פיטורים של רופא מבית חולים ללא שימוע

1. התובע עותר למתן סעד הצהרתי לפיו פיטוריו מעבודתו כרופא רדיולוג בבית החולים אסותא שבבעלות הנתבעת היו שלא כדין, בחוסר תום לב ובהעדר שימוע ועל כן הם בטלים ויש להורות על השבתו לעבודה בבית החולים. כן עותר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום שכרו עבור כל התקופה החל מיום פיטוריו ועד להשבתו בפועל לעבודה, בפיצוי התובע בגין פיטורין שלא כדין, בשיעור של לפחות 12 משכורות אחרונות ובפיצוי בגין עוגמת נפש. 2. בכתב ההגנה נטען כי התובע סיפק לנתבעת שירותי בריאות אבחון בדיקות הדמיה כקבלן עצמאי במסגרת עסקו העצמאי ובהתאם להסכם ההתקשרות ולא נתקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. לגופו של עניין נטען כי סיום ההתקשרות עם התובע נעשה בשל תהליך ההתמקצעות של מכון ההדמיה בתום לב, משיקולים עניינים ובהתאם להסכם ההתקשרות. 3. במצורף לכתב ההגנה הוגש כתב תביעה שכנגד במסגרתו נטען כי עוד בתחילת ההתחשבנות בין הצדדים נקבע והוסכם כי לא מתקיימים בין הצדדים יחסי עובד ומעביד וכי התמורה שתשולם לתובע תהיה בשכר קבלני, הגבוה באופן משמעותי מהשכר אותו היה מקבל כעובד שכיר. החל משנת 2002 סיפק התובע שירותי הדמיה לנתבעת באמצעות חברת "יגל שירותי הדמיה" שבבעלותו; באם ייקבע כי נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, עותרת הנתבעת להשבת כספים שקיבל התובע ביתר במהלך תקופת ההתקשרות, בגובה של 40% מהסכומים ששולמו לו כקבלן עצמאי, ובהתאם להוראות ההסכם. 4. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד נטען כי התובע אולץ לחתום על ההסכם שהוא דרקוני ומקפח כתנאי להמשך העסקתו; התובעת שכנגד הנפיקה תלושי שכר לתובע וביצעה ההפרשות עבורו כמתחייב. ההסדר שנקבע ממצה את מכלול זכויותיו הסוציאליות כעובד לרבות פיצויי פיטורים; התובעת שכנגד בחרה להעסיקו במתכונת זו הזולה באופן משמעותי עבורה; היקף המשרה בה הועסק ותרומתו האקטיבית להגדלות הכנסות החברה, הגבילו את אפשרויות העבודה במקומות אחרים ובאה במקום עבודה במקום אחר; הנתבע שכנגד טוען לקיזוז שווי הזכויות הסוציאליות מכל סכום שייפסק שיש להשיבו לתובעת שכנגד; סעיף ההשבה הקבוע בהסכם הוא סעיף מקפח בחוזה אחיד, ופרשנות נכונה של ההסכם מחייבת את המסקנה כי אין להפעיל הסעיף במקרה דנן ויש לקבוע את שכרו הראוי של הנתבע שכנגד בהתאם למקובל במשק לאדם במעמדו המקצועי ובוותקו; הנתבע שכנגד מבקש לשמור את זכותו לתבוע סעדים נוספים בגין זכויותיו הקוגנטיות כעובד החברה, באם תתקבל טענתה לעריכת התחשבנות כספים רטרואקטיבית. 5. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהיר. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר הגב' אתי ימין, ראש אגף משאבי אנוש (להלן: "הגב' ימין") וכן תצהיר ד"ר סיגל טל, ששימשה בתקופה הרלוונטית לתביעה כרדיולוגית ראשית של "מכבי שירותי בריאות" וכמנהלת מרכז היעוץ במכבי (להלן:"ד"ר טל"). רקע עובדתי: 6. התובע, רופא מומחה בתחום רדיולוגיה אבחנתית הועסק, החל מיום 1/1/94 כרופא רדיולוג בבית החולים אסותא (להלן:"בית החולים"), תחילה על ידי חברת "בית החולים אסותא בע"מ", כאשר בחודש 7/94 הועבר ניהולו של בית החולים לידי הנתבעת והתובע המשיך לעבוד ברציפות בבית החולים עד ליום 5/9/06 (בכפוף למחלוקת בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים). 