מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא העונש על השלכת זבל: השופט א' קיסרי: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט א' קפלן) מיום 5.3.12 בת"פ 26051-09-09, שבו הורשע המערער בעבירה של לכלוך רשות הרבים ונגזר עליו מאסר על תנאי של שלושה חודשים כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור עבירה של השלכת פסולת בניין ברשות הרבים וכן תשלום קנס בסך 30,000 ₪ ("פסק הדין"). בנוסף חויב המערער לחתום על התחייבות כספית בסך 10,000 ₪ להימנע, במשך תקופה של שלוש שנים, מלעבור עבירה של ניהול עסק ללא רישיון. הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחלופין, כנגד חומרת העונש. ההליך קמא כתב האישום שהוגש לבית המשפט קמא ייחס למערער השלכת שלוש ערימות פסולת בניין ופסולת מעורבת בסמוך לישוב גן שמואל, בקו הגבול עם העיר חדרה. ערימות הפסולת הכילו קרשים, שברי אבנים, פחיות ריקות של חומרי בניין, קרטונים וניירות. בכתב האישום נטען כי בתקופה הרלוונטית, היינו בחודש נובמבר 2007, ניהל המערער עסק להספקת חומרי בניין ועבודות עפר ולפינוי פסולת בניין והובלתה. עוד נטען כי שלוש ערימות הפסולת נמצאו על ידי פקחי עיריית חדרה וכי התברר שהן הובלו למקום ההשלכה על ידי המערער ובמשאיתו, הנושאת מספר רישוי 84-800-00. נטען כי השלכת הפסולת היא עבירה על סעיפים 2 ו-13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון תשמ"ד-1984 ("חוק שמירת הנקיון"). בכתב האישום נטען עוד כי בתקופה שמחודש נובמבר 2007 ועד לחודש מרץ 2008 ניהל המערער את עסקו ללא רישיון עסק, ובשל כך יוחסה לו עבירה על הוראות חוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968. בעבירה זו הודה המערער והורשע על יסוד הודאתו, ובעת שנגזר דינו ציין בית המשפט קמא כי המערער קיבל בינתיים רישיון עסק (נ/2) וגזר עליו לחתום על התחייבות, ונמנע מלהטיל עליו עונש בשל עבירה זו. המערער כפר בעבירה שיוחסה לו על חוק שמירת הניקיון, ולאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים ראה בית המשפט קמא לקבוע כי אשמתו הוכחה מעבר לספק סביר ובהתאם לכך הוא הרשיע אותו. את מסקנתו השתית בית המשפט קמא על ראיות שונות, ובהן הודעתו של המערער בחקירתו בידי חוקרי המשטרה הירוקה, עדותו של ע' מחאמיד, מפקח מטעם המשרד לאיכות הסביבה ("המפקח") אשר גם ערך מזכר בעניין הימצאות ערימות הפסולת במקום ההשלכה ביום 13.11.07 (ת/5), תמונה שצולמה במקום ההשלכה (ת/6) ופתק שמצא המפקח באחת מערימות הפסולת (ת/7), שעל צדו האחד כתוב "תמיר טפירו - חומרי בניין" ועל צידו האחר - "אדרי" ("הפתק"). בית המשפט קמא סקר את פעולות החקירה שנעשו, בין השאר, על יסוד ראיות אלה וציין כי על סמך הכתוב בפתק פנה המפקח לבית העסק של תמיר טפירו ושם הוא קיבל מידע כי בועז אדרי ("אדרי"), ששמו צוין בפתק, שיפץ באותה עת את ביתו בשכונת ניסן בחדרה. המפקח מצא בשטח הבנייה פסולת בניין נוספת שבה נמצא פתק נוסף הדומה מאוד לפתק