רקע: הנתבעת (להלן - החברה), עסקה במועדים הרלוונטיים לתביעה במתן שירותי טיסה פרטיים, כגון טיסות "אמבולנס", הטסת אנשי עסקים לפגישות דחופות וכיו"ב. הנתבע, מר משה X (להלן - X) שימש בתפקיד מנכ"ל החברה. התובע הוא טייס בהכשרתו, יוצא חיל האוויר בצה"ל, ובתקופה הרלוונטית לתביעה שירת בשירות מילואים פעיל. התובע עבד בחברה החל מחודש מרץ 2002 עד שנת 2006. בין הצדדים יש מחלוקת על נסיבות סיום עבודתו, לרבות מועד סיום עבודתו. התובע הועסק בחברה בתפקיד טייס. החל מחודש נובמבר 2003 שימש התובע בתפקיד טייס ראשי. במקביל לעבודתו בחברה, ניהל התובע את המסעדה של אשתו בראש פינה (עדות התובע, ע' 3, ש' 16). תנאי עבודתו של התובע הוסדרו בהסכם מיום 30.12.2001 (להלן - הסכם העבודה). לטענת התובע, החברה הפרה את הוראות הסכם העבודה ולא שילמה לו את מלוא שכר העבודה לו הוא זכאי על פי הסכם העבודה, והוא תובע הפרשי שכר בעד תקופת עבודתו, וכן הפרשים בעד זכויות אחרות (החזר הוצאות, הפרשות לביטוח מנהלים ופדיון חופשה). לטענת החברה, במהלך תקופת העבודה, שונו הוראות הסכם העבודה בהסכמה, תחילה עקב המצב הכלכלי במשק ובהמשך עקב העובדה שהתובע לא קיים את חובותיו על פי הוראות הסכם העבודה בעניין שעות עבודתו. מחלוקת נוספת בין הצדדים סבה על נסיבות סיום קשר העבודה. לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו בחברה, עקב העובדה שהחברה הפסיקה את פעילותה. לטענת החברה, התובע נטש וזנח את עבודתו, ובכך התפטר מעבודתו. סדר הדיון יהיה כמפורט להלן: זכאות התובע להפרשי שכר ולהפרשי זכויות אחרות - בחלק זה נסקור את הוראות הסכם העבודה, נדון בטענת החברה כי הוראות הסכם העבודה שונו בהסכמה, נבחן את טענות הצדדים בנוגע להפרת הסכם העבודה, ונדון בשאלת זכאות התובע להפרשי שכר ולזכויות אחרות. נסיבות סיום קשר העבודה - האם התובע פוטר מעבודתו או התפטר מעבודתו, מועד סיום קשר העבודה וזכויות התובע בקשר לסיום עבודתו. אחריותו האישית של X - האם קיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות או להטלת חבות אישית על X בחיובים שיוטלו על החברה, ככל שיוטלו. העדים: מטעם התובע העיד התובע עצמו. מטעם החברה העידו: X; מר אריאל מאור, שימש כמנהל מבצעים של החברה בתקופה יוני 2003 עד ספטמבר 2005; מר אמנון שביט, שימש כמנהל מבצעים בחברה מספטמבר 2005 עד דצמבר 2006; מר מיכאל (מיכה) מאייר , שימש כטייס בחברה משנת 2000 עד שנת 2006. זכאות התובע להפרשי שכר ולהפרשי זכויות אחרות הוראות הסכם העבודה: כאמור, בין החברה לבין התובע נחתם הסכם עבודה ביום 30.12.2001 (נספח ת/1 לתצהיר התובע). בין היתר, נקבעו בהסכם העבודה הוראות אלה: תקופת ההסכם: התובע התחייב לעבוד בחברה תקופה בת ארבע שנים, מיום 1.2.2002 עד יום 31.1.2006. החברה רשאית לסיים את קשר העבודה בכל עת בהודעה מוקדמת בת 30 יום. שכר: הוסכם כי תשולם לתובע משכורת חודשית, בסך של 4,000$ ברוטו (על בסיס חישוב של 80 שעות מינימום בחודש כמפורט בנספח השכר), ובתום כל שנה יעלה שכרו של התובע ב- 7.5%. בנספח השכר נקבע אופן תחשיב שעת טיסה, תשלום בשיעור של 150% בעד עבודה בשבת, תשלום בעד שעת עבודה מעבר למשרה (50$), וכן התנאים לתשלום הוצאות בעד לינה, נסיעות לשדה התעופה ואש"ל בחו"ל. אין מחלוקת, כי על פי הוראות הסכם העבודה התובע היה אמור לקבל שכר בשיעור של 4,000$ גם אם בפועל יבצע פחות מ- 80 שעות טיסה. עיסוק נוסף: התובע התחייב שלא לעבוד במשך תקופת ההסכם בכל עבודה אחרת, ולא לעסוק בכל עיסוק אחר פרט לעבודתו בחברה. עם זאת, הוסכם כי "העובד יוכל להמשיך לעבוד במסעדה אבל ברור לצדדים כי העבודה בחברה קודמת בכל מקרה". התחייבות התובע לתשלום פיצוי מוסכם: נקבע בהסכם העבודה כי במקרה בו התובע יזום את הפסקת עבודתו בחברה מכל סיבה שהיא, במהלך תקופת ההסכם, לא מפאת מחלה או נסיבות דומות אשר ימנעו מן התובע את היכולת להמשיך לעבוד, הוא יחזיר לחברה את שווי ההשקעה שהושקעה בו לצורך ההכשרה בסך 20,000$. כן הוסכם כי סכום זה יופחת בתום כל שנה מתחילת החוזה ב- 5,000$. בנוסף נקבע כי אין בפיצוי המוסכם כדי לפגוע בזכותה של החברה לתבוע מהתובע פיצוי/שיפוי על נזקים שנגרמו לה עקב הפסקת העבודה. זכאות התובע להפרשי שכר לתקופה יוני 2002 עד יוני 2003: אין מחלוקת כי בתקופה יוני 2002 עד יוני 2003 לא שולם לתובע השכר בשיעור שנקבע בהסכם, אלא שכר בשיעור נמוך יותר, כאשר הופחת מהשכר המוסכם סך של 800$ עד 3,000$ מדי חודש. בתצהירו העיד התובע כי לא הסכים להפחתת השכר, והביע בפני X את מורת רוחו, וX הבהיר לו כי בידו להתפטר אם אינו מסכים לכך. התובע הסביר כי חרף ההפחתות המשיך לעבוד בחברה ולא התפטר משני טעמים: האחד - החשש שאם יתפטר מעבודתו החברה תדרוש ממנו תשלום פיצוי מוסכם בסך של 20,000$ וגם תגיש נגדו תביעה לפיצוי על נזקים שלטענתה הפסקת עבודתו עלולה לגרום לה; השני - התפטרות מעבודה לאחר תקופת העסקה קצרה בחברה הייתה יוצרת לו מוניטין שלילי. X העיד בתצהירו כי בשל המשבר הכלכלי החמור שנבע, בין היתר, מהבעיות שהתגלעו בתקופה שקדמה למלחמת המפרץ השנייה ובמהלכה, הוסכם בין החברה לבין כל עובדיה לרבות התובע, כי החל מחודש יוני 2002 תחול הפחתה בשכר העובדים. הפחתה זו נעשתה כדי למנוע פיטורי עובדים, והתובע הסכים להפחתת שכרו. התובע גם לא פנה אליו בעניין זה במהלך תקופת עבודתו. על יסוד התרשמותנו מהעדויות ומכלל חומר הראיות אנו קובעים כי התובע אינו זכאי להפרשי שכר בעד התקופה יוני 2002 עד יוני 2003. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן. התובע טוען כי לא הסכים להפחתה בשכרו. אולם, הן מעדותו והן מהתנהגותו בזמן אמת עולה כי הסכים להפחתת שכרו. ברור, כי התובע לא היה מרוצה מהפחתת שכרו. אולם, כאשר היה עליו לבחור בין המשך עבודה בחברה בשכר מופחת לבין התפטרות בחר להמשיך לעבוד בחברה, ובלשונו "במדינת ישראל יש שתי חברות תעופה, ואין שפע של אפשרויות. הטייס שהתפטר הלך לעבוד בחו"ל בטח בתקופת השפל שאת מדברת. ... זו הברירה היחידה שהייתה לי. יכולתי להיות מובטל או לקוות שהחברה תעמוד על הרגליים" (ע' 6, ש' 1 - 6). כלומר, התובע העדיף שלא להתפטר, מתוך תקווה שמצב החברה ישתפר בעתיד, כפי שאכן קרה, שכן בחודש יולי 2003 שבה החברה לשלם לו שכר בסך של 4,000$. גם חששו של התובע שהתפטרותו תיצור לו מוניטין שלילי, שהיה לגרסתו שיקול בהחלטתו שלא להתפטר, אינו שולל את תוקפה של הסכמתו להפחתה בשכרו. אנו דוחים את טענתו של התובע כי לא התפטר מעבודתו בשל החשש שהחברה תפעיל נגדו את ההוראה בהסכם העבודה המחייבת אותו לשלם פיצוי מוסכם בסך של 20,000$. הן מתצהירו של התובע והן מעדותו עלה כי הובהר לתובע כי אם אינו מסכים להפחתה בשכרו, הוא רשאי להתפטר מעבודתו בחברה, והוא לא יידרש לשלם את הפיצוי המוסכם (ע' 10, ש' 3; ש' 11 - 14). לכך יש להוסיף גם את נתוניו האישיים של התובע - טייס, בעל השכלה אקדמית (גם אם לא סיים את התואר), ומנהל עסק (מסעדה) שבו הועסקו 40 עובדים (ע' 2, ש' 19; ע' 3, ש' 14 - 17). אנו סבורים, שאילו שקל התובע להתפטר עקב שינוי תנאי שכרו, היה פונה לייעוץ משפטי ומברר את זכויותיו, והיה מקבל ייעוץ שאם החברה יוצרת הרעה בתנאי עבודתו הוא רשאי להתפטר מעבודתו. עוד נוסיף כי X בתצהירו ובעדותו הבהיר כי גם לחברה היה ברור שהתובע רשאי להתפטר ללא תשלום הפיצוי המוסכם לנוכח ההפחתה בשכרו (סעיף 4.5 לתצהיר X; עדות X, ע' 45, ש' 20; ע' 46, ש' 15; ע' 48, ש' 6 - 24). הטענה כי התובע נמנע להתפטר מעבודתו בשל סעיף הגבלת עיסוק בהסכם העבודה הועלתה לראשונה בסיכומים ומהווה הרחבת חזית, ודי בטעם זה על מנת לדחותה. גם מהתנהגותו של התובע ניתן ללמוד על הסכמתו להפחתת השכר. התובע המשיך לעבוד בחברה במשך שנה בשכר המופחת, וכן המשיך לעבוד לאחר מכן פרק זמן בן למעלה משלוש שנים, ללא שהגיש תביעה בעניין הפחתת שכרו בתקופה יוני 2002 עד יוני 2003. בהתאם לפסיקה, העובדה שהתובע המשיך בעבודתו ולא הגיש תביעה לתשלום הפרשי השכר המגיעים לו, לגרסתו, מהווה הסכמה בהתנהגות לשינוי תנאי העבודה ע"ע [(ארצי) 498/09 אקים ישראל (ע"ר) - אילנה טלקר (29.12.2011); דב"ע (ארצי) נד/86 - 3 יוחנן גולן - אי.