דוגמא לפסק דין בנושא פסילת שופט בגלל התבטאויות לגבי עדים:    ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט צ' גורפינקל) מיום 29.1.2004, שלא לפסול עצמו מלשבת בדינם של המערער ושל המשיבים 8-2 בת"פ 40346/00.   1. נגד המערער והמשיבים 8-2 הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"פ 40346/00), המייחס להם עבירות רבות ומגוונות, בגין פרשה מסועפת של הברחת סיגריות לתוך מדינת ישראל. כתב האישום המפורט מונה למעלה ממאה עדים, אותם ביקשה המשיבה 1 להעיד במשפט. חשוד נוסף בפרשה, יצחק סדן (להלן - "סדן"), נמנה אף הוא על עדי התביעה, ולא הואשם על-ידי המשיבה 1 במסגרת כתב אישום זה. כחלק מפרשת התביעה, העיד סדן ממושכות נגד הנאשמים. לאחר מכן נחקר בחקירה נגדית על-ידי באי-כוח הנאשמים.   2. בסיום ישיבת המשפט ביום 20.1.2004, משתמה החקירה הנגדית מטעם המשיב 2, התייחס בית המשפט לחיוניות עדותם של עדים שהעידו לפני סדן, ובנחיצותם של עדים נוספים שאמורים להעיד אחריו. נוסח דבריו של בית המשפט לא נרשם בפרוטוקול המשפט. לטענת המערער, אמר בית המשפט: "עכשיו, אחרי ששמענו את עדותו של סדן אפשר לוותר על עדותם של עדים אחרים, מה זה מעניין מה צביקה רחמים או דודו בר יגידו בקשר להסכם אחרי ששמעתי את עד המדינה... אם היינו שומעים את עדותו של סדן בהתחלה, זה היה מייתר שמיעתם של עדים שכבר העידו". המשיבה 1 מאשרת שנאמרו "דברים ברוח דומה" למשפט הראשון המצוטט. בית המשפט, שנתבקש לתקן את הפרוטוקול כך שיכלול אף אמירות אלה, דחה (ביום 28.1.2004) את הבקשה, אך במסגרת החלטתו אישר, שבתום אותה ישיבה "הביע דעתו על אורך החקירות ועל החיוניות בשמיעת העדים שהעידו לפני עדותו של העד סדן ולעדים שאמורים להעיד אחריו". בית המשפט הוסיף, שהדברים נאמרו לאחר שתם פרק העדויות באותה ישיבה, ולכן אין לראות בהם חלק מהמשפט ואין לציינם בפרוטוקול.   3. עקב התבטאותו של בית המשפט - אשר נוכח ההתנהלות המתוארת תוכנה המדויק לא נודע - ביקשו המערער והמשיבים 2, 3, 4 ו-7 כי בית המשפט יפסול את עצמו מלשבת בדינם. בית המשפט דחה (ביום 29.1.2004) את בקשת הפסילה. בית המשפט הבהיר, שדבריו התייחסו אך לאורך החקירות ולחיוניות העדתם של עדים כה רבים, וכי הם נועדו להביע מורת רוח מהתמשכות ההליכים, על אף שלהבנתו ניתן היה לייעלם ולקצרם. בית המשפט הדגיש, כי בדבריו לא התייחס כלל למהימנות עדותו של סדן או למשקל שיינתן לה ביחס לעדויות אחרות, וודאי שלא הביע עמדה כלשהי לגוף שאלת אשמתם או חפותם של הנאשמים. משכך, לא מצא בית המשפט כל גילוי של משוא פנים בהתנהגותו. בית המשפט אף ראה בבקשת הפסילה ניסיון מצד הנאשמים להביא לעיכוב בהליך, שסבל גם כך עיכובים רבים עד שהגיע לשלב שמיעת הראיות. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.   