שנמצא בערימת הפסולת שבאתר ההשלכה. אדרי העיד במשפט, בין השאר, כי הוא נסע עם המפקח ועם פקחי עיריית חדרה למקום ההשלכה וזיהה את הפסולת כפסולת שפונתה מביתו, וכן זיהה שתיים מן התמונות שצולמו במקום ההשלכה (ת/6) ואת הפתק. אדרי העיד עוד כי כאשר נזקק לפינוי הפסולת הוא פנה לאדם בשם ישראל הילף ("הילף") והלה הביע נכונות להסדיר עבורו את פינוי הפסולת תמורת סכום של 800-1000 ₪. לדברי הילף, שהעיד במשפט, הוא קישר בין אדרי לבין המערער לשם פינוי הפסולת. בהמשך סקר בית המשפט קמא את תוכן הודעתו של המערער במשטרה הירוקה כמו גם את עדותו בבית המשפט שמהן הוא הסיק שביום 13.11.07 פינה המערער את הפסולת מביתו של אדרי וכן פסולת נוספת עבור עיריית חדרה. הוא סיכם את מסקנותיו באופן הבא: (א) שלוש ערימות פסולת הושלכו במקום ההשלכה; (ב) בתוך ערימות הפסולת נמצא הפתק עם שמו של אדרי; (ג) ביום שבו נראתה פסולת במקום ההשלכה (היינו, 13.11.07) פינה המערער פסולת מביתו של אדרי, ובאותה עת הוא גם פינה פסולת עבור עיריית חדרה; (ד) ביום 14.11.07 פינה המערער פסולת נוספת. להלן בחן בית המשפט קמא את טענתו של המערער כי הוא השליך את הפסולת שפינה למקום מוסדר. בעניין זה הוא הסיק מחקירתו של המערער במשטרה הירוקה שבזמנים הרלוונטיים הוא פינה פסולת באמצעות חמש עשרה משאיות, ובכללן משאית אחת עם הפסולת שפונתה עבור אדרי, ובנוסף לכך עוד שתי משאיות ממקום ההשלכה ובסך הכול שבע עשרה משאיות. במסגרת חקירותיו מסר המערער אישורי כניסה לאתר הפסולת קלנסואה (ת/3 ו-ת/4), המתעדים כניסה בתשעה מועדים שונים, שאף לא אחד מהם הוא 13.11.07. בעדותו בבית המשפט אישר המערער כי אישורי הכניסה לאתר קלנסואה הם כל אישורי הכניסה שברשותו, ואין זולתם. מכאן הסיק בית המשפט קמא כי בתקופה הרלוונטית פינה המערער פסולת באמצעות שבע עשרה משאיות בעוד אשר הוא הציג אישורי כניסה לאתר פסולת קלנסואה רק עבור תשע משאיות. גרסת המערער הייתה ששאר המשאיות שהובילו פסולת היו של מוביל משנה מהיישוב פרדיס והפסולת הובלה להטמנה באתר שפיה, אולם על כך העיר בית המשפט כי בשום שלב, בחקירותיו או בעדותו, לא המציא המערער אישורי כניסה לאתר שפיה, ומכאן שרואים אותו כמי שנמנע מהבאת ראיה. מסקנתו הייתה, לכן, שהפסולת שהובלה מביתו של אדרי ביום 13.11.07 וכן שתי ערימות פסולת נוספות שהוביל המערער עבור עיריית חדרה הושלכו על ידו במקום ההשלכה. בהמשך דן בית המשפט קמא בטענת המערער שהפסולת מביתו של אדרי פונתה בידי אדם אחר. הוא דחה את הטענה וקבע כי זוהי גרסה חדשה שהמערער העלה רק בשלב עדותו, כאשר הוא כבר ידע שהפסולת באחת הערימות במקום ההשלכה זוהתה כפסולת מביתו של אדרי. בית המשפט קמא דחה טענה זו של המערער מפני שכאשר אדרי העיד כעד תביעה הוא לא נשאל על ידי בא כוח המערער אף לא שאלה אחת בעניין זהותו של מי שפינה עבורו את הפסולת, ובנוסף מצא חיזוק למסקנתו בעדותו של הילף שמסר כי פנה אל המערער על מנת שיפנה את הפסולת לאחר שאדרי ביקש את עזרתו בעניין זה. מסקנתו