אל.די בע"מ, פד"ע כ"ז, עמ' 270]. בהקשר זה יודגש, כי התובע גם לא הציג פנייה לחברה בעניין הפחתת שכרו בתקופה יוני 2002 עד יוני 2003, ואף לאחר מכן, עד למועד סיום עבודתו. זאת, למרות שפנה לחברה בנושאים שונים בקשר לשכרו. הטענה כי פנה לX בעניין זה הועלתה בעלמא, ללא שנתמכה בראייה כלשהי, ואנו דוחים אותה. כפי שעולה במפורש מעדותו של התובע, הפחתת השכר בוצעה בתקופת שפל בעסקיה של החברה ובלשונו - "ראינו שאין טיסות" (ע' 5, ש' 19 - 20) ובתקופת שפל בעסקי התעופה בכלל (ע' 6, ש' 1 - 3). בהקשר זה יש לציין כי שכרו של התובע נקבע על בסיס תחשיב של עבודה בהיקף של 80 שעות טיסה, וכעולה מעדותו שלפיה לא היו טיסות, הוא עבד בהיקף קטן יותר בתקופה זו, כך שאין מדובר במצב בו שולם לו שכר מופחת בעד אותו היקף עבודה, והוא יכול היה לעסוק בעיסוקיו האחרים במסעדה בתקופה זו. כמו כן, בחודש יולי 2003, שבה החברה לשלם את השכר בהתאם להסכם העבודה. מכאן, שאין מדובר במצב בו החברה פעלה בחוסר תום לב או ניצלה את מצוקתו של התובע. כידוע, לא פעם נאלצים עובדים להסכים להרעת תנאי עבודתם, כאשר המעסיק נקלע לקשיים. ככל שמדובר במצב בו המעסיק נתון בקשיים, ואינו משתמש בנימוק זה בחוסר תום לב על מנת להרע את תנאי עבודתם של העובדים, או אינו מנצל לרעה אבטלה השוררת במשק, יש ליתן תוקף להסכמה זו, בכפוף לשמירת זכויות העובדים מכוח חוקי המגן. שלילה בדיעבד של תוקף הסכמת העובדים לשינוי תנאי עבודתם בנסיבות כאלה מהווה פגיעה בלתי הוגנת במעסיק, אשר כלכל את צעדיו והמשיך להעסיק את העובדים בהסתמך על הסכמתם. התובע טען בסיכומיו כי X תירץ את הפחתת השכר במלחמת המפרץ השנייה, אולם אין התאמה בין המועדים בהם הופחת השכר לבין המועד בו פרצה מלחמת המפרץ השנייה. כן הצביע התובע על כך ששיעור ההפחתה לא היה קבוע. עוד טען התובע כי על פי הסכם העבודה (סעיף 1.2) "כל שינוי או תוספת להסכם זה לא יהיה להם תוקף אלא אם נערכו בכתב ובחתימת הצדדים", ולא נערך מסמך בכתב בנוגע להפחתת השכר מחודש יוני 2002 עד יוני 2003. אין בטענות אלה כדי לשנות את המסקנה אליה הגענו. ראשית, כאמור לעיל, התובע אישר בעדותו כי הפחתת השכר נעשתה בתקופה בה עסקי החברה היו בשפל, ולא היו טיסות. לטעמנו, אין חשיבות לסיבה לירידה בפעילותה של החברה. שנית, אין משמעות לכך ששיעור ההפחתה לא היה קבוע. כאמור, התובע הסכים להפחתת השכר, כשיעורה כפי שהיה מעת לעת. שלישית, משהגענו למסקנה חד משמעית כי התובע הסכים להפחתת שכרו בתקופה זו, אנו סבורים כי יש להסכמה זו תוקף גם אם לא עוגנה במסמך בכתב. לדעתנו, טענתו של התובע כי בשל העובדה שלא נערך מסמך בכתב אין תוקף להסכמה נגועה בחוסר תום לב, וכמו כן כמוסבר לעיל החברה הסתמכה על הסכמתו של התובע להפחתת השכר. לעניין זה יש לציין שבפסיקה נקבע כי גם כאשר דרישת הכתב מעוגנת בחוק, להבדיל מהסכם בין הצדדים, יהיו מקרים בהם בשל עקרון תום הלב והסתמכות הצד שפעל על יסוד ההסכמה שלא עוגנה בכתב, לא ניתן יהיה להסתמך על היעדר כתב בטענה שאין תוקף להסכמה [דב"ע (ארצי) 3-237/97 עזרא שמואלי - רשות השידור פד"ע לו 577 (2001) והאסמכתאות שם]. טענת התובע כי הוסכם בינו לבין X כי ישולמו לו הסכומים שהופחתו משכרו בתקופה יוני 2002 עד יוני 2003 לא הוכחה. התובע אישר בעדותו בחקירה נגדית כי לא נחתם עמו שום הסכם ולא היה שום סיכום לפיו יושבו לו הפחתות השכר (ע' 6, ש' 10), וכאמור אף לא הוכח כי התובע פנה לX בעניין זה. כללו של דבר: אנו דוחים את טענות התובע כי הוא זכאי להפרשי שכר בעד התקופה יוני 2002 עד יוני 2003. אנו קובעים כי התובע הסכים להפחתת שכרו בתקופה זו, כאשר עמדה בפניו האפשרות להתפטר מעבודתו, והוא בחר להמשיך לעבוד בשכר המופחת. הסכמה זו של התובע מחייבת אותו, וניסיונו להתנער ממנה כעבור ארבע שנים, לאחר שסיים עבודתו, מהווה התנהגות הנגועה בחוסר תום לב. זכאות התובע להפרשי שכר לתקופה ינואר 2004 עד נובמבר 2004: התובע העיד בתצהירו כי החל מחודש ינואר 2004 בוצעו ניכויים שונים משכרו, בטענה שהתנהלותו גורמת לחברה להפסדים המקוזזים משכרו. כן טען התובע כי לא הסכים לניכויים אלה. מר X העיד בתצהירו כי למרות התחייבותו של התובע בהסכם העבודה לבצע 80 שעות טיסה בחודש, הוא נמנע מלבצע טיסות רבות שהיה אמור לבצע, ולעתים העביר את טיסותיו לאחרים, באופן שפגע בסדרי העבודה של החברה וגרם לה להוצאות רבות. עוד העיד כי הוסכם עם התובע שבגין כל טיסה שהתובע אמור לבצע והוא לא ביצע אותה, אם לא ישלים את מכסת שעות המינימום שעליו לבצע, תנכה החברה משכרו את שכרו של הטייס שהחליף אותו בביצוע הטיסה. התובע הכחיש את טענת החברה כי סירב לבצע טיסות, וטען כי באותם מקרים בהם סירב לבצע טיסות סירובו נבע מהקפדה על כללי הבטיחות, שכן לעתים נקרא לבצע טיסה כאשר לא היה כשיר לבצע טיסה, עקב כך שזמן קצר קודם לכן סיים טיסה אחרת, או שהיה במצב בו לא היה כשיר לטיסה מסיבות אחרות - שתיית אלכוהול, שינה מועטה לפני הקריאה ועוד. התובע הדגיש כי הטיסות שבוצעו בחברה היו ברמת מורכבות גבוהה ביותר, שכן הן בוצעו בהזנקה, ליעדים בינלאומיים בלתי מוכרים ולא פשוטים, בתנאי מזג אוויר קשים, כאשר הקריאות לביצוע טיסות הגיעו בסמוך למועדן. במקרים אלה, גם בתוקף תפקידו כטייס ראשי, בדק מי מטייסי החברה היה כשיר לביצוע הטיסות, ואין מדובר בביצוע הטיסה במקומו, אלא בשיבוץ הטייס הכשיר לביצוע אותה משימה. לאחר בחינת העדויות והראיות אנו קובעים לעניין הפרשי השכר לתקופה ינואר 2004 עד נובמבר 2004 כמפורט להלן. אכן, על פי הסכם העבודה, התובע היה זכאי לתשלום מלוא שכרו גם אם לא ביצע 80 שעות טיסה בחודש. למותר לציין, כי החברה לא הייתה רשאית לדרוש מהתובע לטוס בניגוד לכללי הבטיחות בטיסה. יחד עם זאת, כפי שאישר גם התובע בעדותו, הוא התחייב כי ככל שיהיה צורך יעבוד 80 שעות, וזה היה בסיס המשרה המוסכם (ע' 7, ש' 26 - 27). כמו כן, התחייב התובע בהסכם העבודה "להקדיש את כל מרצו וכשרונו על מנת למלא את תפקידיו בחברה על הצד הטוב ביותר", ושלא לעסוק בעיסוק אחר. גם ההסכמה שימשיך לעבוד במסעדה ניתנה בכפוף לכך ש"העבודה בחברה קודמת בכל מקרה". בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שעיסוקה של החברה הוא בביצוע טיסות פרטיות, אשר התראה עליהן יכולה להינתן זמן קצר לפני הטיסה, אנו סבורים כי גם אם התובע לא היה חייב להגביל את אורח חייו (שתיית אלכוהול, שעות שינה וכו') כך שיהיה כשיר לטיסה 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, הרי שככלל היה עליו להיות זמין לביצוע טיסות גם בהתראה קצרה, ולבצע טיסות בהיקף סביר יחסית למספר השעות בעדן שולם לו שכר. כפי העולה מחומר הראיות, התובע הפר התחייבות זו, ועבד בהיקף נמוך משמעותית מ- 80 שעות בחודש (כמפורט בסעיף 10.8 לתצהירו של X). לא שוכנענו מעדותו ומתצהירו של התובע כי נתונים אלה אינם נכונים. נציין, כי בחקירתו הנגדית טען התובע כי היו חודשים בהם ביצע אף 90 שעות טיסה, אולם לא הצליח להצביע על חודש אחד בו ביצע כמות כזו של שעות טיסה (ע' 8, ש' 8). יתר על כן, התובע הודה כי במרבית חודשי העסקתו לא צבר 80 שעות לתשלום, וכי היו טיסות רבות מאד בהן לא השתתף (ע' 8, ש' 9 - 16). גם הטענה של התובע כי סירב לבצע טיסות בשל כללי הבטיחות לא הוכחה. בעוד שבתצהירו פירט מועדים בהם לכאורה נדרש לטוס בניגוד לכללי הבטיחות, הרי שבחקירתו הנגדית עת עומת עם לוח הטיסות באותם מועדים (5.1.2004 ו- 18.4.2004) טען כי כפי הנראה נפלה "טעות בתאריך" בתצהירו (ע' 18, ש' 18; ע' 19, ש' 1). עם זאת, התובע לא הצביע על מועד אחר בו נדרש לבצע טיסות בניגוד לכללי הבטיחות. עוד יש לציין כי על פי עדותו