תקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת: "משיב בהמרצת פתיחה הרוצה להגיש תשובה להמרצת הפתיחה, יגישה לבית המשפט ... בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה; תצהיר שלא צורף לתשובה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט". דוגמא לפסק דין בנושא תקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי: זוהי תובענה למתן פסק דין הצהרתי שלפיו המבקשת 2 (להלן:- "המבקשת") זכאית להירשם כבעלים של המקרקעין הידועים כחלקה 7 בגוש 6391 ומצויים בסמוך למושב מעש (להלן:- "המקרקעין"); כי צו המניעה שניתן ביום 16.2.10 לבקשת המשיבה 2 (להלן:- "המשיבה") נגד המשיב 1 (להלן:- "לנקרי" או "המשיב" וביחד:- "המשיבים") בקשר למקרקעין אינו תקף או פקע; וכי רישום הזכויות במקרקעין על שם המבקשת שנעשה בפועל ביום 22.4.12 תקף ואינו כפוף לצו המניעה. 1. רקע: על פי הנטען בתובענה, לנקרי היה הבעלים הרשומים של המקרקעין וביום 16.4.07 נרשמה משכנתה על המקרקעין לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן:- "הבנק"). המשיבה היא רעייתו של לנקרי. ביום 22.12.08 מינה רשם ההוצאה לפועל, לבקשת הבנק, את המבקש 1 (להלן:- "המבקש" או "כונס הנכסים") ככונס נכסים על זכויות לנקרי במקרקעין לצורך מכירתם למימוש המשכנתה שהייתה רשומה לטובת הבנק על המקרקעין. ביום 10.9.09, לאחר פרסום הזמנות לקבלת הצעות לרכישת המקרקעין, נערך במשרדו של המבקש הליך התמחרות, בו נכח לנקרי ובו זכתה המבקשת. רשם ההוצאה לפועל אישר ביום 13.3.11 את המכר למבקשת (העתק החלטת רשם ההוצאה לפועל - נספח 4 לתובענה) וביום 25.5.11 נחתם הסכם המכר. לטענת המבקשים בתובענה, המבקשת שילמה לכונס הנכסים את מלוא התמורה, שילמה מס רכישה והמקרקעין נמסרו לחזקתה. כונס הנכסים שילם את מס השבח ועיריית פתח תקווה נתנה אישור להעביר את הזכויות במקרקעין על שם המבקשת. בין לבין, ביום 15.2.10 הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש 26543-02-10 בקשה למתן צו מניעה זמני נגד המשיב, הבנק והבנק הבינלאומי הראשון, בה עתרה לאסור עליהם לבצע דיספוזיציה במקרקעין (העתק הבקשה - נספח 12 לתובענה). בבקשה זו לא ציינה המשיבה שהמקרקעין נמצאים בהליכי כינוס וכי המבקשת זכתה בהתמחרות וכלל לא צירפה את המבקשים בתובענה כצד להליך. בית המשפט קבע שלא ניתן להיעתר לבקשה נגד הבנקים שאינם יכולים להיות צד לתביעה שתוגש בבית המשפט לענייני משפחה, אך נעתר לבקשה נגד לנקרי ואסר עליו לעשות כל דיספוזיציה במחצית מהנכסים המפורטים בבקשה ולענייננו - במקרקעין (העתק ההחלטות - נספחים 13-15 לתובענה). לאחר אישור המכר על ידי רשם ההוצאה לפועל שלחו ב"כ המשיבים 1-2, עוה"ד אריאלי וגולדפרב לכונס הנכסים מכתב משותף בו הודיעו לו שמונו ככונסי נכסים לנכסי המשיבים ונצטוו לפעול למימוש צו המניעה שאסר על