מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא בניית מחסן ללא היתר במושב: תביעה לפינוי ולסילוק יד ממקרקעין, בשל הסגת גבול, מכח סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. התובעת הינה בעלת זכויות בנחלה הידועה כנחלה 42 במושב זרעית (להלן:"המושב"). הנתבעים הינם בעלי הזכויות בנחלה 41 שחלקה א' שלה גובלת בחלקה א' של נחלת התובעת (להלן יקראו החלקות:"המגרשים"). זכויותיהם של בעלי הדין בנחלות בכלל ובמגרשים בפרט, ניתנו להם מכח "ההסכם המשולש", הסכם משבצת תלת שנתי, אשר נחתם מדי שלוש שנים בין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב. לטענת התובעת, פלשו הנתבעים אל שטח המגרש שלה, בשנת 2004, עת בנו מחסן שכ- 18 מ"ר משטחו מצויים במגרש שלה. בניית המחסן נעשתה, לטענתה, ללא היתר בניה, וללא הסכמת המושב. התובעת פנתה אל הנתבעים בדרישה לסלק את הפלישה, אך לא נענתה. מאז המשיכו הנתבעים להסיג את גבולה מדי פעם באמצעות בנית גדר או שתילת גדר חי. בחודש ספטמבר 2010 פלשו שוב הנתבעים אל מגרשה, באמצעות בניית גדר מפח, הנוגסת במגרשה בשטח של כ- 54 מ"ר נוספים. זמן מה לאחר בנית הגדר, משהתקבל מכתב התראה מבא כוחה, הסירו הנתבעים חלק מהגדר, אך תשתית הבטון והברזל שלה נותרה במקומה. לטענת הנתבעים, לא הסיגו את גבולה של התובעת. המצב העובדתי הקיים כיום בשטח, הוא זה הקיים מאז הקמת המושב, שכן כבר אז נקבעו הגבולות בין הנחלות על פי שעוני המים. מיקומו של שעון המים הוא הקובע את הגבול בין הנחלות, לטענתם. עוד טוענים הנתבעים, כי בשנת 1994 נערכה בישוב מדידה חדשה, שעל פיה הוזזו הגבולות כך שנוצר מצב חדש בו כל שכן "חדר" במעט לשטחו של השכן. בסמוך למועד שמיעת הראיות, ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה על הסף, בטענה כי תוכנית מתאר חדשה שאושרה, ותוכנית חלוקה שהציגו, מכשירים את אותו מצב שנוצר, ולמעשה מאיינים את הסגת הגבול הנטענת. בקשתם נדחתה. אין חולק, כי לאחר הגשת התביעה, ואף לאחר הגשת חוות הדעת מטעם התובעת, פורסמה בילקוט הפרסומים מספר 6508, בתאריך 4.12.12 הודעה על אישורה של תוכנית מתאר חדשה החלה על המושב, תוכנית שמספרה ג/19864. לטענת הנתבעים, מאיינת התוכנית את עילת התביעה, שכן על פי גבולות המגרשים כפי שהם משורטטים בתוכנית ג/19864, לא קיימת הסגת גבול מצד הנתבעים אל מגרשה של התובעת. לטענת התובעת, אין בכוחה של תוכנית מתאר לשנות את גבולות המגרש, כפי שהוקצה לה, ולפיכך, אין לתוכנית החדשה כל השלכה על עילת התביעה. דיון: התובעת העידה כי המחסן נבנה בשנת 2004 לערך, ולא לפני כ- 20-30 שנה, כטענת הנתבעים (בעמוד 14 לפרוטוקול שורה 14). הנתבעת העידה, כי עוד בשנת 1970 היתה במקום סככה, וכי סגרו את הסככה לשם גידול פטריות