של מר אריאל מאור, המהימנה עלינו, אשר עבד בחברה בתקופה הרלוונטית בתפקיד מנהל מבצעים, היו מקרים בהם התובע הגיב לפניות אליו בקשר לטיסות מאוחר מכדי לשבצו לטיסה, וככלל היה מעוניין לטוס פחות מהטייסים האחרים (סעיפים 4 - 8 לתצהירו; ע' 40, ש' 8 - 9, ש' 23 - 24). לנוכח העובדה שהתובע הפר את התחייבותו על פי הסכם העבודה, אנו סבורים כי עקרונית החברה הייתה רשאית להפחית משכרו את השכר בעד שעות טיסה אותן היה על התובע לבצע אולם הוא לא ביצע אותן. אולם, למרות ההצדקה העקרונית להפחתת שכרו של התובע בתקופה זו, אנו סבורים כי יש לקבל את תביעתו של התובע להפרשי שכר לתקופה ינואר 2004 עד נובמבר 2004, לנוכח העובדה שהחברה לא הוכיחה את הסכומים אותם הייתה רשאית להפחית משכרו של התובע בתקופה זו על פי גרסתה שלה. מר X העיד בתצהירו (סעיף 10.6) כי הוסכם עם התובע שמשכרו יופחת שכרו של הטייס אשר החליף את התובע בביצוע הטיסה אותה היה אמור התובע לבצע ולא ביצע. מכאן, כי על החברה היה להוכיח את הטיסות שהתובע לא ביצע והיה אמור לבצע, וכן את שכרו של הטייס שהחליף את התובע. אולם, בתצהיר העדות מטעם X לא ניתן פירוט טיסות אלא פירוט מספר שעות בהן התובע לא עבד בכל חודש (כאשר על פי הנטען בעד חלקן שולם שכר). כמו כן, למרות שנטען כי הסכום שנוכה הוא "כנגד חשבונית של טייסים אחרים שעבדו כקבלני משנה" לא הוצגה ראייה כלשהי להוכחת עצם עבודתם של טייסים אחרים ושיעור שכרם של הטייסים שהחליפו על פי הנטען את התובע. לאור האמור, אנו מחייבים את החברה לשלם לתובע את הסכומים שהופחתו משכרו בחודשים ינואר 2004 עד נובמבר 2004. זאת, למעט בחודשים בהם הפחתת השכר נבעה מהיעדרות עקב מחלה, כאשר שולמו לתובע דמי מחלה בשיעור הקבוע בחוק, אשר בתקופה זו היה נמוך משעור השכר המלא. להלן, נפרט את הסכומים המגיעים לתובע בגין הפרשי שכר. ינואר 2004 - כפי שעולה מתלוש השכר, הניכוי בחודש זה הוא בגין תקופת מחלה, כאשר שולמו לתובע דמי מחלה לפי החוק, ולכן אין מקום לחייב את החברה בהשבת הניכוי. אפריל 2004 - סך של 5,198.4 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2004 עד למועד התשלום בפועל. מאי 2004 - כפי שעולה מתלוש השכר, הניכוי בחודש זה הוא בגין תקופת מחלה, כאשר שולמו לתובע דמי מחלה לפי החוק, ולכן אין מקום לחייב את החברה בהשבת הניכוי. יוני 2004 - סך של 2,078.55 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2004 עד למועד התשלום בפועל. יולי 2004 - סך של 5,241.60 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.2004 עד למועד התשלום בפועל. אוגוסט 2004 - סך של 11,275 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2004. ספטמבר 2004 - סך של 6,154.8 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.2004. אוקטובר 2004 - סך של 6,910.8 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2004. נובמבר 2004 - סך של 5,035.8 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2004. נציין, כי בתלוש השכר בחודש נובמבר 2004 מופיע תשלום בונוס בסך של 1,896.60 ₪. בהעדר ראייה למהות התשלום והסיבה לתשלום, אין בידינו לקבל את טענת החברה כי תשלום זה מהווה החזר הפחתה משכרו של התובע. אנו דוחים גם את הטענה כי החברה זכאית להחזר הסכומים ששילמה לתובע בגין שירות מילואים, דהיינו את תגמולי המילואים שהעביר לה המוסד לביטוח לאומי. כעולה מתלושי השכר, הייתה הסכמה בין החברה לבין התובע כי תגמולי המילואים מהמוסד לביטוח לאומי משולמים לתובע, והחברה אינה יכולה להתנער מהסכמה זו, בשל העובדה שהתובע הגיש נגדה תביעה. כללו של דבר: למרות ההצדקה העקרונית להפחתה משכרו של התובע, בשל העדר הוכחה של הסכומים שהחברה הייתה רשאית להפחית משכרו של התובע על פי ההסכמה הנטענת בינה לבין התובע, התביעה להפרשי שכר בעד התקופה ינואר 2004 עד נובמבר 2004 מתקבלת חלקית, כמפורט לעיל. זכאות התובע להפרשי שכר לתקופה מחודש דצמבר 2004 עד חודש יוני 2006: אין מחלוקת כי התובע והחברה חתמו על מסמך שכותרתו "נספח להסכם" (נספח ב' לתצהיר X), שזו לשונו: "בהתאם לשיחות ובקשתך לשינוי ההסכם שנחתם ב - 30.12.2001 מוסכם בזאת כי החל מ- 12.04 יעמוד סעיף 7.2.1.1 על 1200$ (על פי חישוב של 20 שעות טיסה מינימום) וכל שעה נוספת מעבר ל- 20 השעות תחושב לפי 75$ לשעת טיסה במונחי ברוטו. כל שאר סעיפי החוזה ללא שינוי". התובע אישר הן בתצהירו והן בעדותו כי חתם על מסמך זה. בתצהירו, טען כי חתם על המסמך כפי שביקש ממנו X והמשיך בעבודתו לנוכח איומיו של X כי יהיה עליו לשלם לחברה קנסות לפי הסכם העבודה, וכי תוגש נגדו תביעה בגין נזקים שתגרום הפסקת העבודה לחברה. אין בידינו לקבל גרסה זו של התובע. כאמור, התובע אישר בעדותו כי חתם על המסמך, כאשר "האופציה הייתה לעזוב את החברה ולחפש עבודה שלא הייתה קיימת" (ע' 9, ש' 6). מכאן, שהתובע שקל את צעדיו, והחליט כי הוא מעדיף להישאר לעבוד בחברה בהסדר החדש על פני התפטרות. לנוכח העובדה שהתובע עבד בהיקף נמוך בהרבה מהיקף של 80 שעות לו התחייב על פי הסכם העבודה, ונמנע ללא הצדקה מלבצע טיסות, דרישתה של החברה לשנות את מתכונת תשלום השכר הייתה לגיטימית. זאת ועוד. במקביל להפחתת השכר הקבוע, הועלה השכר לשעת טיסה במסגרת המשרה מ- 50$ לשעה ל- 60$ לשעה, והשכר לשעת טיסה מעבר למשרה הועלה מ- 50$ ל- 75$. מכאן, שבצד הפחתת השכר הגלובלי ששולם לתובע, שולם לתובע שכר גבוה יותר בעד כל שעת עבודה במסגרת המשרה החלקית, וכן שכר גבוה משמעותית בעד שעות טיסה שמעבר להיקף המשרה המוסכם. מכאן, שהתובע היה יכול להגיע לשיעור השכר על פי הסכם העבודה - 4,000$ - בביצוע של כ- 57 שעות טיסה בחודש במקום בביצוע 80 שעות טיסה. מהטעמים המפורטים בסעיף 17 לעיל, אנו דוחים את הטענה כי התובע חתם על המסמך והמשיך לעבוד בחברה בשל חששו כי החברה תתבע ממנו את תשלום הפיצוי המוסכם בסך של 20,000$. בהקשר זה יש לציין כי גרסת התובע בתצהירו כי X איים עליו נסתרה לחלוטין בחקירתו הנגדית, עת העיד כי לא דובר על תשלום הפיצוי המוסכם בעת ששכרו הופחת (ע' 10, ש' 3, ש' 14). כמו כן, כאמור לעיל, מעדותו עולה כי החליט להישאר בעבודה בחברה לנוכח העובדה שסבר כי לא ימצא עבודה אחרת, ולא בשל חששו מכך שתוגש נגדו תביעה. התנהגותו של התובע, המשך עבודה בחברה, ובמיוחד המשך עבודה בחברה גם לאחר שתמה תקופת ההתחייבות בת ארבע שנים על פי הסכם העבודה, מעידה גם כן על הסכמתו לשינוי תנאי ההעסקה. על הסכמה זו ניתן ללמוד גם ממכתבו לחברה (נספח ד' לתצהיר X) בו נתבעו הפרשי שכר המגיעים לו, ולא נטען כי הוא זכאי לשכר בסך של 4,000$ לחודש או לשכר על בסיס 80 שעות עבודה בחודש. אנו סבורים, כי ניסיונו של התובע להתנער מהסכמה זו, כאשר בכתב התביעה "העלים" התובע לחלוטין את המסמך "נספח להסכם" ולא ציין את דבר קיומו, מהוה התנהגות הנגועה בחוסר תום לב. כללו של דבר: החל מחודש דצמבר 2004 שונה הסכם העבודה בין התובע לבין החברה, והוסכם כי שכרו יעמוד על סך של 1,200$ על בסיס 20 שעות טיסה מינימום, וכי בעד כל שעת טיסה נוספת ישולם לו שכר בסך של 75$ לשעה. יש לדחות את טענתו של התובע כי הסכמה זו אינה מחייבת אותו, וניסיונו להתנער מהסכמה זו מהווה התנהגות הנגועה בחוסר תום לב. התובע הפחית את היקף עבודתו במהלך שנת 2006: כפי העולה מהעדויות ומחומר הראיות, מאז ראשית שנת 2006 הפחית התובע במידה משמעותית את היקף עבודתו. על כך ניתן ללמוד מעדותו של מר מיכאל מאייר, אשר העיד כי "ככל שהתארך הזמן הוא פחות ופחות טס" (ע' 31, ש' 26 - 37), וכי לעתים קרובות התובע סירב לטוס, במיוחד עת היה מדובר בטיסות קצרות (ע' 32, ש' 4 - 22). גם מעדותו של מר אמנון שביט עולה כי היה קשה ליצור קשר עם התובע, וכי במקרים רבים היה עונה לאחר שהטיסה יצאה (ע' 29, ש' 16 - 20). בהקשר זה יש לציין כי התובע אישר בתצהירו כי במהלך תקופת עבודתו התגורר מחצית מזמנו בראש פינה, וכי