תביעה נגד בעל מניות בחברה בפירוק

דוגמא לפסק דין בנושא תביעה נגד בעל מניות בחברה בפירוק: התובע, מושב שיתופי, תבע בתביעה בסדר דין מקוצר את הנתבעת 1 (להלן: "החברה"), שהיא חברה פרטית אשר עסקה בפיתוח תריסי גלילה לתעשייה (בפירוק מאוקטובר 2010) ואת הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") שהוא בעל מניות בחברה ביחד עם אחד, מר עוזי סיני (להלן: "סיני") על סך של 144,238 ₪ בגין צביעה שביצע התובע למוצרי הנתבעת. הצביעה בוצעה באמצעות "זיקית", מחלקה לצביעת מתכת המהווה מחלקה בתובע (להלן: "זיקית"). בכתב תביעה מתוקן, שהגיש התובע, לאחר שניתנה לנתבע רשות להגן, הוא הוסיף באופן חלופי את הנתבע 3 (להלן: "רואה החשבון"). ביום 25.6.08 נכתב מסמך הסכם, שכותרתו "הסכם תשלום חובות" בין החברה לתובע (להלן: "המסמך"), ובו צוין כי החברה חייבת לתובע 165,000 ₪ וכהסדר תעביר לתובע סך של 90,000 ₪, אשר ישולמו ב- 30 תשלומים וכן 10,000 ₪ אשר ישולמו ב- 5 תשלומים נוספים. החברה שילמה שלושה תשלומים בלבד. המסמך נחתם על ידי התובע ועל ידי רואה החשבון בלבד. אין חתימה של החברה ואין חתימה של הנתבע ושל סיני על המסמך. לטענת התובע, ולמרות שאין המסמך חתום על ידי הנתבע, הרי שהנתבע התחייב בעל פה לאמור במסמך. לטענתו, ניתן ללמוד מהמסמך כי הנתבע התחייב לשלם את הסכום בעצמו היה והחברה לא תשלם. בנוסף תבע התובע את הנתבע בטענה שהתנהלותו מהווה עילה להרמת מסך. ראשית, טען התובע, כי הנתבע פעל בחוסר תום לב, בכך שידע בעת שהחברה חתמה על המסמך כי אינה יכולה לעמוד בהתחייבויות שנטלה על עצמה. שנית, לטענתו, הנתבע סיכל את יכולתו של התובע להיפרע מהחברה, משום שהנתבע חייב לחברה סך של 240,000 ₪ בגין ציוד שהועבר לרשותו מהחברה ולא שילם בגינו, דבר המהווה ריקון נכסי החברה. רואה החשבון נתבע למקרה שבית המשפט ישתכנע כי הנתבע העביר את מלוא הכספים בגין נכסי החברה לחברה, כי אז, לטענת התובע, על פי המסמך מונה רואה החשבון כנאמן האחראי על הסדר תשלום החובות. למרות זאת טוען התובע, כי רואה החשבון העביר לידיו רק 18,000 ₪ אשר שולמו ב- 6 תשלומים, אשר נפרשו על פני יותר משנה. התביעה הוגשה בתחילה בסדר דין מקוצר, אך הכותרת נמחקה והתיק עבר לפסים רגילים. התובע הגיש כתב תביעה מתוקן בו הוסיף את רואה החשבון. הנתבעים הגישו כתבי הגנה. הנתבע טען כנגד אמיתות החשבוניות שצרף התובע, וכן כי עשה ככל יכולתו לייצב את מצבה של החברה. עוד הוא טען כי המסמך אינו חתום על ידי החברה ולכן אין בו כדי לחייב אותה או אותו. עוד הוא טוען כי התובע ידע כי החברה נמצאה בקשיי נזילות ומצבה הכספי היה רעוע, ולמרות זאת המתין זמן רב עד אשר הגיש את התביעה. עוד הוא טוען כי העובדה שהתובע נמנע מלתבוע את בעל המניות השני, סיני, מצביעה על חוסר תום לב וקנוניה שעשה התובע עם סיני. הנתבע טען עוד כי עם הפסקת פעילותה העסקית של