עוד בשנת 1982 ולא בשנת 2004 כפי שטוענת התובעת (בעמוד 24 לפרוטוקול). יחד עם זאת, הנתבעת לא העידה כי המחסן נבנה אז. תצהירה מעורפל בנקודה זו, ויוצר ספק לגבי הזהות בין אותה סככה לבין המחסן. עדותה של התובעת מהימנה בעיני, ובשל אותו ערפול בעדויותיהם של הנתבעים אני מבכרת את עדות התובעת על פניהן. מכל מקום, אף אם המחסן נבנה לפני שנת 2004, לא חלה התיישנות על תביעת התובעת. נפסק זה מכבר כי הסגת גבול במקרקעין הינה עוולה מתמשכת. רואים את עילת התביעה כמתחדשת מיום ליום, ולפיכך אינה מתיישנת. ראו: ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ פ"ד לז(3) 122). אין בפי הנתבעים טענה לפיה המחסן והגדר נבנו כדין. לא הוצג היתר בניה, ולפיכך לא הוכח כי המבנה נבנה על פי היתר כדין, ובהסכמת המושב, האמור לחתום על תוכניות בניה. עדת תביעה מספר 2, רחל וקרט העידה כי היא בעלת נחלה במושב, ומתגוררת במקום מזה 40 שנה, וכי בזמנים הרלוונטים לסכסוך כיהנה לסירוגין כיו"ר הועד. משנת 2005 ועד שנת 2011 כיהנה ברציפות כיו"ר הועד במושב. וקרט העידה, בחקירתה הנגדית, כי גבולות המגרשים (המהווים למעשה חלקות א' של הנחלות) סומנו על ידי המושב בהתאם לתוכניות מהסוכנות היהודית וממינהל מקרקעי ישראל. וקרט העידה, כי היא יודעת שנעשו שינויים בתב"ע, אבל אין בהם כדי להשפיע על גבולות המגרשים, שכן כל אחד ידע את גבולות המגרש שלו, בהתאם למדידות שנעשו על סמך השרטוטים (בעמוד 12 לפרוטוקול). וקרט ייצגה את עמדת המושב. מטעם הנתבעים זומן להעיד רכז הבטחון של המושב, יוסף אדוני, אך עדותו התמקדה בעיקר בתיאור המפגש שנערך בינו לבין בעלי הדין בניסיון לפתור את הסכסוך, ובטענת שעוני המים אליה אתייחס בהמשך. העד לא יכול היה להעיד על המפות ששימשו בסיס להקצאת הזכויות, או על עמדת ועד המושב לאורך השנים, למרות שאחת מטענות ההגנה היתה כי ועד המושב תומך בעמדת הנתבעים. לא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעים להוכחת עמדת הועד במהלך השנים, ואף לא כיום. הימנעות הנתבעים מהבאת עדות נדרשת זו, צריכה לפעול לרעתם שכן כלל הוא שהימנעות מהבאת ראיה מקימה לחובתו של הנמנע חזקה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו. לעניין זה ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1), 736; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 602; קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמוד 917, עמוד 1648 ואילך. לא הובאה כל ראיה לסתור את עדותה של וקרט, ובחקירתה הנגדית חזרה העדה על גרסתה הסדורה. עדותה של וקרט מהימנה בעיני. שוכנעתי כי דבקה באמת, ללא כל קשר ליחסיה האישיים עם בעלי הדין. התובעת העידה כי היא ובעלה לשעבר היו בין מייסדי המושב, וכי התיישבו