1. בפנינו תביעה ותביעה שכנד. התביעה עניינה עתירתה של התובעת והנתבעת שכנגד לתשלום הפרשי שכר, יתרת משכורת 13, השלמת פיצויי פיטורים ולתשלום פיצויים בגין עוגמת נפש ופגיעה בשם הטוב והמוניטין. התביעה שכנגד עניינה עתירתה של הנתבעת והתובעת שכנגד, עמותת ידידי כפר עידוד (להלן: "העמותה" או "הנתבעת"), לחייב את התובעת להחזיר את כספי פיצויי הפיטורים והתגמולים (חלק המעביד) ששולמו לה ו/או הועברו לפקודתה. הצדדים לתביעה ולתביעה שכנגד 2. התובעת, ילידת שנת 1944, הועסקה כמנכ"לית העמותה מיום 21.9.93 ועד להתפטרותה שנכנסה לתוקף ביום 25.6.05, היינו, במשך כשתים עשרה שנים. 3. הנתבעת הינה עמותה רשומה בישראל שחל עליה חוק העמותות, התש"ם - 1980. מטרות העמותה קבועות בסעיף 2 לתקנון העמותה (נספח א' לתצהירי הנתבעת) וביניהן להקים, לקיים ולהפעיל מרכז לאוכלוסיה של נפגעי M.B.D (בעלי פגיעה מזערית במוח) ובלתי משתלבים בחברה בגילאי 18 ומעלה, להקים ולקיים שכונה כפרית שתשמש למגורי משתכנים בה, לספק לכפר ולתושביו מקום עבודה מותאם לכישוריהם ופעילויות חברתיות, חינוכיות ושיקומיות. העמותה הקימה ומקיימת שכונה כפרית שניתן לה השם "כפר עידוד" (להלן:"הכפר"). חברי העמותה הם ההורים, האפוטרופסים או קרובי משפחתם של דיירי הכפר. טענות הצדדים 4. לטענת התובעת, בתקופת כהונתה כמנכ"לית העמותה, הגיע הכפר להישגים וצמיחה שלא היו לפני כן, בזכות עבודתה הקשה והמסורה ובזכות כישוריה, ובין היתר היא הפכה, לטענתה, את הכפר מפרוייקט כושל וחסר עתיד שהיה שרוי בגרעונות של כ- 18 מיליון ש"ח לפרוייקט משגשג ופורח שהיה ברווח של כ- 400,000 ש"ח בתום תפקידה והגדילה את נכסי החברה, שנכון למועד הגשת התביעה, עמדו על עודף נצבר של כשמונה מיליון ש"ח. לטענת התובעת, יחסי העבודה בין הצדדים מוסדרים באמצעות הסכם עבודה אישי מיום 1.9.04 במסגרתו התחייבה העמותה לשלם לה משכורת חודשית השווה למשכורת מנכ"ל משרד ממשלתי (ישן), אשר נכון למועד התביעה עמד על סך של 30,232 ש"ח, 25 ימי חופשה בשנה, הניתנים לצבירה או פדיון ללא הגבלה, דמי הבראה עבור 14 ימי הבראה בשנה, משכורת 13, הפרשה לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות וזכאות לפיצויי פיטורים בשיעור 200% עם סיום עבודתה בנתבעת, מכל סיבה שהיא. לטענת התובעת, למעט שחרור כספי ביטוח המנהלים שנצברו לטובתה ביום 30.8.05, העמותה לא שילמה לה עם סיום העסקתה וחודשים לאחר מכן, את הכספים המגיעים לה על פי ההסכם ו/או על פי דין. כמו כן, העמותה מסרה לה טופס 161 בו נאמר כי "המשכורת הרגילה האחרונה לחודש לצורך חישוב המענק היתה 19,819 ש"ח", בעוד משכורתה האחרונה עמדה, לטענתה, על 30,232 ש"ח. לאור האמור, עתרה התובעת לתשלום החלק היחסי של משכורתה בגין התקופה שמיום 1.6.05 ועד ליום 25.6.05 בסך 25,192 ש"ח, השלמת הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות בסך 3,149 ש"ח, פדיון 12.2 ימי חופשה שנצברו לזכותה בסך 16,765.2 ש"ח, השלמת פיצויי פיטורים עד לשיעור של 200% ממשכורתה בסך 348,266.3 ש"ח ותשלום החלק היחסי של משכורת 13 בגין התקופה שמיום 1.9.04 ועד ליום 25.6.05 בסך 7,972 ש"ח. כן עתרה התובעת לתשלום פיצויים בסך 50,000 ש"ח בגין עגמת הנפש שנגרמה לה לטענתה ו- 50,000 ש"ח בגין פגיעה בשמה הטוב ובמוניטין שלה, בשל אופן התנהלותה של העמותה, הצורך "לחזר על הפתחים" על מנת לקבל את המגיע לה בדין והדברים שהפיצה עליה העמותה, בין היתר בקרב חברי העמותה והורי הילדים בהם טיפלה במסירות כה רבה. בסיכומים מטעמה הותירה התובעת את תביעותיה לתשלום החלק היחסי של משכורת 13, לתשלום השלמת פיצויי הפיטורים, לתשלום פיצויים בגין עגמת נפש ופגיעה בשם הטוב והמוניטין והעמידה תביעתה לתשלום יתרת שכר עבודה לתקופה 1.6.05 - 25.6.05 על סך של 1,834 ש"ח. התובעת ביקשה במסגרת הסיכומים למחוק את התביעה לתשלום השלמת ההפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות ואת התביעה לתשלום פדיון ימי חופשה, משרכיבים אלו שולמו לה בחודש יוני 2005. 5. לטענת העמותה, תנאי ההעסקה שלהתובעת סוכמו עימה לפני תחילת עבודתה ביום 21.9.93 ובחודש אפריל 1997 נוסח הסכם, בלתי חתום, בו נקבעו תנאי עבודתה וזכויותיה, כשבהסכם זה נקבע שכר של 19,435 ש"ח, תוך עדכון של תוספת יוקר, השתתפות בהוצאות טלפון בסך 630 ש"ח, 25 ימי חופשה הניתנים לצבירה ללא הגבלה, ימי מחלה בתשלום, משכורת 13 והפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות. על פי הנטען, מאז שנת 1998 החלה התובעת לקבל שכר ותשלומים אשר לא אושרו על ידי הועד המנהל של העמותה ואין עליהם אסמכתא בכתב, מבלי שהתובעת היתה זכאית להם כדין. לטענת העמותה, ההסכם מיום 1.9.04, עליו מבססת התובעת את תביעתה, לא אושר על ידי הועד המנהל של העמותה ולא נחתם כדין וכנדרש על פי תקנון העמותה. על פי הנטען, ההסכם נחתם על ידי התובעת וגזבר העמותה בלבד, כפי הנראה בסמוך למועד הודעתה של התובעת על רצונה להפסיק עבודתה בעמותה. לטענת העמותה, התובעת אינה זכאית לשכר מנכ"ל משרד ממשלתי, ודאי שלא בחוזה ישן, ואף לא ליתר הזכויות אשר אינן ניתנות למנכ"ל משרד ממשלתי ובכלל זה, משכורת 13, בונוסים, פיצויי פיטורים מוגדלים, מענק ביגוד ושי לחג חריגים. על פי הנטען, השכר שקיבלה התובעת הינו בלתי חוקי, בלתי מוסרי וסותר את תקנת הציבור ועל כן בטל. כמו כן, לטענתה, טופס 161 אותו מסרה לתובעת תואם את השכר המגיע לה ואת סכום פיצויי הפיטורים המגיעים לה, ככל שמגיעים. לטענת העמותה, אף אם יימצא כי ההסכם מיום 1.9.04 הינו תקף ומחייב, יש לשלול מהתובעת את תשלום פיצויי הפיטורים, בשל עבירת משמעת חמורה ביותר שביצעה, של נטילת כספים בסכומים גבוהים ביותר למטרות אישיות, מהקופה הקטנה אשר נוהלה על ידה והיתה בשליטתה ובאחריותה בלבד, ללא סמכות וללא היתר. כמו כן, לטענת העמותה, אם יימצא כי ההסכם מיום 1.9.04 הינו בר תוקף, על בית הדין להתערב בתנאי ההעסקה שנקבעו בו בשל היותם בלתי מידתיים ובלתי סבירים לאור מצבה של העמותה, זאת מכוח היותה גוף דו מהותי, ולבטל את התשלומים על פיו. העמותה טוענת כי החריגות בשכר התובעת התגלו לועד המנהל שלה בבדיקת ביקורת שנערכה ביום 20.10.04, כשבמועד זה לא הונח בפני הועדה ההסכם הנטען מיום 1.9.04 והתובעת הציגה רק את הסכם העבודה מחודש אפריל 1997. הנתבעת אישרה כי תרומתה של התובעת לעמותה בשנים הראשונות לעבודתה היתה רבה מאוד אולם, על פי הנטען, לאחר תקופה של כשנתיים-שלוש, התובעת החלה לחפש אפשרויות העסקה מחוץ לכפר והחלה "לדרוך במקום" וכשלה בעבודתה במספר תחומים. העמותה טוענת כי לא הכפישה את התובעת וכי להורי הדיירים היתה ביקורת עצמאית על התובעת וכי דווקא היא זו שהציעה לקיים הליך בוררות בין הצדדים כדי שהנושא יישאר חסוי. 6. הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד בו עתרה לחייב את התובעת להחזיר לה את כספי פיצויי הפיטורים בסך 364,277.2 ש"ח והתגמולים (חלק המעביד) בסך 200,000 ש"ח ששולמו לה ו/או הועברו לפקודתה, וזאת בשל עבירת המשמעת החמורה שביצעה, הפרת חובותיה והפרת