עשיית דיספוזיציה במחצית המקרקעין. במכתב זה התבקש כונס הנכסים לאשר שלא תיעשה כל פעולה להעברת הבעלות בחלקה מלנקרי לכל צד שלישי וכן לדווח אילו פעולות נעשו לצורך העברת הבעלות (העתק המכתב - נספח 9 לתובענה). בתגובה למכתב זה, שלח המבקש מכתב לעו"ד אריאלי, ב"כ המשיב, בו התבקש האחרון לשלוח לכונס הנכסים את הצו בו מונו ככונסי נכסים ואת הבקשה בעקבותיה ניתן צו זה וכתב שעד קבלת המסמכים האמורים נדחית דרישתם שלא תיעשה כל פעולה להעברת הבעלות בחלקה מהמשיב לכל צד שלישי (נספח 10 לתובענה). ביום 26.7.11 נרשם צו המניעה שניתן לטובת המשיבה בלשכת רישום המקרקעין. ביום 4.8.11 ניתן צו המכר מכוח סעיף 34א לחוק המכר, התשכ"ה-1968 (להלן:- "חוק המכר") שהורה, בין היתר, על רישום המקרקעין על שם המבקשת (העתק צו המכר - נספח 5 לתובענה). בחודש ינואר 2012 הגישו המבקשים לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לחתום על פסיקתה המורה לרשם המקרקעין למחוק את צו המניעה הרשום על המקרקעין שאינו עוד בתוקף (העתק הבקשה - נספח 19 לתובענה). ביום 5.3.12 קבע בית המשפט לענייני משפחה בהחלטתו שהגם שלכאורה זכאים המבקשים לסעד לו הם עותרים, הרי שצד ג' שאינו צד להליך העיקרי לא יכול לעתור במסגרת ההליך העיקרי לביטול צו הגבלת שימוש בנכס ולכן הבקשה נדחית (העתק ההחלטה - נספח 20 לתובענה). משכך, הגיש המבקש ביום 4.4.12 ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה בקשה למתן הוראות בה עתר להורות לרשם המקרקעין לרשום את המקרקעין על שם המבקשת (העתק הבקשה - נספח 21 לתובענה), אלא שביום 18.4.12 התקבלה החלטת רשמת ההוצאה לפועל שהיא אינה מוסמכת לדון בתוקפו של צו המניעה ושעל כונס הנכסים לפנות בהליך המתאים לבית המשפט המוסמך (העתק ההחלטה - נספח 22 לתובענה). ביום 22.4.12 נרשמו המקרקעין על שם המבקשת וביום 24.4.12 נרשמו הערות אזהרה לטובת צדדים שלישיים שרכשו מהמבקשת חלקים מהמקרקעין. ביום 30.4.12 נשלח למשרד ב"כ המבקשת מכתב מרשם המקרקעין שלפיו הבעלות במקרקעין הועברה למבקשת בתוקף צו המכר שניתן מכוח סעיף 34א לחוק המכר, אלא שהייתה רשומה על הנכס הערה בגין צו מניעה שהוצא על ידי בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא על חלקו של המשיב וסעיף 34א לחוק המכר אינו ממרק הערות שאינן משמשות ערובה לחיוב כספי, כגון צו מניעה. משכך נכתב, שכדי לאפשר רישום הנכס יש להמציא צו מרשם ההוצאה לפועל המאשר שיש לבטל גם את צו המניעה (העתק החלטת רשם המקרקעין - נספח 11 לתובענה). המבקשת הגישה ערר על החלטת רשם המקרקעין לממונה על המרשם וביום 16.8.12 התקבלה החלטת הממונה על המרשם בה נדחה הערר (נספח 24 לתובענה). משכך, הגישו המבקשים את התובענה דנן. בתמיכה לתובענה הוגשו מטעם המבקשים תצהירים של המבקש ושל עוזי שם טוב, מבעליה ומנהליה של המבקשת (להלן:- "מר שם טוב"). לנקרי