בו בשנת 1967. כן העידה, כי שנים רבות לא סומן הגבול בין מגרשה לבין מגרשם של הנתבעים, אך לאחר שהתגרשה, בשנת 1991 החלו הנתבעים מדי פעם לנסות לקבוע גבול, ובנו גדרות תוך חריגה אל שטחה. לטענתה, הזמינה במהלך השנים מספר מדידות, אשר הצביעו כולן על הסגת גבול מצד הנתבעים (בעמוד 13 לפרוטוקול ובעמוד 14 שורה 12). לתמיכה בטענותיה, הגישה התובעת את חוות דעתו של המודד סעיד סעב (להלן:"סעב"). בחוות דעתו, כתב סעב כי בתאריך 1.5.2005 ערך מדידה בגבול בין מגרש 41 למגרש 42, בהתאם לגבולות כפי ששורטטו בתב"ע שהיתה בתוקף באותה עת, תב"ע שמספרה ג/4144 אשר אושרה בשנת 1982. על פי אותה מדידה, קבע סעב, ניתן לראות הסגת גבול מצד הנתבעים אל מגרש 42 על ידי הקמת גדר רשת וחלק קטן מהמחסן הקיים במקום עד היום. לחוות דעתו צורפה מפת המדידה שלו מיום 15.3.2005 התומכת בטענה. סעב כותב בחוות דעתו, כי מאוחר יותר באותה שנה, אושרה תב"ע שמספרה ג/10851 אשר שינתה את הגבול בין המגרשים, באופן שנועד להכשיר את פלישת המחסן אל חלקה 42. סעב מפנה למפת המדידה שלו מיום 7.1.2011 ממנה עולה כי גבול המגרש 41 הפך אירגולרי, באופן שהוא מקיף את המחסן. בעת עריכת חוות הדעת, טרם אושרה התוכנית החדשה, שמספרה ג/19864, ולפיכך קבע סעב שאין מקום להתייחס אליה. יחד עם זאת, לאחר השלמת חוות הדעת, אושרה תוכנית ג/19864. הנתבעים ביקשו להסתמך על תוכנית איחוד וחלוקה שמספרה ת/משצ/114 (נ/1), ואשר במסגרתה נקבעו גבולות חדשים למגרשים, אשר יש בהם כדי להכשיר את הסגת הגבול לה טוענת התובעת. בחקירתו הנגדית, נחקר סעב על התשריט (נ/1) ונשאל לתוקפו. סעב השיב כי הגבולות בתשריט סומנו בצורה תיאורטית, כפי הנראה על סמך תצלום אווירי ולא על סמך מדידה. כמו כן לא ניתן לדעת כיצד באים לידי ביטוי גבולות המגרשים על פי נ/1 במצב בשטח, בהעדר מדידה על רקע תוכנית זו (בעמוד 11 לפרוטוקול שורות 11-14 ובשורות 26-27). כן העיד סעב, כי כפי הנראה מדובר בתוכנית שנערכה לצורך הקצאת משבצות חקלאיות, אך היא נעדרת חתימת בעלי הזכויות, ואין לה תוקף כל עוד לא הפכה לתוכנית לצרכי רישום (תצ"ר) בהסכמת הבעלים (ראו עדותו בעמוד 12). המודד מטעם הנתבעים, רבאח רביע (להלן:"רבאח"), תמך בעמדתו של סעב בנושא, והעיד כי בכל הקשור לתשריט החלוקה משצ/114 (נ/1) מקובלת עליו הקביעה כי אין תוקף למשצ/114, וכי כל עוד אין תצ"ר מאושרת רק תוכנית המתאר המאושרת יכולה להוות בסיס להגשת תוכניות בניה לועדה. ראוי לצטט אף ממכתבו של מר יעקב אלבגלי, מהמרכז למשבצות חקלאיות, אשר נשלח אל ב"כ התובעת בתאריך 24.6.12, בתשובה לפנייתה על מנת לברר את מעמדו של תשריט החלוקה משצ/114 (נ/1), וכך נכתב בו: "המרכז למשבצות חקלאיות מטפל בהכנת אדמות משבצת המושב זרעית לרישום בטאבו