החברה הוחלט והוסכם בין הנתבע לשותפו, סיני, כי רואה החשבון ירכז את חובות החברה ויפדה את החובות הללו מתוך הכספים שבעלי המניות ישלמו בגין יתרת הציוד והמלאי שנותר ברשות החברה. ההסדר הנ"ל נעשה בהתאם לרשימה שהוכנה על ידי השותפים. לטענתו, חלק הציוד נמכר ונלקח על ידי סיני ורובו של הציוד נמכר ונלקח בהסכמה על ידו והכל בתמורה ריאלית. לטענתו, הוא רכש את המלאי והציוד בכסף מלא. לטענתו, עד למועד הגשת התביעה הוא שילם סך של 250,218 ₪. רואה החשבון טען, כי פעל על פי דין וללא דופי, כאשר הנתבע מסר לו כספים עם הוראות מפורשות לגביהם, בעיקר לשם ביצוע תשלומים לרשות המיסים ולצורך שחרור שעבודים אשר רבצו על נכסים אשר רכש מהחברה, והוא פעל בהתאם. אשר לסך של 250,218 ₪ טען רואה החשבון כי שליש מהסכום הופקד בחשבון פיקדונות שלו תוך קבלת הוראות מפורשות מהנתבע וסיני למי לשלם את הכספים, כאשר בחלק מהכסף השתמש לצורך הסדרת חובות החברה לרשויות המיסים, ובחלקו לתשלום לנושים. מטעם התובע העיד מר אברהם גולומב, מנהל זיקית, וכן מר דורון לוז, מנהל עסקי של התובע וכן העידו הנתבעים בעצמם. לאחר שמיעת ההוכחות סיכמו הצדדים בכתב. דיון והכרעה אין מחלוקת כי התובע ביצע עבודה בעבור החברה בסכום של 165,000 ₪ ואין מחלוקת כי החברה הפסיקה את פעילותה העסקית, עקב הפסדים וחוסר יכולת פירעון (ראו המבוא להסכם). לאחר שהחברה הפסיקה פעילותה עקב הפסדים ולא שילמה לתובע את חובה בגין עבודתו, נפגשו הצדדים וביום 25.6.08 נכתב המסמך הבא בו צויינו הדברים הבאים: "הואיל וצד א' (החברה- ע.ר.) חייב לצד ב' (התובע- ע.ר.) את הסך 165,000 ₪ בגין קבלת סחורות ו/או שירותים והאיל וצד א' הפסיק את פעילותו העיסקית עקב הפסדים ואי יכולת פרעון והואיל ובעלי המניות של צד א' מעוניינים לשלם לצד ב' חלק מחובות החברה כלפיו וזאת מבלי שהם נוטלים התחייבות אישית ו/או אחריות כזו או אחרת למצבה של החברה הגיעו שני הצדדים להסכמות הבאות: לחברה ימונה נאמן- רו"ח חביב אלי אשר יהא אחראי מטעמה על הסדר תשלום החובות לצד ב'. הנאמן יפתח חשבון נאמנות בו יופקדו כספים מאת בעלי מניות החברה לצרכי תשלום המסמך עם צד ב'. הסכום המוסכם לתשלום ע"י שני הצדדים הנו בסך 90000 ₪ אשר ישולם ב- 30 תשלומים זהים וכן ריבית והפרשי הצמדה בסך 10000 ₪ אשר ישולמו ב- 5 תשלומים נוספים. ... 6. בגמר התשלומים יחשב חוב החברה כלפי צד ב' כמסולק סופית... .... 8. אין בחתימת הסכם זה לכדי מתן אישור על ערבות אישית של בעלי מניות החברה לצד ב'." יש להדגיש כי המסמך לא נחתם על ידי הנתבע. על המסמך חתומים התובע ורואה החשבון. לעניין זה, כתב הנתבע בתצהירו, כי המסמך אינו חתום על ידי החברה וגם לא על ידי איש מבעלי מניותיה. טענת העדר החתימה ומחויבות הנתבע על פי המסמך הנתבע טען כי המסמך אינו מחייב אותו ואף לא את החברה, מכיוון שהוא אינו חתום על ידי החברה או הנתבע. לעניין