דוגמא לפסק דין בנושא תאונת דרכים בשירות סדיר: רקע בפני תביעתו של התובע יליד 1986 (להלן: "התובע") בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים שארעה בדימונה ביום 31.3.2005 בהיותו חייל צה"ל (להלן: "התאונה"). התאונה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק" או "חוק הפלת"ד"). מזירת האירוע פונה התובע באמבולנס לבי"ח סורוקה, בבאר-שבע, כאשר הוא פגוע בפניו ובברכו. לרכב היה כיסוי ביטוחי של חברת איי.איי.גי. ביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"). כתב התביעה הוגש לבימ"ש ביום 13.9.2009 כאשר התובע טוען לפיצויים על נזקים צמיתים תוך שהוא מפרט כאבים ומגבלות בתנועות הגב, הצוואר וברך ימין ומכאבי ראש. בין שאר הסעדים התבקש בימ"ש למנות מומחה בתחום האורתופדי לבחינת נזקו של התובע. ביום 1.11.2010 מונה ד"ר להב עופר כמומחה לאורתופדיה מטעם בימ"ש. המומחה נתן חוות דעתו ביום 27.1.2011 ובה קבע כי לא נותרה לתובע כל נכות רפואית צמיתה. ביום 5.12.2011 נמסרה הצעת פשרה לצדדים, אך זו נדחתה. בדיון הוכחות שהתקיים ביום 19.12.2012, הופיעו כעדים מומחה בית המשפט והתובע. הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה בסיום ההוכחות. טענות הצדדים הגבלות התנועה של עמוד השדרה הצווארי, על פי תקנות המל"ל, מסווגות כהגבלה קלה (10%), הגבלה בינונית (20%) או הגבלה קשה (30%), והמומחה קבע שלא נותרה לתובע כל נכות. ב"כ התובע המלומד טען כי המומחה הרפואי שמונה ע"י ביהמ"ש טעה בעת מתן הערכתו שהיא מ"בית שמאי" וכי בסופו של דבר הקביעה אם נותרה נכות מסורה לביהמ"ש אשר שמע את חקירת העדים וקרא את חווה"ד של המומחה. אחת המטרות של גישה זאת הינה להשיג אחידות בין קביעות המומחים ולמנוע עיוות שעלול להיווצר לתובע במידה וחוות הדעת התקבלה ממומחה "קפדן" כאמור. לטענת ב"כ התובע, המומחה מצא כי מבין 6 תנועות עמוד השדרה הצווארי, קיים לתובע טווח מצומצם ב 4 או 5 סוגי תנועה אך יחד עם זאת קפדנותו הביאה אותו למסקנה כי ממצאים אלו אינם משקפים הגבלה בתנועות באופן מעשי ולפיכך קבע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה. המומחה נשאל והשיב בחיוב לגבי העובדה שקביעת מוגבלות תנועה הינה תלוית גיל. טווח תנועה מוקטן לגבי אדם בגיל מבוגר עשויה לא להיחשב למגבלה בעוד שאותו טווח תנועה ייחשב כמגבלה ממשית לאדם צעיר. כמוכן ציין ב"כ התובע כי המומחה העביר לו מספר אסמכתאות לביסוס נזק צווארי ובהם הספר של ה- American Academy (להלן: ("AA" אשר נבדל מהשאר בכך שהוא קובע את טווח התנועה הנורמלי בהתאם לקבוצות גיל מסוימות ולדעתו זה היה צריך להיות המפתח לקביעת נכותו של התובע, בהתחשב בגילו הצעיר. ב"כ התובע ציין עוד כי תקנות המל"ל אינן דורשות כי יימצאו ממצאים נוספים כמו בדיקות הדמיה ודי בהוכחת הגבלות התנועה כדי להעניק לאדם אחוז נכות. לגופו של עניין, המומחה אישר כי לתובע קיימת מגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי ובהתאם לקביעת ה - AA , המומחה היה צריך להעניק אחוז נכות של 10%. התובע עבר טיפולים רפואיים ופיזיותרפיה במשך שנה וחצי ולאחר מכן הקפיד להמשיך בתרגילי פיזיותרפיה בכוחות עצמו כאשר לאחרונה הוא קיבל גם טיפולים אלטרנטיביים. ב"כ התובע מדגיש כי לקוחו הוא מסוג האנשים הפחות רגישים אשר "לא רצים" לרופא בגין כל כאב ולכן אין רצף טיפולי. לעניין שיעור הנזק, מבקש ב"כ התובע לחשב את הפסדי התובע לפי השכר הממוצע במשק בהתחשב בכך שהתובע נמצא בתחילת דרכו המקצועית. כמו כן ביקש שבימ"ש יפסוק את כל הסכום האקטוארי ולא חלקו. לעניין ראש הנזק של הוצאות