עפ"י הזמנת ועד המושב ובתאום איתו. בשבועות הקרובים נזמין במרכז למפוי ישראל הכנת תוכניות לצרכי רישום לאדמות המושב זרעית - בהתאם לתשריט המאושר הנ"ל. טיוטת התצ"ר תועבר לאישור ועד האגודה (כהצעת חלוקה) לכשתוכן, כשלב מוקדם לפני הכנת התצ"ר הסופיות" משמע, תשריט נ/1 הוכן אך כמצע לדיון, ובטרם תוכן תוכנית לצרכי רישום (תצ"ר) תועבר התוכנית לאישור המושב. באותה עת יוכלו בעלי הנחלות להעלות את השגותיהם ביחס לתוכנית. עדותו של המודד מטעם התובעת ביחס לתשריט נ/1 מקובלת עלי, והיא נתמכת אף בעדותו של המומחה מטעם הנתבעים. אין המדובר בתוכנית איחוד וחלוקה כמשמעה בסעיף 121 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965. למעשה, התשריט אינו כולל כלל איחוד חלקות בבעלות בעלים שונים, אלא חלוקה למגרשים. כל עוד לא אושרה תוכנית לצורכי רישום, על סמך אותו תשריט, לא ניתן להשתמש בה לצורך קביעת גבולות המגרשים. בתצהיר עדותה הראשית, מצהירה הנתבעת כי בשנת 1997 נעשתה מפת מדידה חדשה, אשר אושרה על ידי כל הגורמים הרלוונטים, ובהסתמך עליה ברור כי הסככה נשוא התביעה נמצאת במגרשם של הנתבעים. בסעיף 7 לבקשת הרשות להתגונן שהגישו הנתבעים, נטען כי מדידה חדשה נעשתה בשנת 1994, ועל פיה "הוזזו הגבולות, כך שנוצר מצב חדש אשר השפיע על כל המגרשים בישוב, כולל המגרש של הנתבעים... ולאור הזזת הגבולות נוצר מצב קיים כי כל שכן "חדר" במעט לשטחו של השכן האחר, מצב שנוצר מכורח המציאות שנוצרה...". הנתבעים לא הוכיחו טענתם זו. לא הוצגה כל מדידה חדשה שנערכה בשנת 1994 או בשנת 1997, ואף המודד מטעמם, רבאח, לא אישר את הנטען. בנוסף, עדת התביעה גב' וקרט הכחישה את הנטען בתצהירה, והבהירה כי לא נערכה כל מדידה חדשה בשנים אלה. הטענה לא הוכחה אם כן, אך עולה ממנה כי הגנת הנתבעים מבוססת, למעשה, על הטענה כי היה שינוי בתוכניות, וכי שינוי זה הוא שיצר מצב בו כמה מגרשים "פולשים" למגרש השכן. מאוחר יותר, לטענתם, יזם מינהל מקרקעי ישראל את תוכנית ג/19864 על מנת להכשיר את הפלישה. הנתבעת העידה: "אצלה השטחים הוזזו. כל השורה זזו וזה יצר בעיה ולכן גם היא אמרה שהיא בנתה בשטח שלה את הסככה. הזיזו את השטחים." (בעמוד 25 לפרוטוקול שורה 9). ובהמשך העידה: "זה בדיוק מה שהמינהל בא לעשות. להסדיר את הבעיות שקרו. את הגבול עשו גם אצל השכן ב- 43. כיום איפה שאני נמצאת בגבול הנכון גם אצל השכן הסדירו ככה שהיא כבר לא חורגת." (בעמוד 26 לפרוטוקול שורה 13 ואילך). מעדותה של הנתבעת עולה כי היא מודה שעל פי התב"ע הקודמת היתה הסגת גבול מצדם אל מגרש התובעת, אלא שתוכנית ג/19864 אשר אושרה ביום 4.12.12, לאחר הגשת התביעה, נועדה "להסדיר את הבעיות שקרו" היינו, התוכנית הוכנה במטרה להסדיר את החזקותיהם של בעלי הנחלות