הסכם העבודה, בביצוע המעילה הנטענת בכספי הקופה הקטנה של העמותה ובקבלת שכר ותשלומים שלא היתה זכאית להם כדין. 7. התובעת טענה בכתב ההגנה לתביעה שכנגד כי כל הסכומים ששולמו לה, שולמו על פי הוראת העמותה. לטענתה, מרבית זכויותיה, למעט גובה שכרה, לא השתנו במהלך תשע השנים האחרונות להעסקתה. שכרה, שאכן השתנה מאז 1998, אושר על ידי העמותה, לא רק במועד קבלת ההחלטה על השינוי בשכר, אלא אושרר על ידי חברי הועד המנהל של העמותה, מדי שנה, בעת חתימתם על הדו"ח השנתי שהגישה העמותה לרשם העמותות בו צויין שכר התובעת ובעת חתימתם על בקשות תמיכות ותרומות שונות, בהם נדרשה העמותה לדווח על גובה שכרם של חמשת מקבלי השכר הגבוה בעמותה. לטענת התובעת, העמותה לא הקפידה מעולם על זכויות החתימה שלה ואין זה ראוי שהיא תינזק מכך. כמו כן, על פי הנטען, כל הסכמי ההעסקה שלה נחתמו באותו אופן בו נחתם הסכם 2004. התובעת טענה כי היא זכאית לפיצויי פיטורים וכי טענת העמותה כאילו היא ניהלה את הכפר שלא כדין ו/או ברשלנות הועלתה לראשונה 12 שנים לאחר תחילת עבודתה בעמותה, ללא בדל של ראיה, כשהתלונה שהוגשה למשטרה לאחר הגשת כתב התביעה, שכל מטרתה להלך עליה אימים, נסגרה. לטענתה, אפילו היה אמת בטענות הנתבעת (דבר המוכחש) לא ראוי לשלול פיצויי פיטורים מעובדת ששירתה את מעבידה שנים רבות לשביעות רצונו ותרמה תרומה רבה למפעלו, ומכל מקום, העמותה הביעה דעתה בדבר זכאותה לפיצויי פיטורים כששילמה לה חלק מהפיצויים להם היא זכאית. תצהירים ועדויות 8. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ותצהיר תשובה משלים. כן הוגשו מטעמה תצהיר עדות ראשית ותצהיר תשובה של רו"ח יוסף שם טוב, ששימש כרו"ח חיצוני של העמותה בתקופה 1994 - ספטמבר 2006, תצהיר של מר אורי אור, שכיהן כיו"ר רשות הטבע והגנים הלאומיים משנת 2003, תצהיר של מר בועז ויזר, יו"ר מועצת המנהלים ואחד מבעליה של חברת שפע בע"מ, שסיפקה שירותי מזון לכפר בשנים 1995 - 2005, תצהיר תשובה של הגב' צפרירה הלפרין, המצויה בקשרי חברות עם התובעת ותצהיר של הגב' מרים פיירברג, ראש עיריית נתניה משנת 1998, אשר נמשך מהתיק בשל אי התייצבותה לדיון ההוכחות. 9. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר ארנון גולן, המכהן כיו"ר ועד העמותה מחודש אוגוסט 2005, תצהיר של מר ששון עקרי, שכיהן בועדת הביקורת הפנימית של העמותה בתקופה אפריל 2004 -יולי 2007, תצהיר של מר יעקב אלון, המשמש כגזבר העמותה מחודש אוגוסט 2005, תצהיר של מר אלי סלע, המשמש כאמרכל הכפר משנת 1995, תצהיר של עו"ד רוני שמואל, המשמש כיועץ המשפטי של העמותה משנת 1995, תצהיר של עו"ד דב נייגר, ששימש כחבר הנהלה בועד המנהל של העמותה משנת 1997 עד לחודש אוגוסט 2005, תצהיר של פרופ' דוד לבהרי, שהיה בועד המנהל של העמותה בשנים 1993-2005, תצהיר של הגב' שושנה זיסמן, שעובדת כמנהלת מקצועית של הכפר מדצמבר 1994 והחל מחודש נובמבר 2005 משמת גם בתפקיד מנהלת הכפר, תצהיר של גב' יהודית רוזנברג, שעבדה כמנהלת חשבונות בכפר משנת 1996, תצהיר של גב' אינה ליפוביצקי, שעובדת משנת 1995 בכפר ומשמשת בתפקיד אחראית על 33 דיירים וארבעה מדריכים, תצהיר של גב' לונה אספורמס, שעובדת בכפר מינואר 2001 ומשמשת בתפקיד אחראית בניין, תצהיר של אלכסנדרה יעקובנקו, המשמשת כעובדת מכבסה בכפר. תצהיר של הגב' חמדה רגב, המשמשת בתפקיד אם בית בכפר משנת 1998, נמשך מהתיק בשל אי התייצבותה לדיון ההוכחות. כן הוגשה מטעם הנתבעת תעודת עובד ציבור בחתימת מר ציון לוי. התובעת, העדים מטעמה והעדים מטעם הנתבעת (מלבד אלו שתצהירם נמשך) נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו. דיון והכרעה 10. המחלוקת המרכזית הנטושה בין הצדדים בתביעות שבפנינו היא שאלת תנאי ההעסקה של התובעת, שעל בסיסם יש לחשב את הכספים המגיעים לה, עקב סיום העסקתה בעמותה. בעוד התובעת טוענת כי היא זכאית לתנאי ההעסקה המפורטים בהסכם עבודה מיום 1.9.04, לטענת הנתבעת, הסכם זה לא אושר על ידה ותנאי ההעסקה להם זכאית התובעת נקבעו בטיוטת הסכם שנוסחה באפריל 1997. 11. נקדים ונציין כי לאחר ששמענו את עדויות הצדדים ועיינו בראיות שהוצגו בפנינו סבורים אנו כי יש לקבל את גרסת התובעת בדבר תנאי העסקתה. מעיון בראיות שהוצגו בפני בית הדין עולה כי בין התובעת לבין העמותה נוסחו ו/או נחתמו מספר הסכמי העסקה במהלך שנות עבודתה של התובעת בעמותה. 12. עם תחילת עבודתה של התובעת נוסח הסכם העסקה בשנת 1993 (ת/15) (להלן:"הסכם 1993"). הסכם זה נחתם על ידי התובעת בלבד אולם אין חולק כי העמותה פעלה על פיו עד לחתימת הסכם נוסף בשנת 1995. תנאי ההעסקה על פי הסכם זה היו שכר בסך 13,000 ש"ח ברוטו, 18 ימי חופשה, הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות וזכאות לפיצויי פיטורים עם סיום העבודה, מכל סיבה. כן סוכם כי אחת לשנה תיבחן העלאת שכר ואם מצבה הכלכלי של העמותה ישתפר, ישופרו בהתאם תנאי העסקת התובעת (סעיפים 7.1 ו- 7.6 להסכם). התובעת טענה כי הסכימה לשכר נמוך בהשוואה לשכר שיכלה לקבל בשוק, וזאת עקב מצבה הכלכלי הקשה של העמותה, שהיתה באותה העת בגרעון של כ- 18 מיליון ש"ח. תימוכין לכך ניתן למצוא בהחלטת הועד המנהל מיום 11.7.05 (ת/1) בה צויין: "במועד קבלתה של מגי כהן לעבודה, ולאור מצבו הכספי הקשה של הכפר, הסכימה מגי לעבוד, במהלך התקופה הראשונה, בשכר נמוך יחסית ובתנאים נלווים מצומצמים. לא היה אף מועמד שהסכים לעבודה בתנאים אלו..." יש לציין כי פרופ' לבהרי אישר בעדותו שהשכר ההתחלתי של התובעת היה נמוך (עמ' 55 לפרוטוקול, ש' 7-8). 13. ביום 20.6.95 נחתם הסכם העסקה נוסף (ת/16) (להלן:"הסכם 1995") על ידי התובעת ובחתימה אחת של חבר הוועד המנהל בנתבעת, פרופ' לבהרי. אין חולק שהנתבעת פעלה על פי הסכם זה עד לשנת 1997. בהסכם 1995 הועלה שכרה של התובעת ל- 16,200 ₪ ברוטו, תוך שנקבע כי אחת לשנה תיבחן העלאתו (סעיף 7.6 להסכם). כן נשמרה הזכות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות (סעיפים 12 ו- 13 להסכם), הוגדלה מכסת ימי החופשה ל- 25 ימים (סעיף 9 להסכם), נקבעה זכאות למשכורת 13 (סעיף 14 להסכם), ונקבע כי עם סיום העבודה, מכל סיבה שהיא, ישולמו לתובעת פיצויי פיטורים בשיעור 200% (סעיף 12.3 להסכם). 14. בחודש אפריל 1997 נוסח הסכם נוסף (נספח ד') (להלן: "הסכם אפריל 1997"), אשר לא נחתם על ידי מי מהצדדים, בו הועמדה משכורתה של התובעת על 19,435 ש"ח, כפי ששולם לה בפועל כבר בחודש מרץ 1997. בטיוטת ההסכם נקבע כי המשכורת תעודכן בהתאם לתוספת היוקר, ונשמרו יתר הזכויות שנקבעו בהסכם 1995, כשבסעיף 7.6 נקבע כי אחת לשנה, בסמוך לאפריל, תבחן העמותה אפשרות להעלאת שכר התובעת. 15. ביום 19.6.97 נחתם הסכם העסקה נוסף (ת/17) (להלן:"הסכם יוני 1997") על ידי התובעת ובחתימה אחת של חבר הוועד המנהל מטעם הנתבעת, מר יואל אופיר. בהסכם נקבע כי תוקפו הוא מיום 1.4.97 ועד ליום 31.3.99, שכר התובעת הועלה ל- 21,571 ש"ח ברוטו, תוך הצמדה למדד, נקבע מענק ביגוד בסך 2,500 ש"ח לשנה (ס' 12 להסכם), ונשמרו הזכויות שנקבעו בהסכם 1995 (25 ימי חופשה, משכורת 13, ביטוח מנהלים וקרן השתלמות ופיצויי פיטורים בשיעור 200% במקרה של סיום עבודה מכל סיבה שהיא). בהסכם זה בוטל סעיף 7.6 שהיה קיים בהסכמים הקודמים, בו נקבע כי אחת לשנה תבחן העמותה את משכורתה של התובעת. 