אפתח ואומר כי תיק זה מוטב לו לא היה מתגלגל לפתחו של ביהמ"ש על ידי חברת גלגלים, התובעת בתיק זה. עליה יאמר בקשת לתפוס מרובה ולא תפסת; גם אם בהולים על ממון לא צריכים לגזור גזרה על הציבור שאיננו יכול לעמוד בה; יש "הצולל במים אדירים ומעלה חרס בידו" (בבא קמא, צא, א). המדובר בתביעה שעניינה סכום כספי בסך 1,552.35 ש"ח שהוגדרה "כספית, עשיית עושר ולא במשפט". הוגשה לכתחילה לבימ"ש השלום בתל-אביב לפני כשנה (וליתר דיוק ב99- / 3 / 22 נפתחה שם) ובין היתר, נטען בה כי בתאריך 98 / 12 / 22 במסגרת פעילותה המבצעית איתרה התובעת רכב של הנתבעים לאחר שזה נגנב מרשותם זמן מה קודם לכן. ש"ברור מעבר לכל ספק" (דברים שכלל לא ברורים לי גם בתום שמיעת הראיות והמשפט) כי אלמלא אותר הרכב היה גורלו נגזר לאובדן, בין לפרוק במשחטות או עובר לתחומי הרשות הפלסתינאית. גם נטען כי "אין מחלוקת" (דבר כאמור הטעון הוכחה לפי שהמוציא מחברו עליו הראיה) שפעולותיה של התובעת "מנעו את אובדנו המוחלט של הרכב לא כל שכן חסכו כסף רב לנתבעים". עוד נטען בכתב התביעה שאלמלא פעולותיה ומאמציה של התובעת "אין כל ספק שהרכב לא היה מושב לנתבעים" (אינני יודע מאין נשאב גם ביטוי זה "אין כל ספק" ועל סמך מה הוא מתבסס, אך וודאי איננו בידיעה השיפוטית של ביהמ"ש). בהמשך טען מנסח כתב התובענה למספר עילות תביעה מכוחן נטען שהנתבעים מחוייבים (כנראה בטעות נכתב בסעיף 9 "מחוייב") לשלם לתובעת את סכום התביעה, בהתאם להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט ו / או הוראות חוק השבת אבדה ו / או על פי "כל דין" (וגם בעניין זה לא ירדתי לסוף דעתו של המנסח מהו "כל דין" אחר). את סכום התביעה גזר מנסח כתב התביעה ממחירון התובעת והוא 7.5% מערך הרכב שבו מדובר בתוספת מע"מ, ועל כך אף הקפיד להוסיף תוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק בסך (של לא פחות ולא יותר) של 7.95 ש"ח [ולא שכחנו "שדין פרוטה כדין מאה" (סנהדרין, ח, א)]. סוף דבר נטען שלביהמ"ש השלום בתל-אביב סמכות מקומית ועניינית לדון בתביעה, בין היתר, לאור "מגוריהם של הנתבעים שהינו בתחום סמכותו של בימ"ש נכבד זה" (שעה שכתובתם של הנתבעים כפי שצויינה בכתב התביעה עצמו, ברח' אורט 25, אשקלון. וניתן לשאול אם מקום מגוריהם הנ"ל בא בגדר תחום סמכותו של ביהמ"ש השלום בתל-אביב, מה עבודה תוותר לביהמ"ש השלום באשקלון?). הנה לא בכדי לאחר שהוגש כתב הגנה על ידי הנתבעים (שבל נשכח לא היו מיוצגים על ידי עו"ד, אלא ייצגו את עצמם כמיטב יכולתם ככל האדם), ולאור האמור בסעיף א לכתב הגנתם שהארוע של מציאת הרכב היה באשקלון והם מבקשים להעביר את הדיון לביהמ"ש כאן, נשלחה הודעה לביהמ"ש השלום בתל-אביב ביום 99 / 4 / 29 כי התובעת מתכבדת להודיע לביהמ"ש כי מסכימה היא להעברת התיק לביהמ"ש השלום באשקלון שלו נתונה הסמכות המקומית. לאור זו ההודעה הורתה השופטת המלומדת מביהמ"ש השלום בתל-אביב, על העברת הדיון לביהמ"ש כאן. הנה כך התגלגל תיק זה שהוגש כאמור שלא כראוי לביהמ"ש השלום בתל-אביב, לביהמ"ש כאן. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 99 / 10 / 12 ביקשתי במסגרת סמכויותי בשלב זה של הדיון לשמוע את עמדת הצדדים (וליתר דיוק את בא כח התובעת והנתבע מס' 1 שנכחו אותה עת), אלה אמנם נרשמו עלי פרוטוקול. בא כח התובעת המלומד עמד על ניהול תיק זה ואף הודיע שהם מוכנים ומזומנים להגיע עדי ביהמ"ש העליון [כנראה בבחינת "יקוב הדין את ההר" (סנהדרין ו, ב)] וחזר על כל האמור בכתב התביעה. לא היתה עוד מחלוקת שלא נכרת הסכם בין התובעת לבין הנתבעים או מי מהם, ושהרכב רשום על שני הנתבעים בני זוג. עוד למדנו שהרכב נמצא ברשותם של הנתבעים במשך 11 שנים, ותמיד דאגו אף לבטחו, עד שנאמר להם שזה "לא נורמלי" ואז הפסיקו את הביטוח. הנה כי כן, אין חולק שעובר לגניבתו הרכב לא היה מבוטח ביטוח מקיף. הנתבע גם הודה בפה מלא (וכיצד יכל אחרת), שאלמלא הרכב היה נמצא בסופו של דבר היה מפסיד את כל שוויו כ11,000- ש"ח. אז גולל כיצד איתרה אותו (ולא רק את הרכב, לכאורה) מזכירה של התובעת ואמרה לו שהוא צריך לשלם להם. בתחילה לא הסכים כי הרי לא פנה אליהם. סמוך לאחר מכן התקשרה אליו אחותו ואמרה לו להגיע למקום בו נמצא רכבו שם שוטרים ממתינים לו, אלא שאז נאמר לו שסייר מטעם התובעת יבוא לקחת ממנו הכסף במזומן, כאשר הוא נותן לו נקודת ציון למפגש (אחרת מזו בה נמצא הרכב הגנוב). הודה הנתבע בפה מלא שאמר להם שהוא ישלם רק על מנת שיתנו לו את נקודת הציון איה נמצא הרכב. הדגיש כי ברכב לאחר שנמצא לא נמצאו סימני פריצה כלשהם. התיק נקבע לשמיעת כל העדויות לתאריך 2000 / 2 / 3. בפתח אותו דיון שאלתי, חקרתי ודרשתי האם באמת ובתמים אין מנוס מלקיים דיון בתיק זה, הרי "יפה כח הפשרה מכח הדין" (סנהדרין ה,ב). אודה ולא אבוש לא רק בשל הסכום הפעוט יחסית שבו מדובר, אלא גם לנוכח נסיבותיו המיוחדות במינן (הגם זכרנו דברי קדמונים - "הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות" (בבא בתרא קעה, ב). אלא שבא כח התובעת חזר ועמד על תביעתו, ואף ביקש לסמוך על פסק דין מבימ"ש השלום אליבא דדבריו בדיוק באותה סוגייה (הגם שנזכור תמיד - "לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין" (יבמות קכ, א), כל זאת לאחר שחזר וטען שכל המצב המשפטי של התיק נבדק, אף נכח בדיון מנהלה של התובעת בכבודו ובעצמו. אכן מנהל החברה מר נתן גולוד היה ראשון לעדי התביעה העיד על עצמו שהוא מנהל את התובעת כ- 3 שנים ומכיר אישית את המקרה דנן מהטיפול השוטף והוא עומד מאחורי התביעה. בנסיבות אלו החלטתי בהסכמה לקבל את כתב התביעה על נספחיו ככל שאינם עדות שמיעה כעדות מטעם העד, כמובן כפוף לחקירתו הנגדית. מחקירתו הנגדית עלה בברור שלא הנתבעים גם לא המשטרה לא פנו אל התובעת בנוגע לרכב שנגנב. עוד אמר בגילוי לב אם מוצאים הם רכב גנוב הם מודיעים על כך למשטרת ישראל כפי שהם חייבים, בין שהם מקבלים שכר ובין אם לאו. יחד עם זאת סיפר שהם מבררים דרך חברות הביטוח מי הוא בעל הרכב ופונים אליו כי הם רוצים לקבל שכר ראוי עבור מאמציהם. לדבריו מעבר לשיקול הכלכלי בפעולתם, יש "צדק טבעי" שיקבלו שכר [אלא שכידוע לא על כל מעשה צריך לבקש שכר (השווה סוטה כב, ב)]. כך לדוגמא, אם היה מוצא ארנק ובו 11,000 ש"ח והיה משיבו לבעלו היה בטוח שיפוצה על ידי הבעלים, ואם הדבר אמור לגבי ארנק שנמצא באופן אקראי, לא כל שכן במקרה שלנו שנעשתה עבודה, לאמר סייר סייר אשר מצא את הרכב ואף נעשתה חקירה לגלות מי הבעלים ואף טען שנעשתה פעולת שמירה על הרכב שלא יגנב בשנית בינתיים. כאשר נשאל על ידי הנתבע שבעבר (שבשנת 1989) נגנב רכבו שהיה מבוטח וחבריו אמרו לו שאחד בשם שוסטר עוסק במציאת כלי רכב ואמנם האחרון מצאו וחברת הביטוח שלמה לאחרון שכרו, אף על פי כן במקרה דנן בחר הנתבע שלא לפנות לקבלת שרות שכזה, על כך השיב העד שיכול להיות שבעל הרכב אמר לעצמו "נחכה כמה ימים ואז נפנה" (לעניננו כנראה יפה האמירה - יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק). אחריו עלה לעדות מר יובל ברק העובד כסייר אצל התובעת כ5- שנים שכיר, אך גם מקבל "בונוסים" על כל מציאה (סך של 300 ש"ח בעבור כל רכב גנוב שנמצא) בנוסף למשכרותו הבסיסית. הוסיף וגילה לנו שבמהלך הקרירה שלו מאתר הוא כ25- כלי רכב בחודש (כמעט רכב אחד בממוצע ליום עבודה הגם שלפעמים גילה 4 רכבים ביום אחד, ולעיתים 3 ימים נותר ללא גילוי). לדבריו כתושב אשקלון מכיר הוא את העיר וכמעט כל יום עושה הוא סיור בה ואף גילה שיש מקומות בעיר ששם מחנים רכבים גנובים, הגם שהודה מיד בפה מלא שגם המשטרה יודעת עליהם. העד התגאה בעצמו כאשר אמר שבשכונת עתיקות מכיר הוא כל רכב שמגיע והוא מזהה את כל הרכבים. נראה לעניות דעתי שהרחיק לכת בדבריו אלו בלשון המעטה. מכל מקום אפילו נניח שעולה חשדו ברכב שגנוב הינו הרי גם לשיטתו בודק הוא אם מצוי ונזכר ברשימותיו (אלו רשימות הרכבים הגנובים המדווחים מחברות הביטוח) והרי במקרה דנן ברור שבאין חברת ביטוח לרכב זה, לא הופיע הרכב דנן בשום רשימה. אדגיש ואומר כבר עתה ובברור שקשה לי לקבל עדותו של עד זה כאמינה, וזאת בלשון המעטה. לפי דבריו הבחין ברכב בפעם הראשונה חונה שם באותו מקום ואז מיד נראה בעיניו חשוד בשל כך. נזכור כי אין המדובר ברכב יוצא דופן או מיוחד במינו, אלא נפוץ במקומותינו רכב, סוברו מודל 85 לאמור ישן למדי שכמותו ודומים לו לאלפים (אם לא למעלה מזה) בארץ. הודה בפה מלא שלא מצאו מופיע ברשימותיו, אלא שלדבריו בחנו ומצא שמנעול הרב בריח היה פתוח וגם דלתות הרכב טען היו "פתוחות" (אולם בהמשך דייק לא נעולות - אך סגורות ומסביר שחשדו התעורר עקב הכפתורים הפתוחים של הדלתות (דבר זה נפלא לחלוטין מבינתי שכן אין המדובר בכפתורים העולים ויורדים שניתן להבחין בהם מבעד לשמשה למרחוק, אלא בנעילה ממש בסמוך לידית הפנימית לפתיחת הרכב ולצורך כך צריך להתבונן ברכב פנימה התבוננות מעמיקה וקרובה). הנה לטענת העד בא הוא לכלל מסקנה כי הרכב גנוב לפיכך הוא הוא שמצאו וביקש מהמזכירה של התובעת לבדוק אצל חברות הביטוח למי שייך הרכב. מנגד וממש באותה נשימה לדבריו, הודיע למשטרה (בחיוג ל100- ליומנאי התחנה) אודות רכב חשוד כגנוב. לדבריו גם נותר על יד הרכב לשמור עליו וזאת לאחר שאמר לו השוטר שבדק במסוף ומצא שאמנם הרכב גנוב (ולמעשה אין