תאונת עבודה נהג משאית | עו"ד רונן פרידמן

מה הדין במקרה של תאונת עבודה של נהג משאית ? באילו מקרים ניתן להגיש תביעה נגד חברת הביטוח של המשאית ? באילו מקרים ניתן להגיש תביעת נזיקין נגד המעסיק ? ##(1) תאונה בזמן העמסת שקי מלט על משאית:## בת"א (חי') 871/90, שרון נ. "נשר" -מפעלי מלט ישראליים בע"מ, התובע נפל מעגלה שנעה על פסים שעה שזו יצאה ממסלולה. מדובר בעגלה שהינה חלק ממערכת אוטומטית שיעודה להעמיס שקי מלט על משאית, כאשר התובע היה זה שהיה מופקד על הפעלת מתקן ההעמסה על-ידי שליטה על מחשב פיקוד אלקטרוני. במהלך התהליך התעורר הצורך לשמן את העגלה, ולצורך כך עלה עליה התובע. בית-המשפט קיבל את טענת המעביד כי מדובר בתאונת דרכים ופסק: "אמנם מתקן הטעינה היה נפרד מהמשאית ולא היה קשר פיסי ביניהם והם גם לא עמדו במפלס אחד, אולם ברור שהמתקן כולו היה מיועד ופעל בפועל בעת הארוע ככלי להטענת המשאית… אין חשיבות לדעתי לשאלה מה הם הכלים המשמשים לפריקה או לטעינה כל עוד התאונה ארעה תוך כדי הטעינה ועקב הפעולות הדרושות לבצוע הטעינה בקרבת זמן ומקום לרכב שעליו מטעינים… אין זה משנה בעיני אם השנוע של השקים היה לאורך מספר מטרים כל עוד הארוע ארע בהתערבות "מתקן ההנעה" תוך כדי פעולות ההטענה… העובדה שהתובע נפל מן העגלה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין פעולת ההטענה ובין נפילתו עקב ותוך ההטענה… שנוע העגלה יחד עם היחידה שהיתה מחבורת אליה נעשה לצורך ההטענה ואין זה משנה שהעגלה נעה בעת התאונה אחורה כדי להטעין את עצמה לצורך נסיעה קדימה להטענת המשאית". ההחלטה ניתנה לפני התיקון מס' 8 לחוק. ##(2) תאונה בזמן פריקת לוחות אסבסט ממשאית:## ת"א (ת"א) 683/91, שאמיל נ. "הדר" חברה לביטוח בע"מ, התובע עמד על גג מבנה העשוי מלוחות אסבסט, פירק את הלוחות ומסרם לפועל אחר על-מנת שיסדרם בתוך ארגז משאית. אחד הלוחות נשבר והנפגע נפל ונחבל. בקבלו את טענת המבטחת כי אין מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: פעולת התובע היתה פעולת הכנה לטעינת המשאית. פעולת הטעינה שהיא שימוש לוואי שמשאית מתחילה מהשלב האחרון שלפני הנחת המטען במשאית, כפוף לכך שהשלב הקודם אינו קשור ישירות בעצמו לרכב העומד. בעוד שהתובע עסק בפריקת הלוחות ומסירתם לפועל, הפועל הוא שעסק בטעינת הלוחות על-גבי המשאית, ולכן רק פעולת הפועל היא שימוש ברכב. באוביטר: אף אם היה מדובר בשימוש ברכב, התאונה לא קרתה עקב השימוש, שכן המקרה אינו נופל לסיכונים שיוצרת פעולת הטעינה, אלא לסיכונים הכרוכים בעליה על גג רעפים משופע. ##(3) נפילה ממשאית בזמן פריקת מכוניות ממשאית:## בת"א (ת"א) 408/93, לאון נ. "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, התובע שימש כנהג של רכב המוביל מכוניות (להלן: המשאית) והיה אחראי גם לפריקת המכוניות מהמשאית. בעת שהתובע, שעמד בקומה העליונה של המשאית, התכופף בניסיון לשחרר את פיני הבלם הנמצאים ליד כל אחד מגלגלי המכוניות המובלות במשאית והמונע את תזוזתן, ניתק הבלם בעוצמה וגרם לנפילתו מהמשאית ופציעתו. 