זה העיד רואה החשבון בתצהירו, כי עובר לחתימת המסמך על ידי התובע, הצדדים התקשרו אליו ועדכנו אותו, כי הגיעו להסכמה בקשר להסדרת חוב החברה לתובעת. לאחר מכן רואה החשבון ערך את המסמך. נציג התובע בא לחתום על המסמך, אך נציגי החברה לא חתמו על המסמך. אינני מקבלת את טענת התובע, כי החברה בהכרח פעלה על פי המסמך כאשר מסרה לו שיקים מעותדים על סך 3,000 ₪ כל אחד, באשר המסמך לא היה חתום על ידי החברה, אולם היא פעלה כך מכח הסכמה בעל פה שהייתה בין הצדדים. יחד עם זאת, לא ניתן להסיק מהמסמך על לקיחת התחייבות אישית של הנתבע לתשלום לתובעת. העובדה שהמסמך החל להיות מקוים אינה מצביעה על כך שהנתבע, שלא הוצג לי הסכם חתום על ידו, אחראי באופן אישי לקיום המסמך בהתחייבות אישית. יתר על כן, טענה כזו נוגדת לחלוטין את סעיף 8 למסמך, ולכן גם לו היה המסמך נחתם על ידי החברה, הרי שהוא קובע במפורש העדר מחויבות אישית של בעלי המניות לחובות החברה. איני מקבלת את טענת התובע כי יש להסיק מהעובדה ששולמו מספר תשלומים, כי הנתבע ערב באופן אישי לתשלום. הנסיבות האופפות את המסמך, דהיינו העובדה שהחברה הפסיקה את פעילותה והייתה במצב של הפסדים, כפי שנכתב במסמך במפורש, מצביעות על כך שבלתי סביר שבעלי המניות היו נוטלים על עצמם ערבות אישית הסכמית, כאשר ממילא לא ניתן היה להיפרע מהחברה וגם תביעה שהייתה מוגשת כנגד החברה לא הייתה מסייעת לתובע בשל העדר יכולת פרעון של החברה. אציין כי נסיונו של התובע להיתלות במילותיו של הנתבע בחקירה הנגדית: "אני לא יודע אם המסמך תקף או לא. כל מה שרו"ח חביב טיפל הרגשתי מחוייב, למרות שלא חתמתי, כי ביקשתי ממנו לטפל." (עמ' 45 שורות 13-15) אינו משכנע. העובדה שביקש מרואה החשבון לטפל בדברים אינה אומרת שהתחייב לשלם את חובות החברה במקומה. לשם כך יש צורך בהתחייבות מפורשת וברורה וכזאת לא ראיתי בעובדות המקרה. לפיכך, איני מוצאת כי ניתן לחייב את הנתבע מכוח המסמך. שאלת מכירת הציוד ואחריות הנתבע טוען התובע לחילופין, כי הנתבע צריך לשלם את החוב, משום שקנה את ציוד החברה ושילם לחברה כסף תמורת ציוד זה, אך הכסף לא הגיע לידיה. עיקר טענות התובע בעניין זה הן שתיים: האחת, התובע לא העביר די כסף תמורת הציוד ובכך רוקן את החברה מנכסיה ולא איפשר לה לשלם לנושיה ולכן יש לבצע הרמת מסך כנגדו על פי הוראות סעיף 6 לחוק החברות; והשנייה, גם אם העביר התובע כסף, הרי שהוא קבע למי לשלם והעדיף נושים אחרים על פני התובע. על הטענה הראשונה יש לענות בשלילה. בתצהיר רואה החשבון, שניתן עוד בטרם ידע כי יהיה נתבע בתיק (כזכור, בשלב הרשות להגן נתבע רק הנתבע ורק לאחר מכן הוסף רואה החשבון), ואשר ניתן כסיוע לבקשת הרשות להגן של הנתבע, נכתב: "כרואה חשבון של חברת א. ע. סנדור 1999 בע"מ מצהיר ומאשר כי מר אריה בן אמיתי באמצעות החברה שבשליטתו ... ו/או באופן אישי שילם ע"ח כל יתרת המלאי וכל הציוד המפורטים ברשימה המצ"ב כנספח א' להצהרתי סך של 250,218 ₪." יש לציין כי נספח א' הוא רשימת ציוד שערך רואה החשבון וכימת את ערכה. בתצהיר שנתן רואה החשבון, לאחר שכבר נתבע בתיק, הוא כתב: "23. בניגוד לאמור בתצהירי התובע, מעולם לא אמרתי ואין זה נכון שקיבלתי לידי מבעלי המניות את הסך כ- 250,218 ₪ או סכום דומה לזה. בניגוד למצג השקר אשר התובע מנסה להציג, כל שעשיתי ביחס לסכום זה הוא מתן אישור, כרו"ח של החברה, כי הסך האמור שולם ע"י מר אריה בן אמיתי. 24. כדי להשלים ולהבהיר את העובדות לאשורן אציין, כי הסך של כ- 250,218 ₪ כולל כ- 86,000 ₪ שהופקדו ע"י מר בן אמיתי בחשבון פיקדונות של משרדנו תוך מתן הוראה מפורשת לתשלום הכספים לרשות המיסים עפ"י דמי הקדימה." בתשובה שניתנה לשאלה 9 בשאלון לרואה החשבון בעניין הסכום של 250,218 ₪ נכתב: "ככל שהכוונה בסעיף זה לסך של 250,218 ₪ אשר שולמו ע"י מר בן אמיתי, למיטב ידיעתי חלק מהסכום האמור שולם על ידו ישירות להסדרת חובות של החברה למוסדות ממשלתיים ומוסדות פיננסיים, עובדים, ואחרים. מתוך הסך הנ"ל סך כולל של 86,000 ₪ הועבר ע"י מר בן אמיתי לחשבון הפיקדונות של משרדנו עם הוראה מפורשת לביצוע תשלומים שונים למוסדות ולנושים שונים, ביניהם התובע, אשר שולמו מתוך סכום זה סך של 18,000 ₪. " יש לציין כי בחקירתו הנגדית אמר רואה החשבון כך: "ש. הכספים שקיבלת מהחברה היו עבור רכישת הציוד של החברה הישנה? ת. לא. ש. עבור מה הם היו? ת. עבור הסדרי חובות מרצון שהם עשו. אריה באותה תקופה, היתרה שלו בחברה עמדה על מעל 200,000 ₪, הציוד היה כולו משועבד לטובת בנק לאומי בשעבוד שוטף, כך שלא היה ניתן לקחת את הציוד ולא לשלם, החובות לבנק היו מעל 200,000 ₪ ולכן היתרה שלו בחברה הלכה לטובת הבנק. בעלי המניות למעשה שילמו עבור הציוד כולו. אין הסכמה ביניהם לגבי גובה הציוד. חלק ממנו לקח עוזי, וחלק אריה..... ש. מר בן אמיתי אומר ששילם 250,000 ₪ עבור המלאי. זה נכון מה שכתוב בסעיף 19? ת. הוא נתן לי 86,000 ₪ לתשלומים בגין חובות שלו לספקים, כי היו להם דברים שצריך לסגור עם מוסדות. אריה נתן לי שיקים בסך 200,000 ₪, גם עוזי היה אמור להביא שיקים כדי לשלם לנושים, בערך אותו סכום. אריה בא ואמר לי שהוא שילם לספקים, ושאתן לו את השיקים שהוא נתן לי. אני החזרתי לו. אין לי חזקה עליהם. גם עוזי ידע את זה ולא העביר את הסכומים האלה, הוא שילם לכל מיני נושים בעצמו. ש. מה זה ה- 86,000 ₪? ת. שיקים שאריה נתן לשלם לכל מיני נושים עבור חובות כמו ביטוח לאומי, מע"מ וכל דבר הוא נתן לי הוראות , גם ליסודות. שילמתי לעוד שלושה ספקים חוץ מיסודות ולמוסדות, באישור של אריה ושל עוזי לפני כל תשלום. אמרתי להם שיש לי חוב למע"מ, לביטוח לאומי, ואמרו לי לשלם מתוך הפקדון" (עמ' 50 עד 51 לפרוטוקול). מעדות רואה החשבון ומחקירתו עולה, כי הנתבע שילם, בין ישירות לחברה