של בית המשפט קמא הייתה, לכן, שאשמתו של המערער הוכחה מעבר לספק סביר ומשום כך הוא ראה להרשיעו, ולאחר ששמע את טענות הצדדים בעניין העונש הוא גזר עליו את העונשים שצוינו לעיל. דבר הערעור בהודעת ערעור מפורטת ומנומקת פרש המערער יריעת טענות רחבה, שנועדה להצביע על כך שהמסקנה שאליה הגיע בית המשפט קמא בדבר הוכחת אשמתו של המערער מעבר לספק סביר איננה יכולה לעמוד, וכי קיימים כשלים ופרכות במסכת הראיות שדי בהם כדי להביא לקבלת הערעור ולזיכויו של המערער. טענותיו העיקריות של המערער הן שההרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות, כי עדות המפקח אינה ראויה לאמון, וכי המזכר שאותו רשם (ת/5) איננו ראיה שניתן להשתית עליה ממצאי עובדה או מסקנות לחובתו. בעניין המזכר טוען המערער כי אין מחלוקת שהוא נערך ביום 24.12.07, והוא נועד לתעד אירוע שהתרחש ביום 13.11.07, היינו למעלה מחודש ימים קודם לכן. בקשר לכך טוען המערער כי כשנחקר המפקח לסיבה שבעטיה נרשם המזכר במועד כה מאוחר, הוא מסר מספר תשובות, ולכן אין לייחס משקל רב לעדותו בעניין זה בכלל ולתוכן המזכר בפרט. עוד נטען כי גם בעניינים אחרים הייתה עדותו של המפקח רבת סתירות וניכרו בה סימנים של חוסר מהימנות. כך, למשל, נטען כי בעדותו של המפקח בבית המשפט הוא לא יכול היה להסביר את העובדה שאדרי מסר שהייתה רק משאית אחת, אבל עובדה זו לא צוינה על ידו במזכר. בדומה לכך המפקח גם לא נתן הסבר מניח את הדעת לעובדה שהוא לא גבה הודעה מתמיר טפירו ואף לא ידע לתת הסבר באיזה משלוש הערימות נמצא הפתק. טענה נוספת של המערער היא כי עיון במזכר מעורר תמיהות אשר לא יושבו בעדותו של המפקח ואף לא בראיות אחרות, ובכלל זה בעדויותיהם של העדים האחרים. לגבי העדים האחרים, היינו אדרי והילף, נטען כי בעדויותיהם אין די כדי לבסס תשתית להרשעתו של המערער. בעניין אישורי הכניסה לאתרי הפסולת המורשים נטען על ידי המערער כי במסקנותיו של בית המשפט קמא בעניין זה נפלה טעות וכי, מכל מקום, בניגוד לנאמר בפסק הדין בנושא פינוי הפסולת לאתר קלנסואה, בידי המערער ראיה לפינוי חמש עשרה משאיות פסולת לאתר בקלנסואה, ראיה שהוא הגיש לגביה בקשה נפרדת להצגה בהליך הערעור ולכך אתייחס בסמוך להלן. אשר לערעור על העונש, נטען כי בית המשפט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה, ולא הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער. המדינה מבקשת להשאיר את פסק הדין על כנו והיא מבססת את עמדתה על הנימוקים בפסק הדין. לעניין המזכר (ת/5) טוענת המדינה כי הוא הוגש בהסכמה ומשום כך אין מקום לקבל את טענות המערער כנגד תוכנו. יתר על כן, המדינה מצביעה על כך שהיא הסכימה לבקשתו של המערער להעדתו של המפקח פעם נוספת, וגם מטעם זה אין לקבל את טענותיו של המערער כנגד תוכן עדותו. הבקשה להגשת ראיות נוספות ביום 29.4.12 הגיש המערער בקשה בהתאם לסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 ("חסד"פ") שבה הוא עתר להרשות לו להביא ראיות נוספות