רפואיות, ב"כ התובע הפנה לספר של המלומד קציר המציין שגם במקום שלא הוכחה רכישה בפועל של תרופות, לבימ"ש יש סמכות לפסוק הוצאות בגין רכישת תרופות. כמוכן מבקש ב"כ התובע שבימ"ש יפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת שהיה התובע זקוק בעקבות התאונה. ב"כ התובע ביקש גם שבימ"ש יפסוק הוצאות מיוחדות נגד הנתבעת בגין התנערות ממתן הודעה על הכרה בחבות בתיק למשך זמן רב. בנוסף, ציין ב"כ התובע שבימ"ש צריך להתעלם מעניין ישיבת התובע בכלא בזמן שירותו הצבאי שאינו רלוונטי בתיק זה ומקיום תאונה נוספת בשנת 2004, שכלל לא הוכחה. ב"כ התובע הפנה את בימ"ש לפס"ד בתיק תא (ת"א) 20858/05 של כבוד השופט יחזקאל הראל בעניין גיל יהב בכדי לתמוך בטענותיו. ב"כ הנתבעת המלומדת ציינה שהיתה התלבטות אמיתית לגבי הכיסוי בגין האירוע תוך התבססותה על תנאי הפוליסה והגדרותיה אך לבסוף נעתרה להכיר בחבותה. ב"כ הנתבעת בדברי הסיכום טענה כי על בימ"ש לאמץ את קביעת המומחה כלשונם. היא הודתה שקיימים מקרים בהם בית המשפט מחליט בניגוד לחוות דעת מומחה, אך מקרים אלו הם נדירים ביותר ונובעים בעיקר מהסיבה שאין עדות המומחה אמינה בעיני בימ"ש או שחוות דעתו נגועה בניגוד עניינים או פגמים אחרים. במקרה שלנו מדובר במומחה עם ניסיון של מעל 20 שנה שקובע כי תנועות הצוואר של התובע הינן בגדר הנורמה וזאת לאור ניסיונו רב השנים בבוחנו אנשים בעלי מבנה עמוד שדרה צווארי שונה בתכלית אחד ממשנהו. המומחה הסביר היטב כי עצם קיום ההבדלים בין המחקרים שהובאו במאמרים, מבטאת את השוני הייחודי לכל אדם בהתאם למבנה עמוד השדרה הצווארי שלו. היא הוסיפה שלדעתה אין מקום לחתור לעקרון של אחידות במסקנות חוות דעת של מומחים כאשר קיים שוני כזה בין אדם לאדם ובית המשפט לא יכול לשים עצמו רופא במקום המומחה שמונה. הנתבעת טוענת כי כאשר התובע בחן את חוות דעתו של המומחה ולא מצא אותה תואמת את המציאות מבחינתו, היה עליו לפנות לבימ"ש בבקשה שימונה מומחה אחר. משלא עשה כן, ברור כי התובע קיבל את חוות הדעת של המומחה כלשונה ואין לו לערער עליה. ב"כ הנתבעת הפנתה את בימ"ש לתא (נצ') 2152/00 עמאר עלי-נאסר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ לגבי השאלה של כבילות המומחה לתקנות מל"ל. יתירה מזו, ב"כ הנתבעת מצביעה על כי עדותו של התובע הינה עדות בעל דין יחידה והתיעוד הרפואי שמלווה את מקרה התובע הוא דל ביותר והוא לא עובר את קו הגבול של 9/06. התביעה הוגשה בשנת 2009 והתובע המשיך בעבודה פיזית מלאה במשך 9-10 שעות במקומות עבודה שונים ללא מגבלות וכן רץ 3 פעמים בשבוע. תמוהה בעיניה טענת התובע לקבלת תרופות כאשר אינו מצרף שום מרשמים או קבלות על כך. תמוהה גם כן העובדה שלמרות הטענות לכאבים חזקים, נמנע התובע מברור מקור כאביו על ידי בדיקת CT או מיפוי עצמות. כמוכן, אין התובע מביא שום עד שיתמוך את טענתו לגבי קיום כאבים קשים. תמוהה העובדה שהתובע טוען כי עזב את שרות בתי הסוהר בגין קושי בתפקוד בגלל בעיות בגבו אך לא המציא ולו ראשית ראיה לגבי כך כגון עדות של חבר לעבודה בתקופה זאת. ב"כ הנתבעת מבקשת מבימ"ש להפעיל חזקה בדבר הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים ולקבוע כי לו היו מובאים עדים אלו הייתה גרסתם סותרת את גרסת התובע. בימ"ש הופנה לעניין זה לספרו של כבוד השופט קדמי - "על הראיות". לגבי מהימנותו של התובע, מצביעה ב"כ הנתבעת על כי היה בכלא צבאי במשך חודש וחצי בסטייה לרוח האמור בסעיף 8 לתצהירו ועל כי ניסה להטעות את בימ"ש לגבי תקופות בהן היה מועסק בעבודה. לגבי פגיעה בשכרו של התובע, הנתבעת טוענת כי על בימ"ש לא