חולק שרק בשלב זה היה ברור שהרכב אמנם גנוב מבעליו). סיפר כיצד ברוב המקרים רכב שנמצא לאחר שנגנב ומוחזר לבעליו מקבלים אותו בחום ובאהבה, חום ואהבה גדולה יותר על ידי בעלים של רכב שלא היה מבוטח בביטוח מקיף; מידי פעם הבעלים אף "אומרים תודה", אבל עם תודה הסביר העד לא ניתן ללכת למכולת (כוונתו וודאי לחיות ולהתפרנס). הודה בפה מלא כי חייב הוא להודיע למשטרה אודות מציאת הרכב וכך עשה, וחיכה במקום לפחות חצי שעה עד שהגיעה ניידת הסיור. כך נגמר ענינו שלו והוא סיים את עבודתו והשוטרים הם שנותרו במקום. לדבריו מקץ כרבע שעה חזרה אליו בשיחה בקשר הפקידה של התובעת שדיווחה לו שהרכב שמצא איננו מבוטח (כעולה משיחתה עם בעל הרכב) ממנה גם הבין שבעל הרכב מוכן לשלם על המציאה. הציעה להם להפגש ואף מסרה לעד את מס' הטלפון של בעל הרכב. בעניין זה כמו גם ביתר הדברים שאינם עולים בקנה אחד עם עדויות עדי הנתבעים אינני נותן אמון לעד ולדברים שאמר שהבעלים יקח את הרכב ואח"כ יפגש עימו והמשיך להסתובב ולעבוד. כך גם לגבי העובדה שטען שאיננו זוכר אם דיבר עם הנתבע הגם שהוא חושב שכן, כל זאת לאחר שקודם לכן כזכור טען שאת המקרה הזה הוא זוכר. העד תאר את מלאכתו הקשה בפעילות יוזמה לרבות חסימות הכל לאיתור כלי רכב אף מרדף אחריו (במהלך הדיון הסבתי את תשומת לבו של העד ממילא גם של מנהל התובעת ובא כוחה שספק אם יש לעובדי התובעת סמכות לבצע חסימות על הדרכים לאיתור כלי רכב גנובים ולגבי מרדפים אך אשאיר זאת בצריך עיון). הנה בחקירתו הנגדית שוב הוברר שלמרבית הצער העד לא הקפיד לומר את האמת. כך מצד אחד הודה בפה מלא שאמור היה להפגש עם הנתבע, אך משום מה טען שאיננו זוכר את המקום, רק בהמשך הודה בפה מלא כי קבעו להפגש "בקופה" באשקלון. כאשר נשאל לפשר מקום שלא שם נמצא הרכב ניסה העד לתרץ את הדברים באמירה (מגוחכת) שאף אחד לא אמר לנתבע ששם נמצא הרכב. טען שלא זכור לו שסיכמו שיתן לו שכרו בסך 500 ש"ח במזומן בהמשך הודה בפה מלא שיכול להיות שכן. עוד הסתבך בדברים מיותרים לחלוטין כשאמר שאיננו יודע אם מותר לו או אסור לקבל כסף במזומן, אך הודה במפורש שאף פעם לא קיבל כסף במזומן. לשאלת הנתבע מדוע לא המתין ליד הרכב השיב תשובה לא רצינית "לא רק הרכב שלך בראש שלי אני סיימתי את העבודה". עד כאן עדי התביעה. מטעם הנתבעים העידו מספר עדים. הראשון שבהם טכנאי זיהוי פלילי אשר ערך דו"ח על חיפוש טביעות אצבע ברכב כעולה ממסמך נ / 1 המדבר בעד עצמו, לפיו במקום לא נמצאה טביעות אצבע. כן ניתן היה ללמוד מעדותו של עד זה שכל מה שראה רשם ואם לא רשם שהבחין בחוטים משתלשלים ברכב כנראה שלא ראה חוטים במצב כזה. בחקירתו הנגדית הודה בפה מלא שנשלח למקום על ידי היומנאי, וליומנאי מודיעים "הסיירים בשטח" (כשבכוונתו לניידות המשטרה). אחריו העידה אחותו של הנתבע אודות שיחת הטלפון שנתקבלה מאת מזכירת התובעת לביתו של אחיה (הוא הנתבע) שם נמצאה אותה שעה. גם קיבלה מאוחר יותר שיחת טלפון מהמשטרה לפיה הרכב נמצא במקום אחר מזה שנמסר לה על ידי פקידת התובעת. לא זאת אף זאת בהמשך קיבלה שיחת טלפון מהמשטרה שיזדרז אחיה