והמשיבה הגישו בנפרד תשובות לתובענה, שלא נתמכו בתצהיר כלשהו. בדיון שהתקיים לפניי ביום 19.11.12 קבעתי מועד לחקירות המצהירים - המבקש ומר שם טוב וכן קבעתי שאם בדעת המשיבים להגיש מסמכים לבית המשפט, יגישו בקשה מתאימה בתוך 15 יום. ביום 6.1.13 התקיימו לפניי חקירות המצהירים מטעם המבקשים ובהמשך הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב. טיעוני הצדדים: טענות המבקשים: המשיבים לא הגישו תצהירים לתמיכה בתשובותיהם ולא העמידו כל גרסה עובדתית כדי לסתור את העובדות שפירטו המבקשים בתובענה. תשובתה של המשיבה מלאה בעובדות נטענות שלא הוכחו, כך טענותיה אודות סכסוך כביכול עם לנקרי, חששותיה מהברחת נכסים, מודעותה למשכנתה ועוד. עצם העובדה שהמשיבים נמנעים מלהעיד ואינם מתייצבים לדיון בעניינם, מעידה אודות מופרכות גרסתם. צו המניעה הוצא לבקשת המשיבה בשיתוף פעולה מלא של לנקרי בניסיון להכשיל את מכירת המקרקעין למבקשת ולכן אין מדובר בצו מניעה אמיתי. מכל מקום, צו המניעה לא חל על המבקשים אלא על לנקרי בלבד. כמו כן, המשיבה פנתה ללשכת רישום המקרקעין כדי לרשום את צו המניעה הזמני כ - 17 חודשים לאחר שניתן, מועד שכבר היה ידוע לה וללנקרי שהליכי מכר המקרקעין אושרו. כך גם, לאחר מתן הצו לא גילתה בו המשיבה כל עניין ומי שנלחם כל העת נגד ביטול צו המניעה הוא לנקרי עצמו נגדו ניתן הצו. מהתצהיר שמסרה המשיבה (מב/1) לבקשת לנקרי במסגרת בקשתו לתיקון טעות סופר בפסק דין שניתן בתביעה שהגיש נגד הבנק בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 1301/09) עולה, שלכל המאוחר ביום 15.11.09, מועד מתן התצהיר, ידעה המשיבה היטב על קיומו של הכונס וחרף זאת לא הזכירה אותו בבקשה לצו מניעה שהגישה. עוד עולה מתצהירה זה עד כמה הייתה מודעת לנעשה בהליך ושדאגתה היא לזכויות בעלה במקרקעין ולא לזכויותיה שלה. אין לאפשר מצב שלדיון בבקשה לצו מניעה יוזמן לנקרי אך לא יוזמן הכונס ש"בא בנעליו" של לנקרי וחרף זאת לבקש להחיל את הצו שניתן נגד לנקרי על הכונס. אם רצתה המשיבה שיוצא צו נגד הכונס היה עליה לזמנו לדיון. ב"כ המשיבים טענו במכתב ששלחו לכונס הנכסים ביום 11.4.12 שהם מונו ככונסים למימוש צו המניעה. כונס הנכסים ביקש בתגובה לקבל מסמכים התומכים בטענתם זו וכלל לא נענה. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה הוצג פרוטוקול הדיון שהיה בדלתיים סגורות ממנו עולה שב"כ המשיבים כלל לא מונו ככונסי נכסים למימוש צו המניעה. המשיבה מעולם לא טענה שהמשכנתה הרשומה על המקרקעין אינה בתוקף. לכן בין אם יש לה זכויות במקרקעין ובין אם לאו, צו המניעה אינו יכול למנוע את מימושה של המשכנתה על ידי הבנק. כמו כן, משניתן צו כינוס ומונה למקרקעין כונס נכסים, המקרקעין אינם מצויים עוד בשליטת החייב וזכות השליטה עברה לכונס הנכסים שלו מסורה הסמכות הבלעדית לעשות בהם