16. מחודש מרץ 1998 החלה התובעת לקבל משכורת יסוד בסך של 24,092 ₪, המבוססת על שכר מנכ"ל משרד ממשלתי (ישן).בנוסף קיבלה התובעת משכורת 13, מענק ביגוד בסך 2,500 ש"ח לשנה, בונוסים ושי לחג. לטענת התובעת, משכורתה לפי שכר מנכ"ל משרד ממשלתי (ישן) והתנאים הנלווים שקיבלה עוגנו, למיטב זכרונה, בהסכם העסקה שנחתם בסוף 1997 או בראשית 1998, ומאחר ולא נמצא עותק ממנו, נחתם ביום 1.9.04 הסכם אשר עיגן פעם נוספת את התנאים שסוכמו עמה, לטענתה, בתחילת שנת 1998. 17. בהסכם מיום 1.9.04 (ת/13)(להלן: "הסכם 2004") אשר נחתם על ידי התובעת ובחתימה אחת של גזבר העמותה, מר יואל אופיר, נקבע כי משכורתה של התובעת תהא משכורת חודשית השווה למשכורת של מנכ"ל משרד ממשלתי (ישן) ותעודכן בהתאם לעדכונים שיחולו על מנכ"ל משרד ממשלתי. כן נקבעה זכאות למשכורת 13 ופיצויי פיטורים בשיעור של 200%. הסכם 2004 כלל שוב את סעיף 7.6 אשר בהסכם יוני 1997 לא היה קיים, הקובע כי אחת לשנה, סמוך לחודש אפריל , תבחן העמותה את משכורתה של התובעת. בהסכם לא נקבעה זכאות למענק ביגוד בסך 2,500 ש"ח שהתובעת קיבלה מדי שנה ולבונוסים. 18. מעיון בכל ההסכמים שהוצגו לבית הדין עולה כי אף לא אחד מהם נחתם כנדרש על ידי העמותה, בידי שני מורשי חתימה בצירוף חותמת העמותה. עם זאת, אין חולק כי העמותה פעלה הן על פי הסכם 1993 (שנחתם על ידי התובעת בלבד) והן על פי הסכם 1995 (שנחתם על ידי התובעת ובחתימה אחת של חבר הועד המנהל). יש לציין כי הסכם אפריל 1997, עליו מסתמכת העמותה, כהסכם המעגן את תנאי העסקת התובעת, כלל לא נחתם על ידי מי מהצדדים. 19. הנתבעת למעשה טוענת כי הסכם אפריל 1997 הוא ההסכם המחייב, משלטענתה, זהו ההסכם היחיד שעמד בפני ועדת הביקורת במסגרת ביקורת שנערכה בחודש אוקטובר 2004, בה נבדק שכר העובדים והתוספות הנלוות לו, כשלטענת הנתבעת, הסכם זה הוצג על ידי התובעת עצמה ((ר' נספח ז' לתצהירי הנתבעת, סעיפים 9-12 לתצהיר מר עקרי, עדות מר גולן, עמ' 62 לפרוט', ש' 19 - עמ' 63, ש' 11). התובעת אישרה כי הסכם אפריל 1997 הוא ההסכם היחיד שעמד בפני הועדה, אולם לטענתה, היא עצמה לא הציגה בפני הועדה כל הסכם ולמעשה הפנתה את הועדה לתיק העובד שלה שהיה אצל עו"ד שמואל (ר' עדותה, עמ' 20 לפרוט', ש' 24-31). לטעמנו, גם אם הסכם אפריל 1997 היה ההסכם היחיד שהוצג בפני הועדה, הסתמכותה של הנתבעת דווקא על טיוטה לא חתומה, כשמהעדויות והראיות עולה בבירור כי חודשיים בלבד לאחר ניסוחו של הסכם זה, נוסח הסכם נוסף שבניגוד לקודמו נחתם על ידי התובעת ועל ידי מר אופיר, אינה סבירה. 20. הנתבעת טענה כי הסכם יוני 1997 נחתם שלא כדין וללא אישור העמותה, כשלטענתה, מר אופיר, לא שימש באותה העת כגזבר העמותה ולא היה מורשה חתימה מטעמה. אלא שעל פי עדותם ודבריהם של עדי הנתבעת עצמם, מר אופיר היה מי שהוסמך על ידי העמותה לטפל בענייני השכר מול התובעת. על פי עדותו של פרופ' לבהרי: "לא היו יותר מדי דיונים על השכר. היו יואל אופיר ואבי אידלמן שמונו מטעם הועד לנהל את המשא ומתן" (עמ' 55 לפרוטוקול, ש' 1-2). גם במכתב שכתב עו"ד נייגר למר יורם אבנימלך ביום 24.5.05 (ת/27), לאחר התפטרותה של התובעת, נכתב: "הלא מאז ומתמיד, טיפל בענין השכר שלה, הפונקציונר בהנהלה שמונה לכך (בשעתו לא מונתה ועדת שכר ויואל אופיר כגזבר טיפל בה), דבר שגרר בדיעבד בלגן לא קטן, שבו אין מוצאים אישורי הנהלה להחלטות בענין מגי, לרבות חוזים קרדינאליים" (סעיף 3.ה. למכתב). כמו כן, מהעדויות עולה כי עו"ד שמואל, ששימש כיועץ המשפטי של העמותה באותה העת וודאי היה מודע לזהות בעלי התפקידים בעמותה ולסמכותם, ניסח את הסכם יוני 1997 בהתאם להנחיות שקיבל ממר אופיר, שעל פי עדותו שימש כגזבר באותה העת. עו"ד שמואל אישר בתצהירו כי "במסגרת הייעוץ המשפטי שניתן לעמותה על ידי משרדי, נוסחו על ידנו הסכמי העבודה בין העמותה לבין התובעת... בהתאם להנחיות שקיבלנו על ידי התובעת ו/או ע"י מר יואל אופיר" (סעיף 5 לתצהירו). הסכמי העבודה שנוסחו על ידי עו"ד שמואל היו הסכם 1995, הסכם אפריל 1997 והסכם יוני 1997 (סעיף 8 לתצהירו). בחקירתו נשאל עו"ד שמואל: "ש. מי שהיה מוסמך מטעם העמותה והנחה אותך בפועל להסכמי עבודה שאתה ניסחת זה היה הגזבר אופיר? ת. אמת... ההנהלה לא דנה בדיון פתוח של גב' מגי אלא בדר"כ זה נדון בפורומים שלא השתתפתי בהם, יואל אופיר ואח'" (עמ' 71 לפרוט', ש' 14-26). העובדה שעו"ד שמואל התייחס למר אופיר כאל הגזבר והגורם המוסמך להעביר לו הנחיות באשר לתנאי העסקת התובעת, כשמר אופיר הוא שהעביר לו גם את ההנחיות לניסוח הסכם אפריל 1997, אשר הנתבעת עצמה מייחסת לו תוקף מחייב, אומרת דרשני. 21. עו"ד שמואל העיד אמנם כי לא בדק את גובה השכר ואת תנאי העבודה שנקבעו בהסכמי העבודה של התובעת (סעיף 7 לתצהירו), אולם עצם העובדה שנתבקשו שני נוסחים להסכם עבודה עם התובעת, בהפרש של חודשיים בלבד, מצביעה על כך שכפי הנראה, בהיעדר הסכמה באשר לתנאים שנקבעו בהסכם הראשון מחודש אפריל, נדרש ניסוחו של הסכם נוסף בחודש יוני. מעבר לאמור, מאחר והסכם אפריל 1997 לא נחתם כלל, בעוד הסכם יוני 1997 נחתם על ידי התובעת ועל ידי מר אופיר, אף אם זה לא היה מורשה חתימה באותה העת, מתוך שני ההסכמים, יש ליתן תוקף להסכם המאוחר והחתום. 22. מכל מקום, בפועל התובעת קיבלה שכר ותנאים נלווים על פי הסכם יוני 1997 במשך חודשים ספורים בלבד, שכן כמפורט לעיל, כבר בחודש מרץ 1998 החלה התובעת לקבל משכורת יסוד בסך של 24,092 ₪, המבוססת על שכר מנכ"ל משרד ממשלתי (ישן), כשלטענת התובעת, משכורת זו עוגנה בהסכם העסקה שנחתם בסוף 1997 או בראשית 1998. 23. הנתבעת טענה כי גרסת התובעת לפיה נחתם עימה הסכם נוסף בסוף שנת 1997 או בראשית 1998 אינה הגיונית ואינה סבירה, הן מן הטעם שבהסכם יוני 1997 נקבע כי תוקפו הוא עד ליום 31.3.99 והן בשל הצמדת השכר במסגרת ההסכם למדד המחירים לצרכן, דבר שיצר מנגנון עדכון אוטומטי שלא הצריך דיון נוסף מדי שנה בשאלת גובה שכרה של התובעת, ובוודאי שלא בחלוף חצי שנה בלבד. אכן, לא ברור מדוע היה צורך בהסכם נוסף זמן כה קצר לאחר שנחתם הסכם יוני 1997. יתרה מכך, אותו הסכם שלטענת התובעת נחתם בסוף שנת 1997 - תחילת שנת 1998 לא נמצא ואף לא הוצגה כל טיוטה להסכם כאמור, כשעל פי עדותו של עו"ד שמואל, הוא לא התבקש ולא הכין הסכם עבודה שהצמיד את שכר התובעת לשכר מנכ"ל. 24. עם זאת, מהעדויות והראיות עולה כי בתחילת שנת 1998 עלתה הצעה לעדכון שכר התובעת. התובעת הצהירה כי בסוף שנת 97' או בראשית שנת 98' הציע חבר הועד המנהל, עו"ד דב נייגר, להצמיד את שכרה לשכר מנכ"ל בכדי להמנע מניהול מו"מ מדי שנה על תנאי שכרה (סעיפים 41-44 לתצהירה). גרסה זו נתמכת במכתבו של מר אופיר מיום 14.3.05 (ת/31) לפיו: "בשנת 1997 או 1998 קיבל הועד המנהל את הצעתו של מר דב נייגר, להצמיד את חוזה המנכ"ל לשכר מנכ"לים במשרדי ממשלה..." וכן במכתבו מיום 20.3.05 (נספח נא) בו צויין: "ב- 1997 סיכמתי עם מגי ששכרה יהיה בשיעור של שכר מנכ"ל... אושרה הצעתו של דב נייגר לקבוע כבסיס הצמדה לשכר של מגי את שכר המנכ"לים במשרד ממשלה במקום את מדד המחירים לצרכן. אני זוכר בודאות שנחתם הסכם עם מגי". יש לציין כי מר אופיר, אשר יכול היה לשפוך אור על נסיבות חתימתם של כל הסכמי העבודה עם התובעת וזה שהצמיד את שכרה לשכר מנכ"ל בפרט, לא זומן לעדות על ידי הנתבעת, כפי שמתבקש היה שייעשה. 