שלפני וביום שאחרי יום החג בגינו נתבע התשלום). 17. לטענתה של הנתבעת אין התובעים זכאים לפיצוי פיטורים בעקבות סיום עבודתם בנתבעת מאחר והם שיזמו את ניתוק הקשר; ובתביעת הפיצוי על עוגמת נפש אין ממש. 18. לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעות לפיצוי על הפגיעה בזכויותיהם של התובעת 1 והתובע 2, במוסד לביטוח לאומי, מאחר ולשיטתה דיווחיה למוסד לביטוח לאומי משקפים את עבודתם של התובעת 1 והתובע 2 בפועל. סדר הדברים: 19. בשים לב לאמור בכתבי הטענות, ההליך המאוחד נשוא פסק דין זה מעלה סוגיות המשותפות לשלושת התובעים ולצד זה שאלות הדורשות דיון פרטני בכל תביעה ותביעה בנפרד. אשר על כן הדיון בפסק דין זה יעשה בחלוקה הבאה: הפרק הראשון עניינו, בחינת מהות התמורה שקיבלו התובעים במהלך עבודתם בנתבעת - תשר אשר אין דינו כשכר לטענת התובעים או שכר עבודה ממש כטענת הנתבעת. בפרק השני יבחנו טענות התובעים, המתייחסות להיקף העבודה. הפרק השלישי והאחרון יוקדש לדיון בנפרד בכל אחת מהתביעות המאוחדות, ברכיבי התביעה השונים המיוחדים לכל תביעה. שאלת מהות התמורה: 20. את הדיון בפרק זה אפתח בהבחנה בין עלות הארוחה ובין "תשר" שמשאיר האורח בסיומה; ובקשר המשולש - בעל המסעדה, לקוח, מלצר. משם אפנה לפסיקת בית הדין הארצי, שם נדונה הטענה האומרת כי אין לראות בתשר כשכר עבודה. על רקע האמור לעיל אגש להצגת העובדות המתייחסות לתשלום תמורה לתובעים כאן על עבודתם בנתבעת ואסיים בדיון והכרעה בסוגיה שבמחלוקת - האם יש להכיר בתמורה שקיבלו התובעים מעבודתם בנתבעת, כשכר עבודה. אורח, בעל מסעדה, מלצר: 21. אורח במסעדה, דוגמת הנתבעת, רוכש שירות תמורת המחיר הנקוב בתפריט. המחיר הנקוב בתפריט שנקבע על ידי בעל המסעדה משקף את עלות השירות ואת הרווח השולי שמבקש בעל המסעדה לעצמו על השירות שסיפק. עלות הארוחה כוללת בין היתר את הוצאות השכר של בעל המסעדה ובכלל זה השכר לו זכאי המלצר תמורת עבודתו. "תשר" הוא אותו סכום כסף שנותן לקוח לעובד אשר ממנו קיבל שירות ישירות, בנוסף על עלות השירות, כאות הכרה על השירות. גודל הסכום תלוי בנוהג המקובל באותו אזור, באיכות, באופי והיקף השירות. 22. ההבחנה בין המחיר שמבקש בעל המסעדה על השירות (מחיר הארוחה), לבין ה"תשר" משקפת מציאות שבה מתקיימות במקביל שתי מערכות יחסים. מערכת אחת המעוגנת בקשר החוזי שבין מקבל השירות לנותן השירות, הבאה לביטוי במחיר השירות ובעניינו מחיר הארוחה. מערכת שניה מעוגנת בנוהג החברתי ובמסגרתה מקבל השירות מביע את שביעות רצונו מהעובד ממנו קיבל את השירות באופן אישי, בתשר. 23. היחסים בין בעל המסעדה למלצר, הם יחסי עובד-מעביד; ומכוחם נדרש בעל המסעדה, המעביד, לעמוד בכל ההתחייבויות הקבועות בדין המוטלת עליו כמעביד; ובפרט בחובת תשלום שכר העבודה למלצר, העובד. 24. יוצא מכאן שבפנינו משולש יחסים: הראשון, בין נותן שירות ומקבל שירות, בענייננו בין בעל המסעדה לבין האורח; ובו מחיר הארוחה משקף את עלות השירות ובכלל זה את עלויות שכר העבודה הכוללות את עלות שכר העבודה של המלצר. השני, יחסי עובד מעביד בין נותן השירות לבין העובד באמצעותו מסופק השירות, בענייננו בין בעל המסעדה למלצר, במסגרתם חייב המעביד בתשלום השכר לעובד; והאחרון, בין מקבל השירות לעובד שממנו ניתן השירות באופן אישי, בענייננו בין האורח למלצר, מערכת המעוגנת בנוהג החברתי, המחייב בהיותו מוסכמה חברתית, את האורח להשאיר תשר המביע את מידת שביעות רצונו מהמלצר, למלצר. 25. על רקע ההכרה בקיומם של מערכות יחסים המתנהלות במקביל: בעל מסעדה-לקוח; לקוח-מלצר; ייחוס התשר אשר משאיר הלקוח לבעל המסעדה מבלי שהדבר מובא לידיעת הלקוח, יש בה מידה של הטעיה. שהרי ככל שנוהגים בדרך זו משתתף הלקוח בשני אופנים בעלות הארוחה, פעם אחת בתשלום מחיר הארוחה הנקוב בתפריט, המשקף את עלות הארוחה, ופעם שניה בתשלום התשר המועבר לבעל המסעדה ומשמש לכיסוי עלויותיו. הפסיקה: 26. פסק הדין המנחה בו נדונה מהות התשר המשולם למלצר הוא ע"ע 300113/98, ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ נ' ענבל מלכה (להלן: "פרשת ענבל מלכה), במסגרתו נדרש בית הדין הארצי לשאלה האם יש לראות בתשר שמשאיר הלקוח למלצר, כשכר עבודה. 27. באותו עניין קבע כב' הנשיא אדלר: "מתן תשר למלצר בסוף הסעודה הוא בבחינת נוהג מושרש במדינת ישראל, כמו גם בחלק נכבד ממדינות הים. נוהג זה מבטא יותר מאשר את מידת ההערכה של הלקוח למלצר. כה מושרש הוא הנוהג, עד שבחלק מן המסעדות מוסף התשר באופן אוטומטי לחשבון הסעודה. במסעדות אחרות נרשם בחשבון, כי המחיר אינו כולל שירות, דהיינו - המלצר מצפה לתשר מהלקוח. באותם המקרים נהוג כי גובה התשר נא בין 10% ל-15% מעלות הסעודה. הלכה למעשה, תשלום התשר כה מושרש בארץ עד שבמקרים רבים גם סועדים שליבם רחוק מלהיות נדיב, שהארוחה שסעדו ערבה לחיכם ושהשירות לו זכו מהמלצר לא תאם את ציפיותיהם, נוהגים להותיר למלצר בתום הסעודה תשר. זאת ועוד, הציפייה של המלצר לקבל תשר מהלקוח בתום הסעודה יצרה מעין יחסים משולשים בין המסעדה, המלצר והלקוח. הלקוח מתחייב לשלם עבור השירות בנוסף על מחיר הסעודה, ישירות למלצר או באמצעות המסעדה. עם זאת, בעיני קהל הסועדים הסכומים המשולמים כ"תשר" ישירות למלצר ניתנים על ידם עבור השירות אותו קיבלו מהמלצר ולעיתים מעובדי המסעדה הנוספים, כגון מפניי השולחנות, הטבחים והברמנים. הדעת אף נותנת כי לקוחות רבים סבורים שכסף שניתן למלצר אינו חלק מהשכר שעל בעל המסעדה לשלם לו. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בתשר שניתן ישירות למלצר. כאשר לקוח משלם תשר ישירות למלצר הוא אינו בדעה שהוא משלם לו את שכרו במקום המעסיקה. על כן, אף שקמה חובה מכוח נוהג לשלם תשר למלצר, אין לראות בתשר כחלק מהשכר כאשר הוא משולם ישירות למלצר. לעומת זאת, כאשר התשר משולם באמצעות קופת המסעדה, בכל צורה שהיא, חושב הלקוח, כי הכסף עובר דרך ספרי המעסיקה ומשולם למלצר על ידי המעסיקה. במקרים רבים סכום "דמי השירות" מוסף לחשבון מבלי לשאול את הלקוח. כמו כן, הלקוח אינו יודע אם "דמי השירות" אכן יגיעו לידי המלצר. בנסיבות הללו סביר להניח, כי הלקוח אינו מגדיר את התשלום כתשר אמתי אלא כחלק ממחיר הארוחה. השיטה של תשלום למלצר באמצעות ספרי המעסיקה מונע הטעיית הלקוח, שכן הלקוח יודע כי הוא משלם למסעדה והיא משלמת למלצר. יתרה מזו, תשר שמוגדר כ"דמי שירות" משולם למלצר על ידי מעסיקו, כמצוות סעיף 2(2) לחוק שכר מינימום. מכאן מסקנתי שיש לראות בתשר המשולם למלצר באמצעות ספרי המעסיקה כחלק מתשלום שכר לעובד. עלי להוסיף נושא שעל המחוקק לשקול והוא, האם לחייב את המסעדה להעביר לעובדיה את מלוא "דמי השירות" המתקבלים מהלקוח. לטעמי, במקרים שהמלצרים אינם מקבלים את מלוא סכומי התשר יש משום הטעיית הלקוח על ידי המסעדה, כמי שאינה פועלת בתום לב כלפי המלצרים והלקוחות". פסקה 11 לפסק דינו של כב' הנשיא אדלר. 28. דעת הרוב בפרשת ענבל מלכה מפי כב' השופט צור, לא חלקה על עמדת כב' הנשיא האומרת, כי כספי התשר המועברים ישירות מהלקוח למלצר, אינם בחזקת שכר. עם זאת היא הכירה באפשרות כי כספי התשר ישמשו לתשלום השכר; ובהקשר זה נפסק: "אין לשלול אפשרות של תשלום תשר יובא בחשבון לצורך תשלום שכר אם יתקיימו מספר תנאים הכרחיים ומצטברים כדלקמן: (1) בין הצדדים קיים הסכם אישי או שחל עם הסכם קיבוצי הקובע, במפורש, שניתן להביא בחשבון השכר גם תשלומי תשר המשולמים לעובד. (2) הסכם העבודה או ההסכם הקיבוצי כולל הסדר מפורט ומסודר בדבר דרכי הטיפול בהכנסות מתשר, כגון - שקיפות ותיעוד כל התשלומים, קיומה של קופה וחשבונאות של ההכנסות, דרכי חלוקת הסכומים שהתקבלו, מועדי החלוקה ועוד. (3) השכר משני המקורות (השכר הרגיל ותשלומי התשר) לא יפול משכר המינימום הקבוע בחוק. (4) זכויותיו הסוציאליות של העובד מבוססות על ההכנסה משני המקורות והן מובטחות לאשורן. (5) הבטחת תשלומי המס המלאים המתחייבים משכרו של העובד." פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט צור בפרשת ענבל מלכה. 29. יוצא מכאן כי על דעת כל חברי ההרכב בפרשת ענבל מלכה, תשר המועבר ישירות מהלקוח למלצר, איננו בגדר "שכר". בכך שיקף בית הדין הארצי את ההבחנה בין מחיר הסעודה לבין התשר; ואת האינטרס החברתי, כמו גם החובה המשפטית המחייבת את המעביד לעמוד בכל התחייבויותיו כמעביד כלפי המלצר, ובפרט בחובת תשלום השכר; ומכאן לבעל המסעדה, המעביד אין זכות הן במשמעות "חירות" והן במשמעות "כוח", להעביר את האחריות לשכרם של עובדיו (המלצרים) לטוב ליבם של לקוחותיו. 30. על כן וגם לדעת הרוב בפרשת ענבל מלכה, חייבת להיות הפרדה ברורה וחד משמעית בין המישורים השונים: המישור של יחסי עובד-מעביד והמישור של יחסי לקוח-מלצר-מסעדה. כך ועל מנת שניתן יהיה לעשות שימוש בכספי התשר לתשלום השכר - כספי התשר חייבים לעבור דרך קופת המעביד ונדרשת שקיפות מלאה באופן שכל הצדדים המעורבים - המסעדה המעבידה, המלצר העובד והלקוח - מודעים להסדר על פיו התשר מועבר למסעדה, להבדיל מלמלצר. 31. מכאן שיישום נכון של ההלכה שנקבעה בפרשת ענבל מלכה, מחייב כי באותם מצבים בהם אין נשמרת ההפרדה בין המישורים השונים, מישור יחסי עובד-מעביד ומישור יחסי לקוח-מלצר-מסעדה, ובהם בפועל נעשה שימוש בכספי התשר לתשלום השכר באופן שהתמורה לה זכאי המלצר מעבודתו, היא הלכה למעשה אותו תשר הניתן על ידי הלקוחות אותם שירת - שלא להכיר בתמורה שקיבל המלצר על עבודתו בצורת "תשר", כשכר. 32. על רקע האמור לעיל, נפנה מיד לעובדות המתייחסות להסדרי העבודה של המלצרים (התובעים) שהועסקו בנתבעת והתמורה שקיבלו על עבודתם. הסדרי העסקת המלצרים (התובעים)- הפן הפורמלי: 33. התובעים כולם התקבלו לעבודה בנתבעת כמלצרים. במעמד הקבלה לעבודה, חתם כל אחד מהם על הסכם עבודה; ומידי פעם במהלך תקופת העבודה, התבקש לחתום על הסכם עבודה באותו הנוסח ממש או בנוסח דומה, אחר. החוזים כולם כללו הצהרות ותניות שחזרו על עצמם בשינויים קלים הקובעים בתמצית כי התשר שמשאיר לקוח שייך כולו לנתבעת והעובד (התובעים בענייננו) זכאי תמורת עבודתו לשכר מינימום ולזכויות סוציאליות נלוות על פי דין. 34. למען הסדר הטוב, אביא כאן את ההצהרות והתניות הרלוונטיות, מתוך הסכם העסקה עליו חתמה התובעת 1, המצורף כנספח ז' לכתב ההגנה של הנתבעת בתביעה שהגישה התובעת 1 (להלן: "נספח ז'"). 35. ההסכם כולל את ההצהרות הבאות: "והואיל והעובד הסכים לעבוד במסעדה על בסיס שכר מינימום בלבד. והואיל והעובד מצהיר ומאשר שהמעביד הודיע לו שכל תשלום המתקבל במסעדה מאורח, הן תשלום ישירות על פי חשבון המוגש ללקוח עודף תשלום, הן זה המתקרא "תשר" או "טיפ" או כל כינוי אחר, ואשר מהותו תרומה של אורח, מעבר לחובת התשלום על פי החשבון המוגש לו. הם כספו ורכושו של המעביד ואין לעובד זכות כלשהי בכסף זה" 36. על פי ההסכם זכאית התובעת 1 "לקבל שכר עבודה על בסיס שכר מינימום וזה התשלום היחיד אשר העובד יהיה זכאי לקבל מהמעביד, לבד מן התנאים הסוציאליים אשר יפורטו להלן" סעיף 9 לנספח ז'. 37. בסעיפים 12 ו-13 להסכם העבודה, נספח ז', נקבע עוד: "הוסכם בזה בין הצדדים, שכל תשלום המשולם על ידי אורח במסעדה ויהיה עניינו ומהותו אשר יהיה, בין שזה תשלום ישיר בעבור ארוחה, בין תשר ("טיפ") ובין בכל צורה אחרת, הם כספו ורכושו של המעביד, לעובד אין כל זכות בכסף זה. העובד מתחייב למסור למעביד את כל הכספים אשר יקבל מאורחי המסעדה, הן כתשלום עבור הארוחה והן כתשר "טיפ" הן כמתנה ובכל צורה אחרת וזאת מיד עם קבלתה. העובד לא ישאיר בידיו תשלום כלשהו אשר יקבל מן האורח כאמור לעיל, אלא יעבירו מיד עם קבלתו למעביד, לקופה אשר תקבע על ידי המעביד". 38. כאמור בהסכם העבודה, נקבע כי העובד זכאי לשכר מינימום. ההסכם קובע עוד, כי המעביד רשאי לשלם את השכר מידי יום "תשלום על חשבון משכורתו החודשית של העובד והעובד יאשר מידי קבלת התשלום, את קבלת התשלום על חשבון משכורתו החודשית" סעיף 14 לנספח ז'. 39. הסכם העבודה קובע "מנגנון" התחשבנות שבו- "בסוף כל חודש יערך חישוב בין המעביד לעובד ובמידה שסך כל התקבולים אשר קיבל העובד מן המעביד במשך חודש, פחות משכר המינימום הקבוע בחוק, ישלם המעביד את החסר בסוף כל חודש... במידה שסך התקבולים אשר קיבל העובד מן המעביד על שכר המינימום יהיה עודף, התשלום מקדמה ע"ח שאר התחייבויותיו של המעביד לעובד..." סעיף 15 לנספח ז'. כן נקבע כי מידי שנה ייעשה חישוב אשר במסגרתו ישלם המעביד לעובד את כל שאר חויבו על פי ההסכם ו/או על פי החוק. 40. למען הסדר הטוב אציין, כי התובע 2 והתובעת 3 חתמו על הסכמי עבודה דומים או זהים לזה המצוטט לעיל (ראה לדוגמא: נספח ג' לכתב ההגנה שהוגש בתביעתו של התובע 2 מר אבי אהרוני הזהה להסכם המצוטט לעיל, נספח ו' לכתב ההגנה בתביעתה של התובעת 3, הגב' שירן טל). 