דיספוזיציה. משכך, צו המניעה שנרשם זמן רב לאחר שנרשמה המשכנתה לטובת הבנק, חל רק במישור היחסים בין המשיבים לבין עצמם ואינו חל על כונס הנכסים. אף אם למשיבה יש זכויות במקרקעין, הרי שהחוב שרובץ עליו חל גם עליה ולכן ממילא היה הבנק זכאי לממש את המשכנתה ולמכור את הנכס למבקשת. אם יתברר בבית המשפט לענייני משפחה שיש לה זכויות בנכס, הרי שהיא זכאית למחצית התמורה שהתקבלה ממכירתו. כל הערכאות ללא יוצא מהכלל דחו שוב ושוב את עתירותיו של לנקרי לביטול המכר ואישרו את הליכי המכר, את תקינותם ואת העובדה שהמבקשת רכשה כדין את המקרקעין. כך אף תובענה שהגיש לנקרי לבית משפט זה בגין מכירת המקרקעין למבקשת סולקה על הסף. טענות לנקרי: הפורום המוסמך בלעדית לבטל את צו המניעה שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה הוא בית המשפט לענייני משפחה והיה על המבקשים לפנות אליו בדרך המותווית בחוק. הדיון בבית המשפט לענייני משפחה טרם הושלם וביום 4.4.12 אף מונו ב"כ המשיבים לכונסי נכסים למימוש זכויות בעלי הדין עם הוראה מפורשת לאכוף את צו המניעה הזמני. משקבעה הממונה על המרשם שצו המניעה מונע את מכירת החלקה למבקשת והורתה על רישומו מחדש, הייתה למבקשים זכות ערעור תוך 15 יום מיום ההחלטה ואין הם רשאים לעקוף הוראה זו באמצעות תובענה לפסק דין הצהרתי. הגשת תובענה זו לוקה בחוסר תום לב ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. על פי הנטען בתובענה, המבקשת התיימרה למכור חלקים בנכס לצדדים שלישיים, אותם היה צריך לצרף לתובענה שכן יש להם עניין מובהק בתוצאותיה ואף מסיבה זו יש למחוק את התובענה. טענת המבקשים שהמשיבה שותפה לחובות לנקרי כלפי הבנק אינה ממין העניין שכן, גם אם תימצא המשיבה חייבת כלפי הבנק, הרי שהיא לא שעבדה את בעלותה להבטחת פרעון החוב, ולכל היותר יהיה על הבנק לתבוע ממנה את חלקה בחוב. טענות המשיבה: העובדה שהמשיבה לא התייחסה לכונס הנכסים בבקשה לצו מניעה זמני אינה מעלה ואינה מורידה, שכן היא התייחסה לפעולות הבנק למכירת הנכס שכונס הנכסים שימש כבא כוחו. בהתייחסותה לפעולת הבנק התכוונה המבקשת לכל פעולות מימוש המשכון באשר הן, כולל מינוי כונס הנכסים. צו המניעה הזמני נועד למנוע הברחת הנכס על ידי לנקרי במסגרת תביעתה להצהיר שהיא בעלת מחצית מהזכויות בנכס וזאת מאחר שהנכס רשום על שם לנקרי בלבד. הצו הוצא כדין מתוך חשש אמיתי שלנקרי יבריח את חלקה של המשיבה בנכס על ידי עיקולו, מימושו ומכירתו שלא כדין ואין מדובר בקנוניה אותה יזמו המשיבים, שנמצאים בסכסוך אמיתי. מאחר שצו המניעה ניתן במסגרת ההליך בין בני הזוג לא חלה עליהם חובה לצרף צדדים נוספים. המבקשים אינם יכולים ליהנות מהגנת סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן:- "חוק המקרקעין") שכן מעולם לא היו תמי לב, ולאורך כל הדרך היה עליהם לדעת על זכויות המשיבה