להגיע למקום מציאת הרכב שכן השוטרים מעונינים לעזוב את המקום. יצויין כי עדה זאת עשתה רושם אמין על בית המשפט (והראייה שאפילו ב"כ התובעת לא היתה לו שום שאלה לעדה זאת). אחריה העידה נתבעת מס' 2 (אשת נתבע מס' 1) שכל הקשר שלה לזו התביעה שהרכב רשום גם על שמה. אחרון לעדי ההגנה היה הנתבע (וכפי שעשינו לגבי כתב התביעה כך גם כתב ההגנה הפך להיות חלק בלתי נפרד מעדותו של עד זה). ממנו למדנו שבבוקר ה98- / 12 / 20 קם וגילה שרכבו איננו, לאחר שערב קודם לכן החנהו בחניה. הודיע על כך מיד למשטרה אף ניסה לחפשו יחד עם אישתו. לדבריו הפעם (להבדיל מנסיונו בעבר) לא פנה לשוסטר העוסק בחיפוש אחר רכבים גנובים, לאחר שבדק ומצא שרכבו דנן איננו גניב ולא יגיע רחוק. לשאלת ביהמ"ש הסביר שבדק את הדברים אצל אנשים המתעסקים בכך ואף נקב בשמו של אחד מהם, וזה נתן לו חוות דעת "מומחה" שרכבו נמצא באיזור ואין לו ממה לחשוש. לא חלפו אלא כיומיים ובתאריך 98 / 12 / 22 בשעת בוקר בהיותו בבנק, השאירו לו הודעה במכשיר הסלולרי מאיזור חיוג 03. התקשר חזרה לאותו מספר ואז אמרה לו המזכירה שהיא מחברת "גלגלים" ומצאו לו את רכבו. שמח כמובן לשמוע הדברים וכשנתבקש למסור להם את מספר פוליסת הביטוח השיב שאין לרכב ביטוח מקיף. נאמר לו שהוא אמור לשלם להם 1,500 ש"ח, וכשהקשה עליה מאיזה סיבה הרי לא שכר את שרותיהם, השיבה לו ".O.K תשלם 500 ש"ח". בהמשך כשאמרה שיחוייב במזומן הסכים לכך. הוא דרש קודם לתשלום לראות את הרכב והיא אמרה לו להגיע "לקופה" שם נמצא הסייר ליד הרכב. אלא שאז התקשרה אליו אחותו והאיצה בו להגיע לרכב שנמצא לפי שהשוטרים השומרים עליו רוצים לעזוב את המקום וממנה למד שהרכב נמצא במקום אחר. החליט כמובן להגיע למקום שבו נמצא הרכב בפועל, ושם אמנם הבחין ברכבו, זיההו ושמח עד מאוד על שמצאהו. בבדיקה מדוקדקת מצא כי מהרכב נגנב כיסא התינוק ואף הרדיו טייפ הנשלף, אך לא היו שום סימני פריצה על הרכב, או נזקים או דבר מחשיד שהינו גנוב. לדבריו, ניגש למשטרה לשאול את דעתם אם באמת מגיע לתובעת תשולם כסף, במיוחד נוכח העובדה שהתרעם על כך שהסייר ניסה לרמותו ולקבל כסף מזומן במקום צדדי. במשטרה אמרו לו בשום פנים ואופן לא לשלם לתובעת. גם כשדיבר עם חברת הביטוח אמרו לו לא לשלם, אלא אם כן הוא רוצה. הודה בפה מלא שבתחילה רצה לשלם, אך לאחר מכן חזר בו מרצונו זה. מקץ שבועיים ימים החליט גם לבטח את רכבו מחדש ביטוח מקיף. בחקירתו הנגדית עמד על שלו ולא נוקש בלשונו. יצויין ויודגש שכל עדי ההגנה לרבות הנתבע עצמו כמובן, עשו עלי רושם אמין לחלוטין, ואני קובע ללא כל היסוס שהעידו דברי אמת לאמיתה ללא כחל וסרק, סיפרו את האמת מבלי לסור ממנה ימינה או שמאלה. עד כאן תמצית דברי העדים שנשמעו. בא כח התובעת בשלב זה הודה שהכין מבעוד מועד סיכומים בכתב וביקש להגישם על אתר ונתקבלו כחלק בלתי נפרד מהפרוטוקול. לנתבעים איפשרתי להגיש סיכומי טענותיהם שהוגשו בתאריך 200 / 2 / 21 ואף הם מדברים בעד עצמם. יאמר מיד בשלב זה, שדין התביעה להדחות. התביעה לא הוכחה על ידי התובעת ולא הורם נטל ההוכחה והבאת הראיות הרובץ לפתחה בבחינת מי שמבקשת להוציא ממון מחברה, או ליתר דיוק מהנתבעים. עם כל הכבוד הראוי לסיכומים בכתב, הרי גם מתוכנם וגם מדרך הגשתם ועיתוי הגשתם, עולה בבירור כשנדונות בהם סוגיות משפטיות מעניינות כשלעצמן אך אין התייחסות והנחת תשתית עובדתית ראויה והולמת לאשר נטען, נשמע והוכח במקרה דנן, שלא לדבר על כך, שהסיכומים מתעלמים מעניינים מהותיים בנסיבות המקרה הספציפי. ברור שאל לו לשופט לרוץ להעסיק עצמו ולצלול לסוגיות משפטיות, יפות שתהיינה ככל שתהיינה, קודם שהוא מניח תשתית עובדתית לאחר קביעת העובדות שאינן במחלוקת ומה שבמחלוקת מכריע לגביהן (אפילו נוסח הסיכומים למשל בסעיף 5 מעידים על כך שהועתקו כנראה מסיכומים אחרים, שלא לדבר על כך שבמקרה דנן כלל לא עסקנו בגרירת הרכב, דוגמת מה שנזכר בסיכומים - בעמ' 3, פסקה אחת לפני אחרונה). [ראה בתורת משל בלבד דברי כב' השופט א' מצא בתיק ע"א 92 / 2277 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ פ"ד נב (3) 861, בעמ' 866]. כפועל יוצא מהקביעות המהימנות שכבר צויינו דלעיל, דהיינו האמון המלא והמוחלט שנתתי לכל עדי ההגנה, העובדה שעד התביעה מס' 1, במקרה דנן שפרט לעניינים כלליים לא יכל לתרום במאומה להכרעת דברים שבעובדה השנויים במחלוקת בתיק זה, והעובדה שעד התביעה מס' 2, עדותו וגרסתו וזאת בלשון המעטה, לא היו מהימנות עלי בכל העניינים שעמדו בסתירה לעדויות עדי ההגנה, שלא לדבר על כך שמשום מה התובעת ובא כוחה המלומד בחרו שלא להביא לעדות כלל ועיקר את מזכירתם שהיתה לכאורה החוט המקשר בין הנתבע לבין הסייר, אני קובע ללא כל היסוס כי אפילו בהנחה שהסייר אמנם "מצא" את הרכב שבו מדובר במסגרת עבודתו, התובעת איננה זכאית לשכר במקרה דנן. הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט והוראות חוק השבת אבדה כבודן במקומן הוא מונח, אך בראש ובראשונה יש לנהוג בתום לב, בדרך הראויה ובדרך המקובלת. ולמרבית הצער הסייר, הוא עובדה של התובעת, לא נהג בדרך זו עם הנתבעים. אני קובע ללא כל היסוס שהסייר ניסה להוליך שולל את הנתבע במובן זה שלא נהג עימו בתום לב, שלו היה נוהג בתום לב קרוב לודאי שהתוצאה היתה שונה. ניסה להערים על הנתבע ולקבוע עימו מקום מפגש אחר, שלא ליד הרכב; לקבל תמורה במזומן שספק אם היה מוסמך לקבל זאת אפילו לשיטתו; שחיש מהר השכר ירד לכדי שליש מהשכר שלכאורה זכאית היתה התובעת לקבל אותו לו פעלה כדת וכדין, כל זאת מצביע בצורה ברורה שאפילו התובעת והסייר ואף הפקידה בשיחות הטלפוניות ידוע ידעו שאינם יכולים לכאורה לחייב את הנתבע בתשלום שכר במקרה דנן ומוכנים היו אף לקבל שכר בשליש, אף במזומן ובמחתרת (כמעט) במקום אחר, ולא אוסיף מעבר לכך. התובעת לא תבעה את הסכום שכביכול הוסכם עם הנתבע, לאמור 500 ש"ח, אלא תבעה את מלוא התעריף על פי חישוביה ודקדוקיה. אם תבוא ותאמר לחילופין לפחות זכאית היא לשכר של 500 ש"ח, נשיב על כך שאפילו היא לא טענה טענה זו הטענה ויפה עשתה, שהרי ברור הדבר שמי שלא התנהג בתום לב עם הנתבע, אינו יכול לתבוע ממנו אפילו לא סכום שהסכים לשלמו כשברור שהסכים לכך בלחץ הנסיבות ומתוך אמונה מוטעת שמקום המפגש הוא מקום המצאות הרכב, ולא לחינם הרגיש הנתבע עצמו מרומה וכמי שניסו להוליכו בכחש למקום אחר. בנסיבות הענין אני יכול להבין מדוע בנסיבות אלו עומד הוא בסירובו עד עצם היום הזה לשלם לתובעת ולו אגורה שחוקה אחת. לא נרחיב את הדיבור אודות חובת תום הלב שיש אפילו אומרים שהיא "הנשמה היתרה של הדין" ודי אם נפנה לפסק הדין של כב' השופט י' טירקל בע"א 95 / 8034 מאור חברה לדלק בע"מ ואח' נ' ג'ון ואח' פ"ד נב (4) 97, בעמ' 112 ואילך. גם באשר לדיני עשיית עושר שהתובעת היא היא אשר ביקשה לסמוך עליהם בתביעתה זו הרי הם בנויים על הצדק על היושר ועל הטוב ככתוב "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו, יח) [השווה וראה לדברי השופט מ' חשין בתיק רע"א 94 / 5768 ואח' א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה ואח' נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ ואח' פ"ד נב (4) 289, בעמ' 356 ואילך]. במקרה דנן גם מתעוררות שאלות נוגות לגבי דרך פעולתה של התובעת באיתור הנתבעים לאמור בעלי הרכב לאחר שהרכב נמצא על ידי הסייר, הדברים קשיותם רבה במיוחד נוכח העובדה שלכאורה המדובר בעניינם שהפרטיות יפה להם וספק רב אם זכאים היו עובדי התובעת (בין באמצעות חב' הבטוח ובין באמצעות המשטרה) לקבל פרטי בעל הרכב כפי שנעשה במקרה דנן. בכלל לא ידענו מדוע אצה הדרך לעובדי התובעת לעשות כן, שהרי ממנה נפשך: הרי גם לשיטתם חייבים הם על פי הוראות חוק השבת אבידה להודיע על דבר המציאה לתחנת המשטרה ללא קשר לזיהוי הבעלים ולדרישת השכר, מדוע אם כן צריך ובהול היה לאתר את הבעלים במישרין ולהאיץ בו להפגש כמעט במחתרת במקום אחר ולקבל תשלום במזומן, בלתי אם ידוע ידעו שאין להם טענת תביעה אמתית, כנה וראויה כנגד הנתבעים. לא זאת אף זאת גם מבחינה עובדתית אני קובע ללא כל היסוס שהתובעת לא הוכיחה שהיא מנעה נזק בלתי הפיך לרכב, שבלעדיה כביכול הרכב לא היה מתגלה או נמצא בעתיד. הרי נטל השכנוע מוטל עליה כבכל תביעה אזרחית, עליה להוכיח את תביעתה כמקובל על פי מאזן הסתברויות כך גם במקרה שלפנינו. ניתן לשער ולהניח על פי מאזן ההסתברויות שהרכב היה נמצא בסופו של דבר על ידי המשטרה וסייריה (ובעניין זה אני מפנה לעדותו של עד ההגנה מס' 1) ואני קובע בברור כי התובעת לא הוכיחה שבזכות גילויה את הרכב מנעה מן הנתבעים נזקים והוא לא היה מתגלה ממילא לאחר מכן. אין המדובר במקרה בו הרכב נתגלה בשטחי האוטונומיה, או "במשחטה" או במחסום דרכים בדרך למקומות האחרונים, אלא בעיר אשקלון ממש, עיר מגורי הנתבעים העיר בה הרכב נגנב וגם בה נמצא (ואנו יודעים בוודאות לכאורה אך חמדו את כיסא התינוק והרדיו טייפ הנשלף אשר היו בו הא ותו לו). אכן במקרה דנן מבצע מעשה השימוש ברכב שלא ברשות בעליו וגניבת הרכוש שמתוכו לא נודע לא נתפס וממילא לא ניתן לקבל את גרסתו לאשר התרחש ולא נתן לדעת מה היה המניע ומה היתה כוונתו המוגמרת ועניין זה וודאי שאיננו עומד לחובת הנתבעים בתיק זה (השווה כמובן בשינויים המחוייבים לדברי כב' השופט ת' אור ברע"א 97 / 6904 