ובין באמצעות סכומים ששילם לבנק לאומי, כדי להסיר את השעבוד, שהיה על הציוד ובין בדרך של תשלום לספקים, את הסך שצויין על ידי הנתבע ורואה החשבון. אמנם לא הוצגו בפני מסמכי החברה מאומתים על ידי רואה החשבון ומפורטים, אך רואה החשבון ציין כי מאחר ולא שלמו לו הפסיק לעבוד עבור החברה ולכן אין מסמכים כאלה, יחד עם זאת אישר כי על סמך המסמכים שהוצגו בפניו מצא, כי סכום המלאי שולם במלואו, כפי שהצהיר עוד בתצהירו הראשון. גם הנתבע מציין בתצהירו כי שלם את הסכום של 250,218 ₪ בעבור ציוד החברה ומסתמך על אישורו של רואה החשבון. כנגד טענה זו, טוען התובע כי גרסת הנתבעים באשר לשימוש שנעשה בכספים מבולבלת, סותרת גרסאות קודמות שמסרו, ועל כך הוא מבסס את תביעתו להרמת מסך. אומר מיד, מדובר בטענה שנטל ההוכחה לגביה על התובע, אשר עליו הנטל להוכיח, כי יש להרים מסך כנגד בעל מניות. על תיק זה חל חוק החברות, תשנ"ט-1999, לאחר התיקון משנת 2005 (תיקון מס' 3) שכידוע תיקן את סעיף 6, סעיף הרמת המסך, וצמצם את עילת הרמת המסך "למקרים חריגים" תוך שהוא מציין כי בית המשפט על מנת להרים מסך, צריך למצוא, כי בנסיבות הענין "צודק ונכון לעשות כן, במקרים חריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה : (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה...". לאחר התיקון כתב כב' השופט בנימיני על הרמת המסך את הדברים הבאים: "הכלל הוא שחוב של התאגיד כלפי צד שלישי איננו יוצר, כשלעצמו, חוב של החברים בתאגיד כלפי הצד השלישי. הדוקטרינה של "הרמת מסך" ההתאגדות הינה חריג לכלל זה. דוקטרינה זו יוצרת יריבות ישירה בין בעלי המניות בחברה, או החברים בתאגיד שאיננו חברה, לבין נושיה. ודוק: יש להבחין בין "הרמת מסך" לבין הטלת אחריות אישית על אורגן של החברה. הסעד של "הרמת מסך" הינו קיצוני ומרחיק לכת, בהיותו חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, ולכן יש לעשות בו שימוש זהיר ומצומצם." (ת.א. (ת"א) 2332/06 קל בנין בע"מ נ' גמול חברה להשקעות בע"מ (פורסם במאגרים, 24.1.12). בהתחשב בדברים ברורים אלה וכן בדבריו של כב' השופט רובינשטיין בעמודים 12-13 לפסק הדין בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה (16.10.05) וכן דבריה של המלומדת חביב סגל הסעיף 2ג'1 לספרה "דיני חברות" (2007), הרי שלא הוכח לי, כי הנתבע פעל באופן שמצדיק מתן הסעד "הקיצוני ומרחיק לכת" של הרמת מסך, שהוא החריג לכלל. טענתו הראשונה של התובע בעניין זה היא, כי הנתבע טען כי בעת שהעביר את הסכום של 250,218 ₪ לידי החברה לא רבצו עוד שיעבודים על הציוד לבנק לאומי, ולכן לא יתכן כי הסכום שולם בגין השיעבודים (סעיפים 64.1 ואילך לסיכומים). איני יכולה לקבל טענה זו. דבריו של הנתבע בעניין זה אינם סותרים את האפשרות, כי הכסף אכן שולם להסרת השיעבודים. הנתבע בסופו של דבר, ציין בחקירה הנגדית, כי