25. מר נייגר עצמו, הגם שטען שבטעות סבר שלתובעת אושר שכר מנכ"ל משרד ממשלתי, העיד כי "בתחילת שנת 1998 התובעת דרשה העלאה בשכר... הצעתי לשנות את אופן ההצמדה בלבד של שכרה של התובעת ולהצמידו לשכר הממוצע במשק, כפי שמצמידים את שכרו של מנכ"ל משרד ממשלתי (להבדיל אלף הבדלות מחוזה עבודה של שכר מנכ"ל ממשלתי)" (סעיפים 23-24 לתצהירו). במכתבו מיום 17.3.05 (נספח נ') כתב מר נייגר "מאחר ומתוך טעות עובדתית, סברתי לתומי כי מגי אכן מחזיקה בהסכם עבודה, לפיו היא צמודה למנכ"ל, הצעתי פתרון יצירתי... עפ"י הצעתי, למרות שמגי הסתבכה (כך הוסבר לי) בזה שבחרה להיות צמודה למדד במקום לשכר הממוצע במשק (ההצמדה המקובלת), לא "נתפוס" אותה בטעותה ונצמידה לשכר הממוצע". מר נייגר אישר אפוא בעדותו כי בתחילת שנת 1998 עלה לדיון נושא שכרה של התובעת וכי הוא הציע הצעה באותו מועד לעדכון שכרה. עדות זו מחזקת את גרסת התובעת לפיה בתחילת שנת 1998 הוצעה הצעה לעדכון שכרה ונערך שינוי בתנאי העסקתה. 26. הנתבעת טענה לאורך ההליך כולו כי ההצמדה לשכר מנכ"ל והתנאים הנלווים ששולמו לתובעת לא אושרו על ידי הועד המנהל. עם זאת, מהעדויות עולה כי לפחות שניים מחברי הועד המנהל ידעו כבר משנת 1998 כי התובעת מקבלת שכר מנכ"ל. מר נייגר העיד כי ידע שהתובעת מקבלת שכר מנכ"ל (הגם שסבר כי הדבר אושר) כבר מתחילת כהונתו בועד המנהל (שהחלה בשנת 1997): "ש. אתה ציינת שכאשר התחלת כהונתך בועד המנהל סברת בטעות שמגי מקבלת שכר של מנכ"ל משרד ממשלתי כדין? ת. כך חשבתי. באותה תקופה זה היה נראה לך שכר סביר? ת. לא ישבתי עם עצמי ולא עשיתי חשבון נפש. כבר אז זה נראה לי לא סביר על דעתי האישית" (עמ' 50 לפרוט', ש' 27-33). לא זו אף זו, מר נייגר אף אישר כי נהג להעביר למנהלת החשבונות את תלושי גמלתו, שהיתה צמודה לשכר מנכ"ל בחוזה ישן, כל אימת שחל בו עדכון, בכדי ששכר התובעת יעודכן בהתאם (ר' עדותו, עמ' 51 לפרוט', ש' 27-29 וכן ת/21 - העדכון ששלח מר נייגר למנהלת החשבונות). כמו כן, מר נייגר אישר בעדותו כי כבר בשנת 1997 היתה התובעת זכאית ל- 200% פיצויי פיטורים (עמ' 51, ש' 1-2). גם פרופ' לבהרי אישר בחקירתו כי ידע שהתובעת מקבלת שכר גבוה כבר משנת 1998: "ש. האם ידעת שהשכר של מגי הוא כ- 30,000 ש"ח מאז שנת 98'? ת. באופן כספי ידעתי בלי תנאי הפרישה" (עמ' 56 לפרוט', ש' 10-11). העובדה ששני חברי הועד המנהל הודו שידעו כי התובעת מקבלת שכר גבוה כבר משנת 1998 כשאחד מהם אף היה מודע לזכאותה לפיצויי פיטורים מוגדלים, ושניהם לא אמרו דבר, מדברת בעד עצמה. זאת ועוד, מדי חודש בחודשו חברי הועד המנהל חתמו על המחאות להפרשות לביטוח המנהלים של התובעת. מהמחאות אלו ניתן לראות בקלות את שכר התובעת, שכן הבסיס להפרשות היה שכר הברוטו שלה (התובעת צירפה לתצהירה העתק של המחאות לשנת 2005 - ת/22א, ת/22ב, ת22ג). 27. יתרה מכך, הגם שלטענת הנתבעת ההצמדה לשכר מנכ"ל והתנאים הנלווים ששולמו לתובעת לא אושרו על ידי הועד המנהל, ונודעו לו לראשונה במסגרת הביקורת שנערכה בחודש אוקטובר 2004, מהראיות עולה כי תנאי שכרה של התובעת אושרו מדי שנה בדוחות הכספיים שהוגשו ובישיבות ההנהלה. 28. סעיף 36 לחוק העמותות, תש"ם - 1980 קובע: "(א)הועד יכין אחת לשנה מאזן ודין וחשבון של הכנסות העמותה והוצאותיה (להלן - דו"ח כספי) בכל שנת מס... (ב) הועד יצרף לדו"ח הכספי הודעה ובה פירוט מלא ומדוייק של כל התשלומים ששילמה העמותה או שהתחייבה לשלם, בשנה שלגביה מוגש הדו"ח הכספי, לכל אחד מחמשת מקבלי השכר הגבוה ביותר בעמותה לרבות פרטים בענין תנאי פרישה; והכל, בין שהתשלומים או ההתחייבויות לתשלומים כאמור ניתנו למקבלי השכר כאמור ובין שניתנו לאחר עבורם או בשל העסקתם; ... (ד) הדו"ח הכספי המקורי או העתקו המאושר כדין יוגש לרשם לא יאוחר מיום 30 ביוני בשנה שלאחר תום תקופת הדו"ח, חתום בידי שנים מחברי הועד, ורשאי הרשם, להאריך את המועד להגשתם." בהגשת הדוחות הכספיים מדי שנה, במסגרתם דיווחה העמותה, כמתחייב, על חמשת מקבלי השכר הגבוה ביותר בעמותה, ובהם התובעת, אושרו למעשה תנאי השכר של התובעת בכל שנה על ידי חברי הועד המנהל. 29. כמו כן בדו"ח ביקורת עומק שנערך בעמותה בשנת 2003 על ידי רו"ח ג'ורג' ימיני שמונה על ידי רשם העמותות (ת/25), נבדקו בין היתר הוצאות השכר של חמשת מקבלי השכר הגבוה בעמותה (סעיף 5.1.4 לדו"ח ונספח 1). הנתבעת טענה כי כל שנבדק הוא קיומה של התאמה בין הרישומים בטופס 126 לבין הרישומים בדו"ח הכספי, אולם מעיון בדו"ח עולה כי צויינה בו במפורש עלות השכר הכוללת של התובעת, כך שלו היה מדובר בנתון חריג סביר כי היה מצויין דבר מה לגביו. מכל מקום ברי כי כל המעיין בדו"ח יכול היה לראות מהו גובה שכרה של התובעת. יש לציין כי הביקורת הסתיימה ללא הערות כשבפרק ההמלצות נכתב "תקין". 30. רו"ח שם טוב הצהיר שבדוחות הכספיים יש פירוט של עתודה לפיצויי פרישה וכי ההפרשה לעתודה בגין שכרה של התובעת כללה פיצויי פרישה של 200% ועל כן, בניירות העבודה שלו, אשר שימשו בסיס לדוחות הכספיים, הוא כלל תמיד כפל פיצויים לתובעת (סעיף 9 לתצהירו, וכן ת/63א - ת/63ג - ניירות העבודה שלו לשנים 2002-2004 בהם מצויינת הפרשה של 200% לפיצויים). כמו כן רו"ח שם טוב צירף לתצהירו דוחות שנתיים מבוקרים לשנים 2002-2004 בהם מופיעים התשלומים למשכורות ותוספות סוציאליות ומצויין שהתחייבות העמותה בגין פיצויים ומענקי פרישה לעובדים מכוסה על ידי העתודה שבמאזן (ר' ת/64א - ת/64ג). רו"ח שם טוב העיד שמדי שנה חברי ועדת הביקורת היו עוברים על הדוחות הכספיים, מקבלים הבהרות וממליצים לאסיפה הכללית לאשרם (סעיף 9 לתצהירו). שניים מחברי הועד המנהל אישרו את הדוחות בחתימתם (ר' עמ' 3 לדוחות). מהאמור עולה כי תנאי העסקתה של התובעת הובאו לידיעת חברי הועד המנהל מדי שנה ואושרו על ידם ואין לקבל את הטענה כי גובה שכרה ותנאי העסקתה של התובעת נודעו לחברי הועד המנהל לראשונה רק במסגרת ביקורת שנערכה באוקטובר 2004. 31. יש להדגיש כי בישיבות שנערכו בשנת 2005, במסגרתן נדונו תנאי פרישתה של התובעת, לא נאמר כי תנאי העסקתה של התובעת לא אושרו. בפרוטוקול ישיבת הועד המנהל מיום 18.5.05 נכתב: "עם שכירתה של מגי נקבע שכר נמוך יחסית, תוך הבנה כי הכפר בגרעון כספי ניכר ותוך הבנה כי כשהכפר יצא מהמשבר הכספי יועלה השכר. נקבעה אז משכורת 13 ופיצויים כפולים. ב- 1977 (צ.ל. 1997 - מ.