תוספות בניה בעסק בשכירות

דוגמא לפסק דין בנושא תוספות בניה בעסק בשכירות: הנתבע שכר בית עסק מאת התובעת בשכירות מוגנת. הנתבע הוסיף תוספות בנייה, בגינן הגישה התובעת כנגדו תביעה בשנת 1987, בעקבותיה הגיעו הצדדים להסכם פשרה. לאחר מכן הוסיף הנתבע תוספות בנייה נוספות. התובעת ניסתה להגיע להסדר עם הנתבע בגין תוספות אלו. משלא נענה הנתבע לנסיוון זה, הגישה התובעת כנגדו את תביעתה זו לפינוי ולסילוק יד, להריסת תוספות הבנייה ולתשלום דמי שימוש ראויים. כללי: מערכת היחסים בין הצדדים: החוזה מיום 24.1.1984: 1. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת היא הבעלים של המקרקעין ובית העסק המהווה מסגריה הנמצאים ברחוב קלאוזנר 39 בלוד הידועים כגוש 3951 חלקה 131. 2. ביום 24.1.1984 נחתם חוזה שכירות מוגנת בין התובעת לבין הנתבע, לפיו השכירה התובעת לנתבע באמצעות חב' עמידר את המושכר למטרת מסגריה. המושכר נמצא ברחוב קלוזנר מס' 31 קומה א' גוש 3951 חלקה 131. המושכר כלל מסגריה בשטח 72 מ"ר ומחסנים בשטח 39.60 מ"ר. בחוזה נכתב כי הנתבע מחזיק במושכר מיום 10.12.1972. אין מחלוקת בין הצדדים כי הכתובת המעודכנת של הנכס היא רחוב קלוזנר 39 בלוד. 3. בסעיף 12 לחוזה השכירות הסכימו הצדדים כי המושכר אינו כולל את המגרש שמסביבו. יחד עם זאת בסעיף 6(ד) התחייב הנתבע לשמור על "נקיון המושכר, חדר המדרגות החצר וכן על נקיון המקומות המשותפים לו ולדיירים אחרים באותו נכס". בסעיף 6(ה) התחייב הנתבע כדלקמן: "לא לשנות את המושכר ו/או את הבנין בו נמצא המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף כל דבר ו/או עליו, או צמוד אליו, לא להרוס כל חלק מהם, לא להתקין או להסיר כל אינסטלציה לחשמל או למים או כל סוג אחר וכל חלק הימנה, ולא להתקין או להסיר מכל השייך לביוב או חלק ממנו, ... ובכלל זה לא לפגוע במאומה במושכר בכל צורה שהיא, בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר ..." בסעיף 11 לחוזה הסכימו הצדדים כי הוראות סעיף 6 הינן מעיקרי החוזה, והנתבע 1 הסכים כי: "אם יפר או לא יקיים איזה תנאי או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה, מתבטל חוזה זה מאליו והמשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר ... " התביעה משנת 1987: 4. במחצית השנייה של שנת 1987 גילתה התובעת כי הנתבע בנה תוספות בנייה למושכר ומשתמש בחצר המושכר ללא הסכמתה וללא הרשאתה. על כן הגישה כנגדו ביום 20.11.1987 תביעה לפינוי ולתשלום דמי שימוש ראויים. התביעה סומנה כתיק אז' 1254/87 בבית משפט השלום ברמלה. בסעיף 3 לכתב התביעה תוארה הפרת חוזה השכירות כדלקמן: "הנתבע ללא הסכמתה ו/או רשותה של התובעת ובניגוד לתנאי חוזה השכירות: הרס אחד ממחסני המושכר; בנה סככה בשטח 68 מ"ר בסמוך למושכר; השתלט על המקרקעין של התובעת הנמצאים בסמוך למושכר בשטח של כ-330 מ"ר, והוא משתמש בהם להחסנת ברזלים" להלן-"התוספות למושכר)" במסגרת הליך זה יוצג הנתבע ע"י עו"ד לנדמן. 