בשטחים השונים מאלו שהוקצו להם על פי התוכניות הקודמות. אין בידי לקבל את הטענה, שכן כפי שאנמק להלן, אין בכוחה של תוכנית מתאר לשנות מזכויות שניתנו לבר רשות בנחלה, עם התיישבותו במקום. בטרם אדון בטענה, אעיר שתי הערות: האחת - הטענה לפיה בהתאם לתוכנית ג/19864 הוכשרה הסגת הגבול, לא הוכחה. רבאח, המודד מטעמם, כלל לא ערך מדידה של המגרשים על רקע התוכנית, ולמעשה לא הונחה חוות דעת מודד המוכיחה כי התוכנית מכשירה את הסגת הגבול. ראו עדותו בעמוד 17 לפרוטוקול בשורה 30: "אני לא קבעתי אם יש פלישה או לא. אני נשאלתי לגבי התוכנית המאושרת..." יחד עם זאת, העיד רבאח כי: "לפי תוכנית ג/19864 רואים בבירור שקו הגבול עובר על הקיר של המחסן ולא בצורה מפותלת כפי שהיה לפי התוכנית 10851." עמדתו מבוססת, אם כן, על הערכה מקצועית, ולא על מדידה. מכל מקום, אניח כי אכן בהתאם לתוכנית ג/19864 אין הסגת גבול, שכן הגבול בין מגרשים 41 ו- 42 שונה באופן שיכלול את המחסן והגדר נשוא התביעה בתחומי מגרש 41. השניה - לא הוכח אף כי התוכנית הוכנה כפי שהוכנה, מתוך מטרה להכשיר פלישות. וקרט, מי שהיתה יו"ר הועד במושב שנים רבות, הצהירה, בתצהיר עדותה הראשית, כי לא נערכו כל מדידות על ידי המושב בשנת 1994 וכי הועד שהיא עמדה בראשו, מעולם לא אמר לנתבעים כי יש טעות במדידות ושהן יתוקנו על ידי מינהל מקרקעי ישראל. יחד עם זאת, אניח, לטובת הנתבעים, כי יש ממש בטענה, וכי התוכנית החדשה נועדה להכשיר הסגות גבול קיימות, היינו להסדיר את החזקותיהם של בעלי הנחלות במגרשים, בהתאם למצב הקיים בפועל, מצב השונה בחלק מהמגרשים, מהמצב המאושר בתוכניות הקודמות. לטעמי, אף אם זו היתה מטרת התוכנית, אין בכך כדי להועיל לנתבעים. זכויותיהם של בעלי הדין שבפני, במגרשים נשוא המחלוקת, המהווים חלקה א' של נחלותיהם, הוקנו להם על ידי המושב והסוכנות היהודית, בעת הקמת המושב. בעלי הדין אינם אלא בני רשות מטעם המושב, האגודה השיתופית החתומה על ההסכם המשולש עם הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל. המגרשים הינם חלק מחלקות גדולות שטרם עברו פרצלציה. הקצאת המגרשים, עם הקמת המושב, נעשתה על סמך מפות אשר כפי הנראה התבססו על תוכנית המתאר, בהעדר כל מקור אחר לקביעת גבולות המגרשים. הדברים עולים מעדויותיהן של התובעת ווקרט, המייצגת את עמדת המושב. וקרט הצהירה כי: "...ככל שידוע לי, בועד ידעו כי מפות המדידה שהציגה מרסל מול מפות התב"ע של אגודת זרעית אכן מוכיחות שמשפחת דוידיאן פלשה לנחלה של מרסל. הריני להצהיר כי חרף כל נסיונותי כיו"ר הועד ביישוב להסביר למשפחת דוידיאן שהם אכן פלשו לשטח של מרסל משום שעל פי המפות אין להם שום זכות לבנות שם מחסן ו/או גדר כלשהי, הרי שכלום לא עזר ומשפחת דוידיאן כמשפחה שהיא מוכרת ובעלת אמצעים וקשרים בדרגים הגבוהים לא ממש הקשיבה לי והמשיכה בפלישתה....