7. בתאריך 5/12/01 נחתם בין הצדדים הסכם לפיו התחייב התובע ליתן שירותי אבחון לבדיקת ההדמיה, כעצמאי כנגד קבלת ובתמורה, בגין פענוח בדיקות בהתאם לטבלת תשלומים כמפורט בהסכם (להלן: "ההסכם"). 8. ביום 5/7/06 הודיעה ד"ר אורנה אופיר, המנהלת הרפואית של בית החולים, לתובע על החלטת בית החולים לסיים את ההתקשרות עימו וזאת בהסתמך על דיווחי ד"ר סיגל. (לטענת הנתבעת בעקבות סקר בקרת האיכות שנעשה במכון ה- CTוה - MRI, ולטענת התובע בטענה ההחלטה לסיום את התקשרות נבעה מביצוע טעויות בפענוח בדיקת הדמיה). 9. ביום 6/7/06 פנה התובע לד"ר אופיר ובקש לקבל הממצאים הנוגעים אליו אשר בהסתמך עליהם הוחלט על הפסקת ההתקשרות. 10. במענה למכתבו השיבה ד"ר אופיר במכתב מיום 10/8/06 כי ההחלטה בדבר סיום העסקתו אינה קשורה לתלונה אחרונה שנתקבלה בדבר פענוח שגוי אלא בעקבות סקר בקרה ואיכות כאמור. 11. ההודעה על הפסקת ההתקשרות נשאה תאריך 5/7/06 והוצאה לתובע בחתימת פרופ' שפירא, מנכ"ל בית החולים, ולפיה תסתיים עבודתו ביום 5/9/06, (ולטענת התובע נמסרה לו ההודעה ביום 25/7/06). דיון והכרעה: 12. המחלוקת נשוא התובענה נסבה על שאלת קיומם או אי קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. 13. לשאלה האם היחסים בין השניים הינם יחסי עובד מעביד או יחסי "קבלן עצמאי - מזמין עבודה", קיימת חשיבות מכרעת בתחום משפט העבודה, שכן רק "עובד" נהנה מהגנת חוקי המגן ומהזכויות הסוציאליות המוענקות מכח משפט העבודה, ולפיכך רק יחסי עובד - מעביד באים בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. כבר נפסק: "היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התאור שניתן לו ע"י הצדדים, אלא נקבע מבחינה משפטית עפ"י נסיבות המקרה כהוויתן", וכי "הקובע הוא מהות היחסים שנוצרה הלכה למעשה", שכן "סטטוס" אין יוצרים בהסכם ואין מבטלים בהסכם, וכשם שאין לוותר או להתנות על זכויות במפורש, כן אין לוותר על אותן זכויות על ידי כך שהצדדים יכנו את היחסים בכינוי כל שהוא השולל היותו של אחד "עובד" והשני "מעביד". (ע"ע 283/99 שמעון ברק נ' הקריות בע"מ ואח', פד"ע לה 641; דב"ע נב/ 3-254 פריץ נ' מפעל הפיס, פד"ע כו 391; דב"ע לו/3-48 יהושוע גינצברג נ' "ניסן" השקעות וסוכנויות בע"מ פד"ע ח 151). כן נפסק: "בקביעה אם נתקיימו יחסי עובד ומעביד יש לייחס משקל רב לכוונת הצדדים, היינו לכוונתם להתקשרות בדין, אך צריך שלאותה כוונה יינתן ביטוי, ועל כוונת הצדדים - שני הצדדים - יש ללמוד מביטויים חיצוניים שניתנו..." (דב"ע לט/3-112 שמואל ז'בורובסקי נ' אגודת בית הכנסת הגדול על שם גיבורי ישראל, פד"ע יא 309). המבחן המקובל כיום לשם בחינת מעמדו של אדם כ"עובד" הוא "המבחן המעורב" אשר במרכזו