41. לצד החתימה על הסכמי ההעסקה, הנהיגה הנתבעת טפסי רישום "שעות עבודה ותשלום למלצרים" (להלן: "טפסי הדיווח היומיים). הטופס האמור הוא טבלה אשר כל מלצר היה חייב למלא בהוראת הנתבעת. הטבלה מורכבת מהעמודות הבאות: שם, שעת כניסה, שעת יציאה, מספר שעות העבודה, גובה התקבול היומי על בסיס שכר המינימום נכון למועד מילוי הטבלה ואישור המלצר העובד, כי קיבל את התשלום האמור. גם כאן נפנה לדוגמא לנספח 9 לכתב ההגנה שהגישה הנתבעת בתביעת התובעת 1, הכולל דוגמאות של טפסים אלה. 42. במהלך תקופת הקשר, חתמו התובעים על הצהרות וטפסים בהם הם חוזרים ומאשרים את האמור בהסכמי העבודה, ומצהירים כי התמורה ששולמה להם במסגרת העבודה, משקפת את הסכמתם ואין להם תביעות שכר ו/או תביעות אחרות המתייחסות לתקופה אליה מתייחסת ההצהרה/הטופס הרלוונטי (ראה: תצהירו של עד הנתבע, מר אמיר שלומי, בתביעה שהגישה התובעת 1, שירן X, נספחים ח' ו-י', טופס הצהרת רצון העובד ואישור קבלת שכר, בהתאמה). 43. בתום החודש הנפיקה הנתבעת תלושי שכר למלצרים ודיווחה על העסקתם לרשויות, תלושי השכר והדיווח לרשויות נעשה בעיקרון על בסיס טפסי הדיווח היומיים ועל כך ארחיב בהמשך. 44. מכאן שבפן הפורמלי בהתקשרות בין הנתבעת למלצרים, קיימת ההפרדה בין המישורים השונים: במישור היחסים שבין המסעדה-לקוח-מלצר שבהם נקבע כי כספי התשר שייכים לנתבעת באופן בלעדי ובמישור המלצר-המסעדה ובה התחייבה המסעדה לעמוד בכל חובותיה לעובד, ובכלל זה חובת תשלום השכר. לפיכך ניתן היה לטעון, כי הנתבעת עומדת בתנאים שנקבעו בדעת הרוב בפסק הדין ענבל מלכה, בהתקיימם ניתן לעשות שימוש בכספי התשר לצורך תשלום שכר המלצרים. 45. עם זאת, ככל שהפן הפורמלי בהתקשרות שבין הנתבעת למלצריה, אינו משקף את המציאות במקום העבודה כהווייתה, לא ניתן לטעון על בסיס אותם הסכמים, דיווחים והצהרות, כי התמורה שהתקבלה על ידי המלצרים, התובעים בענייננו, היא "שכר עבודה". זאת משענייננו איננו בלבוש הפורמלי שנתנו הצדדים להתקשרות, ענייננו במהות, גוף ההתקשרות. על כן ובשלב זה נפנה לבחינת ההתנהלות בפועל. ההתנהלות בפועל מול המלצרים: 46. בחינת ההתנהלות בפועל תעשה במישורים הבאים: המישור הראשון, דרך התשלום ובכלל זה, גובה התשלום שקיבלו המלצרים בפועל תמורת עבודתם בנתבעת. המישור השני, מישור הדיווח, הכולל את אותם הסדרים שאמורה הייתה הנתבעת להנהיג להבטחת זכויותיהם של המלצרים, עובדיה, מכוח עבודתם. המישור השלישי, המישור החשבונאי, ובו נדרש לשאלה של ההתאמה בין הדיווחים החשבונאיים, להסכמי העבודה ולמציאות בפועל. 47. את הדיון במישורים השונים נפתח בעדותו של מר ערן שלומי, עד הנתבעת, המתאר את דרך הפעולה של הנתבעת ביחסיה עם המלצרים שהועסקו על ידה (התובעים בכללם). לעניין זה נשאל העד והשיב: "ש. כל הדיונים כל התביעה הזו, עומדת בעצם על איך שילמתם שכר למלצרים, איך הם קיבלו את השכר שלו בסופו של יום, איך הוא היה משולם ומה תנאי הפיקוח שלכם על השכר שלהם. תיתן לי אתה בכמה משפטים את הגרסה שלך. היה מגיע מלצר למשמרת, מקבל שולחן, איך הוא היה מקבל את הטיפ, לפי מה שאתה זוכר. ת. למיטב זכרוני עובד היה מגיע למשמרת בשעה שהוא אמור להתחיל את העבודה שלו, לוקח שולחנות בצורה רגילה, ש. כשהוא מגיע למשמרת, הוא נרשם איפשהו? ת. דף שעות למיטב זכרוני, מגיע לעבודה לוקח שולחן, כמובן לפי הסדר, משרת את הלקוח, הלקוח מקבל את השירות שמגיע לו, מקבל חשבון, המלצר מציג את החשבון ללקוח, הלקוח משלם את החשבון, החשבון משולם על ידי אותו לקוח, אם זה כרטיס אשראי אז אותו מלצר מחייב את השולחן במחיר המלא, מחזיר את המגשון לאותו לקוח. אם נשאר טיפ הטיפ הולך לעמדת הקופה ולאחר שהמלצר ניקה את השולחן וסידר אותו, לאחר שהלקוח עזב הוא לוקח את הטיפ ושם בכיסו, ובסוף הערב מגיע אלי לפריטה. ש. אתה יודע במועד הפריטה כמה כל מלצר מכניס לכיס? ת. כן. ש. המלצר חתם לפי מה שראינו, טבלת העזר הזו מוכרת לך? בא מלצר עבד 8 שעות חתם ת. אכן כן. ש. אם הוא יוצא עם 200 ₪ בכיס הכסף הזה לא מדווח לאף גורם. הכוונה ליתרה שבין שכר המינימום שדווח באותה משמרת שהוא פחות מ-200 לבין ה-200 שקיבל המלצר כטיפ. ת. אני יודע כמה נשאר לו. ש. אני אשאל אותך בסוף חודש כמה נשאר לאמיר באותו יום, אתה לא תזכור. ת. בוודאי שלא אזכור. ש. זה לא משהו שמדווח. ת. למיטב ידיעתי, לא." עמ' 136 לפרוטוקול מיום 29.5.2011 שורות 4-27. התנהלות מול המלצרים בפועל - מישור התמורה: 48. ולענייננו, במישור הראשון בבחינת ההתנהלות בפועל ביחסים שבין הנתבעת למלצרים שהועסקו על ידה - מישור התמורה - עולה מעדותו של עד הנתבעת, מר ערן שלומי, כי כל כספי התשר שהשאירו לקוחות הנתבעת בסיום הארוחה הועבר למלצר אשר שירת את אותם לקוחות. 49. משאין כל ראיה לתמורה שקיבלו המלצרים מעבודתם בנתבעת, ישירות מהנתבעת, המסקנה היא כי התמורה היחידה שקיבלו המלצרים במסגרת עבודתם בנתבעת - הם אותם כספי התשר שהשאירו הלקוחות, מבלי שכספים אלה עברו דרך קופת הנתבעת קודם שהגיע לידם. 50. התמורה על עבודתם של המלצרים בנתבעת התקבלה במהלך המשמרת (ולא בסוף יום העבודה), כאמור מכספי התשר בלבד. 51. הלקוח עצמו לא היה חלק להסדר ולפיו "שכר העבודה" של המלצר הם כספי התשר, שכן דמי השירות לא היו חלק מהחשבון המוגש ללקוח. ההתנהלות בפועל - מישור הדיווח: 52. במישור השני - מישור הדיווח - מפנה העדות של עד הנתבעת שהובאה לעיל, לטופסי הדיווח היומיים. הדיווח האמור הוא בשני נושאים: הראשון, הוא דיווח נוכחות; השני, אישור קבלת שכר התואם את הוראות הדין. בשני נושאים אלה נכשל הדיווח היומי, כפי שאראה להלן. 53. לא כל שעות העבודה של המלצרים דווחו בטופסי הדיווח היומיים, אשר כללו דיווח של שעות המשמרת בלבד. זאת בעוד שבפועל נדרשו מקצת המלצרים, בהתאם לתורנות שנקבעה על ידי הנתבעת, לעבוד מחוץ למסגרת שעות המשמרת. כך חויבו מקצת המלצרים שהיו משובצים למשמרת הבוקר, המשמרת הראשונה, "לפתוח את המסעדה" ומקצת המלצרים המשובצים למשמרת המסיימת, "לסגור את המסעדה". המשמעות היא כי המלצרים שביצעו את "הפתיחה" נדרשו להגיע לעבודה לפני כניסת המשמרת לפעולות הכנה, סידור השולחנות והכיסאות, עריכת השולחנות, וכיוצא באלה משימות הנדרשות לקראת קליטתם של לקוחות הנתבעת. המלצרים עליהם הוטל "לסגור" את המשמרת עסקו במשימות של פינוי וסידור לקראת כניסת צוות הניקיון; וזאת לאחר סיום המשמרת ויציאת אחרון האורחים. 