5. ביום 14.4.1988 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שנוסחו כדלקמן: "הצדדים מתכבדים להודיע לכבוד בית המשפט כי הגיעו לידי הסכם פשרה כדלקמן: הנתבע ישלם לתובעת סך של 5,760 ₪ צמוד למדד החל מהיום בגין תקופת שימוש של 48 חודשים רטרואקטיבית בתוספות למושכר כמפורט בכתב התביעה, וזאת בתשלומים חודשיים של 1,000 ₪ כ"א, החל מיום 1.5.88. התובעת תחתום עם הנתבע על חוזה לא מוגן על התוספות למושכר, תמורת דמי שכירות חודשיים על סך 120 ₪, החל מחודש מאי 1988, כשסכום זה צמוד למדד מהיום. כל עוד הנתבע ישלם את דמי השכירות החודשיים כמפורט לעיל, וכל עוד ימשיך הנתבע להחזיק במושכר המקורי שלגביו יש חוזה מוגן בין הצדדים, מתחייבת התובעת כי לא תפנה אותו מן התוספות למושכר. הנתבעת ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך ___ וכן שכ"ט עו"ד בסך ___ כולל מע"מ. הצדדים מצהירים ומסכימים בזה כי החיובים המפורטים לעיל שלובים אלו באלו, וכי הסכם זה ממצה את זכויותיהם וחובותיהם זה לזה בקשר למושכר והתוספות למושכר, הידועים גם כחלקה 131 בגוש 3951. כב' ביהמ"ש מתבקש ליתן להסכם זה תוקף של פסק דין, ללא צו להוצאות מעבר לנאמר בהסכם זה." על הסכם הפשרה חתמו נציג התובעת ובא כוחה והנתבע ובא כוחו, ולאחר מכן נתן בית המשפט להסכם הפשרה תוקף של פסק-דין. 6. בהתאם להוראות סעיף 2 להסכם הפשרה חתמה התובעת עם הנתבע על חוזה שכירות לא מוגנת לגבי התוספות למושכר. בחוזה נכתב כי תקופת השכירות היא מיום 1.5.1988 ועד ליום 31.12.1988. בסעיף 18 לחוזה זה הסכימו הצדדים כדלקמן: "אם בתום תקופת החוזה יסכים המשכיר להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת - באותם התנאים של חוזה זה, כולל התנאי של שכירות בלתי מוגנת ובשינוי גובה השכירות - תהיה השכירות צמודה למדד כאמור לעיל, או שתקבע מחדש לפי הערכת שווי הנכס, הכל לפי דרישת המשכיר." לעמוד הראשון של חוזה שכירות בגין התוספות למושכר הוספה הערה כי החוזה כפוף להסכם הפשרה מיום 28.4.88. מקריאה ראשונה נראה כי סעיף זה סותר את הסכם הפשרה. הסכם הפשרה נחתם ביום 14.4.88, וייתכן כי ביום 28.4.88 נתן ביהמ"ש להסכם הפשרה תוקף של פסק-דין. התביעה בתיק אז' 4346/07: 7. טוענת התובעת בכתב התביעה כדלקמן: הנתבע המשיך ועשה דין לעצמו ובנה תוספות בנייה נוספות. בשנת 1993 הייתה התובעת מוכנה שהנתבע ישאיר את תוספות הבנייה החדשות בכפוף לתשלום דמי שימוש ראויים בסך 1,240 ₪ + מע"מ ויחתום על חוזה שכירות בגין תוספות הבנייה הנוספות. לטענת התובעת, הנתבע לא עשה כן; ביום 31.1.2002 שלחה התובעת לנתבע הודעה בהתאם לתקנות הגנת הדייר (שכירות בבתי עסק - אי חלות השיעורים המירביים הפחתות) (תיקון), התש"ס-2000, שאם לא ימציא אישור על