בגדר ערעור זה. הראיות שאת הרשות להביאן הוא ביקש הן תעודות משלוח המתעדות שבעה עשר אישורי כניסה לאתר קלנסואה בתקופה שבין 10.7.07 ל-15.11.07. לטענתו, בתעודות משלוח אלה יש מענה לתמיהה שהעלה בית המשפט קמא לאור העובדה שבאותה תקופה היו בידיו אישורים המתעדים כניסה של תשע משאיות בלבד. המערער טען בבקשה כי אף שהוא פנה מספר פעמים לחברה המפעילה את האתר בקלנסואה, לא עלה בידו להביא את אישורי הכניסה והדבר התאפשר רק לאחר שניתנה הכרעת הדין והוא פנה יחד עם בא כוחו לאותה חברה ואז נמסרו לו תעודות המשלוח. המערער טוען כי על פי ההלכה קיימים שלושה שיקולים שלאורם יש להחליט אם להתיר קבלת ראיות נוספות בשלב הערעור, והראשון והעיקרי שבהם הוא השאלה אם הייתה בידיו האפשרות להציג את הראיות בשלב הדיון בערכאה הראשונה, ואם אי הצגתן היא תוצאה של התרשלות מצדו או של גורמים שאינם בשליטתו. לטענתו, על אף ניסיונותיו לא עלה בידו להשיג ראיות אלה אלא לאחר הכרעת הדין, ונוכח חשיבותן לשאלה העומדת לדיון מתקיים גם התנאי השלישי, היינו שקיימת אפשרות שהגשתן של הראיות הנוספות תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הדיונית. המדינה מתנגדת לבקשה וטוענת כי על אף טענותיו של המערער, לא מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה על מנת לקבל את הבקשה. בתשובתה מצביעה המדינה על כך כי זמן רב קודם להגשת כתב האישום נגדו נחקר המערער במשטרה הירוקה בשתי הזדמנויות בחודשים פברואר ומרץ של שנת 2008. כתב האישום נגד המערער הוגש בתחילת שנת 2010, לאחר שכתב אישום קודם שהוגש בחודש ספטמבר 2009 נמחק בשל קושי דיוני, וביום 13.1.11 נשמעו עדי ההגנה ובכללם גם המערער. על רקע זה טוענת המדינה כי בעדותו בבית המשפט לא ציין המערער את שהוא טוען בבקשה הנוכחית, היינו שהוא פנה מספר פעמים לאתר בקלנסואה ושלא עלה בידו לאתר את תעודות המשלוח. המדינה גם מצביעה על כך שבהודעות שמסר בחקירתו (ת/3 ו-ת/4) הוא ציין כי הגיש את כל תעודות אתר קלנסואה, ולא ציין כי קיימות תעודות נוספות שאינן ברשותו ואשר אותן הוא ביקש. טענות נוספות מצד המדינה הן שלאחר שהסתיימה שמיעת העדים בבית המשפט קמא עתר המערער להבאת ראיות נוספות, היינו להעדתו פעם נוספת של המפקח, ובקשתו התקבלה. בשלב זה לא ציין המערער ואף לא ברמז כי הוא עשה או עושה ניסיונות להשיג מאתר קלנסואה תעודות משלוח נוספות. כמו כן נטען כי סיכומי טענות הצדדים היו בכתב והמדינה התייחסה לנושא תעודות המשלוח, ואף על פי כן כאשר הגיש המערער את סיכום טענותיו לא נזכר עניין תעודות המשלוח הנוספות, ואף לא הייתה התייחסות לטענות המדינה בעניין זה. המדינה טוענת גם כי תעודות המשלוח הן מסמכים הנדרשים למערער בניהול עסקו, וככאלה חלה עליו חובה להחזיקם ולשמור עליהם במשך תקופה של לפחות שבע שנים, ועוד היא טוענת כי הפירוט המובא בבקשה ביחס לתעודות המשלוח שאותן מבקש המערער להציג מביא למסקנה שבניגוד לטענתו, אין בהן כדי לשנות את התוצאה. בקשר לכך נטען כי גם אם תאושר