54. הנושא השני אשר אמור היה לבוא לביטוי בדיווח היומי, הוא אישור קבלת השכר על העבודה בהתאם לדין. בהקשר זה יש לציין, כי טפסי הדיווח היומיים מולאו על בסיס טבלה הייתה במקום העבודה, המפרטת את שכר המינימום בהתאם למספר שעות המשמרת. כך לדוגמא, עובד שעבד במהלך משמרת מסוימת 7 שעות, צריך לאשר קבלת שכר מינימום התואם את התעריף שכר מינימום ל-7 שעות, אשר היה מפורט בטבלה. כפי שיפורט בהמשך, אין בידי לייחס את המשמעות שמייחסת הנתבעת לאישורי העובדים בטפסי הדיווח היומיים. אך לענייננו יש לציין, כי טפסי הדיווח היומיים אשר הוגשו בהליך זה, אינם תומכים בעמדה האומרת כי לתובעים שולם שכר כדין על אותן שעות עבודה המדווחות בטפסי הדיווח היומי. 55. כך נמצא כי באותם מצבים בהם המלצר (התובעים כאן) עבד משמרות כפולות, באופן שהשעות במשמרת השניה, הן למעשה שעות נוספות - הדיווח בטבלאות נעשה לרוב על כל משמרת בנפרד. כך יוצא כי המלצר אישר קבלת שכר כדין בטפסי הדיווח היומי על שעות נוספות בתעריף של שעה רגילה (ראה: עדותו של מר אמיר שלומי בעמוד 94 לפרוטוקול מיום 3.6.10 שורות 10-11, שם בתשובה משיב העד "... יכול להיות שבנושא נוספות היה פה כשל"). בדומה, לא נעשתה הבחנה עקבית בין עבודה בימי מנוחה שבועית לעבודה בימי חול והתובעים דיווחו בטבלאות האמורות על קבלת "השכר הרגיל" בעוד שהיו זכאים לגמול על העסקה בימי מנוחה שבועית על העסקתם כאמור. (ראה: עדותו של עד הנתבעת מר אמיר שלומי, אשר בה הוא התבקש להתייחס לדוחות היומיים שהוצגו בפניו כדלקמן: "ש. אני טוען ככה בדפים שאני קיבלתי ורק על זה כמובן אני יכולה להסתמך, אני ראיתי שלמעשה בימי שבת אישרו למלצרים שהם קיבלו כביכול שכר מינימום כמו ביום חול. ת. אז יכול להיות, שבתקופה מסוימת מאוד יכול להיות שהם לא קיבלו תוספת שבת" עמוד 96 לפרוטוקול מיום 3.6.10 שורות 21-25). לפיכך הדיווח היומי איננו עד נאמן לתשלום השכר כדין למלצרים בכלל ולתובעים בפרט. 56. כאמור לעיל, אין בידי לקבל את הטענה המייחסת למילוי הדוח היומי את המשמעות המיוחסת לו על ידי הנתבעת - אישור העובד על קבלת שכר בגין המשמרת המצוינת בדיווח. בהקשר זה אפנה לעדותו של התובע 2 אשר נשאל לעניין משמעות הדיווח והשיב: "ש. אם קיבלת ביום מסוים פחות ממה שהיה רשום בטבלה, מה היית רושם בטבלה את מה שקיבלת או את הסכום המדויק? ת. הטבלה לא קשורה כלל לטיפים. הייתי רושם במדויק מה שרשום בטבלה. נראה לך שמישהו קיבל 134 ₪ ו - 91 אג' כטיפים" עמוד 27 לפרוטוקול מיום 28.1.09. (ראה גם: עדותה של העדה הגב' ליאת בינדר אשר עבדה כמלצרית ובתקופה מסוימת כאחראית משמרת במסעדת אחות בבאר שבע, ובה היא מתייחסת לחתימתה על הטפסים השונים בתקופת עסקתה כדלקמן: "זה קצת מציק לי שאת מכניסה לי כל הזמן מילים בפה, אני חייבת להודות. לא חתמתי על זה מהסיבה הזו (ליהנות מהטיפים הקבועים בשכר המינימום, הוספה שלי ט.מ) בכלל לא. חתמתי כי היה נורמה לחתום על טפסים מידי חודש או מידי כמה חודשים..." עמוד 10 פרוטוקול מיום 3.6.10 שורות 5-7). עמדה זו המבוססת על עדויותיהם של התובעים ועדיהם, לפיה אין משמעות לאישור המלצר לקבלת השכר בטופס הדיווח היומי, מקבלת חיזוק מהעובדה כי לא הוצגה בהליך זה ראיה המלמדת ולו על אירוע בודד בו נאלצה הנתבעת לשלם את ההפרש בין התמורה שקיבל מלצר מכספי התשר, לשכר המינימום לו היה זכאי במציאות שבה בתום משמרת כספי התשר היו נמוכים משכר המינימום. 57. במסגרת יחסי עובד מעביד נדרש מערך של דיווח ובקרה לא רק על שעות העבודה והשכר, אלא גם בנוסף על זכויות נלוות. בענייננו מערך הדיווח בהקשר של עבודת המלצרים בנתבעת, היה מבוסס באופן בלעדי על אותם טפסי דיווח יומיים, ומכאן שלא התקיים כל מערך של דיווח ובקרה על זכויות נלוות דוגמת הזכות לחופשה. גם כאן אפנה לעדותו של מר ערן שלומי אשר נשאל והשיב: "ש. ... תאשר לי בבקשה שהנתבעת לא ניהלה פנקס חופשות שכולל את ימי החופש המדויקים שנוצלו על ידי כל מלצר ומלצר. ת. מאשר לך. ש. אז למעשה גם דמי חופשה לא שולמו. נכון? ת. לא גם. אלא דמי חופשה. הבראה לא אישרתי, את זה אני מאשר" עמ' 108 לפרוטוקול מיום 3.6.2010 שורות 2-7. 58. לסיכום. מערך הדיווח במקום העבודה המתייחס להעסקתם של המלצרים, הן בבחינת רישום נוכחות וניהול רישום על זכויות והן לעניין קבלת שכר, לא תואם, במקרה הטוב, את המציאות בפועל, ובמקרה הפחות טוב, לא היה קיים (זאת הן ביחס לדיווח והן ביחס לאישור קבלת השכר כדין). ההתנהלות בפועל - המישור החשבונאי: 59. במישור החשבונאי אין התאמה בין הסכם העבודה להתנהלות עם המלצרים בפועל ואין התאמה בין הרישום החשבונאי להתנהלות מול המלצרים. 60. הסכם העבודה קבע כי כל כספי התשר שייכים לנתבעת. אשר על כן, במישור החשבונאי היה על הנתבעת להצהיר כהכנסה על כל אותם כספים וזאת לא נעשה. בהקשר זה נפנה לעדותו של רואה החשבון מרץ, העד מטעם הנתבעת אשר נשאל והשיב: "ש. ... תאשר לי בבקשה שאם על פי ההסכם (הסכם העבודה, הוספה שלי ט.מ.) כל התיקים שייכים לנתבעת, אז חובה היה על הנתבעת להוציא שובר קבלה על כל גובה הטיפים שקיבלו המלצרים בפועל ולא רק בגבולות שכר המינימום. ת. כן אבל אני לא מכיר את ההסכם הזה... ש. בהנחה ש... ת. בהנחה ש... ש. שזה ההסכם, זה צורף לאמיר שלומי, אני לא המצאתי את זה. ת. כן. אני רק אומר שהחברה אבל לא נוהגת לדווח על כל הטיפים" עמ' 29 לפרוטוקול מיום 3.6.2010 שורה 26 עד עמ' 30 שורה 3. 61. בסוף כל חודש הייתה הנתבעת מרכזת את הצהרות המלצרים על השכר שקיבלו בטופסי הדיווח היומיים ועל הסכום הכולל דיווחה כהכנסה. הכנסה אשר לצידה הוצאה על תשלום שכר למלצרים וזה בא לביטוי בתלושי שכר. 62. התשלום עליו דיווחה הנתבעת כהכנסה (ריכוז של דיווחי המלצרים בדיווח היומי) מעולם לא הגיע לידי הנתבעת ממש. שהרי מדובר באותם כספי תשר שהשאיר הלקוח בסיומה של ארוחה ועבר לידיו של המלצר. 