עומד "מבחן ההשתלבות" הבוחן את מידת השתלבותו של ה"עובד" במפעלו של "המעסיק". כמו כן מתייחס בית הדין למבחני עזר נוספים כגון: שאלת קיומו של קשר אישי בין הצדדים, מבחן הפיקוח, הכח לשכור ולפטר עובד, מקום העבודה, מי מספק את כלי העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי. ישומו של "מבחן ההשתלבות" נעשה בשני פנים: הפן החיובי והפן השלילי. הפן החיובי - קובע כתנאי להשתלבות במפעל קיומו של מפעל יצרני לשירותים, או אחר, שניתן להשתלב בו, כאשר הפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, ושהמבצע את העבודה מהווה חלק אינטגרלי מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, ועל כן אינו "גורם חיצוני" ועבודתו אינה "רק נלווית לו" ואינה מיועדת להשלים את פעולת המפעל (דב"ע לד/3-9 עוזר אדמון נ' מדינת ישראל, פד"ע ה 169). בפן השלילי - נבחן שהאדם בו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (דב"ע לא/3-27 עיריית נתניה נ' דוד בירגר פד"ע ג 177; מ. גולדברג "עובד ומעביד - תמונת מצב", עיוני משפט יז 19, 30). 14. לאחר בחינת התשתית העובדתית שנפרשה בפנינו והסממנים השונים הכרוכים בסוגיה ובמשקלם הראיתי, מסקנתנו היא שלא נתקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים אלא מערכת יחסים בין התובע כרופא נותן שירותים עצמאי לבין בית החולים כמזמין השירותים, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 15. סעיף 7 להסכם מגדיר במפורש ובאופן ברור את מערכת היחסים בין הצדדים, כלשונו: "7. העדר יחסי עובד מעביד 7.1. מוסכם בין הצדדים כי הרופא נותן השירותים כקבלן עצמאי , ולא יהיו בינו לבין החברה יחסי עובד - מעביד. 7.2 הרופא מתחייב להמציא לחברה אישור עדכני בקשר לניכוי מס במקור. 7.3 הרופא מתחייב לשלם את כל התשלומים לרשויות הנוגעות בענין ובכלל זה מס הכנסה, בטוח לאומי, ומע"מ. 7.4 הרופא מצהיר כי ידוע לו כי התמורות הנקובות בסעיף 5 לעיל כוללות את כל המגיע לו בשל מתן השירותים והוא לא יהיה זכאי לכל תשלום אחר, בין במישרין ובין אם בעקיפין. בכלל זה, מצהיר הרופא כי ידוע לו כי לא יהיה זכאי לכל התנאים הסוציאלים בין אם חופשה, הבראה או אחרים להם זכאים עובדים שכירים בחברה או עובדים שכירים במשק. 7.5 מוסכם בין הצדדים כי אם חרף האמור לעיל, יקבע על ידי רשות מוסמכת או כל גוף שיפוטי כי נתקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד הרי: 7.5.1 תחת התמורות הנקובות בהסכם זה יקבל הרופא שיעור השווה ל - 60% ברוטו מהתמורות כאמור. 7.5.2 הרופא מתחייב להשיב לחברה מיידית כל סכום ששולם לו ממועד תחילת ההתקשרות בין אם על פי הסכם זה, ובין אם מכח הסכמים קודמים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. החברה מתחייבת לשלם לרופא הסכומים המגיעים לרופא על פי הוראות הדין". טענת התובע כי אולץ על ידי בית החולים לחתום על ההסכם שאם לא כן היתה מופסקת ההתקשרות עימו היא טענה נטולת בסיס עובדתי וראייתי. התובע עצמו מודה כי החתימה על ההסכם "לא שינתה מאום" בדרך ביצוע