1. בדחותו את תביעת התובע על-פי חוק הפלת"ד פסק בית-המשפט: א. לא היה במקרה זה "שימוש" במכונית המובלת. נכון הוא שלאחר שחרור הבלם אמור היה התובע להיכנס למכונית המובלת ולפרוק אותה מהמשאית על-ידי עשיית שימוש בה כרכב מנועי. ואולם כל עוד לא שוחרר הבלם וכל עוד לא ביצע התובע את פעולת הכניסה בפועל למכונית, פעילותו לצורך שיחרורה מכבליה היא פעילות של פריקת מטען ולזהות המטען אין כל נפקות. ב. אין מדובר בהינתקות חלק מהמשאית המהווה שימוש ברכב שכן השחרור נעשה במסגרת עבודתו של התובע, אך מעבר לכך אין זו הינתקות אלא פריקת משאית. ג. אין מדובר בניצול הכוח המיכני של הרכב שכן פעולת הפריקה ושחרור הכלי לא נעשתה תוך כדי שימוש בכוח המנוע של המשאית הגם שהיה מופעל אלא תוך שימוש בכוח הפיזי של התובע. פעולת המנוע גם אם היתה רצופה לא היוותה גורם בשרשרת הקשר הסיבתי שהביא לנפילת התובע. שיחרור הבלם היווה פעולת לוואי לפריקה וטעינה וגם אם היה נכנס לגדר טיפול הרי זהו "טיפול ביתי" ולא טיפול דרך. 2. בפרשו את הפוליסה המבטחת "בגין כל כלי רכב מנועי לפריקה וטעינה של מובילית בלבד" פסק בית-המשפט כי הכוונה היא רק לכסוי הסעת המכוניות אל המשאית וממנה ולא כולל חיזוק של המכונית למשאית ושחרורן. ראו ההלכה ב-רע"א 5738/97 ברוב דיעות. ##(4) נפילה מנגרר של משאית:## בת"א (חי') 1436/93, נחושי נ. "מנורה" בע"מ ואח', בעת שהתובע עסק בקשירת כיסוי נגרר של משאית שהיה עמוס בעפר, וזאת במהלך הובלת המטען מהמחצבה לחיפה ובעת שהמשאית חנתה ומנועה דמם, נפל התובע מהנגרר ונפגע. בקבלו את טענת התובע כי מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: 1. בלשון בני-אדם, כיסוי נגרר על-מנת לאפשר את הובלת המטען שבתוכו הוא שימוש תחבורתי ברכב וביצוע פעולה במסגרת וכחלק מתפקידו של הנהג. לדעת בית-המשפט אין לייחס למחוקק כוונה לקבוע מראש על דרך של תיאור קזואיסטי את אופני השימוש, ולכן גם שימוש שלא נכלל ברשימה יהווה תאונת דרכים אם הוא למטרות תחבורה כדוגמת המקרה הנדון. 2. לא רק זאת, אלא שחלה על הארוע הגדרת החוק המיוחדת בדבר טיפול ותיקון דרך ברכב. תיקון או טיפול כזה הנעשה בידי המשתמש, אף במסגרת עבודתו, הוא שימוש ברכב מנועי, שכן הדרישה שהטיפול ייעשה, "בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו", נסבה לגבי החריגה ממסגרת העבודה, רק על האדם האחר ולא על הנהג המשתמש. לפיכך, כאשר עלה התובע על המשאית וטיפל בכיסוי הנגרר, בצד הדרך בלא כניסה למוסך ובלא העזרות בבעל מקצוע, הוא עשה "טיפול דרך" במשאית המהווה תאונת דרכים. 