4. המערער טוען, כי דבריו של בית המשפט מלמדים, שזה גיבש כבר את עמדתו במשפט נגד הנאשמים. להבנת המערער, בית המשפט גילה דעתו, שמשנשמעה עדותו של סדן, הובררו כבר כל העניינים הצריכים בירור, ואין מקום לשמיעת עדים נוספים, אף לא כאלה העשויים לערער את מהימנותו של סדן. בכך הצהיר למעשה בית המשפט, לגישת המערער, כי התביעה עמדה כבר בנטל ההוכחה, וכי דינם של הנאשמים להרשעה, בהתאם למידע שנמסר בעדות סדן. המערער טוען, כי הצהרה שכזו גילתה משוא פנים חמור אצל בית המשפט, והותירה בלב כל הנאשמים תחושה קשה, כי דעתו של בית המשפט ננעלה להרשיעם. מעבר לכך המערער גורס, כי יש בדברי בית המשפט כדי להכביד את נטל ההוכחה המוטל על הנאשמים, הנדרשים כעת להתמודד עם הנחת בית המשפט, שעדויות נוספות לא יועילו משנשמעה עדות סדן. המשיבה 1 מתנגדת לערעור. היא מדגישה, שהערת בית המשפט, לפיה אין צורך בעדים נוספים, נאמרה בהקשר מסוים - רק לעניין הסכם עד המדינה שנעשה עם סדן; שכן, משהעיד סדן על נסיבות עשיית ההסכם, שוב לא היה צורך בהעדת חוקרי משטרה נוספים על אותו עניין. לטענת המשיבה 1, בין אם נכונה קביעה זו של בית המשפט ובין אם לאו - בכל מקרה אין זו הבעת דעה באשר לצורך בעדויות נוספות בהליך ככלל, וודאי שלא ביחס לאשמתם של הנאשמים. מכאן, לשיטתה, שלא קמה עילה לפסילת המותב. המשיבים 2, 3, 4 ו-7 מצטרפים, כך נראה, לעמדת המערער. המשיב 5 אינו נוקט עמדה בשאלת הפסילה. המשיבים 6 ו-8 לא השיבו לערעור.   5. עיינתי בערעור. שמעתי את טענות הצדדים. נחה דעתי שדין הערעור להידחות. כאמור בהחלטה הדוחה את בקשת הפסילה, ביקש בית המשפט בדבריו אך לבטא מורת רוח מהתמשכות ההליך והחקירות ומן הכמות המוגזמת, לטעמו, של עדים שנקבעו להעיד במשפט. שוכנעתי, כי באותו מקרה התייחסו דברי בית המשפט רק לנחיצות שבשמיעת עדים נוספים בעניין הסכם עד המדינה שנכרת עם סדן. בין אם היה מקום להביע ספק זה ובין אם לאו, ברי שאין בהתבטאות כדי ללמד שדעתו של בית המשפט ננעלה להרשעת הנאשמים. הדברים אף לא מכבידים את נטל ההוכחה שעל הנאשמים, שכן אין בהם הבעת דעה לגוף העדות או מהימנות העד. אכן, כבר העיר הנשיא שמגר "על ההכרח לנהוג בריסון ובאיפוק, להימנע מהערות מיותרות ומגערות שאינן במקומן. השופט מגבש את דעתו עם תום ההליכים ולא לפניהם, וחלילה לו מלפתוח פתח להיווצרותו של הרושם המוטעה, שמא כבר כלה ונחרצה עמו להגיע למסקנה פלונית. גם כאשר השופט מבקש להחליט ולנווט את הדיון בצורה עניינית ונמרצת, אין, בדרך כלל, צורך בפרשנויות ובהערות-לוואי, וככל שהריסון בכגון דא יהיה רב יותר, תגבר גם מראית פני הצדק, השופט יזכה להערכה ולכבוד רבים יותר, ותחושתם של בעלי הדין תהיה טובה יותר" (ע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 80, 84). לדברים אלה אני מסכים. ואולם אמירותיו הספורות של בית המשפט במקרה שלפנינו אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים מצדו של השופט, כדי כך שיהיה מקום להורות על פסילתו.   הערעור נדחה. שופטיםעדיםדיוןפסלות שופט