63. זאת ועוד. בשעה שקיבל המלצר את התמורה על עבודתו, תמורה אשר התקבלה בפועל מלקוחות הנתבעת, התמורה האמורה לא יצאה מקופתה של הנתבעת. שהרי באותו מועד טרם נרשמה כהכנסה אצל הנתבעת. לאחר שנרשמו התקבולים עליהם הצהירו המלצרים כי קיבלו לידם, כהכנסה אצל הנתבעת (בתום החודש, כמתואר לעיל) ונרשמה ההוצאה על השכר בספרי הנתבעת, המקבל ביטוי בתלושי השכר שהונפקו למלצרים - בפועל לא היה תשלום התואם את ההוצאה המדווחת בתלושי השכר. מכאן שאין התאמה במישור הזמן בין הרישום החשבונאי וההתנהלות בפועל; והרישום החשבונאי בא למעשה להסדיר בדיעבד את התנהלות הנתבעת שלא בהתאם להסכם העבודה, בניגוד לסדר הזמנים בפועל. 64. כפי שאמרנו, התמורה היחידה שקיבלו המלצרים על עבודתם בנתבעת, הייתה מתוך כספי התשר. יוצא מכאן כי גם אם הצהרות המלצרים והתובעים בכללם בדיווח היומי, על קבלת תמורה התואמת את הוראות חוק שכר מינימום, בתום המשמרת ביחס לאותה משמרת, נכונות - לא נהנו המלצרים מזכויות נלוות להן הם זכאים בדין ולדוגמא דמי הבראה. שהרי אלה לא קיבלו ביטוי בדיווח היומי. 65. על אף שבדיווח היומי אין ביטוי לזכויות הנלוות להן זכאים המלצרים, התובעים, כעובדים במקרים מסוימים, יש ביטוי לאותן זכויות בתלושי השכר שהונפקו למלצרים בכלל ולתובעים בפנינו. על רקע זה התבקש רואה החשבון אשר העיד מטעם הנתבעת להסביר כיצד שולמו אותן זכויות נלוות לתובעים, שהרי התובעים הצהירו כי קיבלו שכר מינימום בלבד ובעוד שתלושי השכר מראים כי מעבר לשכר המינימום נהנו התובעים מזכויות נלוות. 66. בתשובתו טען העד, כי במציאות זו הייתה הנתבעת חייבת בתשלום נוסף לכיסוי הפער בין דיווחי התובעים על שכר מינימום, לדיווחים בתלושי השכר על שכר וזכויות נלוות. (ראה: תשובת רואה החשבון של הנתבעת והעד מטעמה מר ירון מרץ שם הוא נשאל "הם מאשרים (המלצרים הוספה שלי ט.מ) שהם מקבלים רק שכר מינימום... שיסביר לי איך שולמו אותם דמי הבראה (המופיעים בתלושי השכר) והעד משיב: "אני יכול להעיד על זה אם מופיע ולפי דיווח של הנתבעת להנהלת חשבונות - נא לתת לו דמי הבראה או מה יתרת דמי הבראה וכו', בהתאם לזה זה יופיע בתלוש וצריך לשלם את זה. ש. איך? ת. יהיה בנוסף שיק מהמעביד" עמוד 42 לפרוטוקול מיום 3.6.10 שורות 18-22). 67. אין ביטוי בכל המסמכים שצרפה הנתבעת לתשלום התואם את הזכויות הנלוות הרשומות בתלושי השכר שהונפקו לתובעים. מכאן שתלושי השכר אינם ביטוי למציאות כהווייתה, שהרי על פיהם כביכול, נהנו התובעים בנוסף לשכר המינימום שעליו הצהירו בטפסי הדיווח היומיים כי התקבל לידם - זכויות נלוות, בעוד שבפועל הדבר אינו כך. 68. במישור החשבונאי - בהתאם להסכמי העבודה עליהם חתומים המלצרים, ולצורך קיום ההפרדה בין המישורים השונים, מישור בעל מסעדה-מלצר-לקוח ומישור בעל מסעדה-מלצר - היה צורך ליישם בפועל מנגנון של התחשבנות שבו בצד אחד פירוט חובות הנתבעת למלצר כעובד והצד השני, פירוט הכספים שקיבל המלצר שהם כספי המעביד על פי ההסכם. 69. במסגרת הדיון נשוא פסק דין זה, חזרו התובעים וביקשו כי מנהלת החשבונות של הנתבעת אשר מתפקידה היה להפעיל את אותה מערכת התחשבנות, תבוא לעדות ותעיד על החישוב אם נעשה ואופן עריכת החישוב ככל שנעשה. הנתבעת התנגדה להבאתה של מנהלת החשבונות להעיד. על רקע התנגדות זו ומשלא הוצג חישוב שכזה, המסקנה היא כי מנגנון התחשבנות בין המלצר והנתבעת כמתחייב מהנסיבות כמוסבר בפסקה לעיל - לא יושם. ההתנהלות בפועל - סיכום: 70. אם נסכם את ההתנהלות בפועל בהתקשרות שהתקיימה בין הנתבעת למלצרים במישורים השונים - מישור התמורה, מישור הדיווח, מישור הרישום החשבונאי. המסקנה היא כדלקמן: בפועל התמורה היחידה שקיבלו המלצרים תמורת עבודתם בנתבעת, היא כספי התשר שהשאירו לקוחות הנתבעת בסיום הארוחה. כספים אלה כולם הועברו לידיהם של התובעים בפועל, מבלי שעברו דרך קופת הנתבעת. הנתבעת נכשלה בהנהגת מערך דיווח התואם את חובותיה כמעביד, וזאת על רקע העובדה כי הדיווח שהונהג על ידה בפועל, לא שימש לקביעת זכויותיהם של המלצרים - שהרי התמורה היחידה שקיבלו המלצרים על עבודתם, היא התשר. במישור החשבונאי אין התאמה בין ההתנהלות בפועל לבין הדיווחים החשבונאים, הדיווחים החשבונאים על קבלת התשר נעשו בדיעבד ואינם תואמים את סכומי התשר עליהם הייתה אמורה הנתבעת לדווח לשיטתה, בהתאם להסכמי העבודה עם המלצרים. 71. הכישלון שבא לביטוי בדרך התנהלותה של הנתבעת מול המלצרים שהועסקו על ידה, בולט במיוחד על רקע העובדה כי הנתבעת הנהיגה הסדרי דיווח ותשלום שונים למלצרים, בהשוואה ליתר העובדים שהועסקו במסעדה. כך העובדים שהועסקו על ידי הנתבעת באותה מסעדה בה הועסקו התובעים, למעט המלצרים, היו חייבים בחובת דיווח נוכחות אשר אושר על ידי אחראי המשמרת ושכרם שולם בסוף החודש על ידי הנתבעת עצמה, ישירות על בסיס שעות העבודה המדווחות והמאושרות (ראה: עדותה של התובעת 1 בעמוד 33 לפרוטוקול מיום 28.1.09, שם היא נשאלת התובעת 1 על השעות המדווחות על ידה בדוחות הדיווח היומיים ומשיבה: "לפעמים ככה ולפעמים אחרת. זה לא כסף שאני מקבלת זה לא משנה. אם תסתכלו בטבלאות הטבחים אז תראה שהשעות הן שעות מדויקות על הדקה. ויש שם את החתימה של העובד בשל האחמ"ש כי זה כסף שמשולם באמת הטבלה שלנו הייתה פיקטיבית ולכן זה לא עניין אותנו"). "שכר עבודה " או "תשר" - דיון והכרעה: 72. כבר נאמר כי ההכרעה בסוגיה שלפנינו אם לראות בתמורה ששולמה לתובעים על עבודתם שכר אם לאו - לא תקבע במישור הפורמלי, אלא היא חייבת בירור וליבון על יסוד ההתנהלות בפועל, בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת ענבל מלכה הלכה הקובעת כי אין להכיר במציאות בה תינתן למעביד האפשרות להשתחרר מחובתו לשלם שכר לעובד, באופן שחובת תשלום השכר מועברת הלכה למעשה לצד ג', ללקוחות הנתבעת. 