3. הואיל וטעינתו של מטען היא הוראה המחריגה את הטעינה מתחולת החוק, יש לפרש באופן מצמצם וכמוגבלת לפעולות הנעשות עד ליציאה לדרך. לפיכך, כיסוי מטען במהלך ההובלה אינה טעינה. אף לפי הגיונן של הנתבעות, לפיו מדובר גם בטיפול דרך וגם בטעינת מטען, זוהי תאונת דרכים, שכן עדיפה ההוראה המחילה את החוק על התאונה (טיפול דרך), ונדחית ההוראה המחריגה (טעינת מטען). לדעת בית-המשפט, כאשר ארוע נופל לשתי קטגוריות סותרות, ששתיהן או בהגדרת "שימוש" או בהגדרת "תאונת דרכים", האחת קטגוריה מחריגה והשניה מכלילה, תגבר הקטגוריה המכלילה על זו המחריגה. לפיכך, במקרה הנדון גוברת ההוראה של תיקון דרך על ההוראה של טעינת מטען, המופיעות שתיהן בהגדרת "שימוש". באוביטר: לעומת זאת אם נופל הארוע לשתי קטגוריות סותרות, כאשר האחת בהגדרת "תאונת דרכים" והשניה ב"שימוש", תגבר ההוראה שבהגדרת תאונת דרכים על זו שבשימוש, בין אם היא מכלילה ובין אם היא מחריגה. לפיכך, תאונה שארעה תוך כדי פריקה או טעינה, כשהרכב עומד, אך תוך כדי ניצול הכוח המיכני, היא תאונת דרכים, אף שפריקה וטעינה אינם בגדר שימוש ברכב, וזאת בשים-לב לכך שניצול הכוח המיכני המהווה תאונת דרכים מופיע בהגדרת תאונת דרכים. ראה ההלכה השונה ב-רע"א 7617/97. ##(5) נפילה של חפץ שהורם על ידי מנוך המורכב על משאית:## בע"א (ב"ש) 126/94, עמית דיאמנט נ. "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, התובע נפגע כאשר צריף שהורם על-ידי מנוף המורכב על משאית והמופעל באמצעות מנועה של המשאית נפל עליו. (התאונה לאחר תיקון מס' 8). בקבלו את טענת המבטחת כי אין מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: אין קשר סיבתי משפטי בין פעולת מנוע הרכב לבין הפגיעה שגרמה פעולה זו. לפיכך אין מדובר בניצול הכוח המיכני של הרכב. מדובר בפעולת פריקה כשהרכב עומד, ועל-כן אין זו תאונת דרכים. ##(6) תאונת עבודה של נהג משאית שנסע למפעל:## בת"א (נצ') 448/94, לבקוביץ נ. "הפניקס" חברה לביטוח בע"מ, התובע הוביל במשאיתו חול לשם פריקתו במפעל. כ – 330 מטר לפני המפעל עצר על-מנת לקפל את הברזנט שכיסה את החול, וזאת משום שחשש שהרוח שבמפעל תקרע את הברזנט או כדי שלא להתעכב במפעל. בהחליטו כי אין מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: כאשר מדובר בעצירה כדי להסיר ברזנט המכסה מטען, אזי גם אם לא פורקים את המטען במקום העצירה עדיין יש לראות את הסרת הברזנט כפעולה הקשורה והנובעת מהצורך לפרוק את המטען וקשורה קשר ישיר והדוק לפריקה. העובדה כי הברזנט שימש לכיסוי המטען כדי למנוע סיכונים במהלך הנסיעה, לרבות החובה שלא לעבור על פקודת התעבורה בדבר הצורך לכסות מטען שעלול לעוף, אינה משנה את היות הפעולה חלק אינטגרלי של תהליך הפריקה שאינו מהווה תאונת דרכים. ## (7) תאונת עבודה עם מנוף שמותקן על משאית:## בר"ע (חי') 