עבודתו ב-7 השנים שקדמו לחתימת ההסכם. בהסכם עוגן מבנה חישוב התמורה כפי שסוכם עימו מתחילת ההתקשרות. התובע לא טען ומשכך אף לא הוכיח כי מתחילת ההתקשרות העלה טענות בקשר למתכונת ההתקשרות עימו כעצמאי, וטענתו בדבר כפיית צורת התקשרות זו על ידי הנתבעת הועלתה על ידו רק ביחס להסכם, אשר נחתם כ-8 שנים לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים ושיקף למעשה את מערכת היחסים בין הצדדים לאורך השנים. בנסיבות אלה אין ממש בטענות שמעלה התובע באשר לתוכן ההסכם ונסיבות חתימתו, שכן כאמור לא היה מדובר במסמך ששינה את אופי ההתקשרות בין הצדדים. גם לטענת התובע כי מדובר בהסכם "דרקוני" ומקפח לא הובאה כל ראיה לתמוך. 16. התמורה ששולמה לתובע מדי חודש מתחילת ההתקשרות הייתה לפי כמות התוצרת וחושבה בהתאם לטבלת תשלומים מפורשת שנקבעה בסעיף 5 להסכם. אין חולק כי עד חודש 7/97 שולמה התמורה לתובע באמצעות תלוש שכר כאשר בית החולים מנכה במקור מס הכנסה ודמי בטוח לאומי וכי החל מחודש 7/97 שולמה התמורה לתובע בצירוף מע"מ וכנגד חשבוניות מס (עמ' 6 לפרוטוקול). 17. אין גם חולק כי ביום 19/8/02 הקים התובע חברה בשם "יגל שירותי הדמיה בע"מ", שבבעלותו (להלן: "החברה") וזאת על פי המלצת רואה החשבון שלו ו"משיקולי מס" (סעיף 12 לתצהיר), וכנגד התמורה ששולמה לו על ידי בית החולים הוצאו חשבוניות של החברה. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי החברה הוקמה על ידו משיקולי מס לעצמאים וכדי לחסוך במיסוי (עמ' 8 לפרוטוקול). 18. התובע הודה בחקירתו הנגדית כי ניהל תיק במס הכנסה כעצמאי מראשית שנות ה - 90, עוד טרם התקשרותו עם בית החולים (עמ' 2 לפרוטוקול). עוד מסר התובע בחקירתו הנגדית כי מלבד השירותים שנתן לבית החולים, ניתן שירותים כעצמאי גם בועדות רפואיות של המוסד לבטוח לאומי ולגופים נוספים (סעיף 11 לתצהיר, ועמ' 8 לפרוטוקול), ומלבד המשכורת שקיבל מביה"ח לניאדו בו הועסק במקביל כשכיר בתקופה הרלוונטית. משמע, החברה שבבעלות התובע נתנה שירותים כקבלן עצמאי לגופים שונים, בעיקר לבית החולים ולמוסד לביטוח לאומי, ובגינם קיבל תמורה בצירוף מע"מ כדין וכנגד חשבונית מס. 19. אין המדובר בענייננו בתאגיד "דמוי" חברה למתן שירותים ולא "צינור להעברת כספים שכן התובע הקים את החברה מיוזמתו, משיקולים כלכליים שלו וסיפק באמצעותה שירותים לגופים נוספים מלבד הנתבעת. הפניית ב"כ התובע בסיכומיו לדברי בית הדין הארצי בהתייחס לחברת "דמוי" בעניין אסולין (ע"ע 300245/97) אינה רלוונטית לענייננו. בית הדין הארצי שם התייחס לחברות "קש", אשר הוקמו על ידי אנשי מקצוע שסיפקו שירותים לרשות השידור, כאשר הדרישה להקמת החברות לצורך ההתקשרות בין הצדדים באה מצד רשות השידור, והן הוקמו לצורך התקשרות זו בלבד. בנסיבות אלה קבע בית הדין כי יש לראות בחברות כחברות "דמוי" שנועדו לשמש כצינור לתשלום שכר ואשר עצם קיומן אינו שולל את יחסי העבודה בין הצדדים. נסיבות אלה אינן מתקיימות בעניינו של התובע. 