החל מחודש אפריל 2006 עבר להתגורר באופן מלא בראש פינה. על פי העדויות כאשר היה מדובר בטיסה קצרה לא היה כדאי לו לנסוע מצפון הארץ לשדה דב או לנתב"ג כדי לבצע את הטיסה (עדות מאייר, ע' 32 , ש' 7 - 8, ש' 20; עדות מאור, ע' 40, ש' 23 - 24). גם ממכתבו של התובע (נספח ד' לתצהיר X) בו כתב כי "גם כך כל טיסה שאני מגיע אליה עולה לי 400 - 1000 ₪ על נסיעות ובתי מלון" עולה כי לגישתו של התובע חלק מהטיסות לא היו כדאיות לו מבחינה כלכלית. גם התובע אישר בעדותו כי בסוף תקופת עבודתו בחברה לא היה מעוניין לבצע טיסות, יחסית לטייסים אחרים, עת העיד כי "יש אנשים שיותר רוצים לעבוד כי זו הפרנסה שלהם" (ע' 15, ש' 12) וכן "זה לא מספיק כדי להילחם על כל טיסה וטיסה מול טייסים אחרים" (ע' 15, ש' 14). אנו סבורים, כי לא זו בלבד שהתובע "לא נלחם" לבצע טיסות, אלא כאמור לא היה מעוניין לבצע טיסות, והוא צמצם את היקף עבודתו הן בכך שלא ענה לפניות החברה והן בכך שסירב לבצע טיסות. כפי שהעיד מר אמנון שביט, לבקשת X הוא ניהל רישום על התנהלות התובע החל מחודש אפריל 2006. על פי עדותו של X, סיכום האירועים צורף כנספח ט' לתצהירו של X. רישום זה מהימן עלינו, ואנו קובעים כי הוא משקף את התנהלותו של התובע. כפי העולה מהרישום, במקרים רבים התובע לא ענה לפניות אליו או סירב לבצע טיסות. על פי אישור צה"ל (מוצג ת/1) התובע שירת במילואים בחודש יוני 2006 יומיים בלבד - 6.6.2006 ו- 27.6.2006. על פי נספח ט' לתצהיר X התובע ביצע בחודש יוני 2006 שתי טיסות בלבד, ולא היה זמין לביצוע טיסות נוספות, שמועדן לא חפף את ימי המילואים של התובע. גם התובע אישר בעדותו כי ביצע שתי טיסות בלבד בחודש יוני 2006 (ע' 15, ש' 9 - 12).בהקשר זה נציין כי כעולה מנספח י' לתצהיר X רוב הטיסות שביצעה החברה בחודש יוני 2006 היו לפני יום 25.6.2006, מועד חטיפתו של גלעד שליט, שממנו לגרסת התובע היה עסוק בטיסות בקשר לאירוע. הפגישה ביום 5.7.2006 וסיכום הדברים ממועד זה: אין מחלוקת כי ביום 5.7.2006 התקיימה פגישה בין X, בנו של X והתובע (עדות התובע, ע' 10, ש' 16 - 19). לגרסת X, בפגישה זו הגיע לסיכום עם התובע כמפורט להלן: התובע לא יהיה מחויב ל- 20 שעות טיסה בחודש, ויקבל שכר אך ורק עבור טיסות שיבצע בפועל; התובע יגיש דו"ח מדויק על טענותיו על חוסר תשלום עבור טיסות שביצע בחודשים אפריל 2006 עד יוני 2006; התובע יקבל במשכורת חודש יולי 2006 החזר על תשלומי המילואים; התובע יוציא לחברה מכתב על אובדן המעטפה בסך של 1,200$; דו"ח הוצאות והאש"ל שהוגש ביום 15.6.2006 ישולם במשכורת חודש יולי 2006. X העיד כי השינוי נעשה לבקשת התובע, אשר לא היה מעוניין בהמשך המחויבות ל- 20 שעות טיסה בחודש, וביקש לקבל שכר רק על יסוד הטיסות בפועל. הסיכום הועלה על הכתב בנספח ג' לתצהיר X, וצורף לתלוש השכר של חודש יולי 2006. התובע לא חתם על הסיכום, לנוכח העובדה שמחודש יולי 2006 ניתק את קשריו עם החברה, והיום בו התקיימה הפגישה היה היום האחרון בו היה לX קשר עמו. התובע טען כי הפגישה סבה על טענות שלו על אי תשלום ימי מילואים וטענות נוספות (ע' 11, ש' 7 - 10). עם זאת, התובע אישר כי קיבל הוראה כי יקבל שכר על שעות טיסה בפועל וטען כי "לא היה על זה דיון נאלצתי לקבל אותו" (ע' 11, ש' 14). בכל הנוגע לסיכום הדברים מיום 5.7.2006 אנו מקבלים את גרסתו של X, לפיה התובע הסכים שוב לשינוי תנאי העסקתו. התובע ניסה להתכחש להסכמתו בניסוחים שונים, כגון "לא היה על זה דיון נאלצתי לקבל אותו" (ע' 11 , ש' 14) או "מתעסקים פה במלים והמהות פה היא הרבה יותר חשובה. המהות היא שלא היה על זה דיון ונאמר לי שאלה תנאי העסקה שלך ולא היה על זה דיון" (ע' 16, ש' 5 - 7). כאמור בהרחבה לעיל, אנו סבורים, כי התובע אינו יכול ליצור מצג כאילו הוא מסכים לשינוי תנאי העסקתו, ולהתנער מאותה הסכמה בדיעבד, זמן רב לאחר מכן, בעת הגשת תביעתו, למעלה משנה לאחר סיום עבודתו. בהקשר זה יש להדגיש כי בחודש יולי 2006 חלפו למעלה מארבע שנים מתחילת העסקתו של התובע בחברה, כך שהוא גם לא יכול להעלות את הטענה (אותה דחינו) כי לא התפטר מעבודתו בחברה בשל החשש כי החברה תדרוש ממנו לשלם את הפיצוי המוסכם בסך של 20,000$, שכן לפי חוזה העבודה סכום זה יופחת בתום כל שנה מתחילת החוזה ב-5,000$. לאור האמור, אנו קובעים כי סוכם עם התובע שהחל מחודש יולי 2006 ישולם לו שכר על בסיס ביצוע שעות טיסה בפועל. זכאות התובע להפרשי שכר לחודשים דצמבר 2005, אפריל 2006, מאי 2006 ויוני 2006: כאמור, על פי המוסכם בין התובע לבין החברה, התובע היה זכאי לשכר קבוע בסך של 1,200$ בתקופה דצמבר 2004 עד יוני 2006. למרות האמור, בחודשים דצמבר 2005, אפריל 2006, מאי 2006 ויוני 2006 הופחת שכרו של התובע, ולא שולם לו שכר בסך של 1,200$ לחודש. להלן, נתייחס לכל חודש. חודש דצמבר 2005: בחודש דצמבר 2005 הופחת שכרו של התובע בסך של 2,000$ בגין טיסה לירדן. על פי הנטען בתצהירו של X, צוות טיסה שהיה אמור לבצע טיסה לעמאן בירדן בבוקר הוקפץ לבצע טיסת אמבולנס ערב קודם, וזאת עקב סירובו של התובע לבצע את טיסת האמבולנס או את הטיסה בבוקר לעמאן. כתוצאה מכך, נאלצה החברה להחזיר את המטוס מעמאן לצורך החלפת קברניט עקב חריגה בזמני תפקיד, ובכך ביצעה טיסה מיותרת לעמאן. בגין הטיסה המיותרת הופחת משכרו של התובע סך של 2,000$. מר X טען כי הפחתת השכר הייתה בהסכמת התובע, אולם ממכתב התובע (העמוד השני בנספח ד' לתצהירו של X) עולה כי הפחתה זו לא הייתה מוסכמת על התובע. כפי העולה מתלוש השכר של התובע, בחודש דצמבר 2005 ביצע התובע את מכסת השעות המינימאלית לה התחייב (20 שעות) ולכן אין מדובר במקרה של סירוב לבצע טיסה ואי השלמת מכסת השעות המינימאלית. החברה לא הוכיחה את טענתה כי התובע היה חייב לבצע את הטיסה לירדן, ואף לא הוכיחה את סכום הנזק הנטען. לפיכך, התובע זכאי לתשלום הסכום שקוזז משכרו, בסך של 9,200 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2006 עד למועד התשלום בפועל. חודש אפריל 2006: בחודש אפריל 2006 הופחת משכרו של התובע סך של 864 ₪. על פי נספח ט' לתצהירו של X התובע סירב לבצע טיסות בימים 8.4.2006, 9.4.2006 ו- 11.4.2006, וכן לא נענה להודעות שהושארו לו בנוגע לטיסות בימים 25.4.2006 ו- 30.4.2006. התובע לא הציג כל גרסה בנוגע לסירובו לבצע טיסות במועדים אלה. לפיכך, התובע אינו זכאי להחזר הסכום שהופחת משכרו בחודש אפריל 2006. חודש מאי 2006: משכרו של התובע הופחת סך של 2,522 ₪. על פי הכיתוב בתלוש השכר ההפחתה היא בגין סירובו של התובע לטיסות ביום 4.5.2006, 11.5.2006 ו- 27.5.2006. על פי נספח ט' לתצהירו של X, התובע לא ענה לטלפון בהתייחס לטיסות אלה. התובע לא הציג כל גרסה בעניין אי התייצבותו לטיסות בחודש מאי 2006. לפיכך, התובע אינו זכאי להחזר הסכום שהופחת משכרו בחודש מאי 2006. חודש יוני 2006: בחודש יוני 2006 שולם לתובע שכר בסך של 444$ בלבד. על פי נספח ט' לתצהירו של X התובע ביצע בחודש יוני 2006 שתי טיסות בלבד, סירב לבצע שתי טיסות (ביום 4.6.2006 וביום 15.6.2006) וכן לא ענה לפניות רבות. התובע לא הציג כל גרסה בעניין סירובו לבצע טיסות בחודש יוני 2006. לפיכך, התובע אינו זכאי להחזר הסכום שהופחת משכרו בחודש יוני 2006. זכאות התובע לתוספת שכר בשיעור של 7.5%: התובע טען כי החברה הפרה את הוראת ההסכם להעלות את שכרו בשיעור של 7.5% מדי שנה, התחייבות שעוגנה בסעיף 7.2.1.1 להסכם העבודה. אנו דוחים תביעה זו של התובע מנימוקים אלה: כאמור לעיל, קבענו כי הייתה הסכמה בין התובע לבין החברה על הפחתת שכרו לתקופה יוני 2002 עד יוני 2003. לפיכך, התובע לא היה זכאי להעלאת שכר בחודש מרץ 2003. התובע לא העלה כל דרישה לתשלום תוספת שכר בסמוך לחודש יולי 2003, מועד בו שבה החברה לשלם לו את שכרו המלא, או בכל מועד אחר עד חודש דצמבר 2004, ובכך השלים עם אי תשלום תוספת השכר והסכים לכך [ע"ע (ארצי) 498/09 אקים ישראל (ע"ר) - אילנה טלקר (29.12.2011); דב"ע (ארצי) נד/86 - 3 יוחנן גולן - אי.