8/95, פייל בע"מ נ. "דולב" חברה לביטוח בע"מ ואח', התובע נפגע מצינור שנפל ממנוף שהיה מותקן על משאית שעה שהועברו צינורות באמצעות המנוף מהקרקע לרמפה סמוכה. בעת התאונה היתה המשאית מיוצבת לקרקע בעזרת תומכות. (התאונה לאחר תיקון מס' 8). בקבלו את טענת המבטחת כי אין מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: 1. השימוש במשאית בעת התאונה לא היתה למטרות תחבורה, הן משום שאין מדובר בהינתקות ונפילה של מטען מכלי רכב, שכן המטען נפל מהנוף ולא מהרכב, והן משום שטעינה ופריקה לא מהווים שימוש ברכב עומד. 2. כמו-כן, אין מדובר במאורע עקב שימוש בכוח המיכני של הרכב על-אף שהמנוף הופעל באמצעות מנוע הרכב, וזאת מהסיבות הבאות: א. בעת הארוע שינתה המשאית את יעודה המקורי כרכב, והמנוף שינה את יעודו המקורי כמכשיר עזר להטענת ופריקת המשאית. ב. כדי שמדובר יהיה בניצול הכוח המיכני שהינו "שימוש ברכב מנועי", יש צורך שהארוע יקרה במסגרת שימוש למטרות תחבורה או לפחות בזיקה למטרות אלה, וזאת משום שתכלית החוק על-פי תיקון מס' 8 היא לצמצם את תחולתו רק למקרים של שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. שיטת הפרשנות התכליתית עדיפה בענייננו על פני הפרשנות המילולית, שכן יש לראות את החוק בכללותו, את מטרתו ואת מכלול הגדרותיו כבסיס לפרשנות ג. לעניין זה אין הבדל בין רכב שייעודו העיקרי תחבורתי לבין כלים אחרים המוזכרים בהגדרת רכב שעיקר יעודם אינו תחבורתי, כגון טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכביש ורכב נתמך או נגרר. שימוש בהם על-ידי ניצול הכוח המכני הגורם נזק, ייחשב כתאונת דרכים רק אם נעשתה פעולה תחבורתית, דהיינו תנועה ממקום למקום. 3. כל האמור לגבי השימוש בכוח המכני כנ"ל כוחו יפה גם לגבי המקרים הספציפיים הנוספים המוזכרים בהגדרת תאונת דרכים, דהיינו למקרים של "התפוצצות או התלקחות", "פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" ו"מעשה שנעשה במתכוון". 4. במקרה הנדון לא נעשה במשאית כל שימוש למטרות תחבורה, והסיכון שיצרה לא היה, לפיכך, סיכון תחבורתי אלא סיכון אחר עליו חלים דיני נזיקין. ## (8) תאונה של נהג משאית לאחר פריקת חביות:## ע"א (ת"א) 128/96, אהרונוב נ. "אררט" חברה לביטוח בע"מ, לאחר שהתובע, קבלן לזיפות גגות, סיים פריקת חביות זפת ממשאיתו שחנתה בחצר ביתו ואף הספיק לסור לביתו ולחזור, הוא עלה על המשאית על-מנת לקשור חביות שנותרו עליה כדי שלא יפלו במהלך הנסיעה ותוך כדי הקשירה נפל ונחבל. בית-המשפט קמא קבע כי מדובר בארוע שקרה במהלך פריקת החביות ודחה, לפיכך, את התביעה. בקבלו את ערעור התובע, פסק בית-המשפט: לא נכון יהיה לקבוע כי לאור תיקון מס' 8 יש לתת פרשנות מרחיבה למונח "טעינה ופריקה" כך שמצבים רבים יותר יוצאו מגדר חוק הפלת"ד ומקל וחומר שאין לתת פרשנות מצמצמת