20. מהדו"חות הכספיים של החברה (נת/3 - נת/7) עולה כי התובע דיווח לרשויות המס על הכנסותיו ממקורות שונים וכן על הוצאות החברה, אותן ניכה כנגד ההכנסות. התובע דיווח על הוצאות בסכומים ניכרים לצרכי ניכוי מס, בין היתר, בגין שכר עבודה והוצאות סוציאליות, אחזקת משרד, הוצאות משרדיות, הנהלת חשבונות וכדו'. התובע אישר כי בחברה היה רואה חשבון, אשר ניהל את הנהלת החשבונות. בהתייחס לתקופה שקדמה להקמת החברה, העיד התובע כי העסיק לשם כך יועץ מס (עמ' 5 לפרוטוקול). המדובר בסממנים מובהקים של עסק עצמאי. בנוסף לכך, כאמור, מלבד הנתבעת, סיפק התובע שירותים באמצעות החברה גם למוסד לביטוח לאומי. נסיבות אלו מצביעות על קיומו של עסק עצמאי חי וקיים, שנוהל על ידי התובע, וסיפק שירותים לגופים שונים, בכללם הנתבעת, כגורם חיצוני. מכאן כי מתקיים בתובע הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, השולל קיומם של יחסי עובד ומעבדי בין הצדדים. 21. בניגוד לטענת התובע - לא שוכנענו כי בנסיבות העניין התקיימה תלות כלכלית של התובע בנתבעת ו/או בלעדיות עבודתו כלפי הנתבעת. במשך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, התקשר התובע עם גורמים נוספים הן כעובד שכיר (בבית החולים לניאדו) והן כנותן שירותים עצמאי. בניגוד לטענת התובע, לא שוכנענו כי מקורות הכנסותיו הנוספים היו שוליים ביחס לעבודתו עבור הנתבעת, כאשר מחומר הראיות עולה כי היקף עבודתו בבית החולים לניאדו לא היה שונה בהרבה מהיקף העבודות שביצע עבור הנתבעת (עמ' 16 לפרוטוקול). מתלושי השכר שהציג התובע עולה כי הכנסתו החודשית מבית החולים לניאדו היתה לרוב גבוהה מ- 23,000 ₪ לחודש, ובנוסף קיבל התובע תשלומים תמורת שירותים שסיפק למוסד לביטוח לאומי. במצב דברים זה אין בסיס לטענת התובע בדבר קיומה של תלות כלכלית שלו בנתבעת או בלעדיות עבודתו עבור הנתבעת. 22. אשר לאופן תשלום השכר - כאמור שכרו של התובע שולם תחילה באמצעות תלושי שכר, וכעבור 3 שנים כנגד חשבוניות מס, כאשר במשך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים, למעשה לא חל שינוי משמעותי במהות היחסים. צורת תשלום השכר, לרבות רישום כעצמאי ברשויות המס ובביטוח לאומי, אין בה כשלעצמה כדי לקבוע את מהות היחסים. עם זאת מאפיינים אלו הם מבין הסממנים הרלוונטים הנשקלים לעניין קביעת מעמדו של אדם כ"עובד" או כ"עצמאי" (ר' בג"צ מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4), 79). בענייננו - בבחינת תלושי שכרו של התובע, כפי שהוצאו על ידי הנתבעת בתחילת ההתקשרות בין הצדדים, עולה כי אין המדובר בתלושים "סטנדרטים" טיפוסיים. רכיבי השכר היחידים שנרשמו בתלוש הם "תוספת חד פעמית" ו- "שווי ארוחת צהריים", ומלבד זאת לא נכללו בתלושים רכיבי שכר נוספים כגון שכר יסוד, ותק וכדו' או נתוני שכר אחרים כגון ערך יום ושעה (עמ' 40 לפרוטוקול). התייחסותו של התובע לנתונים (או היעדר נתונים) בתלושי השכר היתה מתחמקת ואף מיתממת, כאשר ביקש להציג עצמו כ"לא מתמצא בתלושים" (עמ' 2 לפרוטוקול). מהראיות עולה בבירור כי כעובד שכיר בבית החולים לניאדו, התובע ידע כיצד בנוי תלוש השכר