אינו זוכר כיצד שולם הסכום להסרת השיעבודים (עמ' 45 שורות 18-25) בעוד שרואה החשבון העיד כי הוא מניח שאכן הנתבע הוא ששילם את הסכום להסרת השיעבוד (עמ' 59 שורות 10-14), ואילו התובע מצידו לא הביא בפני מסמכים והוכחות כיצד הוסרו השיעבודים. הנטל להוכיח טענה זו על התובע, ואי אפשר לקבוע הרמת מסך אך ורק על בסיס אמירה, שמסתמכת על העדר זכרונו של העד. טענה נוספת של התובע לעניין זה היא, כי הסכום הנ"ל לא שימש לתשלום לבעלי דין קדימה (רשות המיסים, למוסדות ממשלתיים, עובדים), למרות שזו הייתה טענת רואה החשבון. שוב מציג התובע להוכחת טענתו סתירות, שלטענתו, נפלו בתשובות, שנתן רואה החשבון לשאלות בנושא זה (ראו סעיפים 68-70 לסיכומים). בחנתי את התשובות ולא מצאתי כי נפלו סתירות של ממש, אשר בגינן יש לקבל את הטענה של התובע עובדתית וממילא אין די בכך כדי לבצע הרמת מסך. רואה החשבון הסביר, כי הסכום, ברובו, שימש לתשלומים שונים וסך של 86,000 ₪ אכן הופקד בחשבון פקדון וממנו שולמו סכומים לנושים שונים, ביניהם ביטוח לאומי ומע"מ, ואף שולמו 18,000 ₪ לתובע. נושא זה נשאל והוסבר מספר פעמים ולא מצאתי כי נפלו סתירות בסוגיה זו. איני מסכימה לטענת התובע כי יש לראות בכך טענת "הודאה והדחה" ולכן להעביר את הנטל לנתבעים. כל הדיון בטענה זו הוא במסגרת הרמת מסך, אשר הנטל להוכיח את ההצדקה לה מוטל על התובע מתחילתה ועד סופה, והוא לא עמד בנטל זה. עוד אציין, כי התובע טען, כי הנתבע העיד בנושא זה "עדות כבושה", משום שבתחילה העיד, כי שיקים ניתנו לו, על מנת שישלם לנושים, ולאחר מכן העיד, כי השיקים נמסרו לו והוא החזיר אותם לנתבע לאחר שהלה אמר לו כי שילם לספקים. איני מוצאת כי מדובר בעדות כבושה, אלא לכל היותר בהבהרה של הדברים שאמר מלכתחילה, דהיינו שהסכומים הללו אכן שולמו לנושים ולא נלקחו לכיסו של רואה החשבון או הנתבע, כפי שהתובע מבקש להוכיח. לפיכך איני מוצאת כי הוכח לי כי גרסת הנתבעים האומרת, כי סכומים אלה אינם ברשות רואה החשבון וכי הנתבע לא רוקן את קופת החברה, משום ששלם את הסכומים האמורים לנושים- נסתרה. טענה נוספת של התובע היא, כי הנתבע שילם את חובות החברה תוך העדפת נושים, דהיינו כי הנתבע פעל כך, ששילם את הסכומים לנושי החברה לפי האינטרסים שלו. למשל שילם לנושה, שהייתה לו ערבות אישית של הנתבע או למי שרצה לשמור איתו על יחסים טובים לעתיד. גם טענה זו איני מוצאת כי היא מצדיקה הרמת מסך. לא הוכח לי, כי לו היה הנתבע מותיר את הציוד בידי החברה, היה הדבר מקנה לתובע סכום גדול יותר מזה שניתן לו בפועל. שהרי לו היה הציוד נשאר בחברה, והחברה הייתה נכנסת לפירוק עם הציוד וכונס נכסים היה מוכר את הציוד, הרי הכסף היה משולם לבעלי החוב לפי הקדימות המוקנית להם בפירוק, דהיינו ראשית לבנק בעל השעבוד על הציוד, שהחוב לו עמד על 200,000 ₪ וכן ליתרת הנושים בעלי הקדימות (מיסוי, עובדים וכו') ורק