ל.) נקבעו תנאי מנכ"ל, אך כשהתברר שביטול התוספות לעיל יפגע בשכר הוסכם על הכללת התוספת בשכר" (ת/26). בהחלטת ההנהלה מהתאריכים 10-11.7.2005 בעניין הליך קביעת השכר לתובעת (ת/1) נכתב: " כל ההחלטות לגבי שכרה ותנאי העסקתה של מגי כהן התקבלו, בדיונים של הנהלת העמותה, תוקצבו ואושרו שנתית בעת אישור המאזנים. אנו שלמים בהערכה כי השכר שניתן הגיע למגי בזכות תרומתה הרבה לכפר". 32. מאחר ואין חולק כי החל מחודש מרץ 1998, היינו במשך למעלה משמונה שנים, שולם לתובעת בפועל שכר בגובה שכר מנכ"ל משרד ממשלתי ויתר התנאים הנלווים שנקבעו בהסכם יוני 1997, כשמדי חודש הונפקו לתובעת תלושי שכר ששיקפו את ששולם לה בפועל, ומדי שנה הוגשו דוחות כספיים שכללו בין היתר את פירוט שכרה של התובעת, אין זה סביר כי איש מחברי הועד המנהל לא שם לב ולא בדק ולו פעם אחת את תנאי העסקתה של התובעת. מעבר לאמור, נוכח העובדה ששכרה ההתחלתי של התובעת היה נמוך ונוכח העובדה שבשנים הראשונות להעסקתה עודכן שכרה מדי שנתיים (ב- 1993, 1995 ו- 1997), אין זה סביר שבמשך למעלה משמונה שנים לא עודכן שכרה ואין זה סביר שהתובעת לא העלתה כל דרישה לעדכון שכרה. ההסבר ההגיוני לשתיקת התובעת במשך שנים כה רבות באשר לתנאי העסקתה הוא שנקבע מנגנון לעדכון שכרה שהשביע את רצונה. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא שבראשית 1998 סוכם על הצמדת שכרה של התובעת לשכר מנכ"ל משרד ממשלתי כנטען על ידי התובעת. 33. ביום 1.9.04 נחתם כאמור הסכם נוסף הוא הסכם 2004. התובעת טענה כי הסכם 2004 נחתם בכדי לעגן את התנאים שסוכמו עמה עוד בשנת 1998, משההסכם משנת 1998 לא נמצא. גם הסכם 2004 לא נחתם על ידי שני מורשי חתימה כי אם על ידי התובעת ועל ידי מר אופיר בצירוף חותמת הנתבעת, אולם מאחר וכבר הוכח כי אף לא אחד מההסכמים שנחתמו עם התובעת, נחתם על ידי שני מורשי חתימה, אין בכך כדי לגרוע מתוקפו של ההסכם. יש להדגיש כי בהסכם 2004 נקבע כי תחולתו היא מיום 1.9.04 ולא מראשית 1998 כפי שמתבקש היה שייקבע לאור הטענה כי עיגן תנאים שסוכמו כבר ב- 1998. עם זאת, מאחר ובפועל שולם לתובעת שכר מנכ"ל משרד ממשלתי כבר משנת 1998 וכן התנאים הנלווים שנקבעו בהסכם יוני 1997, ומאחר ובהסכם 2004 הועלו על הכתב אותם תנאים שכבר נהגו במשך שנים (מלבד מענק ביגוד וזכאות לבונוסים), אין באמור בהסכם 2004, אשר תחולתו היא מיום 1.9.04, כדי לשנות מקביעותינו שלעיל ולכל היותר יש לראות בהסכם עיגון לתנאים שנהגו עד כה. 34. הנתבעת טענה כי תנאי העסקת התובעת סותרים את תקנת הציבור ועל כן בטלים. אין אנו מקבלים טענה זו. 35. ראשית, הנתבעת היא עמותה פרטית שמצויה בבעלות וניהול 146 חברים והוקמה ביוזמתם ומכספם הפרטי ולא כיוזמה של המדינה. הנתבעת אינה גוף ציבורי ואינה ממלאת אחר המבחנים להיותה גוף דו-מהותי: היא אינה מספקת שירות חיוני לציבור, אינה פועלת מכוח רשיון או היתר מיוחד ואינה מספקת תחליף לפעילות מצד המדינה. המדינה אינה מעורבת בניהול הנתבעת או בבחירת הנהלתה. על פי העדויות והראיות מי שמבקש להתקבל כמשתכן בכפר נדרש לקנות יחידת דיור שעלותה מאות אלפי שקלים וכן לשלם דמי אחזקה (ר' סעיפים 144 - 148 לתצהיר התובעת וכן נספח א' לתצהירי הנתבעת). לאור האמור, משהעמותה מהווה גוף פרטי, תנאי התקשרות בינה לבין צדדים שלישיים כפופים לעקרון חופש החוזים. 36. אולם גם אם נתייחס לעמותה כאל גוף דו מהותי אשר חלות עליו נורמות מהמשפט הציבורי, מאחר ושכרה של התובעת הוצמד לשכר של מנכ"ל משרד ממשלתי, אין הוא חורג מהמקובל במגזר הציבורי או מתקנת הציבור, שכן הוא נקבע על יד משרד האוצר ומאושר על ידי הממונה על השכר (ר' ת/72, ת/75). באשר ליתר תנאי העסקתה (משכורת 13, ביגוד ו- 200% פיצויי פיטורים) - רכיבים אלו נקבעו כבר בהסכמים קודמים עם התובעת שהנתבעת לא חלקה על תוקפם ושולמו לתובעת בפועל כל השנים. בונוסים ושי לחגים שולמו לפי שיקול דעתה של הנתבעת (כפי שיפורט להלן). 37. מתלושי השכר שהוצגו בפנינו עולה כי שכרה של התובעת עלה הדרגתית והתעדכן רק כשחלו עדכונים בשכר מנכ"ל. כך למשל, בחודש 3/98 עמד שכר התובעת על 24,092 ש"ח (ת/76), בחודש 11/98 עמד על 25,403 (ת/77) והחל מינואר 2003 ועד לתום יחסי העבודה עמד על 30,232 ש"ח (ת/78,ת/14). יש לציין כי על פי חישוב שערכה התובעת באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתוניו לא נסתרו על ידי הנתבעת, שערוך השכר שנקבע בהסכם יוני 1997 תוך הצמדתו למדד (מנגנון העדכון שנקבע בהסכם) מעלה שבמועד סיום העבודה, שכרה של התובעת היה עומד על סך של 26,340.11 ש"ח (ר' ת/71, ס' 32 לתצהיר המשלים של התובעת). מהאמור עולה כי אין מדובר בפער משמעותי בין השכר שהתובעת היתה מקבלת על פי הסכם יוני 1997 במועד סיום העסקתה לבין השכר שקיבלה בפועל תוך הצמדה לשכר מנכ"ל משרד ממשלתי. 38. באשר לשי לחג - על פי עדותה של התובעת היא היתה אחראית על קביעת גובה השי שניתן לכל עובדי הנתבעת, אולם לא על גובה השי שניתן לה, אשר נקבע מדי שנה על ידי מר אידלמן או הגזבר אופיר, מבלי שהיתה לה נגיעה לכך (סעיף 50 לתצהיר התובעת). מכל מקום, על פי הנתונים שהוצגו בפנינו, הסכום המצטבר של השי שהוענק לתובעת בשנים 1998 - 2004 עמד על 6,950 ש"ח ובממוצע כ- 1,000 ש"ח לשנה (ת/20). מדובר אפוא בסכום סביר בהתחשב במעמדה ובתפקידה של התובעת. 39. באשר לבונוסים ששולמו לתובעת - כעולה מהראיות לתובעת שולמו בונוסים בשנים 1998, 2000, 2001 ו- 2002 בסך כולל של 27,466 ש"ח נטו (54,932 ש"ח ברוטו בגינם שולמו 50% מס) (ת/65 - חישוב הבונוסים שערך רו"ח שם טוב). תשלום הבונוסים לא נזכר אמנם בהסכמי ההעסקה ומשכך אין מדובר בזכות מוקנית אולם אין בכך כדי להפכו לרכיב "בלתי חוקי", שכן כנהוג בעניין תשלום בונוסים, הדבר תלוי בשיקול דעתה וברצונה של הנתבעת וכפי הנראה שולמו לה הבונוסים בשל שביעות רצון מתפקודה באותה העת. לא הוכח אחרת על ידי הנתבעת. 40. מענק הביגוד בסך 2,500 ש"ח נזכר רק בהסכם יוני 1997, אשר כפי שקבענו לעיל, יש ליתן לתנאים שנקבעו בו תוקף. בהסכם 2004 לא הוזכר אמנם מענק הביגוד אולם מאחר ומדובר ברכיב ששולם לתובעת במשך למעלה משמונה שנים מבלי שהעמותה טענה לגביו דבר, ומאחר ואין מדובר בסכום בלתי סביר, בהתייחס לתפקידה של התובעת והצרכים הנלווים לו (לדוגמא פגישות הדורשות הופעה ייצוגית), אין אנו סבורים כי מדובר ברכיב "בלתי חוקי". 41. המסקנה מהאמור היא כי שכרה ותנאי העסקתה של התובעת אינם בלתי סבירים בהתחשב בתפקידה, בוותקה, בנסיונה ובהישגיה של התובעת לאורך השנים ואינם חורגים מהמקובל במגזר הציבורי או מתקנת הציבור. 