לקבל את בקשתו של התובע להשתית את חישוב ניזקו של התובע על השכר הממוצע במשק, שכן חייל המשתחרר משירות צבאי אינו זוכה לרמת שכר זאת ותלושי המשכורת שהמציא התובע משקפים נכוחה עובדה זאת. כמוכן ב"כ הנתבעת מפנה לספר של השופט קציר שקובע כי תפקודיות של נכות נמדדת על פי אומדן תפקודו של הנפגע מתאונה ועד היום. לצורך כך, על בימ"ש לקחת בחשבון שלא נגרם הפסד השתכרות כלשהוא לתובע בגין התאונה. לגבי ראש הנזק של כאב וסבל, ב"כ הנתבעת מפנה את בימ"ש לאסמכתאות בפסיקה המופיעות בתחשיב הנזק שהגישה. דיון והכרעה קביעת הנכות הרפואית השאלה המרכזית המונחת בפני בימ"ש בתיק זה הינה האם לקבל את אחוז הנכות הרפואית שבחוות דעת המומחה כפי שהוא או האם ישנן סיבות מיוחדות שבגינן על בימ"ש לקבוע אחוז נכות רפואית אחר. סמכותו של בית המשפט שלא לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעמו סעיף 20 לפקודת הראיות, קובע כדלקמן: "20. חוות דעת מומחה ותעודת רופא בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה בכתב חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן - חוות דעת)..." הלכה פסוקה היא שאין המומחה שממנה בימ"ש מחליף את השופט בשיקוליו, כפי שציין כבוד השופט לנדוי בע'א 16/68 רמת-סיב בע"מ נ' דרזי עקרם, פד"י כב (2) 164: "בית-המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות-דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית-המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה, אם כי למעשה יתן, כמובן, לחוות-דעת מוסמכת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי, הנהיר לרופא ולא לשופט". וכך נפסק בד"נ 20/85 אברהם בחרי נ' משה פדלון, לט (4) 463: "...אין על בית המשפט חובה להישען על עדות מומחה דווקא, ...שהרי כל עניין ונסיבותיו ונתוניו. בית המשפט הוא המכריע בשאלה, אם ואמיתי תישמע עדות מומחה ואימתי היא חיונית, והוא גם המכריע במחלוקת בין המומחים". וכך ציין השופט קדמי בספרו - "על הראיות - הדין כראי הפסיקה", מהדורה 2009 - עמוד 755: "מסקנות המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנותיו של בית המשפט". ובהמשך בעמוד 763: "בית המשפט אינו חייב לקבל חוות דעת של מומחה אפילו היא חוות דעת יחידה, אם היא לוקה בשגיאה גסה" בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ פד"י פ"ד מז (3) 240 צויין: "...בכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות-דעתו של המומחה, איזה משקל - אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות-דעת זו עם שאר הראיות שבתיק... בית המשפט הוא גם זה המחליט אם - בנסיבות העניין - חיוני לשמוע עדות מומחה, שהרי אין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו...". בת"א (ת"א) 20858/05 גיל יהב נ' איילון חברה לביטוח עליו הצביע ב"כ התובע המלומד, פעל כבוד השופט יחזקאל הראל בדרך זו ומימש את זכותו של בימ"ש שלא לקבל את חוות הדעת של המומחה והעמיד את דעתו על פניה תוך הסתמכות על ההלכה הנ"ל. הסיבה שבגינה בימ"ש יפסוק בניגוד לחוות דעת מומחה מטעמו על אף הפסיקה הרחבה שמצביעה על יכולתו של בימ"ש לקבוע אחוז נכות שונה מאשר ציין המומחה שהתמנה על ידיו, הכלל הוא שבכדי לחרוג כאמור צריכה להימצא סיבה מוצדקת לכך. כך למשל בת"א (חיפה) 889/98 - אופק אריה וטוני ואח' נ' שיכון עובדים בע"מ ואח' . תק-מח 2005(2), 1034 נקבע: "ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת". כך נקבע גם בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי פד"י דינים טו 560, שצוטט בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן...". עדות התובע כעדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי לאחר שמיעת עדותו של התובע, נותרתי עם תחושה שהתובע נמנע במכוון מלהביא עדים לחיזוק טיעוניו לגבי מכאוביו ובעייתו הרפואית המתמשכת. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת שאי הבאת ראיות שבנקל ניתן היה להשיג לתמיכה בגרסת התובע לגבי כאבים עזים בעמוד השדרה הצווארי למשך תקופה ארוכה, יכולה להקים חזקה לגבי אי קיומם בפועל של הכאבים או לפחות לא בעוצמה שמתוארת על ידו בתצהירו. וכך נפסק בע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי פ"ד לה (1) 736, עמ' 760: "דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". וכך אף עולה מע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ[פורסם ב"נבו"], בעמ' 526: "לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." וכן נפסק למשל בת"א (ב"ש) 1930/09 גבריאל גיל און נ' הכשרת היישוב בע"מ- חב' לביטוח בע"מ: "עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל הדין ללא סיוע, הדורשת טעם מיוחד המצדיק הכרעה רק בהסתמך עליה (סעיף 54 של פקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971, ע"א 1548/96 - בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח'). במקרה זה לא מצאתי טעם מיוחד המצדיק להסתפק בעדותו היחידה של התובע. יותר מכך, התובע יכול היה להוכיח בקלות את גובה הכנסתו בשנים הנ"ל, באמצעות העדת אשתו, רואה החשבון שלו או הגשת תעודת עובד ציבור ממס הכנסה או הגשת דו"חות מס ההכנסה שלו. על כן, לא רק שאין נימוק המצדיק להסתפק בעדותו של התובע, אלא הימנעותו של התובע מהבאת ראיות רלוונטיות, ללא הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו הובאו ראיות נוספות, היו הן פועלות נגד התובע". אימוץ מסקנות המומחה מטעם בית המשפט בחפשי אחר סיבה לחריגה מקביעת המומחה במקרה הנוכחי, בחנתי היטב את הראיות שהמציא התובע והעליתי חרס בידי. כל אשר התובע השכיל להציג לבימ"ש על מנת לשכנעו בקיום נכות צמיתה בניגוד לקביעת המומחה מסתכם בקיום האירוע ובניירת שסובבת אותו. חומר הראיות שמציג התובע מתכנס אך ורק לשנה וחצי אחרי קרות האירוע ואין כל מידע לבסס כי נותרה בתובע בעיה רפואית כלשהיא לאחר התאריך 9/06 ולצמיתות. שום ראיה לא הומצאה לגבי ביקור אצל רופא על מנת לקבל מזור למכאובי התובע. התובע טוען שהוא מטופל לאחרונה בטיפולים אלטרנטיביים, אך שוב, אין הוא מצרף ראיה כלשהיא לתמיכה בטענה זאת. בנוסף, לא הוגשו מרשמים כלשהם המעידים על קבלת תרופות או משחות להפגת כאבים. ביני לביני הרהרתי, שעל מנת לקבל מרשמים לתרופות ומשחות לשיכוך כאבים חזקים, התובע היה מבקר אצל רופא. מכאן ניתן להסיק כי אותם משככי כאבים ומשחות שתיאר התובע שבעזרתם הוא מטפל בכאבים בצווארו כנראה הם בעלי השפעה קלה. גם הסכום עליו הצהיר התובע שהוא מוציא לחודש על תרופות (60 ₪) מצביע על תרופות שעלות ההשתתפות של חבר קופת חולים ברכישתן נמוכה וכך כנראה גם טווח השפעתם הרפואית. סוגי העבודות בהם הועסק התובע מאז המקרה והעובדה כי הוא מקפיד על המשך ביצוע ריצות למשך זמנים ארוכים ובתדירות גבוהה אין בהם כדי לסייע לטענת התובע על כי עמוד השדרה שלו ממשיך להציק לו מספר שנים לאחר התאונה. מתלושי השכר שהגיש התובע עולה כי הוא מצליח לעבוד בצורה סדירה. התובע לא הביא ולו אחד מבני משפחתו או מחבריו לעבודה על מנת להעיד על המגבלות ועל מידת הסבל והכאבים שהוא עובר ואשר עשויים היו לעורר ספק בידי בימ"ש לגבי מידת הדיוק של קביעתו של