אל.די בע"מ, פד"ע כ"ז, עמ' 270]. כאמור, החל מחודש דצמבר 2004 הוסכם בין הצדדים במסמך בכתב (נספח ב' לתצהיר X) על שינוי שיעור השכר החודשי הקבוע, לסך של 1,200$ על בסיס מינימום של 20 שעות. הסכמה זו, כאמור בה, ביטלה את ההסכמה הקודמת על פי סעיף 7.2.1.1 להסכם, ובכלל זה את ההסכמה להעלאת השכר בשיעור של 7.5% מדי שנה. נדגיש, כי ההסכמה לתשלום תוספת השכר בשיעור של 7.5% עוגנה בסעיף 7.2.1.1 להסכם, סעיף שהוחלף בנספח להסכם, ולכן לא הוסיפה לעמוד בתוקפה לאחר שינוי הסכם העבודה החל מחודש דצמבר 2004. נציין, כי על פי הסיכום החל מחודש דצמבר 2004 השכר לשעת טיסה במסגרת היקף המשרה הועלה ב- 20%, מ- 50$ לשעה ל- 60$ לשעה, והשכר לשעת טיסה מעבר להיקף המשרה הועלה ב- 50% (מ- 50 $ לשעה ל - 75$ לשעה), כך שהשכר השעתי הועלה במידה ניכרת, מעל ומעבר ל- 7.5%. זכאות התובע להחזר הוצאות אש"ל בסך של 1,200$: התובע העיד בתצהירו כי במועד כלשהו בשנת 2005 ביקש X למסור לו מעטפה, שהכילה 1,200$ עבור הוצאות קופה קטנה. X מסר את המעטפה לעובד בשם שמוליק, שמסר אותה לחיים, שהשאיר אותה במטוס ללא השגחה. כל זאת כשבמטוס עובדים אנשי תחזוקה וניקיון שונים עובר לטיסה. המעטפה מעולם לא נמסרה לו והוא לא חתם על קבלתה. משאבדה המעטפה בחר X לנכות את שווי תכולתה מחשבון הקופה הקטנה שלו, והוא שילם סכום זה מכספו. התובע אישר בתצהירו כי נותרה לחובתו בקופה קטנה יתרת חובה של 466.5 יורו ו- 209 דולר, וטען כי כנגד סכומים אלה הוא זכאי לקבל מהחברה 1,200$ שהגיעו לו ולא שולמו לו. X העיד בתצהירו כי החברה העבירה לטייסים את סכומי הכסף שהיו מיועדים להוצאותיהם בחו"ל על ידי צירוף מעטפה לקלסר הטיסה. בדרך האמורה הועבר סך של 1,200$ לתובע, אשר טען כי איבד את המעטפה. בפגישה ביום 5.7.2006 סוכם עם התובע כי כנגד מכתב שהתובע יוציא, ובו יפרט את טענתו כי המעטפה אבדה, ישולם לו הסך של 1,200$, שכן החברה תוכל לקבל זיכוי על הסכום בהנהלת החשבונות. התובע נמנע מלכתוב מכתב. בכל מקרה, נותר לתובע בקופה קטנה כסף בסך של 466.5 יורו ו- 454$, סכום השווה בקירוב לסך של 1,200$, כך שהסכום שבידיו מכסה את הסך של 1,200$ הנתבעים על ידי התובע. לאחר בחינת עדויות הצדדים וכלל חומר הראיות אנו קובעים כמפורט להלן. כאמור לעיל, קבענו כי סיכום הפגישה מיום 5.7.2006 משקף את ההסכמות בין התובע לבין X. על פי הסיכום, על התובע היה לכתוב מכתב בעניין המעטפה ובה הסך של 1,200$. משנמנע התובע מלכתוב את המכתב, הוא אינו זכאי לתשלום בסך של 1,200$. מעבר לאמור, גם על פי הודאת התובע, הוא נותר חייב לחברה סך של 808$ בגין כספי קופה קטנה, ולטענת החברה התובע נותר חייב לחברה סך של 1,053$, כך שבכל מקרה התובע אינו זכאי להחזר קופה קטנה בסך של 1,200$ כנתבע על ידו. זכאות התובע לפיצוי בגין חסר בהפרשות לביטוח מנהלים: על פי הסכם העבודה (סעיף 7.5) זכאי התובע להפרשות לביטוח מנהלים כמפורט להלן: 8.3% הפרשות לפיצויי פיטורים; 5% הפרשה לתגמולים; 2.5% הפרשה לאבדן כושר עבודה. במקביל, היה על התובע להפריש 5% משכרו. תביעתו של התובע לפיצוי בגין חסר בהפרשות לביטוח מנהלים מורכבת משני ראשים: האחד - פיצוי בגין הימנעות מהפרשות לתגמולים ואובדן כושר עבודה בגין הפרשי השכר להם הוא זכאי, לטענתו; השני - פיצוי על סכומים שנוכו משכרו ולא הועברו לביטוח המנהלים, ותשלומי החברה המקבילים בגין תגמולים. התובע פירט בתצהירו את הסכומים להם הוא זכאי. X העיד בתצהירו כי ההפקדות לביטוח המנהלים של התובע בוצעו בהתאם לשכרו של התובע, כמפורט בתלושי המשכורת. מבדיקה שנערכה התברר כי לא הועבר לחברה לביטוח סך של 9,568 ₪, וסכום זה הועבר לחברת הביטוח ביום 26.12.208 (נספח י"ז לתצהיר X). בהחלטה מיום 16.11.2010 הותר לחברה להגיש מסמכים נוספים בעניין תשלומים לחברת הביטוח, ואלה הוגשו בצירוף להודעת החברה מיום 7.5.2013. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר הראיות, אנו קובעים כמפורט להלן. אין מקום לחייב את החברה בתשלום פיצוי על תשלומים בגין אבדן כושר עבודה, שכן לא ניתן לערוך לתובע ביטוח מפני אבדן כושר עבודה בדיעבד, וכספים בעד ביטוח אבדן כושר עבודה אינם נצברים לזכות התובע וניתנים לפדיון. לכן, הפיצוי המגיע בגין חסר בהפרשות הוא בשיעור של 5% בגין הפרשות לתגמולים. פיצוי בעד הפרשות לתגמולים מהפרשי שכר המגיעים לתובע: בגין הפרשי השכר המגיעים לתובע על פי סעיף 32 לעיל, זכאי התובע לפיצוי בשיעור 5% של מהפרשי השכר בעד כל חודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד לתשלום שכר אותו חודש ועד למועד התשלום בפועל. פיצוי בעד הסכומים שנוכו משכרו של התובע לחברת הביטוח: עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי בסך הכול נוכה משכרו של התובע לתגמולים סך של 36,392 ₪. על פי אישורי חברת הביטוח שצורפו להודעת החברה, בסך הכול הפרישה החברה בגין תגמולים סך של 30,584 ₪. מכאן, כי גם לאחר התשלום ששולם בשנת 2008 היו הפרשות בחסר בסך של 5,808 ₪ תגמולי עובד ו - 5,808 ₪ תגמולי מעביד. לפיכך, על החברה לשלם לתובע פיצוי בגין הפרשות בחסר בסך של 11,616 ₪. לשם הנוחות, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית ממחצית תקופת העבודה, 1.6.2004 עד למועד התשלום בפועל. פיצוי בגין תגמולים לחודשים יולי 2006 ואוגוסט 2006: החל מחודש יולי 2006 התובע היה זכאי לשכר על בסיס טיסות בפועל, וכפועל יוצא מכך שלא ביצע טיסות לא שולם לו שכר בעד טיסות. עם זאת, בחודשים אלה שולם לתובע שכר בסך של 500$ לחודש בעד תפקידו כטייס ראשי. החברה לא העבירה כספים לביטוח מנהלים בעד חודשיים אלה. סך הכול השכר בשקלים בחודשיים אלה עמד על סך של 4,375 ₪, ולכן החברה חייבת בתשלום פיצוי בגין אי הפרשות לגמל בסך של 437.5 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2006 עד למועד התשלום בפועל. פדיון חופשה: על פי הסכם העבודה זכאי התובע לחופשה כמפורט להלן: שנה ראשונה - 10 ימי עבודה; שנה שנייה - 12 ימי עבודה; שנה שלישית - 15 ימי עבודה; שנה רביעית וחמישית - 15 ימי עבודה. שווי יום חופשה שווה ל- 3.2 שעות טיסה. התובע טען כי בעד תקופת עבודתו הוא זכאי ל- 70 ימי חופשה, וימים אלה לא נוצלו על ידו. לטענתו, במקום שימי החופשה ינוצלו על ידו בפועל, הופחתו ימי חופשה משכרו בדיעבד, בגין ימים בהם לא היו טיסות לביצוע או שהיו טיסות שנבצר ממנו לבצע. כן טען כי הופחתו ימי חופשה גם ללא בסיס כלל. X העיד בתצהירו כי התובע ניצל את כל ימי חופשתו ואף מעבר לכך, ואינו זכאי לימי חופשה נוספים. כן טען, כי לנוכח צמצום היקף משרתו של התובע, הוא זכאי לקבל את ימי החופשה הקבועים בהסכם באופן יחסי לחלקיות משרתו. לתצהירו של X צורף נספח ובו דו"ח ניצול חופשה שנתית של התובע (נספח י"ט). בדו"ח לא מפורטים מועדי החופשה שנטל התובע. בנספח להסכם בו הופחת שכרו של התובע ל- 1,200$ (נספח ב' לתצהיר X) נקבע כי "כל שאר סעיפי החוזה ללא שינוי". לפיכך, יש לדחות את הטענה כי הוסכם גם על הפחתת מספר ימי החופשה של התובע באופן יחסי להפחתת חלקיות המשרה. אשר לפדיון חופשה שהגיע לתובע עד חודש נובמבר 2004: כמפורט בתצהירו של X, בתקופה ינואר 2004 עד נובמבר 2004 התובע עבד בפועל מספר שעות נמוך משמעותית מ- 80 שעות בחודש (סעיף 10.8 לתצהיר X; נספח ט"ו לתצהיר X). כפי שקבענו לעיל, החברה לא הוכיחה את הסכום שהייתה רשאית להפחית משכרו של התובע, ולכן חויבה בתשלום הפרשי שכר. יחד עם זאת, איננו סבורים כי התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בנוסף להפרשי השכר. אנו סבורים, כי יש לראות את שעות העבודה ששולמו לתובע ביתר, כאשר לפחות בחלקן התובע היה אמור לבצע טיסות וסירב, כניצול חופשה על ידי התובע. אין זה סביר וצודק כי החברה תשלם לתובע שכר מלא בעד חודשים אלה, כאשר התובע עבד