42. לעניין זה יש לציין כי הגם שהתובעת טענה במסגרת ההליכים בפנינו לכשלים בתפקוד התובעת, לא הוצגה כל הוכחה לטענה כלשהי שהועלתה כנגד תפקודה של התובעת במשך כל תקופת העסקתה. מעיון בראיות שהוצגו על ידי התובעת עולה כי התובעת דווקא זכתה לשבחים רבים על תרומתה והישגיה , הן בתקופת עבודתה והן עם סיומה (ר' ת/7, ת/8, ת/9, ת/10, ת/11א, ת/11ב). די בכך שנציין את שנכתב במכתב הועד המנהל מיום 7.6.05 לחברי העמותה (ת/9) בו נאמר: "בהזדמנות זו הננו מעלים על נס את פעילותה והישגיה של המנכ"לית היוצאת גב' מגי כהן... מגי היוותה למעשה "גלגל הצלה" של הכפר שלנו. בכישוריה הרבים ובאומץ ליבה המקצועי הובילה אותנו לחיסול הגרעון הכספי, הניחה ומימשה תשתית לגיוס מליוני שקלים מקרנות, מוסדות השלטון ומגורמים פרטיים, מיסדה דפוסי ניהול שכה חסרו אז, השלימה את בניית הכפר ואכלסה אותו. מגי בעזרת קשריה הענפים בכל מוסדות השלטון, מרצה הבלתי נלאה, דבקותה במשימתה, הצליחה לשמור על עצמאות הכפר ויחודו להוביל עם צוותה הנאמן והמקצועי תוכניות שיקום.... חייבים אנו בשעת פרידה זו לעצור לרגע במרוצי החיים לקוד קידה למגי וציוותה ולומר תודה". להישגיה של התובעת ודאי יש משקל גם לעניין קביעת תנאי העסקתה. 43. מעבר לאמור, בסמוך למועד סיום העסקתה של התובעת סברו מרבית חברי הועד המנהל (מלבד מר נייגר) שיש לשלם לתובעת כמעט את מלוא הזכויות שדרשה (ר' פרוטוקול ישיבת האסיפה הכללית מיום 12.7.05 - ת/29,מכתב של מר נייגר מיום 8.7.05 - ת/39), כשניתן להניח שלא היתה הסכמה לתשלום זכויות שהינן בלתי סבירות בעליל. 44. לאור כל האמור, יש לטעמנו לקבל את טענת התובעת לפיה זכאית היא לתנאי העסקה כפי ששולמו לה בפועל משנת 1998 ועוגנו מחדש בהסכם 2004, וודאי שיש להעדיף גרסה זו על פני גרסת הנתבעת לפיה הסכם ההעסקה על פיו יש לשלם לתובעת זכויותיה הוא הסכם לא חתום מחודש אפריל 1997, שנוסח ארבע שנים בלבד לאחר שהחלה עבודתה בעמותה ותשע שנים לפני מועד סיום העסקתה, כשברי כי אין זה סביר שלא חל כל עדכון בשכרה ובתנאי העסקתה במשך שנים כה רבות. 45. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי תנאי העסקתה של התובעת, שעל בסיסם יש לחשב גם את זכויותיה עם סיום העסקתה, הם כפי שנקבעו בהסכם 2004. טענת המעילה בכספי הקופה הקטנה 46. הנתבעת טענה כי במשך שנים מעלה התובעת בכספי הקופה הקטנה שעמדה לרשותה בסכום של 254,210.95 ש"ח והשתמשה בהם לצרכיה הפרטיים. על בסיס האמור הגישה הנתבעת את התביעה שכנגד במסגרתה טענה כי בנסיבות אלו יש לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים והתגמולים ששולמו לה ולחייבה להחזירם. 47. נטל ההוכחה להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה. מידת ההוכחה הנדרשת בבתי הדין לעבודה, כאשר נדונים עניינים המצויים בגדר סמכותו של בית הדין בתחום האזרחי, הינה מידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, היינו הטיית מאזן ההסתברויות. ואולם, כאשר בהוכחת מעשה פלילי מדובר, אין די במידת הסבירות ונדרשת מידת הוכחה מוגברת, הגבוהה מן המידה הרגילה. על מעביד הטוען למעשה גניבה שבוצע על ידי העובד מוטל נטל הוכחה מוגבר להוכיח את טענתו זו (דב"ע נה/60-3 חמיד - הלמן ואח', עבודה ארצי, כרך כח (2) 197, דב"ע לו/1-3 הלמן - וישנגרד; דב"ע מז/4-3 שלפי ואח - אגד, פד"ע י"ט 49,56, וראו גם: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, ע' 1316 - 1321). נקדים ונציין כי לא מצאנו שהנתבעת עמדה בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליה ולא הוכיחה כי התובעת מעלה בכספי הקופה הקטנה. 48. בראש ובראשונה יש לציין כי טענת המעילה מתבססת על בדיקה שועדת הביקורת של העמותה ערכה בסוף 2005 - תחילת 2006 לקופה הקטנה שנוהלה על ידי התובעת, ועל בדיקה מקיפה שנערכה בעקבות מסקנות ועדת הביקורת, על ידי מר אמנון ישראלי במהלך חודש ינואר 2006, שתוצאותיה נמסרו לעמותה בשני דוחות: האחד מיום 21.1.06 והשני מיום 4.2.06 (נספחים כח' וכט' לתצהירי הנתבעת). הנתבעת החלה אפוא בבדיקת הקופה הקטנה רק בסוף 2005 או בתחילת 2006, היינו, כחצי שנה לאחר סיום עבודתה של התובעת בנתבעת, לאחר שהתובעת פנתה הן באופן אישי והן באמצעות ב"כ לנתבעת בדרישה לקבלת זכויותיה ולאחר שהודיעה לנתבעת כי בכוונתה להגיש תביעה לבית הדין (ת/37, ת/38). ביום 11.4.06 הגישה הנתבעת תלונה למשטרת ישראל כנגד התובעת בגין מעילה בכספי הקופה הקטנה ונפתחה חקירה בתלונה (נספחים ל', לא' לתצהירי הנתבעת). התלונה למשטרה הוגשה אף היא לאחר שהתובעת הודיעה על כוונתה להגיש תביעה לבית הדין. יש ליתן משקל לכך שהעמותה בחרה לפתוח בהליכים כנגד התובעת, רק לאחר שזו הודיעה לה על כוונתה להגיש נגדה תביעה לתשלום זכויותיה בבית הדין. סביר שמעסיק החושד שעובד עבר עבירה של מעילה או גניבה, ודאי בהיקף לו טוענת הנתבעת, היה נוקט נגדו באופן מיידי באמצעים החוקיים אשר עומדים לרשותו, ולא מחכה שהעובד יגיש נגדו תביעה בבית הדין לעבודה, על מנת למצות עימו את הדין (ר' לעניין זה גם את עב (ת"א) 6273/03 חביביאן נתן - י.ב. מחסני מכר ל 1998 בע"מ (8.5.06)). 49. כמו כן, על אף שבעמותה התנהלו שתי קופות קטנות, האחת תחת ניהולה של התובעת והשניה תחת ניהולו של האמרכל, רק הקופה הקטנה שהיתה באחריות התובעת נבדקה בביקורת שנערכה על ידי מר ישראלי בחודש ינואר 2006 (ר' נספחים כח', כט' לתצהירי הנתבעת). הנתבעת לא ערכה אפוא בדיקה כללית לתקינות ניהול הקופות הקטנות, כי אם "תרה" אחר התנהלות לא תקינה רק בקופה הקטנה שנוהלה על ידי התובעת. 50. העמותה, כאמור, שכרה את מר ישראלי בכדי שיערוך בדיקה של הקופה הקטנה שהיתה באחריות התובעת וממצאיו של מר ישראלי והמסמכים שהוכנו על ידו היו הבסיס להגשת התלונה למשטרה. יש לציין כי שירותיו של מר ישראלי נשכרו על סמך היכרות אישית עם מר עקרי, שכיהן אז כיו"ר ועדת הביקורת של העמותה (ר' עדותו של מר עקרי, עמ' 68 לפרוט', ש' 21-22). מעבר לכך, הדוחות שערך מר ישראלי נערכו מבלי שנעשתה בדיקה של ההוצאות שנזכרו בהם ומטרתן ומבלי שמר ישראלי נפגש עם התובעת בכדי לקבל ממנה תשובות או הסברים באשר להוצאות שהוצאו על ידה. מר עקרי טען אמנם כי התובעת סירבה להיפגש עם מר ישראלי, אולם טענה זו לא הוכחה. בנוסף, העובדה שמר ישראלי, שטענת המעילה מבוססת רובה ככולה על הדוחות שנערכו על ידו, לא זומן לעדות על ידי הנתבעת, מחלישה אף היא את המשקל שיש ליתן לדוחות אלו. 51. הנתבעת טענה כי בתקופה שמחודש ינואר 2000 ועד חודש יוני 2005 הוציאה התובעת מכספי הקופה הקטנה סכום כולל של 254,210.95 ש"ח לצרכיה הפרטיים (ר' סעיפים 40-45 לתצהיר מר עקרי, סעיפים 11-12 לתצהיר מר אלון). מעדויות הנתבעת לא ברור כלל מה היה סכום הקופה הקטנה שהיתה באחריות התובעת. מנהלת החשבונות, הגב' רוזנברג טענה כי לא היה תקציב שנתי לקופה שהתובעת ניהלה, אישרה כי עד תום המחצית הראשונה של 2005, המועד בו סיימה התובעת לעבוד, הסתכמה ההוצאה מהקופה הקטנה ב- 16,176 ש"ח בלבד וכשנשאלה אם בשנים קודמות הסכום היה נמוך יותר השיבה "אני לא זוכרת. היו עליות וירידות. לא כל שנה היתה דומה לרעותה" (ר' עדותה, עמ' 41 לפרוט', ש' 33 - עמ' 42, ש' 31). מר עקרי טען שלא היה תקציב שנתי לקופה (עמ' 70 לפרוט', ש' 1-2), מר גולן ומר אלון טענו שהקופה הוגבלה ל- 50,000 ש"ח בשנה (עמ' 65 לפרוט', ש' 10-18, עמ' 74, ש' 15-31), ועל פי תחשיביו של מר ישראלי הקופה עמדה על סך של 46,000 ש"ח (נספח כט' לתצהירי הנתבעת). אף אם נניח שהקופה הקטנה הוגבלה ל- 50,000 ש"ח בשנה, טענת הנתבעת לפיה התובעת ביצעה מעילה בכספי הקופה הקטנה