היתרה הייתה מתחלקת בין הנושים הרגילים עליהם נמנה התובע. מכאן, שלא הוכח לי כי בדרך שהתנהלו החברה והנתבע היה משום העדפת נושים, וזאת כאשר ניתן להותיר בצריך עיון באילו נסיבות העדפת נושים תצדיק הרמת מסך. אחריות רואה החשבון אשר לרואה החשבון, איני מוצאת כי יש מקום להטיל עליו אחריות כלשהי בגין פרשה זו. התובע מבקש לראות במסמך, שאינו חתום על ידי החברה, מסמך הקובע נאמנות של רואה החשבון וזאת בשל חתימתו של רואה החשבון על המסמך. ולא היא. כאשר החברה עצמה ובעלי מניותיה לא חתמו על המסמך, הרי שהם לא מינו מטעמם את רואה החשבון לפעול עבורם בהקשר לכספים שהחברה חייבת לתובע ולכן אין התחייבות שלהם להעביר כספים לטובת התובע לידי רואה החשבון. מכאן שהבסיס לתביעה נופל בכך. אשר לטענה העקרונית כי רואה החשבון קיבל לידיו כספים מהנתבע, אשר היה אמור להעביר לידי התובע ולא העבירם, הרי שלעניין זה אני נותנת אמון מלא בעדותו של רואה החשבון כי לא היה כדבר הזה וכי את הכספים שקיבל, הרי שחלקם הגדול מסר חזרה לנתבע לאחר שהלה שלם חובות לנושי החברה, וסך של כ- 86,000 ₪ שלם לפי הוראות הנתבע וסיני לנושים השונים, ביניהם לתובע. אציין כי בעניין הכספים שהועברו על ידי הנתבע לחברה, הייתה סתירה מסוימת בין עדות הנתבע לבין עדות רואה החשבון בשאלה מי נתן את ההוראות למי לשלם את הכספים. כאשר הנתבע טען שהוא העביר את הכספים, ולאחר מכן לא התעניין בתשלום, ואילו רואה החשבון טען שקיבל הוראות מהנתבע ולפיהם פעל. למשל, הנתבע בתשובה לשאלה: "האם אתה כבעל מניות וכמנהל החברה העברת הוראות לרו"ח חביב כיצד לנהוג עם הכסף שתעביר לו בגין מכירת בציוד?" ענה: "לא, היתה לו יד חופשית לעשות מה שהוא מבין." (עמ' 37 שורות 21-23), בעוד שרואה החשבון תיאר את מצב הדברים באופן הפוך: "בעלי המניות בחב' שהעבירו לי תשלומים ולשלם אותם על פי הוראה מדויקת למי לשלם את הכספים". (עמ' 55 שורות 5-6 ראו גם עמ' 57 שורות 19-20 וכן עמ' 38 שורות 7-8). איני מקבלת את ניסיונו של הנתבע להסיר את האחריות לתשלום החובות מכתפיו ולהטילה על רואה החשבון בלבד. לא מתקבל על דעתי, כי הנתבע מסר כספים לרואה החשבון ולאחר מכן חדל להתעניין מה נעשה איתם ולמי משולמים הכספים, קל וחומר כאשר הנתבע, המשיך לפעול בעסקים ואפילו באותו תחום, ומכאן שהיה לו חשוב שבעלי החובות של החברה לא ינטרו לו בהמשך עסקיו. לפיכך, אני מקבלת את גרסת רואה החשבון כי לא הייתה לו כל אחריות אישית על פי חתימתו על המסמך, אשר הצדדים העיקריים לו לא חתמו עליו, ולא הוכח לי כי הוא נטל כספים שנתקבלו על ידי בעלי המניות והעבירם לנושים על פי שיקול דעתו בלבד וללא קבלת הוראות מבעלי המניות למי להעביר את הכסף, ובוודאי שלא הוכח לי כי נטל את הכסף לעצמו. סוף דבר אני דוחה את התביעה. בנסיבות תיק זה איני מוצאת לנכון לעשות צו להוצאות. דיני חברותבעלי מניותמניותפירוק חברה