ומהם רכיבי השכר הכלולים בו. התובע אף היה מודע להבדל בין מתכונת העסקה כשכיר לבין מתן שירותים כעצמאי, מאחר ומילא את שני התפקידים בגופים שונים. (החל מחודש 7/97 שולם שכרו של התובע כנגד חשבוניות.) במצב דברים זה כאשר רק בחלק קצר מתקופת ההתקשרות בין הצדדים, הונפקו לתובע תלושי שכר, שאינם דומים בצורתם לתלושי שכר סטנדרטיים, ואשר לא נכלל בהם פירוט כלשהו של שכר היסוד ותוספות השכר אלא צויין רכיב המכונה "תוספת חד פעמים" בלבד, ולאחר תקופה זו ועד לתום ההתקשרות, במשך 9 שנים קיבל התובע תמורה כנגד חשבוניות מס וצורת תשלום זו אף עוגנה בהסכם ההתקשרות שנחתם בין הצדדים בהמשך - אנו נוטים לקבל את גירסת הנתבעת לפיה צורת התשלום המאוחרת, כנגד חשבוניות, שיקפה את הסכמות בין הצדדים לעניין זה. כאמור, אין בצורת התשלום כשלעצמה, כדי להצביע על מעמדו של התובע כעצמאי, ואולם היא יכולה להוות סממן לכך. 23. אשר למבחן הפיקוח - בחקירתו הנגדית בתשובה לשאלה כיצד נקבעו ימי עבודתו, השיב התובע כי הימים נקבעו בתיאום עימו. בהמשך חקירתו אישר התובע כי למעשה לא היה מחויב להיענות לבקשות הנתבעת להגיע בימים שלא תואמו עימו, אלא עשה זאת בהתאם לשיקולי הנוחות שלו (עמ' 12 לפרוטוקול). עדות זו של התובע תומכת בגירסת הנתבעת לפיה התובע קבע לעצמו את זמני עבודתו. התנהלות זו מתאימה יותר לנותן שירותים עצמאי, ואינה אופיינית למערכת יחסים שבין עובד למעסיקו. בהתייחס לעובד שכיר - מסגרת שעות העבודה, לרבות משמרות העבודה, נקבעת על ידי המעסיק בלבד, כאשר הוא רשאי להתחשב בהעדפות העובד, אך איננו מחויב לכך, ועל העובד להתאים עצמו למסגרת שעות העבודה הנהוגה במקום עבודתו. 24. אין חולק כי התובע ביצע את עבודתו בחצרי הנתבעת והשתמש בכלים של הנתבעת לצורך ביצוע העבודה. עם זאת, כבר נפסק כי אספקת כלי עבודה וחומרים על ידי המעסיק אינה נחשבת ראיה משמעותית וכי גם במקרים בהם סיפק המעביד את כלי העבודה ניתן לסווג את ההעסקה בין הצדדים כעסק קבלנות (דב"ע לג/0-30 המוסד נ' אבא כהן, פד"ע ד 393, 399 וכן עב3348/94 ציפורה בשן נ' מדינת ישראל). יש לזכור כי בעניינו של התובע, לצורך ביצוע עבודתו של התובע כמפענח בדיקות דימות נדרש מכשור רפואי מקצועי, המצוי בבית החולים ואשר אינו תמיד נגיש לאדם פרטי. מכאן כי אך טבעי היה כי התובע יבצע את עבודתו בתוך בית החולים, תוך שימוש בציוד זה. 25. אין חולק כי התובע ביצע את עבודתו באופן אישי, ואולם בנסיבות העניין ובשים לב לתפקידו של התובע, אין לייחס לסממן זה משקל רב כמצביע על קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. לא יכול להיות חולק כי מדובר בתפקיד רגיש המצריך מיומנות מקצועית בתחום הרפואה, ומכאן נובעת החשיבות בביצוע העבודה דווקא על ידי בעל מקצוע מסוים, עימו התקשר בית החולים באופן אישי. 26. בנוסף למבחנים והסממנים שפורטו לעיל - בנסיבות המקרה שבפנינו, יש ליתן משקל לא מבוטל לשאלה כיצד ראו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם. מעדותו של התובע בפנינו ומראיות נוספות שהוצגו לתיק ניתן להתרשם