למונח "למטרות תחבורה". לדעת בית-המשפט פעולת הפריקה הושלמה ועליית המערער על המשאית לא קשורה אליה, אלא לפעולה חדשה והיא טיפול דרך שבוצע למטרות תחבורה. בית-המשפט קובע כי אין הבדל בין מקרה בו הנהג נוסע מרחק קצר מבלי לקשור לפני-כן את החביות וכדי שלא תיפולנה הוא נאלץ לעצור ולקשרן, פעולה שהיא למטרות תחבורה, ולכן מהווה תאונת דרכים, לבין המקרה הנדון, בו המערער קשר את החביות לפני תחילת הנסיעה לאותה מטרה תחבורתית, דהיינו, כדי שלא תיפולנה. אם נעשה הבחנה בין טיפול או תיקון דרך שנעשה לפני תחילת הנסיעה לבין פעולות אלו הנעשות לאחר תחילת הנסיעה, נחטא בכך למטרה שאותה ביקש המחוקק ליישם והיא אימוץ "המבחן התעבורתי". ראו הלכה שונה ב-רע"א 7617/97. ## (9) תאונת עבודה בזמן פריקה וטעינה של סחורה במשאית:## בע"א (חי') 4452/97, "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. פדל אל שאער ואח', בדחותו את הערעור על ת"א 1707/96 פסק בית-המשפט: א. סגירת הדופן האחורי של משאית היא שלב עצמאי שנעשה לאחר סיום הטעינה ואין לייחס את הנזק שנגרם בשלב זה לפעולת הטעינה. כפי שנפסק ב-ת"א (שלום-נצ') 1948/91, יש להבחין בין השלב שעד תחילת הפריקה והטעינה לרבות פתיחת או סגירת דלת לשם או לקראת טעינה ופריקה, שהם בבחינת שימוש ברכב, לבין פגיעה תוך כדי או במהלך הפריקה והטעינה, שאינם שימוש ברכב. ב. כמו כן, נופל הארוע למסגרת ההגדרה הבסיסית כנזק שנגרם כתוצאה מהתנתקות או נפילה של חלק מהרכב כשהוא עומד לאחר השלמת הטעינה. ראה גם ההלכה שנקבעה ב-רע"א 7617/95. ## (10) תאונת עבודה קשה של נהג משאית שנמחץ:## בת"א (חי') 10502/97, דואני נ. "מגדל" חב' לביטוח בע"מ, התובע הגיע במשאית הנהוגה על ידו לשטח המפעל במטרה לפרוק שם מטען פרופילים של ברזל. מלפני משאית התובע עמדה באותה העת באזור הפריקה משאית אחרת (להלן: המשאית האחרת), שאף היא עמדה לפרוק מטען. נותר מרחק של כ-100 מטר בין מקום עמידתה של משאית התובע לבין משטח הפריקה. התובע נכנס רגלית למפעל לברר מה קורה ביחס לפריקת המשאית. כאשר היה בדרכו חזרה למשאיתו, נפלה עליו מהמשאית האחרת חבילת ברזל במשקל טונה וחצי ומחצה אותו. חבילת הברזל נפלה בעת שנהג המשאית האחרת עסק בפעולות הכנה שנועדו להקל על פעולת פריקת המטען באמצעות מלגזה ויש לראותן אפוא כחלק אינטגרלי של הפריקה. כאמור, התובע לא נטל כל חלק בביצוע פעולת הפריקה ואין לראות בנפילת המטען מקרה שארע "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". לפיכך חלה על התובע החזקה המרבה של "הינתקות מטען מרכב עומד, לא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו", הכלולה בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". יש להבחין בין נפגע שלא נטל חלק בפעולת הפריקה, כשמבחינתו התרחשה עקב הינתקות או נפילת מטען שלא