73. אמרנו עוד, כי בפרשת ענבל מלכה נפסק לדעת הרוב, כי על מנת שלא לאפשר מציאות שבה מועברת חובת תשלום השכר לצד ג', התנאי לשימוש בכספי התשר לתשלום השכר - הוא ההקפדה על ההפרדה בין המישורים השונים, מישור יחסי עובד-מעביד, מישור בעל מסעדה-לקוח-מלצר. הפרדה שרק היא תבטיח בסופו של יום, כי העובד המלצר נהנה מהזכויות להן הוא זכאי בדין. 74. במקרה שבפנינו לא רק שלא נשמרה ההפרדה כאמור, אלא שקיים הבדל חד בין הצד הפורמלי, המכיר בהפרדה שכזו, לבין המציאות בפועל. מציאות שבה התמורה היחידה שקיבלו המלצרים לידם, היא כספי התשר וכל מערך הדיווח נועד הלכה למעשה, לעגן התנהלות זו במתווה שהוכר בדעת הרוב בפרשת ענבל מלכה, המתיר שימוש בכספי התשר לתשלום השכר. 75. משאין להכיר במציאות שבה בפועל חובת תשלום השכר מועברת לצד ג' שאינו המעביד, אין בית הדין יכול ורשאי לקבל את עמדתה של הנתבעת הרואה בתמורה ממנה נהנו התובעים במסגרת עבודתם - כשכר. 76. בשלב זה מבקש אני להתייחס לטענת הנתבעת האומרת, כי המלצרים והתובעים בכללם, מתוך בחירה שלהם, העדיפו את התשלום באופן המתואר לעיל, מתוך כספי התשר בסוף משמרת, ובפועל קיבלו תמורה העולה הרבה מעבר לשכר המינימום. בנסיבות הללו טוענת הנתבעת, הטענה שלא לראות בתמורה כשכר, מקום שהיא עומדת בניגוד לחוזה העבודה ולהצהרות מפורשות - נגועה בחוסר תום לב של ממש. 77. הזכות לשכר היא זכות קוגנטית ואיננה ניתנת לוויתור על ידי העובד. לפיכך משנמצא כי התמורה מימנה נהנו התובעים במסגרת עבודתם בנתבעת איננה בגדר שכר - הטענה לפייה התמורה שקיבלו המלצרים לידם בפועל בהסדר שהנהיגה הנתבעת היה גבוה משכר המינימום אינה מעלה ואינה מורידה. מטעם זה ממש לא ראיתי מקום להתייחס לאותן טענות לפיהן הנהיגה הנתבעת מערך בקרה (הסדר הפריטה) אשר לטענתה הבטיח כי התמורה שקיבלו המלצרים בפועל, הייתה בשיעור הגבוה משכר המינימום. 78. כפי שנפסק בפסק הדין ע"ב 300357/97, עינת כהן נ' טל מוסקוביץ ואח', אין לקבל טענה לדחיית תביעת שכר של מלצר אשר קיבל תמורת עבודתו את התשר שהשאירו הלקוחות - בנימוק של חוסר תום לב. לטעמי הדבר נכון גם המקרה שלפנינו, במציאות שבה חוזה העבודה והצהרות עליהן נדרשו התובעים לחתום, אינם משקפים את המציאות כהווייתה. 79. ער אני לעובדה כי בשונה מפרשת ענבל מלכה, במקרה שלפנינו היה דיווח לרשויות הן על ההכנסה אשר באה לביטוי בתשלומי התשר של הלקוחות, והן על השכר לתובעים. עם זאת וכפי שנמצא לעיל, הדיווח לרשויות איננו מבטא את המציאות הכלכלית האמתית, שעה שהמציאות הכלכלית היא ברורה, התמורה שקיבלו התובעים על עבודתם, הם כספי התשר. זאת ותו לא. על רקע זה, אם נקבל את טענת הנתבעת כי בדיווח לרשויות יש כדי להכשיר את התנהלותה, נכשיר מציאות שבה עלויות השכר של העובד מגולגלות לצד ג'. 80. לסיומו של פרק זה, טענת התובעים לפיה התמורה ממנה נהנו במהלך הקשר עם הנתבעת, איננה בגדר שכר - מתקבלת. על רקע זה נפנה להלן לבחינת קביעת מסגרת העבודה בגינה זכאים התובעים לשכר. שאלת היקף העבודה: 81. משאין מחלוקת על קיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים, ומשנמצא כי במסגרת יחסים אלה לא שולם לתובעים שכר, נדרש בית הדן לקביעת היקף העבודה לצורך כימות תביעת השכר והתביעות לזכויות נלוות. בשאלה זו נתעכב כאן. 82. בכתבי הטענות ובתצהירים שהגישו התובעים, טענו התובעים למתכונת העסקה על בסיסה התבקש בית הדין לפסוק לתובעים את שכרם. בשינויים קלים טענו התובעים להעסקה בהיקף של כ-56 שעות שבועיות, מתוכם כ-14 שעות ימי מנוחה שבועית וכ-7 שעות נוספות (ראה: סעיפים 31 ו-32 לכתב התביעה המתוקן של התובעת 1, סעיפים 36-37 לכתב התביעה המתוקן של התובע 2; וסעיפים 32 ו-33 לכתב התביעה המתוקן של התובעת 3). 83. לחילופין, התבקש בית הדין לפסוק לתובעים שכר המופיע בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת, שהרי הם מבטאים את השכר לו זכאים התובעים לשיטתה של הנתבעת, ומכאן שלא יכולה להיות מחלוקת - כי התובעים זכאים ולכל הפחות, לשכר בשיעור האמור. 84. בתביעה החלופית המבוססת על תלושי השכר, טענו התובעים כי באותם מקרים בהם הדוחות היומיים אינם תואמים את תלושי השכר (במצבים בהם על פי הדוח היומי עבד המלצר שעות נוספות ו/או שעות שבת ואלה אינם מקבלים ביטוי מלא בתלושי השכר) יש לחייב את הנתבעת בהפרשי שכר על העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית המבוססים על הדוחות היומיים. 85. הטענות לעניין היקף העסקתם של התובעים, לא קיבלו ביטוי בסיכומים שהגישו הצדדים. אשר על כן, אין בדעתי להאריך בדיון עובדתי בנקודה זו, די לומר את הדברים הבאים. 86. הטענות לעניין היקף העסקה ממוצע (כ-50 שעות שבועיות), אינן נתמכות בעדויות בפני ומהן עולה כי עבודת התובעים בנתבעת לא הייתה עיקר יומם. כך סיפר התובע 2, כי היה סטודנט בתקופה בה עבד בנתבעת והתובעת 3 אישרה כי עבדה בנתבעת במהלך תקופת השירות הצבאי; ומכאן עולה כי מרבית זמנם של התובעים היה מוקדש למסגרת אחרת אשר ספק אם אפשרה את העסקתם בהיקף הנטען בכתבי התביעה ובתצהירים (ראה: עדותו של התובע 2, עמ' 24 לפרוטוקול מיום 28.1.09, שם מספר התובע "התחלתי ללמוד ב-2/05, חזרתי מאילת שם עבדתי עבודה מועדפת. חסכתי כסף והתחלתי ללמוד, במשך הסמסטר חיפשתי עבודה. סיימתי את הסמסטר הראשון, הייתה לי חופשה של חודשיים וחצי-שלוש, נכנסתי למסעדה של הנתבעת..."; ועדותה של התובעת 3, המספרת כי: "במהלך השירות שלי הייתי בצבא חמישה ימים בשבוע" עמ' 10 לפרוטוקול מיום 18.9.08, שורה 24). לאור האמור ולאור העובדה כי אין רישום מטעם התובעים התומך בגרסתם המפורטת בכתבי התביעה המתוקנים ובתצהיריהם, על העסקה בהיקף שבועי ממוצע כנטען על ידם (כ-56 שעות שבועיות ביחס לתובעות 1 ו-3 וכ-50 שעות שבועיות ביחס לתובע 2) - הטענות על היקף העסקה ממוצע נדחות. 87. טענת התובעים לפיה הם זכאים לשכר אשר אינו מקבל ביטוי בתלושי השכר, בנימוק כי תלושי השכר אינם משקפים את הדוחות היומיים, באופן שבו קיים פער בין הרישום בדוח היומי ובין תלוש השכר באופן המחייב פסיקת שכר לתובעים, מעבר לאמור בתלושי השכר - חייבת הוכחה בדרך של הגשת חוות דעת המכמתת את אותן טענות והעומדת לביקורת. בפרט הדברים נכונים, כאשר מדובר בדיווחים הפרושים על מאות עמודים ומכאן שלא ניתן להעמיד לבחינה את אותן טענות, מבלי שבפני בית הדין חוות דעת מתאימה. חוות דעת כאמור לא הוגשה ומכאן שהטענות לשכר מעבר לשיעור השכר שאיננו יכול להיות במחלוקת בהיותו מתבסס על תלושי השכר - לא הוכחו. 