לא נעשו כל מדידות בשנת 1994 והועד שאני עמדתי בראשו מעולם לא אמר שיש טעות במדידות ןשהן יתוקנו במינהל." מעדותה של וקרט ניתן ללמוד, כי בידי המושב היו כל העת אותן מפות מדידה, על פיהן הוקצו המגרשים, עם הקמת המושב, ואלה היו, לדבריה, מפות התב"ע. מאחר שבעלי הנחלות קיבלו את זכויותיהם בנחלות בשנת 1967 ברור כי היו אלה מפות התב"ע שהיתה אז בתוקף, או מפות הסוכנות היהודית, שהפכו לאחר מכן לתב"ע מאושרת. לכאורה, ניתן לטעון כי לא הוכח באופן וודאי, על סמך איזו מפה הוקצו המגרשים בעת הקמת המושב, אולם, על סמך נטלי ההוכחה, יש להכריע בנדון לטובת התובעת. אנמק. סעב, המודד מטעם התובעת, כתב בחוות דעתו, כי בשנת 1982 אושרה תב"ע שמספרה ג/4144 וכי במדידה שביצע במקום בשנת 2005, מצא כי המחסן שבנו הנתבעים פולש אל מגרש התובעת, כפי שהוגדר באותה תב"ע. הנתבעים, לא הביאו כל ראיה מצידם לסתירת הטענה. לא נטען על ידיהם, וממילא לא הוכח, כי הקצאת המגרשים נעשתה בהתאם לתב"ע קודמת לג/4144, ומה היו גבולות המגרשים בהתאם לאותה תב"ע. למעשה, לא הוכח כלל כי היתה תב"ע קודמת ל- ג/4144. עם הגשת חוות הדעת מטעם התובעת, עבר נטל הבאת הראיות אל הנתבעים להוכיח כי תוכנית ג/4144 לא היתה המקור להקצאת המגרשים. חוות הדעת של המודד מטעם הנתבעים, לא סתרה את טענת התובעת בנדון. המודד מטעם הנתבעים, כותב בחוות דעתו, כי התוכנית החלה על המקרקעין נשוא המחלוקת הינה ג/19864, וכי כל סימון של הגבול במקום צריך שיעשה על פי אותה תוכנית, כל עוד לא שונתה. עוד מציין רבאח, כי הוא מסכים עם סעב, המודד מטעם התובעת, כי כל עוד לא אושרה תוכנית לצורכי רישום (תצ"ר) הבסיס היחיד להקצאת מגרשים הוא התב"ע המאושרת. רבאח לא ציין בחוות דעתו מה היתה התב"ע התקפה בעת הקצאת המגרשים, והעיד כי אין ביכולתו להביע דעה בשאלה המשפטית בדבר מעמדה של התוכנית החדשה ביחס לזכויות בעלי הדין (ראו עדותו בעמוד 20 לפרוטוקול שורה 23 ואילך). זאת ועוד, הנתבעים כאמור מודים כי בהתאם לתב"ע המקורית קיימת הסגת גבול מצדם אל מגרש התובעת, וכי רק תוכנית ג/19864 מכשירה את הסגת הגבול. יש בכך הודאת בעל דין, ואין הנתבעים יכולים להישמע בטענה כי תוכנית בת מספר חודשים היא המכשירה את הסגת הגבול. בנסיבות אלה, הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה, להוכיח כי בעת הקצאת המגרשים היתה בתוקף תוכנית ג/4144. לא הובאה כל ראיה לכך שהיתה תוכנית מתאר קודמת למושב, או כי הקצאת המגרשים נעשתה על סמך מפות מדידה שונות מאותה תב"ע, ולפיכך אין לי אלא לקבוע כי הקצאת המגרשים על ידי הסוכנות היהודית והמושב, נעשתה בהתאם לגבולות המגרשים על פי תוכנית זו. הוכח, אם