בסך של 254,210.95 ש"ח, אינה סבירה, שכן משמעות טענה זו היא שבמשך חמש שנים לא הוצא ולו שקל אחד לצרכי העמותה אלא רק לצרכיה הפרטיים של התובעת. ברי כי מדובר בטענה שאינה מתקבלת על הדעת. 52. הנתבעת טענה כי בשל האמון הבלתי מסוייג שנתנו בה חברי הועד ובשל יראתם של עובדי הכפר מפני התובעת, לא נבדק השימוש שעשתה התובעת בכספי הקופה הקטנה במהלך כל תקופת עבודתה. עם זאת, הנתבעת כעמותה, כפופה למספר רב של מבקרים ומפקחים, פנימיים וחיצוניים, וביניהם, הנהלת חשבונות פנימית, ועדת ביקורת שתפקידה לקיים פיקוח ובקרה שוטפת על כל השימושים הכספיים, שכללה בתקופת העסקת התובעת גם אנשי כספים בהשכלתם ובהכשרתם, ביקורת חיצונית של רו"ח חיצוני (רו"ח שם טוב בתקופת העסקת התובעת) וכן של רשם העמותות. על פי תצהירו של רו"ח שם טוב, מדי שנה נערכים דוחות כספיים מבוקרים שכוללים דו"ח רווח והפסד, מאזן ומצבת חובות והתחייבויות. דוחות אלו עוברים אישור הן של רואה החשבון החיצוני והן של ועדת הביקורת והאסיפה הכללית (סעיפים 8-10 לתצהיר רו"ח שם טוב). נוכח מנגנון בקרה ופיקוח זה, אין זה סביר כי אף אחד מגורמי הביקורת לא חשף מעילה של רבע מיליון ש"ח שבוצעה במשך חמש שנים. 53. בנוסף, כמפורט לעיל, בשנת 2004 ביצע רשם העמותות באמצעות רו"ח מבקר, ביקורת עומק לשנים 2002-2003 (ת/25), שבמסגרתה נבדקו גם חשבונות הבנק והקופה הקטנה, תוך אזכור מפורש של סכומי הקופות והשימושים בהן (ס' 5.8 לדו"ח). בבדיקה לא נמצאה אי תקינות בניהול הכספים לרבות בניהול הקופות הקטנות (למעט המלצה לצמצם תשלומים במזומן ככל שניתן) והדו"ח הסתיים בהמלצה "תקין". 54. לא זו אף זו, הנתבעת צירפה לתצהיריה העתקים של מאות קבלות מהשנים 2000 - 2005. עם זאת, התובעת נשאלה במסגרת חקירתה הנגדית על 18 קבלות בלבד. טענת המעילה באשר ליתר הקבלות שהוצגו בפני בית הדין ושהתובעת לא נשאלה לגביהן ממילא לא הוכחה. הגם שחלוף הזמן ממועד ביצוע הרכישות ועד למועד החקירה על קבלות, חלקן על סכומים של עשרות שקלים בלבד, הופך את שחזור הרכישות המצויינות בקבלות למשימה קשה ביותר, התובעת נתנה הסברים לכל הקבלות שהוצגו בפניה. אמנם, נכון הדבר שקשה להסכים עם האופן בו בחרה התובעת להשתמש בכספי הקופה הקטנה, בין היתר בקניית מוצרים באלפי ש"ח בחנויות יוקרה. יחד עם זאת, על פי העדויות, לא היה נוהל מסודר לניהול הקופה הקטנה ולשימושים בה (ר' עדות מנהלת החשבונות, עמ' 41 לפרוט', ש' 30-31, עדות האמרכל מר סלע, עמ' 78 לפרוט', ש' 45-47), לתובעת ניתנה איפוא הסמכה להפעלת הקופה הקטנה בהתאם לשיקול דעתה, בכפוף לסכום שקבעה ההנהלה. עוד יש לציין כי העובדה שהתובעת הגישה באופן שוטף בגין הוצאותיה, קבלות אשר בקלות ניתן להתחקות אחריהן, אינה מתיישבת עם התנהגות של מי שמבצע מעילה, אשר סביר כי יעשה כל שניתן כדי למחוק כל תיעוד למעשיו. התובעת העידה כי נשאלה על ידי המשטרה לגבי חלק מהקבלות עליהן נחקרה בפני בית הדין. הסברי התובעת הניחו את דעתן של המשטרה והפרקליטות, שהחליטו לסגור את התיק, כפי שיפורט להלן. 55. הנתבעת טענה כי חלק מהפריטים שהתובעת רכשה לא מצויים בכפר או ברשימות המלאי שלה. עם זאת, המשטרה ערכה בביתה של התובעת חיפוש, כשהתובעת נדרשה אף להציג פריטים מסויימים (לדוגמא מצלמה דיגיטלית, סט פסטה ופח אוטומטי), ולא נמצא בחיפוש אף פריט שנרכש מכספי הקופה הקטנה (ר' עדות התובעת, עמ' 16, ש' 26-32). הנתבעת טענה כי המשטרה לא מצאה את הפריטים משום שהחיפוש המשטרתי נערך בתיאום עם התובעת אולם טענה זו לא הוכחה בכל אופן ונסתרה על ידי התובעת שנכחה בו בזמן אמת (ר' סעיף 104 לתצהירה). 56. יתרה מכך, אף לא אחד מעדי הנתבעת השכיל להוכיח כי התובעת עשתה בכספי הקופה הקטנה שימוש לצרכיה הפרטיים. אמרכל הנתבעת, מר סלע, העיד שהתובעת ביצעה רכישות של ציוד ומוצרים וכי הוא שלח לבקשתה שליחים להביאם. כן העיד כי מעולם לא ראה שהתובעת נטלה לעצמה ציוד מהכפר (עמ' 80 לפרוט', ש' 43 - עמ' 81, ש' 7). הגב' רוזנברג אישרה שייתכן שהתובעת העבירה ציוד לדיירים (עמ' 39 לפרוט', ש' 11-17). גם הגב' זיסמן העידה כי אינה יכולה לשלול שעובדים קיבלו מהתובעת מוצרים עבור הדיירים (עמ' 77 לפרוט', ש' 27-29). הגב' אספורמס, גב' יעקובנקו וגב' ליפוביצקי אישרו כי קיבלו מוצרים שונים עבור הדיירים מבלי שידעו על ידי מי נרכשו ולא יכלו לשלול שהתובעת העבירה מוצרים עבור דיירים לעובדים אחרים. העדות גם אישרו שהתובעת מעולם לא ביקשה מהם להציג מצג שווא או לשקר (עמ' 83-88 לפרוט'). מכל האמור עולה כי הנתבעת לא השכילה להוכיח את טענת המעילה הנטענת על ידה. 57. על האמור יש להוסיף כי לאחר החקירה שערכה המשטרה ועררים שהוגשו לפרקליטות מטעם שני הצדדים, הוחלט פעמיים על סגירת תיק החקירה, בפעם הראשונה בהיעדר אשמה (מכתב הפרקליטות מיום 17.9.07 - ת/48) ובפעם השניה בשל העדר ראיות מספיקות (מכתב הפרקליטות מיום 18.3.09 - ת/51). הנתבעת הגישה ערר על החלטת הפרקליטות לסגור את התיק. במסגרת סיכומי התשובה מטעם התובעת התבקש צירופו של מכתב פרקליטות המדינה מיום 30.3.11 במסגרתו נכתב כי הוחלט לדחות את ערר הנתבעת ולהותיר על כנה את ההחלטה על סגירת התיק. מאחר ומדובר במסמך מהותי ורלוונטי להליך שבפנינו ומאחר והחלטת הפרקליטות התקבלה לאחר שהוגשו סיכומי התובעת, אנו קובעים כי יש לקבלו. במכתב הפרקליטות מיום 30.3.11 (צורף כנספח א' לסיכומי התשובה מטעם התובעת) נאמר: "...עיון בחומר הרב המצוי בתיק החקירה העלה כי הנילונה נחקרה על החשדות שהועלו כנגדה, והוצגו בפניה קבלות רבות על תשלומים ורכישות שביצעה במשך שנים אלו, וזו ידעה להסביר חלק גדול מאותן קבלות שהוצגו בפניה, על אף שרכישות אלו התבצעו לפני מספר לא מבוטל של שנים. יצוין כי לא נקבע נוהל מסודר בעניין דרך ניהול הקופה הקטנה, ובמהלך השנים הרבות בהן ניהלה אותה הנילונה, לא הופנתה אל הנילונה על ידי מי מחברי הועד, רואה החשבון או כל גורם אחר, פניה למתן הסבר או פירוט על הוצאות שנמשכו מהקופה. בחומר הראיות נמצאו תימוכין לגרסת הנילונה באשר למוצרים שונים שנרכשו על ידי הנילונה והועברו לדיירי הכפר. נכונה הטענה כי לא נמצאו הסברים ביחס לכל אחד ואחד מן הפריטים שנרכשו, אולם אין להתעלם מכך שהנילונה נתבקשה לתת הסברים ביחס לרכישות שנעשו במשך מספר שנים ובחלוף זמן מהן. אין באי מתן הסבר למספר רכישות שבוצעו מכספי הקופה הקטנה, בכדי להניח תשתית ראייתית מספקת לצורך העמדה לדין בפלילים. נוכח כל האמור, אין ראיות מספיקות לצורך העמדת הנילון לדין פלילי, הליך הדורש "אפשרות סבירה להרשעה" (בג"צ 2534/97, פ"ד נא(3)). אשר על כן, הערר נדחה". 58. יש לזכור כי המשטרה ערכה חקירה מקיפה, במסגרתה נחקרה התובעת פעמיים וכן נגבו עדויות מגורמים רבים (על פי הנטען בסיכומי התשובה מטעם התובעת נגבו עדויות מיותר מ- 20 עדים ומחמישה עדים נוספים במסגרת השלמת חקירה, לאחר הגשת ערר לא פורמאלי על ידי התובעת). אין לקבל, אפוא, את טענת הנתבעת לפיה המשטרה התרשלה בחקירתה. בתום החקירה הוחלט פעמיים על סגירת התיק ואף ערר שהוגש על החלטה זו נדחה. הגם שהפרקליטות בוחנת את הראיות על פי הסף הנדרש במשפט הפלילי, יש בהחלטתה לסגור את התיק, כדי לחזק את מסקנתנו, שהעמותה לא עמדה בנטל המוגבר הנדרש ממנה להוכחת מעילה במסגרת ההליך האזרחי שהתקיים בפנינו (ר' לעניין זה גם ע"ע (ארצי) 412/06 האגודה למען הקשיש בקרית גת - משה דוד (9.10.07). 