הגשת הראיות הנוספות, יהיו בידי המערער אישורים של כניסת משאיות לאתר קלנסואה בגין שלוש עשרה הובלות בלבד, שכן בין שבע עשרה אישורי הכניסה שאליהן מתייחסת הבקשה, כלולות תשע תעודות משלוח שממילא הוגשו כבר לבית המשפט קמא ומתוך יתרת שמונה תעודות המשלוח, שלוש תעודות מתייחסות למשאיות אחרות שאינן של המערער. הפועל היוצא מכך הוא שאם מנכים את תשע התעודות שכבר הוגשו כראיה ואת התעודות המתייחסות למשאיות אחרות, ייוותרו ארבע הובלות במשאית של המערער אשר לגביהן אין תיעוד, וממילא אין בכוחן של הראיות הנוספות כדי לשנות את תוצאת ההליך. דיון הבקשה להבאת ראיות נוספות דעתי היא שיש לדחות את בקשת המערער להבאת ראיות נוספות. סעיף 211 לחסד"פ קובע כי: "בית המשפט רשאי, אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות שיורה", וכפי שצוין בטענותיהם של שני הצדדים, שני השיקולים העיקריים המנחים את בית המשפט בסוגיה זו הם שאלת יכולתו של המערער להביא את הראיה בפני הערכאה הדיונית והשאלה אם לראיה הנוספת כוח ראייתי מהותי עד כדי לגרום לשינוי של ממש בהחלטה שעליה נסב הערעור (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני(ב) (2009) ("קדמי") עמ' 1894, והאסמכתאות שם). יצוין כי לימים הוסף גם השיקול של הפגיעה בעיקרון של סופיות הדיון (קדמי, בעמ' 1897), אולם שיקול זה אינו נדרש לענייננו וניתן להחליט בבקשה על יסוד שני השיקולים הראשונים. נפסק כי השיקול השני, היינו כוחה של הראיה הנוספת להביא לשינוי בתוצאה, הוא השיקול העיקרי (ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל פ"ד נה(4) 249 ), ועוד נפסק כי "בית המשפט מצווה להחמיר עם בעל הדין, ולדרוש ממנו הוכחה משכנעת על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בדרגה הראשונה. בית המשפט יבדוק אם לא ניתן היה לגלות את הראיה בשקידה ראויה, ואם לא נהג המבקש בחוסר תום לב"(ע"א 411/82 זידאן נ' גדיר פ"ד לח(3) 449 וע"א 488/83 צנעני נ' אגמון פ"ד לח(4) 141). עיון בבקשה ובתצהיר התומך בה מלמד כי יש ממש בטענת המדינה שהמערער לא הרים את הנטל לשכנע כי לא היה באפשרותו להביא את תעודות המשלוח קודם או בעת הדיון בבית המשפט קמא. בסעיף 12 של התצהיר התומך בבקשה מציין המערער כי "הראיות הנוספות הנ"ל לא היו בידי, לא בעת חקירתי במשטרה הירוקה ולא במהלך המשפט בבית המשפט קמא על כן במהלך משפטי לא יכולתי להביא את הראיות הנ"ל בפני כבוד בית המשפט קמא". ובסעיף 13 של תצהירו מציין המערער כי "פניתי לחברה הנ"ל, בעלת האתר בקלנסואה, מספר פעמים, על מנת לבדוק ולאתר את כל אישורי הכניסה שלי לאתר בקלנסואה, ורק לאחר הכרעת הדין הצלחתי לאתרם". נראה לי כי דברים אלה של המערער אינם מפורטים ואינם משכנעים די הצורך, וכי יש טעם בטענת המדינה כי טענות אלה מועלות לראשונה לאחר שניתן פסק הדין. המערער אינו מסביר מדוע נמנע מלציין את דבר קיומן של תעודות המשלוח בעת חקירותיו במשטרה הירוקה קודם להגשת כתב אישום, ואף בעת מתן עדותו במשפט, והוא גם