בנכס. המשיבה עזבה את הבית ביום 4.5.10, צו המניעה ניתן ביום 16.2.10 וזכיית המבקשת בהתמחרות ב - 13.3.11. כמו כן, ביום 19.7.10 נרשם על המקרקעין עיקול זמני. מכאן, שהיה ברור לכל המעורבים שקיים קרע בין בני הזוג וקיימים ביניהם הליכים משפטיים. המבקשים מנועים מלהעלות נגד המשיבה טענות הקשורות להליכים אחרים שננקטו בנוגע לזכויות הצדדים, ולו מהטעם שהם עצמם לא יידעו את המשיבה בדבר קיומם של ההליכים המשפטיים, כולל הליכים שהמשיבים עצמם יזמו. כונס הנכסים אף הודה בכך בחקירתו. לא יכולה להיות מחלוקת שהמקרקעין משותפים לשני בני הזוג מכוח חזקת השיתוף, ויש להחיל על המקרה את ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5, 20-21 (1995) (להלן:- "פרשת סיטין). פסקי הדין אליהם הפנו המבקשים לא רלוונטיים לנוכח הנסיבות המיוחדות, הבעלות הבלתי מעורערת של המשיבה במקרקעין וידיעתם של המבקשים אודותיה. השעבוד שנטל לנקרי הוא בהתאם לסעיף 34(א) לחוק המקרקעין ולנקרי לא יכול היה לשעבד את חלקה של המשיבה ואף לא התיימר לעשות כן. 3. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, העדויות והסיכומים בתיק, הגעתי למסקנה שדין התובענה להתקבל. תקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת: "משיב בהמרצת פתיחה הרוצה להגיש תשובה להמרצת הפתיחה, יגישה לבית המשפט ... בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה; תצהיר שלא צורף לתשובה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט". המבקשים העלו בתובענה טענות עובדתיות רבות אודות צו המניעה שניתן לבקשתה של המשיבה נגד מר לנקרי - כך נטען, שאין מדובר בצו מניעה אמיתי אלא בצו שנרקח והוזמן לבקשת לנקרי כניסיון נוסף לסכל את מכר המקרקעין למבקשת; שעורך הדין שמייצג את המשיבה ייצג את לנקרי בהליכים קודמים שהתקיימו בקשר למקרקעין, נתון המעיד על כך שלנקרי עומד מאחורי צו המניעה; שהמשיבים פועלים בחוסר תום לב ועושים שימוש מתמשך לרעה בהליכי בית משפט ועוד. המשיבים מצידם, הגישו כל אחד בנפרד תשובה לתובענה. שתי התשובות לא נתמכו בתצהירים. בתשובתו הלאקונית של לנקרי לתובענה נטענו טענות פרוצדורליות ללא התייחסות מהותית אמיתית. המשיבה מצידה, הגישה תשובה לתובענה בה טענה שצו המניעה אמיתי ושהסכסוך בין בני הזוג הוא אמיתי, שקיים נתק מוחלט בין המשיבים ושהצו ניתן במטרה להגן על זכויותיה בנכס מכוח חזקת השיתוף. אלא, שכאמור המשיבה לא תמכה טענות עובדתיות אלו בתצהיר ולכן לא הוכיחה אמיתותן. בהחלטתי בדיון מיום 19.11.12 קבעתי מועד לחקירות המצהירים מטעם המבקשים והוספתי, שאם בדעת מי מהמשיבים להגיש מסמכים לבית המשפט, יגיש בקשה מתאימה לכך תוך 15 יום. המשיבים לא הרימו את הכפפה ולא ביקשו לצרף תצהיר מטעמם לתשובותיהם לתובענה, ולכן לא הוכיחו כל טענה עובדתית שהועלתה מצד מי מהם. מנגד, הגרסה העובדתית