תשלום דמי מפתח לחלק הנכס המוגן, יחוייב בתשלום דמי שכירות כלכליים. לטענת התובעת, הנתבע לא המציא קבלה על תשלום דמי מפתח, וחוייב בדמי שכירות כלכליים, אותם לא שילם במלואם; ביום 25.9.06 התעדכנה השומה של דמי השכירות ע"י השמאי אילן ברעם, אשר קבע כי דמי השימוש הראויים במושכר הינם 2,342 ₪ + מע"מ. הנתבע ערער על גובה דמי השכירות. הצדדים פנו לשמאי מכריע שמואל פן אשר העריך את דמי השימוש הראויים בסך 1,822 ₪ לחודש + מע"מ; הנתבע לא שילם את דמי השכירות במלואם, ונותר חייב לתובעת בגין דמי השכירות את הסך 36,473 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. לאור האמור לעיל, תובעת התובעת לפנות את הנתבע מהמושכר ולחייבו לשלם לה את הסך 36,473 ₪. 8. בכתב ההגנה טען הנתבע כדלקמן: דמי השכירות בגין תוספות הבנייה נקבעו בהסכם הפשרה, ודמי שכירות אלו הוצמדו למדד. על כן התובעת אינה יכולה לדרוש את העלאת דמי השכירות בגין תוספות הבנייה הנזכרות בהסכם הפשרה; הנתבע הגיש חוות דעת נגדית אשר לפיה דמי השכירות עומדים על הסך 700 ₪ ולא על הסך 1,240 ₪; הנתבע לא ידע על הגשת חוות דעתו של השמאי ברעם. לכן לא יכל להתמודד עם חוות הדעת של השמאי ברעם בעת שנעשתה הפנייה לשמאי המכריע; הבנייה הנוספת החדשה לה טוענת התובעת היא שלושה קונטיינרים וסטנד המשמשים לאחסון חומרי גלם. הסטנד הינו ברוחב 2 מ' ובאורך 6 מ' וסגור משלושת צדדיו, על מנת להגן על חומרי הגלם מגנבים. לכן הסטנד אינו סככה. לחלופין, עותר הנתבע לסעד מן הצדק 9. בישיבת יום 16.2.10 הודיע ב"כ התובעת כי התובעת חוזרת בה מהטענה שהנתבע לא שילם דמי מפתח, וכי כתב התביעה מתייחס לגבי התוספת של הסכם הפשרה והתוספת שלאחר הסכם הפשרה. 10. במסגרת ניהול התיק נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכם פשרה, אך ניסיון זה לא צלח. העדויות והסיכומים: 11. מטעם התובע העידו שמאי המקרקעין אורי שושני ממשרד השמאי שמואל פן ומר יואש זלינגר הרכז המטפל במושכר מטעם עמידר. הנתבע חקר אך ורק את מר זלינגר על תצהירו. התברר שמר זלינגר לא יכול לסייע במאומה בעדותו, שכן הוא החל לעבוד בעמידר לאחר הגשת התביעה. 12. מטעם הנתבע העיד הנתבע, והוא נחקר חקירה שכנגד. 13. הצדדים הגישו את סיכומיהם, אך נוכחתי לדעת כי חסרות עובדות רבות אשר יכולות לשפוך אור על הסכסוך בין הצדדים. על כן הוריתי לתובעת להגיש לבית המשפט כמוצג את תיק הנכס. התובעת המציאה לי שני תיקים, על כריכת תיק עמידר שמספרו 3951-131-1 נרשם "מוגן", דהיינו שבתיק זה מתוייקים המסמכים של הנכס הכלול בחוזה הדיירות המוגנת, ועל כריכת תיק עמידר שמספרו 3951-131-02 היה רשום "לא מוגן", דהיינו שבתיק זה מתוייקים המסמכים בקשר לחלק המושכר שאינו כלול בחוזה הדיירות המוגנת. מעיון בתיקים אלו מתברר שהמסמכים של הדיירות המוגנת מצויים דווקא בתיק שעל כריכתו נרשם "לא מוגן". 