אינו מספק הסבר לעובדה שבעת חקירותיו ובמהלך עדותו הוא אישר שתעודות המשלוח שמסר הן כל התעודות, ואין בלתן. במצב עניינים זה לא ניתן לקבל את טענת המערער כי מתקיים בו התנאי הראשון הדרוש לשם הגשת ראיות נוספות בערעור, ולכאורה די בכך כדי לדחות את הבקשה. אלא שדומה שהמדינה צודקת גם בטענתה האחרת והיא שאין בכוחן של תעודות המשלוח לשנות את התוצאה, וניתוח הראיות המוצג בתשובתה אכן מלמד שלכאורה, גם אם היינו מתירים את הגשת הראיות הנוספות, הייתה נותרת על כנה וללא מענה שאלת ארבע הובלות שאינן מתועדות באישורי כניסה לאתר קלנסואה. סיכומו של דבר לעניין זה הוא, אפוא, שיש לדחות את הבקשה. הערעור על פסק הדין בהודעת הערעור, שנערכה בכישרון ובטוב טעם, הפנה המערער לפסיקת בית המשפט העליון הנוגעת לראיות נסיבתיות ולאפשרות לבסס עליהן הרשעה. המערער טען כי בפסק הדין נפלה טעות ביישום ההלכה בעניין זה, ומכיוון שההרשעה מבוססת בעיקרה על ראיות נסיבתיות, יש להתערב בפסק הדין ולבטל את ההרשעה. לעניין זה הביא המערער, בין השאר, את הדברים שנאמרו בע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל פ"ד לב(2), 682 ובע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד פ"ד נו(3) 328, והוא טוען, בצדק, כי על פי ההלכה שנפסקה ניתן להסיק מסקנות לחובתו של הנאשם כאשר מסקנות אלה מתחייבות באופן הגיוני מן הנסיבות שהוכחו. המערער מוסיף וטוען, ובכך לדעתי הוא טועה, שבמקום שהנסיבות שהוכחו מאפשרות מסקנה שונה מזו שהתביעה טוענת לה אזי על בית המשפט - ולא על הנאשם - לבחון את המסקנות האפשריות האחרות, וככל שניתן להסיק מכך ספק סביר, יש לזכות את הנאשם. בע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל פ"ד מא(3) 617 אמר בית המשפט כי: "כידוע בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות צריכות הראיות להביא, בדרך האלימינציה, למסקנה האחת של אשמת הנאשם. "כאשר בוחנים את מכלול הראיות הנסיבתיות מפעיל בית המשפט, כאמור, את מבחני ההיגיון וניסיון החיים... לאור מהותן של הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של הנאשם, אם ניתנו כאלו, וכן לאור כל היפותיזה סבירה אחרת, קובע בית המשפט, אם יש מקום להסקת מסקנה חד-משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם" (כדברי השופט שמגר (כתוארו אז) בע"פ 543/79). "... תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה. אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי..." (ע"פ 351/80). "גם לראיות שאינן חד-משמעיות יש כוח מצטבר, שאין להתעלם ממנו. הרבה ראיות, המצביעות רק לכאורה בכיוון מסוים, עשויות יחדיו להוות תשתית לקביעת מימצא בטוח" (ע"פ 531/80). כנגד האינדיקציות המפלילות שומה על בית המשפט לשקול את גירסת ההגנה ולבדוק, שמא יש בראיותיו ובהסבריו של המערער כדי לעורר ספק סביר, ולו גם דחוק, באשמתו. רק עם תום מלאכה מורכבת זו מגיע השלב לשקול, אם מערכת הראיות הנסיבתיות בכללותה אכן מובילה למסקנה