בהיקף שעות נמוך מ - 80 שעות בחודש, גם עקב סירובו הבלתי מוצדק לבצע טיסות, אולם שעות העבודה ששולמו לו לא ייחשבו כשעות חופשה. אשר לפדיון חופשה שהגיע לתובע מיום 1.12.2004 עד יום 31.8.2006: החברה לא הציגה נתונים על שעות עבודתו של התובע בתקופה זו, ולכן לא ניתן לקבוע אם התובע החסיר שעות עבודה מעבר למכסת החופשה שהגיעה לו בעד אותה תקופה. החברה לא הציגה פנקס חופשה, ולא ניתן ללמוד מהדו"ח נספח י"ט לתצהיר X באיזה מועדים שהה התובע בחופשה על פי הנטען. לכן, התובע זכאי בעד תקופה זו ל- 26.25 ימי חופשה, שהם 84 שעות טיסה (יום חופשה = 3.2 שעות טיסה). שווי שעת טיסה במועד סיום עבודתו של התובע עמד על סך של 60$, ולכן התובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 5,040$, נכון למועד סיום קשר העבודה. שער הדולר ביום 31.8.2006 עמד על סך של 4.364 ₪. סך הכול הגיע לתובע פדיון חופשה במועד סיום קשר העבודה בסך של 21,994.56 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2006 עד למועד התשלום בפועל. סיכום ביניים - התביעה להפרשי שכר ולזכויות אחרות: כמפורט לעיל, אנו דוחים את חלק הארי של התביעה להפרשי שכר, למעט התביעה להפרשי שכר בעד התקופה ינואר 2004 עד נובמבר 2004. כן נתקבלה חלקית התביעה לפיצוי על חסר בהפרשות לביטוח מנהלים ופדיון חופשה. התביעה להפרשי שכר מתקבלת חלקית, רק בשל כך שהחברה לא הוכיחה כי הסכומים שהופחתו משכרו של התובע היו הסכומים שהייתה זכאית להפחית משכרו. אנו סבורים, כי התנהלותו של התובע נגועה בחוסר תום לב, לנוכח ניסיונו להתנער לאחר סיום קשר העבודה מהסכמות בינו לבין החברה, אשר חלקן אף הועלו על הכתב. אנו דוחים חד משמעית את גרסתו של התובע כי לא הסכים לשינוי תנאי עבודתו, וקובעים שהתובע הסכים לשינוי תנאי עבודתו משיקוליו, לרבות רצונו לצמצם את מחויבותו לחברה עקב מעבר למגורים בצפון הארץ ועיסוקו בניהול המסעדה של אשתו. נבהיר, כי עובד רשאי להתנגד לשינוי תנאי עבודתו, בין בהגשת תביעה לאכיפת הסכם העבודה או בהתפטרות שדינה כפיטורים. יתכנו נסיבות, בהן ניתן יהיה ללמוד על היעדר הסכמה גם מפניית העובד למעביד, ללא הגשת תביעה לבית הדין לאכיפת ההסכם. אולם, אין זה ראוי שעובד ייצור מצג של הסכמה לשינוי, ואף יחתום על מסמך המעגן את השינוי, ולאחר סיום קשר העבודה יתנער מהסכמתו. למותר לציין, כי גם על המעביד מוטלת חובת תום הלב עת הוא נוקט בצעד של שינוי תנאי העבודה, וכי כל שינוי כפוף להוראות חוקי המגן והוראות הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, ככל שהם חלים על העובד. נסיבות סיום עבודתו של התובע: כידוע, ביום 25.6.2006 אירעה חטיפתו של גלעד שליט, ובחודש יולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. התובע העיד בתצהירו כי בתקופה זו גויס לשירות מילואים פעיל, וכי הודיע על כך לX ולאחראי על המבצעים בחברה. כן הודיע כי בשל המצב הוא ומשפחתו נאלצו לצאת מביתם בצפון, ואין להם היכן להתגורר. התובע העיד בתצהירו כי גם בימים בהם לא ביצע טיסות מבצעיות היה צריך להיות בכוננות הזנקה לביצוען, ולא יכול היה לצאת את גבולות ישראל. התובע הכחיש את טענת החברה כי לא היה זמין טלפונית, בכפוף למגבלות הזמינות שנבעו מהיותו מגויס בשירות מילואים. עוד טען כי מטוס אחד מבין שני המטוסים של החברה הועבר לארה"ב בחודש יוני 2006, וכי בשיחות הטלפון עם האחראי על המבצעים נודע לו בחודש אוגוסט 2006 כי המטוס השני היה מיועד לצאת למכירה מיידית בארה"ב. החל מחודש אוגוסט 2006 פסקה החברה מליצור עמו קשר ביוזמתה, ובכל אותה תקופה הוא יצר קשר עם החברה על מנת לדעת מתי אמור המטוס לעבור למכירה בארה"ב. בסוף חודש אוקטובר 2006 בשיחה עם מנהל המבצעים נודע לו כי המטוס האחרון של החברה כבר הועבר לארצות הברית, ללא שידעו אותו על כך, תוך הפרה בוטה של הוראות הבטיחות. באותה שיחה סיפר לו מנהל המבצעים כי לאחר שנותרה ללא מטוסים, "משחררת" החברה את כל עובדיה וכי מכתב הפיטורים שלו ומשכורותיו בגין אוגוסט וספטמבר 2006 נשלחו אליו בדואר. את מכתב הפיטורים וכן את המכתב בו מודיעה לו החברה כי הוא מפסיק לכהן כטייס ראשי קיבל לראשונה רק בחודש דצמבר 2006. התובע הכחיש כי נשלח אליו מכתב קודם לכן והוא התחמק מלקבלו, וטען כי המכתב נשלח לכתובת לא נכונה "רח' החלוצים 8 ראש פינה" בעוד שכתובתו היא "רח' המייסדים 9 ראש פינה". התובע הכחיש את טענת החברה כי התפטר מעבודתו, וטען כי בחודשים יולי 2006 עד אוגוסט 2006 שירת בשירות מילואים פעיל, וכי החל מחודש אוגוסט 2006 החברה לא פנתה אליו כלל כדי שיבצע טיסות. בסיכומים, טען התובע כי X תכנן את הפסקת פעילותה של החברה, ולכן החל מחודש אפריל 2006 החל ברישום הטיסות שכביכול התובע סירב לבצע, כדי "לבנות" את הטענה שהתובע התפטר מעבודתו, ולהימנע מתשלום זכויותיו בפיטוריו עקב הפסקת פעילותה של החברה. התובע הוסיף כי החברה השתמשה בתוארו כטייס ראשי גם לאחר פיטוריו, עד יום 22.2.2007, ללא ידיעתו וללא הסכמתו, ותוך הפרת חמורה של הוראות הבטיחות. X העיד בתצהירו כי הפגישה ביום 5.7.2006 הייתה היום אחרון בו היה לו קשר עם התובע, וכי החל ממועד זה ניתק התובע כל קשר עם החברה ועמו; התובע, ללא כל התראה מוקדמת, זנח ונטש את עבודתו וחדל מלהתייצב לעבודתו בחברה; התובע גם לא ענה לטלפונים של נציגי החברה, לא יצר קשר עם החברה באופן עצמאי, ולא תפקד לא כטייס ולא כטייס ראשי. בהתייחס לטענתו של התובע כי נעדר מעבודתו עקב שירות המילואים, העיד X כי על פי הטפסים שנשלחו למשרדי החברה על ידי התובע עצמו התובע שירת רק 5 ימי מילואים בחודש יולי 2006 ויום מילואים אחד בלבד בחודש אוגוסט 2006; בכל המועדים בהם ביצעה החברה טיסות בחודשים יולי 2006 ואוגוסט 2006 התובע לא שירת בשירות מילואים. כן העיד X כי התובע לא הודיע לחברה כי עקב כוננות הוא מנוע מלצאת מהארץ לחו"ל. כמו כן, יום כוננות נחשב כיום מילואים, כך שלנוכח העובדה שהתובע לא הביא אישור על שירות מילואים בתקופה זו יש לדחות את גרסתו. באשר לאירועים לאחר חודש אוגוסט 2006 העיד X כי לאור התנהלותו של התובע, הניח בתיבת הדואר הפנימית של התובע במשרדי הנתבעת מכתב המודיע לו כי החל מיום 1.9.2006 הוא מסיים את תפקידו כטייס ראשי (נספח ו' לתצהיר X). מכתב זה לא נתקבל על ידי התובע לנוכח העובדה שלא הגיע כלל למשרדי החברה החל מחודש יולי 2006. ביום 11.10.2006 נשלח לתובע מכתב, בדואר רשום, בו צוין כי החברה רואה אותו כמי שהתפטר מעבודתו, וביחד עם מכתב זה נשלח לו תלוש משכורת לחודש אוגוסט 2006, המחאה לפקודת התובע בגין משכורת חודש אוגוסט 2006 והמכתב מיום 1.9.2006. המכתב לא נמסר לתובע מחמת "לא נדרש" (נספח ז' לתצהיר X). לאור זאת, ביום 10.12.2006 החליט לשלוח את המכתב לתובע "בדרך תחבולה", באמצעות הדואר, לאותה כתובת, כאשר על גבי המעטפה לא היה כל פרט מזהה של החברה (נספח ח' לתצהיר X). ההמחאה שצורפה נפרעה על ידי התובע במהלך חודש דצמבר 2006. לאחר קבלת המכתב מחודש דצמבר 2006 התובע לא יצר קשר כלשהו עם החברה, עד לפניית בא כוחו ביום 31.7.2007. X הכחיש את טענתו של התובע בעניין תכנון הפסקת פעילותה של החברה ומכירת המטוס. בתצהירו העיד כי המטוס האחד שהיה בחברה לא הועמד למכירה באותה תקופה ולא היה במוסך של חברת ארקיע אלא טס במהלך כל התקופה, ויצא רק ביום 25.10.2006 (בתצהיר נכתב 2008 אולם ברור שזו טעות) לטיפול במוסך בחו"ל. כן העיד שהמטוס שהפסיק לעבוד בחודש אפריל 2006 היה מתוכנן להימכר בארה"ב כאשר החברה תכננה לרכוש מטוס חלופי (ע' 52, ש' 1 - 3). על יסוד התרשמותנו מהעדויות, ולאחר בחינת כלל חומר הראיות שבתיק, אנו מעדיפים את גרסתה של החברה, וקובעים כי התובע התפטר מעבודתו, בדרך של זניחת עבודתו, ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. כאמור, התובע טען כי בתקופת מלחמת לבנון לא היה זמין לעבודה עקב שירות מילואים פעיל וכן עקב העובדה שמשפחתו נאלצה