כי התובע הינו אדם משכיל, אשר במשך שנים עסק בתחום מומחיותו שברפואה הן כעובד שכיר והן כנותן שירותים עצמאי, ומשכך היה מודע להבדלים שבין צורות ההעסקה כאמור, לרבות יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת מהן. התובע אף נהנה ממעמדו כנותן שירותים עצמאי לנתבעת כאשר הציג עצמו ככזה בפני רשויות המס ונהנה מהטבות מס באמצעות קיזוז הוצאות. לתובע היתה הכנסה בסכומים לא מבוטלים ממקורות נוספים מלבד הנתבעת, וטענתו כי "אולץ" לחתום על הסכם מקפח אשר אינו משקף את מהות היחסים האמיתית בין הצדדים, מחשש שיאבד את פרנסתו, אינה משכנעת בנסיבות העניין. אין המדובר כאן בעובד פשוט חסר מקור הכנסה חלופי, הנאלץ להסכים לתכתיבי המעביד על מנת שלא לאבד את מטה לחמו. בחקירתו הנגדית העיד התובע כאשר נשאל התובע לגבי אילוצו לחתום על הסכם ההתקשרות והאם נחתם בהסכם דבר שאינו נכון השיב כי "המחלוקת היתה לגבי הכסף ולא ייחסתי שום חשיבות ליתר נושאי החוזה" (עמ' 7 לפרוטוקול). מכאן כי אף לשיטת התובע, לא התנגד לצורת ההתקשרות עימו כנותן שירותים עצמאי, והשגותיו בקשר להסכם היו רק לעניין גובה התמורה שתשולם לו. מהאמור לעיל עולה כי כבר מתחילת ההתקשרות בין הצדדים הסכים התובע למתכונת ההתקשרות עימו כעצמאי, אשר התבטאה תחילה באופן תשלום שכרו כנגד חשבוניות (בכפוף לאמור לעיל לגבי התקופה בה הונפקו לתובע תלושי שכר) ובהמשך עוגנה בהסכם התקשרות בכתב. במשך כל שנות ההתקשרות לא העלה התובע טענות כלשהן כלפי הנתבעת בדבר אי תשלום זכויותיו הסוציאליות כעובד שכיר, ואף נהנה ממעמדו כעצמאי באמצעות דיווח על הוצאות בסכומים ניכרים ברשויות המס. בנסיבותיו האישיות של התובע, לא מתקיים החשש כי התובע לא הבין את משמעות ההתקשרות בינו לבין הנתבעת כנותן שירותים עצמאי או כי צורת התקשרות זו נכפתה עליו על ידי הנתבעת, מתוך חשש שיאבד את פרנסתו. 26. ההתרשמות שעולה ממכלול הראיות שבתיק היא כי הצדדים הסכימו ביניהם על מתכונת ההתקשרות בהסכם למתן שירותים, במסגרתה סיפק התובע את שירותיו לנתבעת כעצמאי ולא העלה טענות כלשהן לעניין זה במשך כל תקופת ההתקשרות. היוזמה לסיום ההתקשרות בין הצדדים היתה של הנתבעת, כאשר התובע לא השלים עם החלטה זו של הנתבעת ואף טען כי היה בה כדי להטיל דופי במיומנותו המקצועית כמפענח בדיקות דימות. רק לאחר הפסקת ההתקשרות כאמור, ונוכח אי שביעות רצונו של התובע מהאופן בו הגיעו היחסים בין הצדדים לסיומם, העלה התובע בדיעבד את טענתו בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים לאורך כל תקופת ההתקשרות, ובניגוד להסכמות שהושגו ביניהם. בנסיבות אלה - אין הצדקה להכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בדיעבד. 27. לאור מסקנה זו - מתייתר הצורך לדון בשאלת הזכויות המגיעות לתובע מכוח יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, כמו גם בתביעה שכנגד. סוף דבר 28. התביעה נדחית. 29. התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, צמודים כדים מהיום. רפואהשימוע לפני פיטוריןשימועפיטוריםבית חולים