ההגיונית היחידה, לפיה ביצע הנאשם את המעשה המיוחס לו: דבריו של השופט זילברג בע"פ 38/49, וכן: ע"פ 258/83, ע"פ 501/81". (ההדגשה הוספה, א"ק). ובע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.5.07) נאמר: "כוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל ממשקלן של ראיות ישירות, ואלו כאלו עשויות לבסס כדבעי הרשעה בפלילים. אלא שלהבדיל מראיות רגילות, כוחן של הראיות הנסיבתיות בא להן לא רק על-ידי מבחן 'איכותי' בו השופט בודק את הראיה לגופה, אלא גם לאור כמותן, צירופן זו לזו ובחינתן כמקשה אחת (ע"פ 543/79 אבישי נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 140; ע"פ 4656/03 אנטולי מירופולסקי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"פ 5928/99 לרי גלדסון נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). הסקת מסקנות על יסודה של מערכת ראיות נסיבתיות מושתתת על ההיגיון הבריא, ניסיון החיים והשכל הישר, וכאשר הרכבתן של הראיות הנסיבתיות מובילה ליצירת פאזל שלם, ממנו מצטיירת מסקנה מפלילה, עובר הנטל לכתפי הנאשם, להציע תרחיש חלופי לאותן ראיות ולעורר ספק סביר באשמתו". (ההדגשה הוספה, א"ק). אם כן, בניגוד לטענת המערער, ההלכה מחייבת כי כנגד מסקנה מפלילה העולה מתשתית ראיות נסיבתיות החובה היא על הנאשם, ובענייננו על המערער, להציע הסבר אשר יוכל לטעת ספק בליבה של הערכאה הדיונית, על מנת שניתן יהיה להתבסס על הספק כנימוק לזיכויו מאשמה. על מהותו של ספק כזה אמר בית המשפט בע"פ 10365/08 אלעיסווי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.3.11): "ספק סביר עשוי לעלות מהראיות הנסיבתיות כאשר ניתן להסיק מהן מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שההסתברות לאפשרות קיומה היא מהותית, ואינה זניחה או דמיונית. לאפשרות כזו צריכה להיות אחיזה סבירה בחומר הראיות, ועליה לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים". יוער כי דברים אלה, שנאמרו בעניין אלעיסווי, משקפים אמנם את דעתה של שופטת המיעוט, אולם בחוות הדעת של שופטי הרוב, שסברו שיש לזכות את המערער באותו עניין, לא ניתן למצוא דעה חולקת בעניין זה. סיכומו של דבר הוא, כי לטענות המערער כנגד ביסוס ההרשעה על ראיות נסיבתיות אין יסוד מספיק, ומכאן שאין מנוס מדחייתה. טענתו האחרת של המערער הייתה שהמפקח ערך את המזכר (ת/5) למעלה מחודש ימים לאחר האירוע של השלכת הפסולת שבגינו הוגש כתב האישום נגד המערער. בקשר לכך טוען המערער כי פרק זמן זה הוא ממושך ואינו מאפשר לייחס משקל ראייתי כלשהו לתוכנו של המזכר. אכן, אם היה תוכנו של המזכר בבחינת ראיה עיקרית שעליה הייתה מושתתת הרשעתו של המערער, היה מקום לשעות לטענותיו בעניין משקלה של הראיה. דא עקא, שבפסק הדין התייחס לכך בית המשפט קמא וציין כי אף אם עדותו של המפקח ותוכנו של המזכר שערך הם בעלי ערך ראייתי נמוך, הרי ששאר הראיות, שנסקרו בהרחבה בפסק הדין, אינן מותירות ספק בדבר אשמתו של המערער (פסקה 26 של