14. מעיון במסמכים המצויים בתיקי הנכס התגלו עובדות נוספות, שלא הובאו לידיעת בית המשפט, כדלקמן: בעת שרכש הנתבע את הנכס מהדייר שקדם לו, ישבה וועדת דמי מפתח להחליט על גובה דמי המפתח. בתיאור המושכר שהובא בפני הוועדה נכתב שהמושכר כולל גם חצר גדולה. קיים תשריט משנת 1969 המתאר את החצר, והיא אותה חצר אשר טענה התובעת בתביעה משנת 1987 שאליה פלש הנתבע; בישיבה מיום 6.7.1975 קבעה וועדת דמי מפתח את דמי המפתח בהתחשב גם בגודל החצר; ביום 22.7.1975 הגיש הנתבע לעמידר בכוחות עצמו השגה על קביעת דמי המפתח, וביום 11.2.1980 באמצעו עו"ד תמר וורטהיים; ביום 15.7.1980 נחתם חוזה בין עמידר לבין הנתבע אודות תשלום דמי מפתח , והנתבע שילם את דמי המפתח בהתאם לדרישת עמידר, כאשר אין הגבלה לגבי גודל הנכס הכלול בדמי המפתח; היוצא מכל האמור הוא שהתובע שילם דמי מפתח גם על החצר אשר התובעת טענה בשנת 1987 שהתובע פלש אליה, ולמעשה החצר כלולה בחוזה המוגן. 15. זימנתי את ב"כ הצדדים להביא לידיעתם עובדות אלו שנעלמו מעיניהם. ביום 5.1.12 התייצבו ב"כ הצדדים, הבאתי בפניהם עובדות אלו, תוך שאני מציג להם המסמכים מתיקי הנכס, והצעתי להם הצעת פשרה. גם ניסיון זה לא צלח, וב"כ הצדדים הגישו סיכומים משלימים לאור העובדות החדשות שהתגלו. דיון ומסקנות: השכירות המוגנת: 15. ביום 24.11.1984 נחתם חוזה שכירות מוגנת אודות המושכר בין חב' עמידר לבין ה"ה קסירר מנחם וגרוסמן שלום. שטח המבנים במושכר באותה עת היה 111.60 מ"ר. בתיק הנכס מצוי תשריט של המושכר שנערך ביום 19.3.1969, ממנו ניתן ללמוד כי המושכר מורכב מאולם בשטח 68.00 מ"ר, מחסנים בשטח 38.40 מ"ר ושל חצר בשטח 387 מ"ר. סך חישוב כל השטחים של המושכר מגיע ל- 493.4 מ"ר. 16. ביום 15.1.1972 חתמו קסירר-גרוסמן והנתבע על תצהירי דייר יוצא ודייר נכנס במושכר בהם נקבעו דמי המפתח לסך 12,000 ל"י. אמנם תצהירים אלו לא מצויים בתיק הנכס, אך הם נזכרים בחוזה שנכרת בין הצדדים ביום 15.7.1980. הנתבע קיבל לידיו את החזקה במושכר לפני שהוסדר תשלום דמי המפתח לחב' עמידר. ביום 6.7.1975 דנה וועדת דמי מפתח בחב' עמידר בהעברת הדיירות המוגנת במושכר לתובע. תיאור המושכר בפני הוועדה היה כדלקמן: "המושכר הינו מסגריה בגודל 68.06 ממ"ר מחסנים 16.40 ממ"ר + 7.22 + 504 הנמצאת ברחוב צדדי עם חצר גדולה גישה סלולה" ברור הוא שהמספר 504 מתייחס לשטח החצר. דבר המלמד שהחצר שהושכרה לתובע הייתה גדולה יותר מאשר החצר המופיעה בתשריט מיום 19.3.1969. בהתאם לפרוטוקול הוועדה השטח הכולל של המושכר הוא 595.68 מ"ר. במפת מדידה מיום 5.5.1995 נרשם כי שטח החלקה עליה מצוי המושכר הוא 555 מ"ר. עדיין חסרים 45.68 מ"ר מהמושכר עליהם שילם הנתבע דמי מפתח. 17. וועדת דמי המפתח קבעה את דמי המפתח לסך 180,000 ל"י ואת חלק התובע בדמי המפתח לסך 72,000 ל"י. ביוום 22.7.1975 כתב הנתבע לחב' עמידר מכתב