59. לאור כל האמור, אנו קובעים כי הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת מעלה בכספי הקופה הקטנה שהיתה תחת אחריותה. התביעה שכנגד - האם יש לשלול מהתובעת פיצויי פיטורים ותגמולים? 60. הנתבעת טענה כי בהתאם לסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 ולסעיפים 53 א',ג' ו- י' וסעיף 55א של ההסכם הקיבוצי הכללי - תקנון עבודה מיום 19.9.62 (שעודכן ביום 18.6.78), התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים וכן אינה זכאית לחלק המעביד בכספי התגמולים שהופרשו לביטוח המנהלים. הנתבעת תבעה את השבתם במסגרת התביעה שכנגד. 61. סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים קובע: "בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים." על פי ההלכה הפסוקה, נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד התנאים המצדיקים שלילת פיצויי והודעה מוקדמת, רובץ על המעביד [ראה: דב"ע לג/8-3 טוטנאור בע"מ - אליהו לפידות, פד"ע ד' 321, בעמ' 328; דב"ע ל3/6-3 שמואלי ואח' - שושנה שרייר, פד"ע א' 69, בעמ' 74].   יתרה מכך, מקום בו טוען המעביד כי אינו חייב בתשלום פיצויי-פיטורים באשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, על המעביד להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה [ראה: דב"ע לו/1-3 הלמן - וישנגר; הובא בדב"ע מז/4-3 שלפי - אגד בע"מ, פד"ע יט, 49, 56]. 62. בענייננו, מדובר אמנם בפיצויי פיטורים מכוח חוזה ולא מכוח החוק, אולם משקבענו כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את טענתה בדבר ביצוע מעילה או עבירת משמעת אחרת על ידי התובעת, הרי שלא הוכחה קיומה של עילה לשלילת פיצויי הפיטורים מהתובעת או את התגמולים (חלק המעביד) ששולמו לה. לאור האמור, התביעה שכנגד בה נתבקש בית הדין לקבוע כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים ולחלק המעביד בתגמולים והתבקש לחייב את התובעת להחזיר את הכספים שקיבלה לעמותה - נדחית. הסעדים הנתבעים פיצויי פיטורים מוגדלים 63. בהתאם לסעיף 12.3 להסכם 2004 (וכפי שנקבע עוד בהסכם 1995 ובהסכם יוני 1997) התובעת זכאית לתשלום 200% פיצויי פיטורים. התובעת עבדה בנתבעת במשך 11 שנים ותשעה חודשים. משכך, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך כולל של 712,543.5 ש"ח. הנתבעת שחררה לזכות התובעת את סכום הפיצויים שנצבר בביטוח המנהלים בסך 364,277.2 ש"ח (ת/55). 64. משכך, התובעת זכאית ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 348,266.3 ש"ח. 65. בשים לב למחלוקת בתיק, שהיה בה ממש, בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים בכלל ולפיצויי פיטורים מוגדלים בפרט, ראינו לנכון להפחית את פיצויי ההלנה לכדי הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. יתרת שכר עבודה 66. התובעת הצהירה כי בחודש יוני 2005 שילמה לה הנתבעת שכר בסך 23,358 ש"ח (ת/53 - תלוש שכר לחודש 6/05), בעוד בגין התקופה שמיום 1.6.05 - 25.6.06 זכאית היתה לשכר בסך 25,192 ש"ח. משכך עתרה לתשלום יתרת שכר עבודה בגין חודש יוני 2005 בסך של 1,834 ש"ח. מאחר ומשכורתה האחרונה של התובעת עמדה על סך של 30,231.6 ש"ח הרי שבגין 25 ימי עבודה בחודש יוני 2006, זכאית היתה התובעת, כנטען על ידה למשכורת בסך 25,192 ש"ח (25/30 X 30,231.6 ש"ח). 67. לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובעת יתרת שכר בגין חודש יוני 2005 בסך של 1,834 ש"ח. 68. בשים לב למחלוקת בתיק, שהיה בה ממש, באשר לגובה שכרה של התובעת וכפועל יוצא מכך לעצם הזכאות ליתרת שכר, ראינו לנכון להפחית את פיצויי ההלנה לכדי הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. משכורת 13 69. על פי סעיף 14 להסכם 2004 (וכפי שנקבע עוד בהסכם 1995 ובהסכם יוני 1997) התובעת זכאית מדי שנה למשכורת 13. עבור 9 חודשים ו- 25 ימים שחלפו מיום תשלום משכורת 13 האחרונה ועד לסיום העסקתה, זכאית התובעת למשכורת 13 בסך של 24,488 ש"ח. בחודש אוגוסט 2005 שולם לתובעת בגין רכיב זה סך של 16,516 ש"ח (ת/54 - תלוש לחודש 8/05). 70. משכך זכאית התובעת ליתרה בסך 7,972 ש"ח בגין משכורת 13. פיצויים בגין עוגמת נפש ופגיעה בשם הטוב והמוניטין 71. התובעת לא ביססה את תביעתה לפיצויים בגין פגיעה בשם הטוב במסגרת כתב התביעה על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1995 ובעת הגשת התביעה, בית הדין לא היה מוסמך לדון בעילה זו. אמנם בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט-2009 (ס"ח 2203), במסגרתו תוקן חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (תיקון מס' 38) הוספה הוראת סעיף 24(א)(1ד) לחוק המקנה לבית הדין סמכות לדון בתביעות שעניינן פגיעה בשם הטוב (תיקון מס' 38 פורסם ברשומות ביום 23.07.09 ותחילתו ביום 15.07.09), אולם התובעת לא ביקשה לתקן את כתב תביעתה באופן שטענתה לפגיעה בשמה הטוב תבוא בגדר החוק לאיסור לשון הרע. משכך, תביעת התובעת לפיצוי בגין פגיעה בשמה הטוב ובמוניטין אינה בסמכות בית הדין. 72. באשר לתביעת התובעת לפיצויים בגין עגמת נפש - הלכה פסוקה היא כי פיצויים בגין עגמת נפש ביחסי עבודה יינתנו במקרים חריגים ובנסיבות קיצוניות. התובעת טענה כי הנתבעת אילצה אותה "לחזר על הפתחים" על מנת לקבל את המגיע לה על פי דין, ניהלה נגדה מסע רדיפה והשמצות, הגישה נגדה תלונת כזב במשטרה ופגעה בשמה הטוב ובמוניטין שרכשה. 73. אין ספק כי התנהלותה של הנתבעת כלפי התובעת לאחר סיום העסקתה בנתבעת, אף אם נבעה מחשדות באשר לביצוע מעילה ובאשר לקבלת שכר שלא כדין, גרמה לתובעת לעגמת נפש. מאחר וקבענו כי לא הוכח שלהתנהלות זו היתה הצדקה, סבורים אנו כי מדובר במקרה מהסוג בו יש להיעתר למתן סעד חריג זה ובנסיבות העניין אנו מעמידים את הפיצוי על סך של 25,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין. סוף דבר 74. התביעה מתקבלת ברובה והתביעה שכנגד - נדחית. 75. בהתאם לכך תשלם הנתבעת לתובעת, תוך 30 יום מהיום בו יומצא לה פסק הדין, את הסכומים כמפורט להלן: א. סך של 1,834 ש"ח בגין יתרת שכר עבודה לחודש יוני 2005. ב. סך של 7,972 ש"ח בגין יתרת משכורת 13. ג. סך של 348,266.3 ש"ח בגין יתרת פיצויי פיטורים. הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.6.05 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ד. פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 25,000 ₪, נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. 76. בשים לב להיקף ניהול התיק, החומר הרב ושמיעת עדויות במספר רב של ישיבות, תישא הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.פיצוייםפגיעה בשם הטובלשון הרע / הוצאת דיבה