כן, כי אם לשפוט על פי גבולות המגרשים בהתאם לתב"ע ג/4144 קיימת פלישה של הנתבעים אל מגרש התובעת בשטח של 72 מ"ר, שכן המחסן חורג אל מגרש 42 בשטח של 18 מ"ר ואילו הגדר חורגת בשטח של 54 מ"ר - הכל בהתאם לחוות דעתו של המודד סעד. זכויותיהם של בעלי הנחלות במושבים, אינן ניתנות לסיווג כאחת מזכויות הקנין המוכרות בחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. נהוג לסווגן כזכויות שביושר מסוג רישיון במקרקעין. רבות נכתב בפסיקה ובספרות על זכויותיהם של בעלי הנחלות במושבים, ועל סיווגה כזכות מסוג רשות בלתי הדירה במקרקעין, אשר יש לה למעשה מאפיינים של זכות שכירות ואף חכירה לדורות, ראו פסק דינו של השופט ברק בע"א 7139/99 אלוני נ' ארד ואח', פ"ד נח(4) 27. הלכה פסוקה היא כי כאשר, בהסתמך על מתן רישיון לצמיתות, השקיעו בעלי הרישיון במקרקעין, הופכת הרשות לבלתי הדירה. הטעם לכך הוא הגנה על הציפייה הלגיטימית של בעלי הרישיון בדבר זכותם במקרקעין והסתמכותם על קיומה. ראו מאמרה של פרופ' נינה זלצמן, "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב' 24. לבעלי הדין, כבעלי נחלות במושב, יש ציפיה לגיטימית לקבל בעתיד זכות חכירה לדורות ביחס למגרש א' בנחלה. ציפיה זו טומנת בחובה גם את הציפייה שגבולותיו של המגרש, כפי שהוקצה להם בעת עלייתם על הקרקע, לא ישתנו, אחת למספר שנים, בעקבות אישורן של תוכניות חדשות. בהקשר זה יאמר כי מטרתה של תוכנית ג/19864, כפי שהיא מופיעה בהוראות התוכנית הינה שינוי יעוד קרקע ממגורים מיוחד למגורים, והגדלת שטחם של מספר מגרשים בלבד, כמפורט בסעיף 1.5.2 להוראות התוכנית, מגרשים שאינם כוללים את מגרשי בעלי הדין. מטרת התוכנית לא היתה כלל יצירת גבולות חדשים למגרשי המושב בכללותם. אמנם, אין חולק כי לצורך הגשת תוכניות בניה לועדה המקומית כיום, חלוקת המגרשים על פי התב"ע מחייבת, אולם מצאתי לציין את מטרת התוכנית ואת הדרך בה נקבעו בה גבולות המגרשים, אגב אורחא, על מנת להדגים עד כמה קשה להלום כי יהיה בכוחה של תוכנית זו לשנות גבולות מגרשים. מעדותו של רבאח (המומחה מטעם הנתבעים), עולה כי כפי הנראה שורטטו גבולות המגרשים, על פי תצלום אוירי, ולא על פי מדידה, ויש להניח כי הועתקו מתוך תוכנית החלוקה (נ/1) (בעמוד 21 לפרוטוקול שורה 14). ברור, אם כן, כי החלוקה למגרשים, כפי שהיא מופיעה בתוכנית החדשה, לא נעשתה לאחר שהובאו בחשבון זכויות בעלי הנחלות או לאחר שנשמעו טיעוניהם. אזכיר גם, כי ממכתבו של המרכז למיפוי משבצות עולה כי תוכנית החלוקה למגרשים טרם אושרה על ידי המושב, והיא מהווה רק מצע לדיון לצורך הכנת התצ"ר. בעלי הדין, בנו את בתיהם על סמך הרישיון שניתן להם מכח ההסכם המשולש, על ידי המושב והסוכנות היהודית. תכנון הבתים נעשה על סמך הגבולות כפי שהיו בעת ההקצאה. התובעת העידה על השינוי והנזק שנגרם לה עקב הסגת הגבול לשטחה: "...