שהציגו המבקשים לא נסתרה. באשר לכך יש אף לזכור כי הלכה פסוקה היא שהימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה [ע"א 27/91 קבלו נ' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 457 (1995)]. הלכה נוספת ומקבילה היא שאי הבאת עד רלוונטי מעוררת את החשד שיש דברים בגו ושבעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו [ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא ( 24.1.06)]. היא הנותנת כאשר הראיה שהמשיבים נמנעו מלהגיש היא תצהיר לתמיכה בגרסתם העובדתית, דבר המעלה את החשד שיש ממש בטענות המבקשים ושהמשיבים, שנמנעו מהגשת תצהיר מטעמם ונמנעו מלהעיד, חששו מחשיפתם לחקירה שכנגד. שוכנעתי שמר לנקרי הוא העומד מאחורי צו המניעה שהוצא נגדו, במטרה להביא לסיכול מכר המקרקעין למבקשת, לאחר שנדחה בהליכים אחרים שהגיש. מעבר להעדר גרסה עובדתית מטעם מי מהמשיבים, קיימים לכך גם הטעמים הבאים:- עורך דינו של לנקרי הוא זה שפנה לרשם המקרקעין לאחר רישום המכר לפי צו בית המשפט והפנה תשומת ליבו לכך שאגב הרישום נמחק צו המניעה וטען שהוראת סעיף 34א לחוק המכר אינה מתירה מחיקת צווים מסוג זה. חיזוק נוסף לכך הוא בעובדה, שביום 31.1.10 קבע בית משפט השלום בהרצליה שאישור המכר יעוכב עד ליום 15.2.10, ואם לנקרי לא ייפדה את הנכס עד למועד זה, יאושר הסכם המכר על ידי הרשם (עמ' 2 בפסק הדין בה"פ 887-06-11, נספח 17 לתובענה). לנקרי לא פדה את הנכס עד למועד האמור, אולם ביום 15.2.10, הוא המועד האחרון לפדות את הנכס על-פי ההחלטה, הוגשה בקשת המשיבה למתן צו מניעה זמני. סמיכות זמנים זו מובילה אף היא למסקנה שהבקשה למתן צו מניעה זמני הוגשה מתוך ניסיון נוסף להביא לסיכול המכר חלף פדיון החוב. זאת ועוד. מהחלטת הממונה על המרשם בערר על החלטת רשם המקרקעין עולה, שהודעה בדבר הערר נשלחה למוטבת צו המניעה, היא המשיבה כאן, אולם לא התקבלה ממנה כל תגובה בנוגע אליו (סעיף ה. בהחלטה - נספח 24 לתובענה). כך, במסגרת הליך משפטי שנקט לנקרי נגד הבנק בבית המשפט המחוזי בתל אביב בו ניסה לעכב את מכירת המקרקעין בהוצאה לפועל, הגישה המשיבה תצהיר כתמיכה לבקשה שהגיש לנקרי לתיקון טעות סופר (מוצג מב/1). תצהיר זה כולו, מתייחס לטענות לנקרי עצמו ולפגיעה שעלולה להיגרם לו אם התביעה שהגיש נגד הבנק תידחה, כפי שנכתב בפסק הדין המוסכם, להבדיל מ"תימחק". אין ולו פעם אחת, בתצהיר המשיבה שם, אזכור לאפשרות שזכויותיה שלה במקרקעין עלולות להיפגע, ולמעשה המשיבה כלל לא טענה שיש לה זכויות כלשהן במקרקעין אלה. העובדה שמר לנקרי הוא שדאג להשיב את צו המניעה שניתן נגדו על כנו ושהמשיבה לא טרחה להגיב לערר שהוגש בעניין מחיקתו, ולמעשה לא הביעה עניין רב בשאלת קיומו של הצו שביקשה להוציא, מחזקת את מסקנתי שמר לנקרי הוא העומד מאחורי מתן צו המניעה מלכתחילה. חיזוק נוסף לכך, שאף