בו הוא משיג על גובה דמי המפתח שקבעה וועדת דמי מפתח, וציין כי הוא משלם לתובעת דמי שכירות מזה מספר שנים. ביום 9.10.1979 פנתה חב' עמידר לנתבע בדרישה להסדיר את תשלום דמי המפתח, שאם לא כן תנקוט כנגדו בהליכים משפטיים. אז פנה הנתבע לעו"ד תמר ורטהיים אשר השיבה לחב' עמידר לדרישתה הנ"ל. 18. ביום 15.7.1980 נחתם חוזה בין חב' עמידר באמצעו עו"ד סרוסי לבין הנתבע באמצעות עו"ד ורטהיים שנוסחו כדלקמן: "1. עמידר מקבלת את תצהירו של הדייר לפיו חלקה בדמי מפתח הינו 6,000 ל"י כפי שהיה בשנת 1972. הדייר ישלם סכום זה כשהוא צמוד למדד ובסה"כ ישלם את הסך 110,000 ל"י חלקה של החברה במעמד חתימת הסכם זה. הסכם השכירות יחתם עם הדייר בתוך 14 יום ממועד הסכם זה. החברה תערוך את חשבון דמי השכירות עד לתאריך הסכם זה ותציגו לפרעון לדייר לאחר שתקזז סכומים אשר שולמו על ידו "על חשבון". " הנתבע שילם לחב' עמידר את דמי המפתח בהתאם לחוזה. מאחר והנתבע שילם דמי מפתח גם עבור חצר בשטח 504 מ"ר, היה על חב' עמידר לחתום אתו על חוזה דיירות מוגנת אשר יכלול גם את החצר. 19. ביום 24.1.1984 נחתם בין הצדדים חוזה דיירות מוגנת בגין המושכר לתקופה מיום 1.1.1984 ועד ליום 31.12.1984. בחוזה נכתב כי הנתבע מחזיק במושכר מיום 10.12.1972. בחוזה תואר המושכר כדלקמן: "מסגריה בשטח 72.0 מ"ר + מחסנים 39.60 מ"ר" החצר לא נזכרה בתיאור המושכר. שטח הקרקע שמסביב למושכר הוזכר בשני סעיפים שונים בחוזה תחת הגדרות שונות. בסעיף 6(ד) לחוזה השכירות התחייב הנתבע "לשמור על נקיון המושכר, חדר המדרגות, החצר ..." בסעיף 12 לחוזה השכירות "כי המושכר אינו כולל את המגרש אשר סביבו". לאור העובדה שחב' עמידר השתמשה בשני מונחים שונים "חצר" ו-"מגרש" ולאור העובדה שהנתבע שילם דמי מפתח גם עבור החצר שסביב המבנים שבמושכר, יש לפרש שהחצר שסביב למושכר, הנזכרת בסעיף 6(ד) לחוזה, אינה המגרש אליו מתכוון סעיף 12 לחוזה השכירות המוגנת. התביעה משנת 1987: 20. לעיל תוארה התביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע בשנת 1987. לאור ממצאים אלו עולה כי טענת התובעת שהנתבע פלש לחצר שמסביב למושכר לא הייתה נכונה בעליל, ולמעשה בהסכם הפשרה נקבעו דמי שימוש ראויים בגין החצר שלא כדין, והתובעת גבתה מהנתבע דמי שימוש ראויים עבור החצר מאז הסכם הפשרה ואילך שלא כדין. עיון קל בתיק הנכס לפני הגשת התביעה היה מגלה עובדה זו, כפי שבית המשפט גילה זאת בעת שעיין בתיק הנכס. בית המשפט מצפה מהתובעת, שהיא גוף ציבורי, לבדוק את כל המסמכים המצויים בידיה, בבואה להחליט האם להגיש תביעה כנגד מאן דהוא, ולהביא ממצאים אלו לידיעת הנתבע ולידיעת בית המשפט. הבנייה נשוא תיק אז' 4346/07: 21. בסעיף 10 לכתב התביעה טוענת התובעת כי התובע ביצע תוספת בנייה למושכר בנוסף לתוספות הבנייה אודותן נחתם הסכם הפשרה בתיק אז' 1254/87. מהעדויות עולה שלאחר החתימה על הסכם הפשרה בשנת 1988 בנה הנתבע סככה בשטח 41.08 מ"ר, סככה נוספת בשטח 28.81 מ"ר והציב 3 קונטיינרים בחצר. 22. התובעת לא מציינת מתי בנה הנתבע את תוספות הבנייה. מסעיף 12 לכתב התביעה עולה כי תוספות הבנייה החדשות נבנו לפני שנת 1993, שכן התובעת טוענת בסעיף זה שבשנת 1993 הייתה מוכנה ללכת לקראת הנתבע ולהסכים כי ישתמש בתוספת הבנייה החדשה. 