88. לפיכך זכאים התובעים לשכר ולזכויות נלוות, על פי הדיווח בתלושי השכר שהונפקו להם, המבטאים את עמדת הנתבעת עצמה בייחס להיקף העבודה והשכר לו זכאים התובעים. בהתאם לאמור לעיל, יש לפסוק לתובעים שכר וזכויות על פי האמור בתלושי השכר. התביעות הפרטניות: התובעת 1 - הגב' שירן X: 89. תביעתה של התובעת 1, הגב' X שירן, כוללת את הרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים, שכר עבודה, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, החזר הוצאות נסיעה, דמי אבטלה, נזק ראייתי ועוגמת נפש (סדר הצגת רכיבי התביעה, הוא כסדר הצגתן בכתב התביעה ולעניין זה ראה סעיף 73 לכתב התביעה). ברכיבי התביעה השונים אדון בסדר המופיע לעיל. 90. בתביעה ובתצהירים טענה התובעת 1, כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוזמתה בנסיבות בהן דין ההתפטרות כפיטורים. לעניין זה נטען בסעיף 20 לתצהיר התובעת 1, כי באחד הערבים בימי שישי "היה ערן עצבני מאוד. באותו ערב קרא לי אחד הסועדים .... ולא שמתי לב. כתוצאה מכך ניגש ערן, משך לי חזק באוזן ואמר לי באלו המילים 'את לא רואה ששולחן 5 מסמן לך'."; ובעקבות אירוע זה התפטרה מעבודתה. 91. גם על פי כתב התביעה, הטענה להתפטרות בנסיבות המצוינות בסעיף 20 לתצהיר, לא עלתה בסמוך למועד ההתפטרות. בעדותה בבית הדין לא חזרה התובעת 1 על האירוע המתואר בתצהירה כנימוק להתפטרות. בהקשר זה נשאלה התובעת והשיבה: "זה היה הסוף של השלושה חודשים, ביקשתי לעזוב כי לא עשיתי כסף וגם הכסף שכן קיבלתי היה נזיל והייתי מבזבזת אותו מהר. פניתי לערן לא פעם ולא פעמיים וערן אפילו הציע לי לחסוך עבורי את הכסף כדי שלא אבזבז אותו, כדי שאמשיך לעבוד. אמרתי לו שהכסף הזה לא מספיק לי והוא משך אותי כל פעם. עוד יום, עוד משמרת, אני מבטיח. בגלל האהבה הגדולה שלי לערן נשארתי. בסופו של דבר הם התנהגו אלי בזלזול, הוא היה מאוד עצבני וזה היה מתחת לכל ביקורת. זו הטענה שלי כלפי ערן, מלבד זה שלא שילמו לי את השכר" פרוטוקול מיום 28.1.09 עמ' 35 בסוף עד עמ' 36 למעלה. 92. משספרת התובעת 1 בעדותה כי התפטרה מעבודתה בנתבעת על רקע חוסר שביעות הרצון מתנאי העסקה ומגובה התמורה, אין התובעת 1 זכאית לפיצויי פיטורים בעקבות ההתפטרות והתביעה בעילה זו נדחית. 93. כמפורט לעיל, אין לראות בתמורה ששולמה לתובעת 1 במסגרת עבודתה כמלצרית, כשכר. עוד נמצא, כי התובעת זכאית לשכר בהתאם להיקף העסקה המוצא ביטוי בתלושי השכר. בהתאם לעיל זכאית התובעת לשכר על בסיס האמור באותם תלושי שכר, בסכום של 64,995 ₪ (סיכום נתוני שכר היסוד, שעות שבת ושעות עבודה נוספות, בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובעת 1). 94. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי עם הגשת התביעה נערך לתובעת 1 חשבון סופי על בסיס תלושי השכר של דמי פדיון חופשה ותשלומי הבראה. במקביל להגשת כתב ההגנה, שילמה הנתבעת לתובעת 1 דמי פדיון חופשה וקצובת הבראה, על פי חשבון זה. 95. משלא עלתה טענה בסיכומי התובעת 1 כי הסכומים ששולמו לתובעת כדמי פדיון חופשה וקצובת הבראה על בסיס תלושי השכר, שולמו בחסר - יש לקבל את עמדת הנתבעת ולפיה עם התשלום המצורף לכתב ההגנה, התביעות לדמי פדיון חופשה ולקצובת הבראה - מוצו. בהתאם תביעת התובעת 1 לדמי פדיון חופשה ולקצובת הבראה נדחית. 96. הזכות לתשלום עבור יום החג לעובד שעתי, דוגמת התובעים כאן, קמה באותם מצבים בהם העובד לא עבד ביום החג ועבד ביום שלפני ויום שאחרי יום החג בגינו נתבע התשלום. בענייננו הייתה הנתבעת פעילה בימי החג ומכאן שעל התובעת 1 היה להראות כי בפועל לא עבדה ביום החג בגינו נתבע התשלום. כך גם היה על התובעת 1 להראות, כי עבדה ביום שלפני החג וביום שאחריו, באותם מקרים בהם נתבע תשלום על יום חג. תצהיר התובעת 1 המתייחס לתביעה לתשלום עבור ימי חג, שותק להתקיימות התנאים המקימים את הזכות לתשלום עבור יום חג (אי עבודה בחג ועבודה ביום שלפני ויום אחרי החג). כך גם אין בתצהיר התובעת 1 התייחסות למתכונת העסקה ממנה יוכל בית הדין להסיק כי התובעת עומדת בתנאי הזכאות לתשלום עבור יום החג. לאור האמור התביעה לתשלום דמי חגים נדחית. 97. ההסכם הקיבוצי המסדיר את זכותו של עובד להחזר הוצאות נסיעה אינו מקנה לתובעת 1 את הזכות להחזר עלויות הנסיעה במונית לעבודה ומימנה. על כן דרישה להחזר הוצאות הנסיעה המתייחסת לעלויות הנסיעה במונית - נדחית. אם זאת זכאית התובעת 1 מכוח ההסכם הקיבוצי הנ"ל, להחזר הוצאות נסיעה ועל בסיס עלות הנסיעה בכרטיס החודשי המוזל, נכון למועד הגשת התביעה. בהתאם זכאית התובעת 1 להחזר הוצאות נסיעה על תקופת העבודה שאיננה במחלוקת (23 חודשי עבודה ותעריף נסיעה חודשי מוזל של 140 ₪ לחודש) בסכום של 3,220 ₪. 98. ההליך הנוכחי איננו הפורם המתאים לבירור זכותה של התובעת 1 , לדמי אבטלה בפרט כאשר מכתב דחיה לא צורף - וכפועל יוצא מכך אין לקבוע כי האחריות לדחיית תביעתה של התובעת 1 לדמי אבטלה, רובצת על הנתבעת. אשר על כן התביעה לפיצויי על אובדן הזכות לדמי אבטלה נדחית. 99. במסגרת התביעה לנזק ראייתי טענה התובעת 1, כי ככל שלא יקבל בית הדין את עמדת התובעת 1 למתכונת העסקה שבועית ממוצעת ועל בסיסה יפסוק שכר לתובעת, זכאית התובעת 1 לפיצוי על הנזק שנגרם כתוצאה מאי הדיווח על שעות העבודה בגובה הפרש בין השכר לו זכאית התובעת על בסיס מתכונת העסקה ממוצעת, לבין השכר המקבל ביטוי בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות. גם תביעה זו אין בידי לקבל, משלא הוכיחה התובעת 1 מתכונת העסקה שעל בסיסה ניתן לכמת ולו על דרך של אומדן את הנזק שנגרם כתוצאה מאי מילוי חובת רישום הנוכחות באופן מלא והולם את העסקת התובעת 1 - אשר על כן, התביעה לפיצוי על נזק ראייתי נדחית. 100. על אף ונפסק כי התמורה שקיבלה התובעת מעבודתה איננה בגדר שכר, הסדר שעל פיו נהגו הצדדים במהלך הקשר זכה לשיתוף הפעולה של התובעת 1. על רקע זה ובשעה שפיצוי על עוגמת נפש נפסק בנסיבות חריגות , התביעה בעילה זו נדחית. 