לעזוב את ביתה בצפון (ראש פינה). אכן, על פי אישור צה"ל (מוצג ת/1) בחודש יולי 2006 שירת התובע חמישה ימים בלבד בשירות מילואים ובחודש אוגוסט 2006 שירת התובע יום אחד בלבד - 5.8.2006. נציין, כי קשה לנו לקבל את גרסתו (ע' 11, ש' 26 - 27; ע' 12, ש' 17 - 19) כי בעד ימי כוננות בהם היה מנוע מלצאת לחו"ל ולעבוד לא ניתן לו אישור על שירות מילואים. בכל מקרה, גם בתקופת שירות המילואים מצופה מהתובע לעדכן את החברה כי לא יהיה זמין בשל שירות המילואים ונסיבותיו האישיות. בהקשר זה נציין כי בעוד שבתצהירו (סעיף 52) טען כי עדכן את X על שירות המילואים שלו, הרי שבעדותו בחקירה נגדית שינה את גרסתו והעיד כי עדכן רק את אמנון, האחראי על המבצעים (ע' 13, ש' 20 - 25). משמדובר בהיעדרות לתקופה כה ממושכת מן הראוי היה שהתובע יעדכן גם את X. זאת ועוד. על פי עדותו של התובע, שירות המילואים של התובע היה בשדה דב, מרחק של דקות ממשרדי החברה (ע' 11, ש' 18 - 19), כך שלא היה לתובע כל קושי להגיע למשרדי החברה ולעדכן על מצב הדברים. מכל מקום, גם אם נקבל שאין לזקוף את היעדרותו של התובע בתקופת מלחמת לבנון השנייה לחובתו ולראות בה התפטרות, הרי שהתנהלותו של התובע לאחר תום המלחמה (14.8.2006) מלמדת חד משמעית על החלטתו להתפטר מעבודתו בחברה. בתשובה לשאלה מדוע לא הופיע לעבודה בחברה בחודש אוגוסט 2006 השיב התובע כי "בשלב הזה של אוגוסט הסתדרו קצת בלעדי. היינו עסוקים בלשקם את ההריסות בצפון" (ע' 12, ש' 25 - 26). הצורך של התובע ב"תקופת התארגנות" לאחר המלחמה על מנת לשקם את הנזקים ולהתאושש מתקופת המלחמה הוא לגיטימי, אולם על התובע היה להודיע על כך לחברה ולתאם עמה את היעדרותו מהעבודה. אנו דוחים את גרסתו של התובע כי החל מחודש אוגוסט 2006 החברה ניתקה עמו קשר, לא פנתה אליו כי יבצע טיסות, וכי על פי הדיווח שהוא קיבל המטוס עומד להיות מועבר לארה"ב ובשל היותו ברישום אמריקאי אסור לו לבצע טיסות. זאת, מנימוקים אלה: בניגוד לגרסתו של התובע, החברה הייתה פעילה בחודשים אוגוסט 2006 עד אוקטובר 2006. כפי שעולה מנספח י' לתצהירו של התובע, החברה ביצעה טיסות עד חודש אוקטובר 2006. אין זה סביר כי נמסר לתובע דיווח לפיו לא מבוצעות טיסות, בעוד שהחברה ביצעה טיסות. כאמור, אנו מקבלים כמהימן את הרישום בנספח ט' לתצהירו של X. מרישום זה עולה כי היו פניות אל התובע בחודש אוגוסט 2006 ובחודש ספטמבר 2006 והוא לא ענה לפניות ולהודעות אלה. יתר על כן. בחודשים יולי 2006 עד אוגוסט 2006 התובע עדיין היה בתפקיד של טייס ראשי, ואף קיבל שכר על כך. לנוכח העובדה שהתובע לא קיבל את מכתבו של X (נספח ו' לתצהיר X) לפיו החברה מסיימת את תפקידו כטייס ראשי החל מיום 1.9.2006, הרי שמבחינתו היה בתפקיד טייס ראשי עד לסיום עבודתו בחברה. בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות שמכוח תפקידו כטייס ראשי התובע ייצור קשר עם החברה ובעלי התפקידים בה, יבדוק מה היא פעילות החברה, והאם היא מתנהלת תוך שמירה על כללי הבטיחות. גם על פי עדותו של התובע, הוא לא יצר קשר עם החברה לאחר חודש אוגוסט 2006, אלא "המתין לעדכונים". על כך שהתובע לא הופיע ולו פעם אחת במהלך חודש ספטמבר 2006 במשרדי החברה ניתן ללמוד מהעובדה כי מכתב החברה מיום 1.9.2006 שהונח בתיבת הדואר הפנימית של התובע לא נלקח על ידו. גישתו של התובע שלפיה הוא אמור לשבת בביתו ולקבל עדכונים על פעילות החברה, ולקבל שכר בסך של 500$ בעד מילוי תפקידו כטייס ראשי, ללא שמוטלת עליו ולו החובה המינימאלית להגיע מעת לעת למשרדי החברה ולמלא את תפקידיו כטייס ראשי, או לכל הפחות ליצור קשר עם החברה ולהתעדכן בנוגע לפעילותה, אינה סבירה ואינה מקובלת עלינו. בודאי, שאין לקבל את תלונתו בעניין. לא זו בלבד שהתובע לא עשה דבר החל מחודש אוגוסט 2006, אלא שהתובע עוד הלין בתצהירו על כך שהחברה הוציאה טיסות ללא ידיעתו וללא הסכמתו. אנו סבורים, כי התנהלותו של התובע, הימנעות מלהגיע למשרדי החברה לאחר תום מלחמת לבנון השנייה והימנעות מיצירת קשר כלשהו עם החברה לאחר תום המלחמה בחודש אוגוסט 2006, במיוחד בהתחשב בתפקידו כטייס ראשי, מעידה חד משמעית על כך שהחליט לסיים את עבודתו בחברה, ועל התפטרותו מעבודה בדרך של זניחה. זאת ועוד. כאמור, ביום 11.10.2006 שלח X מכתב לתובע, בו הודיע לו כי החברה רואה אותו כמתפטר עקב התנהלותו (אי הופעה לטיסות, אי מתן מענה לפניות אליו). המכתב נשלח בדואר רשום ל"טל בן דוד, אצל פינה בראש, החלוצים 8, ראש פינה" (פינה בראש היא שם המסעדה שניהלה אשתו של התובע בראש פינה). המכתב לא נתקבל על ידי התובע, וחזר אל החברה בציון "לא נדרש". אנו סבורים, כי התובע התחמק מלקבל את מכתבה של החברה. נציין, כי בעוד שבתצהירו (סעיף 60) טען התובע כי המכתב לא הגיע אליו כי כתובתו היא "רח' המייסדים 8 ראש פינה" הרי בחקירתו הנגדית אישר כי כתובת המסעדה פינה בראש המנוהלת על ידו ועל ידי אשתו היא "רח' החלוצים 8", והעלה גרסה חדשה לפיה בראש פינה אין תיבת דואר ליד כל בית אלא יש משרד לחלוקת דואר ושמו לא הופיע בתיבת הדואר שם (ע' 16, ש' 13 - 15). מעבר לכך שמדובר בגרסה חדשה, הרי כאמור המכתב נשלח על שמו של התובע "אצל פינה בראש", ושמה של המסעדה ודאי הופיע על תיבות הדואר, ובכל מקרה הייתה ידועה כתובתה והבעלים של המסעדה. זאת ועוד. כאמור, המכתב לא נמסר לתובע עקב "לא נדרש", דהיינו נמסרה הודעה לתיבת הדואר על המכתב, אולם הנמען העדיף להתעלם מההודעה ולא לקבל את דבר הדואר שהגיע אליו. כפי שהעיד X, בחודש דצמבר 2006 נשלח לתובע מכתב "מוסווה", דהיינו ללא פרטי הזיהוי של החברה (נספח ח' לתצהיר התובע) ואז קיבל התובע את המכתב. גרסת התובע כי המכתב בחודש דצמבר 2006 היה על שם שירי (אשתו של התובע) (עדות התובע, ע' 17, ש' 4) לא הוכחה, והתובע לא הציג כל ראייה לתמיכה בגרסה זו, למרות שלטענתו "יש לי המעטפה המקורית בבית". גם התנהלות של התובע בקשר למכתב מחודש אוקטובר 2006 וההתחמקות מלקבלו מעידה כי התובע התפטר מעבודתו בחברה. יתר על כן. לגרסת התובע בחודש אוקטובר 2006 נמסר לו מהאחראי על המבצעים כי נשלח אליו מכתב פיטורים. תמוה ביותר שלאחר הודעה זו התובע לא יצר קשר עם X לברר את מעמדו כעובד החברה ולדרוש תשלום פיצויי פיטורים עקב פיטוריו. חוסר המעש של התובע מעיד לדעתנו כי השיחה הנטענת על ידו לא הייתה, וכי התובע לא היה בקשר עם החברה או מי מבעלי התפקידים בה. גם לאחר קבלת המכתב בחודש דצמבר 2006 התובע לא יצר קשר כלשהו עם החברה או עם X, לא הגיב למכתב שקיבל, ולא טען כי לא התפטר מעבודתו אלא פוטר. גם התנהלות זו בזמן אמת מעידה כי התובע אכן התפטר מעבודתו, וגרסתו כי פוטר מעבודתו הועלתה למעלה משבעה חודשים לאחר מכן, לצורכי הגשת התביעה. בהתייחס לטענה כי החברה הפסיקה את פעילותה בסמוך למועד סיום עבודתו של התובע בחברה, וכי X ביקש ליצור מצג של התפטרות על ידי התובע בשל ידיעתו כי החברה עתידה להפסיק את פעילותה: ראשית, כאמור לעיל, התובע הפחית את היקף עבודתו במהלך שנת 2006, גם עקב המעבר למגורים מלאים בראש פינה, ולכן העובדה שX החל לנהל רישום בחודש אפריל 2006 אינה נובעת מכך שבחודש זה הועבר המטוס לתיקון. שנית, התובע זנח את עבודתו במחצית השנייה של חודש אוגוסט 2006 - חודש ספטמבר 2006, ואילו החברה הייתה פעילה עד סוף חודש אוקטובר 2006, והמטוס הפעיל של החברה הוטס לטיפול רק בחודש נובמבר 2006 (עדות X, ע' 54, ש' 1 - 3). אכן, בחודש אפריל 2006 אחד המטוסים הפסיק לפעול, אולם החברה המשיכה את פעילותה עם מטוס אחד. שלישית, כפי העולה מהעדויות, הכוונה בשנת 2006 הייתה לא להפסיק את פעילות החברה לחלוטין, אלא לשלוח מטוס אחד לטיפול ואת המטוס השני למכור ולהחליפו במטוס אחר. כעולה מעדותו של מר שביט לא היה תכנון לסגור את החברה, אלא היה תכנון להחליף את המטוסים שבשירות החברה, אלא שהתהליך התמשך (ע' 30, ש' 24 - 27; ע' 32, ש' 1 - 3; וראו גם עדות X ע' 52, ש' 1 - 