לו אין כל הסבר מניח את הדעת, הוא העובדה שמי שייצג את המשיבה בבקשה למתן צו המניעה הוא עורך הדין שייצג את לנקרי בהליכים קודמים שהתקיימו בנוגע למקרקעין. במצב דברים זה, אין מנוס מהסקת המסקנה, שלאחר שלנקרי ניסה להביא לעיכוב הליכי מכר המקרקעין בהוצאה לפועל ובהמשך לביטולם, וניסיונותיו נדחו בערכאות שונות, ניסה מזלו להשיג את מטרתו באמצעות צו מניעה שיופנה כלפיו בגין זכויותיה לכאורה של אשתו. כאן המקום לציין, שלנקרי אף לא דאג לציין עובדת קיומו של צו המניעה בתובענה שהגיש נגד הבנק (887-06-11) והחליט לנסות את מזלו בסיכול המכר למבקשת בעזרת צו מניעה שניתן נגדו, לאחר שהתובענה הקודמת נדחתה על הסף. הדעת נותנת, שאילו הייתה המשיבה מעוניינת באמת לדאוג לזכויותיה הנטענות במקרקעין, קרוב לוודאי שהייתה מגישה תובענה נגד הבנק עוד בטרם החל הליך מכר המקרקעין בהוצאה לפועל בה הייתה מבקשת לקבוע שרישום המשכנתה על חלקה הנטען במקרקעין נעשה שלא כדין, ולמצער הייתה נוקטת בהליך משפטי כלשהו לביטול המכר לאחר סיום ההליכים. אולם, העת הראשונה בה העלתה טענה בנוגע לזכויותיה במקרקעין היה צו המניעה שהגישה נגד לנקרי שלושה חודשים בלבד לאחר שחתמה על תצהיר לתמיכה בטענותיו. מעבר לאמור עד כה, קיימות סיבות נוספות לקבלת התובענה - עו"ד זהבי מונה ככונס נכסים כבר בחודש דצמבר 2008. ההתמחרות בה זכתה המבקשת הייתה בספטמבר 2009. מתצהיר המשיבה בתמיכה לבקשת לנקרי לתיקון טעות סופר בפסק הדין (מב/1) עולה שאין כל ספק שהמשיבה ידעה על זכיית המבקשת בהתמחרות לכל המאוחר בחודש נובמבר 2009 (וקרוב לוודאי שדבר זכייתה של המבקשת נודע לה באופן מיידי, שכן אף לפי גרסתה, יחסי המשיבים בשלב זה היו תקינים). חרף האמור, בחרה המשיבה שלא לצרף את כונס הנכסים ואת המבקשת כמשיבים בבקשה למתן צו המניעה, ואף כלל לא הזכירה שהמקרקעין נמצאים בהליך של כינוס נכסים ושהמבקשת זכתה בהתמחרות שהתקיימה. איני יכולה להימנע מהרושם שבחירתה המודעת של המשיבה שלא לצרף את כונס הנכסים ואת המבקשת לבקשתה ושלא להזכירם כלל בבקשה נבעה מרצונה שלא לסכל את קבלת הצו, שעה שכבר הוכרזה זוכה בהליך ההתמחרות, וזאת בחוסר תום לב מובהק. זאת ועוד. אמנם המשיבה הגישה את הבקשה נגד מר לנקרי ונגד הבנקים, אולם בית המשפט לענייני משפחה הוציא צו מניעה נגד מר לנקרי בלבד. משלא הוצא צו מניעה נגד הבנקים עצמם, שצורפו כמשיבים לבקשת המשיבה, בוודאי שאין לראות את צו המניעה כחל על כונס הנכסים, שמונה לבקשת הבנק לצורך מימוש המשכנתה ומכירת המקרקעין. היא הנותנת כאשר המשיבה פנתה ללשכת רישום המקרקעין כדי לרשום את צו המניעה רק ביום 26.7.11, דהיינו 17 חודשים לאחר שניתן, ולאחר שכבר ב - 13.3.11 אישר רשם ההוצאה לפועל את המכר, במאי 2011 נחתם הסכם המכר בין כונס הנכסים למבקשת והמבקשת שילמה את מלוא התמורה ואף שולמו המיסים. לעניין זה יפים הדברים הבאים:- "מטרת חוק ההוצאה-לפועל, תשכ"ז-1967, והתקנות שהותקנו לפיו היא - להחיש ולפשט את הליכי ההוצאה-לפועל. סחבת בהליכים אלה מעודדת אי-קיום התחייבויות ופוגעת ללא צדק בנושים...