המומחה. כל אלו מובילים אותי להחלטה כי אין מקום שבימ"ש יחרוג מקביעת המומחה בזמן שהוא קובע את אחוזי הנכות שמגיעים לתובע באשר לנזקו. גם טענות "בית הלל" ו"בית שמאי" לא מקובלות עלי. בפניי אין רשימות בית הלל או בית שמאי ואינני מצליח לזהות מומחה כזה או אחר כשייך ל"אסכולות" כאלו או אחרות. יתכן שעורכי דין מזהים מומחים רפואיים ככאלו ושוכרים את שירותיהם בהתאם. בבית המשפט המינוי הוא רנדומלי על פי רשימות כלליות. יתכן ואין אחידות כדברי ב"כ התובע המלומד, אך גם בקשר לפיצויים שפוסקים שופטים אין אחידות מלאה. בכדי להגיע לאחידות יתכן ויש לשנות השיטה ולהותיר בידי מחשבים המטלה לקבוע אחוזי נכות של נפגעים ואוי לנו אם זו תהיה השיטה. המומחה הוא בעל מקצוע מיומן ובעל ניסיון שהוכיח את יושרו האישי והמקצועי ואינו נגוע בכל ניגוד עניינים או דעות קדומות כלפי התובע. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את חוות הדעת של המומחה שמונה על ידי בית המשפט כלשונה. גובה הנזק הנכות התפקודית בהמשך לדבריי לעיל ולחוות דעת מומחה בית המשפט, הנני קובע כי התובע לא שכנע את בית המשפט כי קיימת לו נכות רפואית צמיתה או נכות תפקודית כלשהיא, ובהתאם לפסיקה המחייבת (ע"א 3049/93 ג'רג'סיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792) יש להעמיד את הנכות התפקודית בגובה הנכות הרפואית. הפסדי שכר לעבר ולעתיד ככל שמדובר לעבר, עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות של ממש (ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה (2) 809, 800) ובהתחשב בכך שהתובע היה חייל בזמן התאונה, סבורני, כי לא נגרמו לתובע הפסדי שכר בגין נזק לבריאותו או לכושרו. גם לא שוכנעתי כי בעתיד יגרמו הפסדי שכר לתובע. אי לכך, אין מקום לפיצוי התובע בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות לרבות נסיעות לטיפולים רפואיים בהתחשב בכך שהתובע היה חייל בזמן התאונה הוא לא נדרש לשאת בהוצאות רפואיות או בהוצאות הכרוכות בנסיעות לטיפולים רפואיים בתקופת החלמתו. ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. (ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד 5 (3) 285, 281; ע"א 355/80 נתן אסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 809,800). לאור אי המצאת קבלות כלשהן המעידות על הוצאות על ביקורי רופא או רכש של תרופות או משחות בתקופה שלאחר שחרורו מהצבא ולאור האמור בחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, אני קובע כי לא מגיע לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, לא לעבר ולא לעתיד. עזרת הזולת ככל שמדובר לעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ולא הומצאו לבית המשפט ראיות כי התובע נזקק לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח' (3) 588, 580). לדידי, גם בעתיד סבורני כי התובע לא יזדקק לעזרה כזאת החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה או לכל הפחות עזרה אשר תסב הוצאות כספיות למשפחתו ו/או למכריו. אי לכך, אין מקום לפיצוי התובע בגין ראש נזק זה. כאב וסבל לתובע נקבעו אחוזי נכות זמנית שונים ואפס אחוז נכות צמיתה. במקרים שכאלו (נכויות מתחת ל- 10%) יש להשתמש בסמכותי על פי תקנה 2 (ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תש"ו - 1976. על כן, הנני קובע כי בגין ראש נזק זה, תפצה הנתבעת את התובע בסך של 5,000 ₪. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט (מלבד הוצאות זימונו של המומחה לחקירה שהתבררה כמיותרת) וכן בשכ"ט עו"ד בגובה 15.27%. תאונת דרכים