3). דברים אלה עולים גם מדברי X בדיון המוקדם מיום 9.12.2009 (ע' 3, ש' 4 - 9). על פי עדותו של מאייר, רק בדיעבד התברר כי הטסת המטוס לארה"ב הייתה הטיסה האחרונה, ותחילה הוא הופנה לתחזוקה (ע' 36, ש' 6 - 7). לאור כל האמור, אנו דוחים את טענת התובע כי החברה תכננה החל מחודש אפריל 2006 ליצור מצג כאילו התובע התפטר מעבודתו, על מנת לחסוך את תשלום פיצויי הפיטורים. נוסיף, כי כספי פיצויי הפיטורים של התובע (או רובם) היו מופקדים בפוליסת ביטוח המנהלים של התובע, ועל פי עדותם של אמנון שביט ומיכה מאייר, X היה מעביד הגון וקשר העבודה הסתיים בצורה מכובדת (עדות שביט, ע' 25, ש' 3; עדות מאייר, ע' 36, ש' 9). כללו של דבר: אנו קובעים כי התובע התפטר מעבודתו בחברה במחצית השנייה של חודש אוגוסט 2006 או לכל המאוחר בחודש ספטמבר 2006 בדרך של זניחת עבודתו. לפיכך, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת, כנתבע על ידו. הטלת אחריות אישית על X: התובע טען כי המקרה הנדון הוא "מקרה קלאסי" בו יש להרים את מסך ההתאגדות שבין החברה לבין X או להורות על חיובו האישי של X, באופן המקים אחריות אישית, לרבות נזיקית ופלילית ביחס אל התובע, וזאת מנימוקים אלה: X הוא המנהל היחיד ובעל המניות (בשרשור) היחיד של החברה בכל הזמנים הרלוונטיים; X הוא הרוח החיה מאחורי החברה, וקיבל את כל ההחלטות; X כרת את הסכם העבודה, וגרם להפרת הסכם העבודה ולהפרת חוקי העבודה כלפי התובע; X פיטר את התובע בנסיבות חמורות; X הציג לתובע מצג שווא על איתנותה הפיננסית של החברה, וגרם לו לבחור בעבודה בחברה תוך ויתור על אלטרנטיבות אחרות; X גרם להפרת הסכם עבודה בין החברה לבין התובע וכן נהג כלפי התובע ברשלנות; במעשי X מעורבים "אלמנטים פליליים" בהם הפחתת שכרו של התובע בניגוד לדין והתנהלות חסרת תום לב; החברה מכרה את מטוסיה, וX גם דאג לרוקן את קופת הפיצויים של התובע בטרם הכרעה בתביעה. X טען כי מעולם לא היה מעבידו באופן אישי של התובע; גם אם נעשו מעשים ו/או מחדלים בכל הקשור לעבודתו של התובע, הרי שאלה נעשו על ידי החברה, וX פעל בתוקף מעמדו כמנהל החברה, ואינו חב בחבות אישית; התובע לא הניח תשתית עובדתית ו/או משפטית להרמת מסך ההתאגדות, או לעילת תביעה אישית כנגד X. אנו סבורים כי יש לדחות מכל וכל את התביעה האישית כנגד X, ולא היה מקום להגשתה, וזאת מנימוקים אלה. טענתו של התובע להרמת מסך ההתאגדות ו/או להטלת חיוב אישי מבוססת על גרסתו כי החברה הפרה את הסכם העבודה עמו והתנהלה בחוסר תום לב. כמפורט בהרחבה לעיל, דחינו את גרסתו של התובע, וקבענו כי התובע היה זה שהפר את הסכם העבודה במהלך תקופת העבודה, התפטר מעבודתו בדרך של זניחה, ותביעתו להפרשי שכר בניגוד להסכמה בינו לבין החברה נגועה בחוסר תום לב. לאור הממצאים אותם קבענו, נשמט הבסיס לטענת התובע בדבר הטלת חיוב אישי על X. מעבר לאמור, גם אם היינו מקבלים את גרסתו העובדתית של התובע, לא הוכחה עילה להרמת מסך או להטלת חבות אישית על X. בהתאם לפסיקה, נקודת המוצא היא הכלל לפיו יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה, על פי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה שהינו עקרון יסוד בדיני התאגידים. החריג לכך, בדמות הכלל בדבר הרמת מסך, נועד למקרים חריגים ויוצאי דופן כדי לתת מענה לניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית של החברה על ידי בעל מניות בה, כך שהוא מסתתר מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות שנטל על עצמו תוך מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה. עוד נפסק כי בהקשר של דיני עבודה, ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים לצורך בחינת ההצדקה להרמת המסך, ונקבע כי מדובר בנושה מסוג מיוחד אשר החברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה. עם זאת יודגש, כי לא נובע ממעמדו המיוחד של העובד כנושה שבכל מקרה בו החברה המעסיקה נקלעה לקשיים ואינה יכולה לשלם את זכויותיו של העובד יורם מסך ההתאגדות, אלא נדרשת הוכחה של מעשה תרמית או התנהלות בלתי נאותה [ע"ע (ארצי) 129/10 זוננשטיין - G.S.S גניוס סאונד סיסטם בע"מ (31.10.2011) והאסמכתאות שם]. ומן הכלל אל הפרט: העובדה שX היה "הרוח החיה" מאחורי פעילות החברה וקיבל את ההחלטות בעניינו של התובע, אינה מהווה עילה להרמת מסך, שכן חברה פועלת באמצעות האורגנים שלה. גם אם הייתה מתקבלת גרסת התובע כי החברה הפרה את הסכם העבודה וכי התובע פוטר מעבודתו, לא היה בכך כדי להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות, שכן לא הוכחה תרמית או ניצול לרעה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. לעניין יצירת המצג בדבר מצבה הכלכלי של החברה, הרי קבענו כאמור לעיל כי החברה נהגה בשקיפות בכל הנוגע להפחתת השכר בתקופה יוני 2002 עד יוני 2003 ואין מדובר במצב בו החברה גרמה לתובע לעבוד תוך יצירת מצג כי ישולם לו השכר שנקבע בהסכם העבודה בטרם הפחתת השכר, וכן ניתנה לתובע האפשרות לסיים את עבודתו ללא תשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם העבודה. יתר על כן. לאחר שהשתפר מצבה הכלכלי של החברה, שבה החברה לשלם את השכר על פי הוראות הסכם העבודה. הפחתת השכר במועדים מאוחרים יותר הייתה בהסכמת התובע, ונעשתה מסיבה מוצדקת, עקב העובדה שהתובע הפר את הוראות הסכם העבודה. העובדה שהחברה אינה פעילה ולא ברור אם תוכל לשלם את חיוביה על פי פסק הדין (הנמוכים משמעותית מסכום התביעה) אינה מהווה עילה להרמת מסך. כאמור, לא די בכך שהחברה המעסיקה נקלעה לקשיים על מנת לקבוע שיש להרים את מסך ההתאגדות. העובדה שהחברה משכה את כספי פיצויי הפיטורים מפוליסת ביטוח המנהלים של התובע על בסיס סברתה - שהתקבלה על ידינו - שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, אינה מהווה עילה להרמת מסך. לא נעלם מעיננו כי היה חסר בהפרשות לתגמולים לביטוח המנהלים, לרבות בסכומים שנוכו משכרו של התובע. אולם כעולה מחומר הראיות, החברה הפרישה באופן סדיר לביטוח המנהלים, ואין מדובר בהתנהלות שיטתית. כמו כן, החברה פעלה לתיקון טעותה, אם כי שגתה בתחשיב סכום ההחזר. ובמכלול נסיבות המקרה איננו סבורים כי בשל חסר ספורדי בהפרשות לביטוח מנהלים, בסכום נמוך יחסית, יש להרים את מסך ההתאגדות. לא הוכחה כל עילה - נזיקית, חוזית או אחרת - להטלת חבות אישית על X. כללו של דבר: התובע לא הוכיח עילה להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין X או לחיוב אישי של X, והתביעה כנגד X נדחית. סוף דבר: אנו מחייבים את החברה בלבד לשלם לתובע, בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פסק הדין, כמפורט להלן: הפרשי שכר כמפורט בסעיף 32 לפסק הדין. החזר ניכוי השכר בחודש דצמבר 2005 כמפורט בסעיף 53.4 לפסק הדין. פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל כמפורט בסעיפים 69, 70 ו- 71. לפסק הדין. פדיון חופשה כמפורט בסעיף 77.3 לפסק הדין. סכום התביעה עמד על סך של 863,417 ₪. לזכות התובע נפסק סכום סך של כ- 85,000 ₪, כ- 10% מסכום התביעה. בנוסף, קבענו כי תביעתו של התובע הייתה נגועה בחוסר תום לב, עת התנער מהסכמות בינו לבין החברה. בנסיבות אלה, למרות שהתובע זכה בתביעתו כנגד החברה, מצאנו לנכון לחייב את התובע בתשלום שכ"ט עו"ד לחברה, בסך של 5,000 ₪. סכום זה רשאית החברה לקזז מהסכומים אותם חויבה לשלם לתובע על פי פסק הדין. כאמור לעיל, גם אם הייתה מתקבלת תביעתו של התובע ברכיבים האחרים, לא הוכחה עילת תביעה להרמת מסך או להטלת חבות אישית על X, ולא היה מקום להגשת התביעה נגדו. לאור האמור, אנו מחייבים את התובע לשלם לX שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לתובע, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל. כל צד רשאי להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין. חוזה עבודההפרת חוזהחוזהתעופהטייסים