ס'ת'ו' בקעות בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים פ"ד נב (4) 1 בעמ' 14 ?15- והאסמכתאות המובאות שם). ועוד נוסיף ונאמר לגבי פסק הדין שצורף לסיכומי התובעת שאין הנדון דומה לראייה. די אם נציין ששם היה מדובר בפסק דין לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט על סמך תצהירים וסיכומים שהוגשו על ידי הצדדים, שלא לדבר על כך שפסק הדין איננו מנומק (כפי שאיננו חייב להיות בנסיבות העניין) ולא ניתן ללמוד ממנו לענינו דבר. שלא לדבר על כך שרק להסרת כל ספק נחזור ונדגיש זאת עדותו של העד המרכזי מטעם התובעת (הוא עד התביעה מס' 2) היתה בלתי אמינה בעיני וזאת בלשון המעטה ומנגד כל עדי ההגנה עשו עלי רושם כעדים אמינים וישרים שרק דברי אמת יצאו מפיהם. סוף דבר ולאור הכלל שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (סנהדרין ו' ב') ובמקרה דנן גם אוזניו שומעות [ואפילו אין לה לתובעת על הנתבעים אלא תרעומת (השווה בבא מציעא מט, א)] הרי לא יכולה התובעת לבוא באמת ובתמים לבוא במקרה דנן על נסיבותיו ולטעון אם מצאתי הרי מצאתי על מנת שישלמו לי. התובעת המבקשת להוציא ממון מהנתבעים עליה הראייה (גם מן הראוי ללמוד הסוגייה בבא קמא נח, א אודות "המבריח ארי מנכסי חברו", ששם שנינו ולמדנו בברור שאם היתה הנאה רק בדרך של מניעת הפסד שהיה עלול לקרות, הנהנה אינו משלם למהנה תמורת מה שההנהו). במקרה דנן בשום אופן התובעת לא יכולה לטעון זה נהנה וזה חסר, היא לא חסרה דבר (ואפילו אמרת שהשיחה הטלפונית למשטרה עלתה לה ממון, למיטב ידיעתו השיפוטית של בית המשפט חיוג למספר 100, כעדותו של הסייר, חינם אין כסף היא). בעניננו ניתן לומר שגם אם יגעת וחפשת ומצאת ונאמין לך, אינך זכאי בהכרח גם לקבל שכר. שכר המוצאים לעיתים הוא שכר מצווה וכל המוסיף גורע. לא כל המוצא זוכה. כל ישראל ערבים זה לזה, אך לא חייבים זה לזה. והכל לא בשמים הוא. אפילו לא מפני דרכי שלום לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים, לשלם לתובעת דמים במקרה דנן. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, משלא הוכיחה התובעת תביעתה במקרה דנן לא השתיתה בסיס עובדתי ראוי ולא הניחה עליו מבנה משפטי לחיובם של הנתבעים, דין תביעתה להדחות, וכך אני מורה. מספקא לא מפקינן ממונא, ובמקרה דנן כבר ראינו שברי ושמא - ברי עדיף, ועדי הנתבעים הם היו עדיפים, על עדי התובעת. בכך לא סיימנו מלאכתנו. התלבטתי רבות מה הסכום שיש לחייב את התובעת לשלם לנתבעים בגין הוצאות המשפט. האחרונים אמנם לא היו מיוצגים, אך וודאי המשפט וניהולו על כל הכרוך בכל לא הוסיף להם נחת ושלווה, אלא רק טורח ודאגה, אבדו להם ימי עבודה, אף עלה שכר עדים. סוף דבר אני מחליט וזאת לפנים משורת הדין לחייב את התובעת לשלם לנתבעים ביחד ולחוד הוצאות סמליות בסך 1,500 ש"ח אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ועוד בשולי ההחלטה אם התובעת לא שילמה עדיין את מלוא סכום האגרה בתיק זה כעולה לכאורה מהתיק אני מורה לבא כוחה המלומד לעשות זאת תוך 7 ימים מקבלת פסק-דין זה. רכבגניבת רכב