טובת החייבים שנכסיהם מוצעים למכירה פומבית דורשת, שמציעים רבים ישתתפו במכירה, כדי שיציעו מחירים שאינם נופלים מהשווי של הנכס. דבר זה לא יושג, אלא אם המציע יידע, שתוך זמן קצר יוברר, אם הוא זכה בנכס, והוא לא יהיה צפוי לאחר מכן לסכנה, שהמכירה תבוטל." [ע"א 555/71 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ, פ"ד כו(1) 793, 800 (1972); רע"א 3704/04 חזן נ' טפחות בנק למשכנתאות ( 10.8.05)]. אמנם דברים אלו נאמרו בהקשר קצת שונה, אולם הם מבהירים את החשיבות הקיימת לכך שהמציע שזכה בנכס לא יהיה צפוי לאחר זכייתו לביטול המכירה, מפאת טענות שונות שעלולות להעלות הנוגעות למכר. ולענייננו, משזכתה המבקשת בנכס כבר בספטמבר 2009, זכייתה אושרה על ידי רשם ההוצאה לפועל, נחתם הסכם מכר ושולמה מלוא התמורה, ואולם צו המניעה שהוצא נגד החייב, נרשם כמעט שנתיים תמימות לאחר זכייתה - אין לאפשר מצב בו כיום תהא חשופה המבקשת לאפשרות שזכייתה תבוטל או תהא כפופה לזכות נטענת של המשיבה במקרקעין. לכך יש להוסיף, כי היום הקובע לעניין גיבוש זכותה של המבקשת כזוכה בהתמחרות אינו יום רישום המקרקעין על שמה בלשכת רישום המקרקעין, אלא יום מתן הצו הסופי אודות המכר. דהיינו, בעוד שמכירה מרצון לפי חוק המקרקעין מסתיימת עם רישומה של העסקה במרשם המקרקעין, הרי שמכר כפוי, לפי חוק ההוצאה לפועל, מסתיים עם מתן צו אישור המכירה הסופי [ראה: דוד בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות חלק שני 642-643 (2012)]. צו המכר שלפיו זכויותיו של לנקרי נמכרו למבקשת ניתן ביום 4.8.11 (נספח 5 לתובענה). בצו זה הורה רשם ההוצאה לפועל על העברת זכויותיו של לנקרי במקרקעין על שם הרוכשת. מרגע מתן הצו הסתיימה עסקת המכר, היא הנותנת במקרה דנן, בו באפריל 2012 אף נרשמו המקרקעין על שם המבקשת. לסיום, מפנה המשיבה לפרשת סיטין וטוענת שיש להחילה על מקרה זה לנוכח הבעלות הבלתי מעורערת שלה במקרקעין מכוח חזקת השיתוף בנכסים וידיעתם של המשיבים אודותיה. הערכאה המתאימה לבירור סוגיית חזקת השיתוף בין המשיבים, בזכויות ובחובות, היא בית המשפט לענייני משפחה ולכן לא אדרש אליה. מאחר ששוכנעתי שצו המניעה הוזמן לבקשת לנקרי עצמו ושבכל מקרה הוא חל במערכת היחסים שבין המשיבים ולא חל על עסקת המכר בין כונס הנכסים למבקשת, זכאית הייתה המבקשת להירשם כבעלים של המקרקעין, ללא כל הגבלה. 4. סוף דבר: לנוכח כל האמור לעיל החלטתי לקבל את התובענה ולהצהיר שהמבקשת זכאית להירשם כבעלים של המקרקעין ושצו המניעה הרשום לא חל על המבקשים. כל אחד מהמשיבים יישא בהוצאות המבקשים ובשכר טרחת עורכי דינם בסך 15,000 ₪תקסד"א 1984 (הישנות)