101. יוצא מכאן כי על הנתבעת לשלם לתובעת 1 שכר בסך של 64,995 ₪ והחזר הוצאות נסיעה בסך של 3,220 ₪. לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה. התובע 2 - מר אבי אהרוני: 102. תביעת התובע 1, מר אבי אהרוני, כוללת את הרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, שכר עבודה, דמי חגים, החזר הוצאות נסיעה, הפרשי שכר בגין ימי מילואים, נזק ראייתי ועוגמת נפש (סדר הצגת רכיבי התביעה, הוא כסדר הצגתן בכתב התביעה ולעניין זה ראה סעיף 75 לכתב התביעה המתוקן). ברכיבי התביעה השונים אדון בסדר המופיע לעיל. 103. על פי כתב התביעה, יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בפיטורי התובע (ראה: סעיף 8 לכתב התביעה המתוקן). על רקע זה טען התובע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. 104. בעדותו בבית הדין סיפר התובע 2, כי ביולי 2006 הוא הודיע כי אין הוא מוכן להמשיך ולעבוד בנתבעת בתנאים המוצעים לו והוא ביקש להתפטר (ראה: סעיף 18 תצהיר התובע 2, עמ' 29 לפרוטוקול מיום 28.1.09 שם מספר התובע "באתי והתפטרתי ואז הוא הציע לי להיות מנהל משמרת"). לטענת התובע 2 בחודש נובמבר 2006 הוא פוטר על ידי מנהל משמרת בשם אלי. לטענת הפיטורים אין כל עדות תומכת, כך גם לטענת התובע מיד אחרי אותה שיחה במהלכה פוטר, הוא התבקש לחזור לעבודה וסירב. בנסיבות הללו ובשעה שעל העובד הטוען למעשה הפיטורים להוכיח טענתו זו, טענת הפיטורים נדחית והתביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת נדחות יחד איתה. 105. כמפורט לעיל, אין לראות בתמורה ששולמה לתובע 2 במסגרת עבודתו כמלצר - שכר עבודה. עוד נמצא, כי התובע 2 זכאי לשכר בהתאם להיקף העסקה המוצא ביטוי בתלושי השכר. בהתאם זכאי התובע לשכר על פי אותם תלושי שכר (לתקופה בה שימש כמלצר) מיולי 2005 ועד לחודש אוגוסט 2006, בסכום כולל של 47,747 ₪ (סיכום נתוני שכר היסוד ושעות שבת, בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע 2, הסיכום האמור לא כולל תשלום עבור עבודה מיוחדת ששולם לתובע על עבודה של פינוי שולחנות, דהיינו, שלא על פי ההסדר לפיו התמורה משולמת בתשר). 106. תביעת התובע 2 לדמי חגים, נדחית מאותם נימוקים שבפסקה 96 לפסק הדין, על בסיסם נדחתה תביעת התובעת 1 לדמי חגים. 107. כאמור בפסקה הדנה בתביעת התובעת 1 להחזר הוצאות נסיעה, זכאי התובע 2 להחזר הוצאות נסיעה על בסיס עלות הנסיעה בכרטיס חודשי מוזל, בסכום של 1,960 ₪ המתייחסים לחודשי העבודה בהם הועסק בנתבעת כמלצר. 108. התביעה לפיצוי המתייחסת לפגיעה בתובע 2 בשל אי תשלום גמול מילואים בסכום לו הוא זכאי בדין, מתבססת על הטענה כי השכר לו היה זכאי התובע בפועל כמלצר, לא בא לביטוי בדיווחי הנתבעת למוסד לביטוח לאומי (דיווחים המבוססים על תלושי השכר שהנפיקה הנתבעת). משלא הוכיח התובע 2 מתכונת העסקה כמלצר המזכה אותו בשכר העולה על השכר המדווח למוסד לביטוח לאומי - התביעה לפיצוי על אי תשלום גמול המילואים בשל דיווח שגוי של הנתבעת למוסד לביטוח לאומי - נדחית. 109. התביעות לתשלום פיצוי על נזק ראייתי ופיצויים על עוגמת נפש - נדחות מאותם נימוקים שהובאו בעת הדיון ברכיבי תביעה אלה, בתביעתה של התובעת 1. 110. יוצא מכאן כי על הנתבעת לשלם לתובע 2, שכר בסך של 47,747 ₪ והחזר הוצאות נסיעה בסך של 1,960 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. התובעת 3 - הגב' מורין טל: 111. תביעתה של התובעת 3, הגב' מורין טל, כוללת את הרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים, שכר עבודה, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, החזר הוצאות נסיעה, נזק ראייתי ועוגמת נפש. 112. בעדותה סיפרה התובעת 3 כי סיימה לעבוד בנתבעת באוקטובר 2006, בתום תקופת השירות הצבאי; וכבר בנובמבר 2006 טסה לטיול בארה"ב. מהעדות עולה עוד, כי הטיול בארה"ב תוכנן עוד לפני אוגוסט 2006, מועד הוצאת הויזה לארה"ב (ראה: עדות התובעת 3, עמ' 14 לפרוטוקול מיום 18.9.2012, שורות 6-15). 113. כן סיפרה התובעת 3 בעדותה, כי הנסיעה לארה"ב, יצאה לפועל על רקע חוסר שביעות רצונה מהתמורה שקיבלה מעבודתה בנתבעת (לעניין זה סיפרה התובעת 3 בעדותה "... ואם הייתי משתכרת מה שאני צריכה להרוויח, לא הייתי טסה" עמ' 14 לפרוטוקול מיום 18.9.2012, שורה 20). 114. נוכח האמור ומשאין רואים בהתפטרות שהיא על רקע חוסר שביעות הרצון של העובד מגובה התמורה לה הוא זכאי מעבודתו, כהתפטרות שדינה כפיטורים - התביעה לפיצויי פיטורים נדחית. 115. משנפסק כי אין לראות בתמורה שקיבלה התובעת 3 במהלך עבודתה כמלצרית בנתבעת - כשכר עבודה; ומשנפסק עוד כי התובעת 3 זכאית לשכר בהתאם להיקף העסקה המוצא ביטוי בתלושי השכר - זכאית התובעת 3 לשכר, כאמור באותם תלוש שכר (לחודשים אוקטובר עד דצמבר 2004 כולל, חודש ינואר 2005, החודשים אפריל עד ספטמבר 2005 כולל, דצמבר 2005 וינואר עד אוקטובר 2006) בסכום כולל של 47,263 ₪ (סיכום נתוני שכר היסוד ושעות שבת, בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובעת 3). 116. התביעות לדמי הבראה, דמי פדיון חופשה ודמי חגים נדחות מאותם נימוקים שהובאו בדיון ברכיבי תביעה אלה בתביעת התובעת 1. 117. כאמור בפסקה הדנה בתביעת התובעת 1 להחזר הוצאות נסיעה, זכאית התובעת 3 להחזר הוצאות נסיעה על בסיס עלות הנסיעה בכרטיס חודשי מוזל, בסכום של 2,940 ₪ המתייחסים ל- 21 חודשי עבודה במהלך חודשי העבודה הכוללת, בהם הועסקה התובעת 3 כמלצרית בנתבעת בתעריף הנסיעה החודשי המוזל (140 ₪ לחודש). 118. התביעות לנזק ראייתי ועוגמת נפש - נדחות מהנימוקים שהובאו בדיון ברכיבי תביעה אלה, בתביעת התובעת 1. 119. יוצא מכאן כי על הנתבעת לשלם לתובעת 3, שכר בסך של 47,263 ₪ והחזר הוצאות נסיעה בסך של 2,940 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. סוף דבר: 120. מהמקובץ עולה כי אין לראות בתמורה שקיבלו התובעים במהלך תקופת העסקתם כמלצרים בנתבעת - כשכר. בהתאם זכאים התובעים לשכר ולהחזר הוצאות נסיעה על התקופה בה הועסקו בשירות הנתבעת כמלצרים כדלקמן: התובעת 1, הגב' X שירן - שכר בסך של 64,995 ₪; והחזר הוצאות נסיעה בסך של 3,220 ₪. התובע 2, מר אבי אהרוני - שכר בסך של 47,747; והחזר הוצאות נסיעה בסך של 1,960 ₪. התובעת 3, הגב' מורין טל - שכר בסך של 47,263 ₪ והחזר הוצאות נסיעה בסך של 2,940 ₪. 121. משהתקבלו התביעות תשלם הנתבעת לתובעים (יחד) הוצאות בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. 122. הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש. טיפים כהכנסהשאלות משפטיות