פסק הדין). דברים אלה מהווים, לדעתי, מענה מספיק לטענה זו של המערער ואני סבור לכן שיש לדחותה. טענותיו האחרות של המערער מכוונות כנגד עדויותיהם של אדרי ושל הילף, אולם לא מצאתי בטענות אלה בסיס מספיק כדי לשקול את ההתערבות בפסק הדין. בית המשפט קמא סבר כי עדויותיהם של עדים אלה מחברות בין האירועים שבין פינוי הפסולת מביתו של אדרי לאירוע של השלכתה אשר בגינו הוגש כתב האישום. המערער אינו מבקש שייקבע כי אין אמת בעדויות אלה, כי אם רק את זאת שלא ניתן היה להסיק מן העדויות את המסקנות שנקבעו בפסק הדין. שקלתי את טענותיו אלה של המערער, אולם לא מצאתי בהן עילה המצדיקה להתערב בפסק הדין. כאמור, עדויות אלה אינן עומדות לבדן והן מצטרפות לראיות נסיבתיות נוספות שעליהן הושתתה ההרשעה, כמו גם להודעותיו של המערער בחקירתו במשטרה הירוקה ולעדותו בבית המשפט קמא. דעתי היא שמסקנותיו של בית המשפט קמא מעוגנות די הצורך בחומר הראיות שאליו הוא הפנה, ואין עילה להתערב בהן. טענה נוספת שנראה שהמערער השליך עליה את יהבו קשורה לראיות בדבר פינוי הפסולת לאתר קלנסואה. המערער צודק כשהוא טוען שבית המשפט קמא ייחס חשיבות לעובדה שלא עלה בידו להראות כי הוא פינה את הפסולת לאתר קלנסואה, אולם נראה שהוא מתעלם מכך שהוא הגיע למסקנה זו על יסוד עדותו של המערער והראיות שהוא עצמו סיפק לחוקרי המשטרה הירוקה (ת/3 ות/4). נראה הדבר שמטעם זה ראה המערער לעתור להבאת ראיות נוספות. כאמור בחלק הקודם של פסק הדין, דעתי היא שיש לדחות בקשה זו וממילא יש לדחות גם טענה זו של המערער. טענתו של המערער כנגד חומרת העונש היא שבית המשפט קמא החמיר בעונש ולא נתן דעתו לנסיבות ביצוע העבירה או לנסיבותיו האישיות של המערער. את חלקה הראשון של הטענה לא ניתן לקבל, מפני שבפסק הדין צוין במפורש כי בשנים האחרונות מסתמנת מגמה של החמרה בענישה על עבירות מעין זו שבה הורשע המערער. גם חלקה האחר של טענת המערער איננו מבוסס די הצורך. עיון בטענות שהעלה המערער בשלב הטיעון לעונש מלמד כי למעט טענה אחת הנוגעת לגילו ומצב בריאותו של אביו, שבו הוא מטפל, נתן בית המשפט קמא את דעתו לכל הטענות שהועלו בפניו. גזר הדין משקף, אפוא, את האיזון בין הטענות שהעלתה המדינה לבין טענות המערער, ודעתי היא שכאשר אין למצוא בעונש שהוטל על המערער חריגה מרמת ענישה מקובלת, אין עילה להתערבות ערכאת הערעור בגזר הדין (ע"פ 2840/11 יאסין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.6.12) וראו גם ע"פ 8404/11 רומן אסיאלוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.6.12)). סיכומו של דבר, אם תישמע דעתי, יידחה הערעור על כל חלקיו. א. קיסרי, שופט השופט ר' שפירא [אב"ד]: אני מסכים. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופט ע' זרנקין: אני מסכים. ע. זרנקין, שופט הוחלט פה אחד לדחות את הערעור כמפורט בפסק דינו של השופט א. קיסרי. בהסכמת הצדדים, ניתן פסק הדין בהעדרם, והמזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר. זבל