23. ביום 23.5.2000 נתן שמאי המקרקעין תמיר שדה לחב' עמידר שומה בדבר גובה דמי השכירות החופשיים בחצר המושכר ששיטחה 348 מ"ר. בחוות הדעת מציין השמאי כי החצר משמשת לעיקר לאיחסון וכי בתחום החצר 2 סככות הבנויות איסכורית ו-3 מכולות המשמשות לאיחסון וכמשרד. בשומה מציין מר שדה כי בהתאם לבקשת חב' עמידר נתבקש לשום את הנכס כחצר, בהתאם לתרשים שצורף לחוות הדעת, ולכן לא הביא בחשבון את הסככות והמכולות הקיימות בחצר. בהתאם לשומה שקבע, דמי השכירות החופשיים בחצר לאותה עת עמדו על הסך 700 ₪. יש לזכור שעל פי הדין, התובע לא הייתה זכאית לגבות דמי שכירות חופשיים עבור החצר, שכן החצר הושכרה לנתבע בשכירות מוגנת. מחוות הדעת ניתן ללמוד שהתובעת ידעה על הסככות החדשות שנבנו ו-3 הקונטיינרים שהונחו בחצר, אך לא ביקשה מהנתבע לשלם בגינם דמי שכירות, ולמעשה הסכימה הסכמה שבשתיקה להימצאותם בחצר המושכר ללא תשלום. 24. ביום 1.8.04 שלח רכז חב' עמידר, מר שלומי מרדכי, מכתב דרישה לנתבע בו דרישה שהנתבע ישלם דמי שכירות בסך 1,240 ₪ + מע"מ לחודש בהתאם לחות דעתו של השמאי גלעד אברם. הצדדים היו חלוקים אודות גובה דמי השכירות לאור מצבו הירוד של המושכר. ביום 25.1.07 שלח הנתבע לתובעת מכתב השגה על גובה דמי השכירות, וצירף אליה את חוות דעתו של שמאי המקרקעין יעקב שלום, אשר העריך את גובה דמי השימוש הראויים במושכר (לא כולל החלק המוגן אך כולל החצר) בסך 700 ₪ + מע"מ לחודש בלבד. הצדדים הסכימו להביא את הסכסוך ביניהם להכרעת השמאי הממשלתי, מר שמואל פן. התובעת קיבלה ביום 25.9.06 שומה חדשה של דמי השכירות מאת השמאי אילן ברעם, לפיה דמי השימוש בחלק המושכר שלטענת התובע לא הושכר לתובע בשכירות מוגנת (לרבות תוספת הבנייה והחצר הכלולים בהסכם הפשרה משנת 1988) מגיע לסך 2,342 ₪. התובעת לא העבירה לנתבע את השומה של מר ברעם, על מנת שיתן שומה נגדית, והנתבע ידע שהשומות המועברות לשמאי הממשלתי היא השומה של מר שלום והשומה של מר אברם על הסך 1,240 ₪ + מע"מ. ביום 18.3.07 נתן השמאי הממשלתי שומה והעריך את דמי השכירות הראויים לגבי החלק הלא מוגן, בסכומים כדלקמן: - סככה בשטח 77.21 מ"ר 850 ₪ - סככת פח בשטח 28.81 מ"ר 190 ₪ - סככה בשטח 41.08 מ"ר 272 ₪ - 3 קונטיינרים בשטח כולל 38.4.מ"ר 255 ₪ - חצר בשטח 233.4 מ"ר 255 ₪ סה"כ 1,822 ₪ 25. סבור אני שנתוני הבסיס של שומת השמאי הממשלתי אינם נכונים, בהתחשב במימצאים מתיק הנכס שהתבררו לאחר שמיעת הראיות, מהנימוקים כדלקמן: החצר הייתה כלולה בחוזה המוגן, והנתבע לא אמור לשלם עליה מאומה; לגבי הסככה בשטח 77.21 מ"ר נקבע בהסכם הפשרה משנת 1988 כי הנתבע ישלם עבורה ועבור החצר שנטען שאינה חוסה תחת הגנת הדייר את הסך 120 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה. בהסכם הפשרה לא נכתב שיש לתובעת סמכות להגדיל את דמי השכירות עבור סככה זו. בנוסף, בסך 120 ₪ כלול תשלום עבור החצר, שאילו היו יודעים הצדדים את המצב המשפטי האמיתי לאשורו, לא היו קובעים דמי שכירות עבור החצר, אלא עבור הסככה בלבד; השמאי הממשלתי יצא מנקודת הנחה שהשמאות של מר שלום ניתנה בתגובה לשמאות של מר ברעם משנת 2006 ולא לשומה של מר גלעד אברם על הסך 1,240 ₪ + מע"מ; בדמי השכירות בגין הסככה בשטח 77.21 מ"ר לא הבחין המשמאי הממשלתי בין רכיב הקרקע לבין רכיב המבנה, שכן הקרקע כלולה בדמי השכירות המוגנים. 26. לאור האמור לעיל יש להפחית מהשומה של השמאי הממשלתי את הסך 255 ₪ בגין השימוש בחצר ואת הסך 850 ₪ בגין הסככה ששיטחה 77.21 מ"ר, שכן על רכיב הקרקע כלול בדמי השכירות המוגנים ואיננו יודעים מהו סכום דמי השכירות עבור רכיב הקרקע ומהו סכום דמי השכירות עבור המבנה. לאור זאת, על פי השמאות של השמאי הממשלתי הוכיחה התובעת אך ורק דמי שכירות ראויים בסך 717 ₪. תביעת הפינוי: 27. טוענת התובעת כי יש להורות על פינוי הנתבע מהמושכר עקב ביצוע הבנייה ללא היתר. 28. סבור אני שיש לדחות טענת התובעת בעניין הפינוי. התובעת ידעה כבר בשנת 1993 על הבנייה הנוספת, ולא נקטה כל הליך משפטי בקשר לכך. היה נוח לתובעת להשאיר את הבנייה הנוספת ולגבות תמורתה דמי שכירות. עתירתה של התובע לפינוי המושכר בעקבות המחלוקת הכספית עם הנתבע אינה במקומה, ולכל היותר היה עליה להגיש תביעה לסעד כספי. בהתנהגותה רבת השנים הסכימה התובעת לבניית המבנים, ויצרה מצג כלפי הנתבע שכל עוד ישלם את דמי השכירות על המבנים, יכולים מבנים אלו להישאר במושכר ללא הגבלת זמן. הסעד הכספי: 29. התובעת תבעה מהנתבע את הסך 36,473 ₪ שהוא לטענתה סכום דמי השכירות שהצטברו במשך השנים. התובעת אינה מפרטת בכתב התביעה בגין אלו שנים הצטברו דמי השכירות. מר זלינגר נשאל על חישוב דמי השכירות שבכתב התביעה, ולדבריו הוא לקח את חוות הדעת של השמאי הממשלתי והחיל אותה 20 חודשים לאחור מיום הגשת התביעה. כפי שנוכחנו לדעת, התובעת הצליחה להוכיח כי הסכום הנכון בחוות דעתו של השמאי הממשלתי מגיע לסך 717 ₪. מחומר הראיות עולה שהנתבע היה משלם על חשבון דמי השכירות סכום העולה על הסך 717 ₪ לחודש, ואת סכומים אלו התובעת לא הפחיתה בכתב התביעה. אשר על כן, יש לדחות גם את התביעה הכספית שהגישה התובעת כנגד הנתבע. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת כנגד הנתבע. על התובעת לשלם לנתבע כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בניהתוספת בניהשכירות