במשק שלי היה מקום להיכנס עם משאית אם באו לעבוד אצלי בשטח. היום בגלל המחסן הם קיצרו לי ואפילו משאית לא יכולה להיכנס לשטח" (בעמוד 14 לפרוטוקול שורות 19-20). לא ניתן כעת, לגרוע משטח המגרש שניתן לתובעת, באמצעות הכנת תב"ע חדשה. קל וחומר, כאשר מדובר בתוכנית שמטרתה היתה לשנות ייעודם של מספר מגרשים בקצה המושב. היינו השינוי בגבולות יתר המגרשים במושב נעשה שלא במכוון, רק משום שהתשריט הוכן כפי הנראה על בסיס תשריט החלוקה מ/1, אשר הוכן אף הוא, לא על פי מדידה, אלא על פי תצ"א, ואין בו אלא צילום מצב קיים. טענת הנתבעים, לפיה הגבול בין המגרשים נקבע בעבר על פי מיקום שעון המים, אינה יכולה להישמע. בית המשפט לא יכריע בתביעה לסילוק יד, על סמך מיקומו של שעון מים, שהינו מקרי בלבד. למעלה מן הצורך, אציין כי וקרט העידה, שהגבולות בין המגרשים במושב מעולם לא נקבעו על פי מיקום שעוני המים, כטענת הנתבעים. וקרט הדגישה, כי סימון המגרשים נעשה על סמך מדידות, ואף ציינה כי במגרש שלה שעון המים נמצא באמצע המגרש ולא בגבול עם המגרש שכן. גם עדותו של עד ההגנה מר יוסף אדוני, רכז הבטחון של המושב, אשר הובאה לתמיכה בטענה, אין בה כדי לבססה, שכן אף הוא העיד כי ההנחה נכונה רק לגבי מחצית המגרשים במושב (ראו בעמוד 23 לפרוטוקול שורה 1). טענת הנתבעים לפיה התובעת פלשה אף היא למגרש 43 אינה רלוונטית לצורך הכרעה בהליך שבפני. אם יש ממש בטענה, פתוחה הדלת בפני בעל הזכויות באותו מגרש להגיש תביעה מתאימה. יחד עם זאת, אציין רק כי טענת הנתבעים לא הוכחה במדידה, והתובעת עצמה העידה כי הדבר נעשה בהסכמה בדבר חילופי שטחים שהיתה לה ולבעלה בעבר עם בעל הזכויות בנחלה 43 דאז. לטענתה, נפטר בעל הנחלה רק 20 שנה לאחר מכן, וניתן ללמוד מכך שלא הגיש תביעה נגדה, כי הדבר נעשה בהסכמה (ראו עדותה בעמוד 16 לפרוטוקול שורה 4 ואילך). סיכומו של דבר, דין התביעה להתקבל. אני מורה לנתבעים להרוס את המחסן שבנו, ככל שהוא פולש אל מגרש 42 (בשטח של 18 מ"ר) ואת הגדר שנבנתה בעומק של 54 מ"ר אל תוך מגרש 42. הנתבעים יפנו את מגרש 42, כפי שנמדד במפת המדידה של המודד סעב מיום 15.3.05 (נספח א' לחוות דעתו), מכל אדם וחפץ. הפינוי יבוצע בתוך 30 יום ממועד פסק הדין. הנתבעים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות התובעת בסך 3,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 8,000 ש"ח. בנוסף, ישולמו הנתבעים את הוצאות הליך הביניים בסך 2,500 ₪, אשר נפסקו על ידי כב' השופט שחורי בהחלטתו מיום 11.7.11. המזכירות תחזיר לבעלי הדין את הפקדונות שהופקדו לצורך הבטחת הוצאות העדים. מושבים נחלות ומשקיםבניהמחסן