תו"כ טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו (וזהו המקרה שלפנינו) לבין מי שנפגע שעה שעסק בפריקה או בטעינה. מקום בו קיימת התנגשות בין קטגוריה ממעטת לבין קטגוריה מרבה, ייחשב הארוע כ"שימוש ברכב מנועי" בגין היות המקרה בגדר הקטגוריה המרבה. דהיינו, כאשר מדובר בעובר אורח שלא הייתה לו כל זיקה לפעולת הפריקה או הטעינה ומתקיימים התנאים להתהוות החזקה המרבה של "הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו, כי אז יש ליתן משקל לחזקה המרבה שלפיה מדובר בשימוש ברכב מנועי. התוצאה היא אפוא שהארוע בו נפגע התובע הוא בגדר תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד. ## (11) תאונה עם מנוף משאית כתאונת דרכים:## ת"א (שלום-הרצליה) 712/93, אדוט נ. "סהר" חברה לביטוח בע"מ (החלטת כב' השופטת שריר מה-22.5.95, ראה עמ' 3038). מנוף שהינו חלק אינטגרלי של משאית, הרים עגלת אשפה כדי לרוקנה למשאית. תוך כדי ההרמה ניתק פין מהעגלה וזו האחרונה נפלה על רגלו של התובע. בקבלו את טענת התובע כי מדובר בתאונת דרכים, פסק בית-המשפט: פריקה וטעינה תוך שימוש בכוח המיכני של הרכב, כמו בענייננו, הינם תאונת דרכים. בעובדה כי העגלה היא שפגעה פיזית בתובע ולא המנוף, אין כדי לשנות את המסקנה. לצורך היות ארוע תאונת דרכים, החוק אינו דורש מגע פיזי בין הנפגע והרכב, ודי בהשפעה פיזית (כגון התזת אבנים מגלגלי מכונית, יצירת ענני אבק, הדף אוויר, סינוור, רעש המונע גילוי סכנה אחרת) או פסיבית (בהלה מהופעתו הפתאומית של הרכב). ## (12) תאונת עבודה של נהג משאית בזמן פריקה והעמסה של מטען:## בת"א (שלום-ת"א) 41390/95, מונטריאנו נ. "אליהו" חברה לביטוח בע"מ ואח', התובע נהג במשאית. על המשאית הועמסו סלעים בגדלים שונים. התובע לא היה שותף לתהליך העמסה. משנסתיימה העמסה והוא ביקש להתחיל לנוע, הבחין שדלת הרכינה אינה נעולה כראוי, והחליט לפתוח אותה לגמרי ולסגור אותה מחדש בצורה מלאה. משפתח את דלת הרכינה, הדרדרה אבן גדולה בתוך הרכינה, ומעוצמת פגיעת האבן בדלת הרכינה, היא נפתחה, למרות שהיתה נעולה, ופגעה בתובע. השאלה היתה האם בעת שנפגע התובע היה תהליך הטעינה בעיצומו, או שמא כבר הסתיים? יש הבדל בין מקרה בו מסתיים שלב העמסה והנהג ניגש לסגור את הדלת האחורית של תא המטען, לבין מקרה בו טרם הסתיים שלב העמסה וארעה תקלה ודלת תא המטען נפתחה או נשברה כתוצאה מתקלה זו. סגירת דלת המטען לא התבקשה כלל לולא ארעה התקלה, שכן ההעמסה נעשתה על ידי מנוף שלא הצריך כלל פתיחת הדלת. יש ללמוד גזירה שווה בין הניסיון לסדר את התקלה בה נפרצה דלת הרכינה מכובד משקל האבן הלוחצת, לבין קשירת מטען, סידורו או חיזוקו. העובדה שהתובע לא לקח חלק פעיל בתהליך הטענה איננה רלבנטית, שכן תהליך הטעינה עצמו הוא העומד לבחינה, ולא השתתפותו האישית של התובע בתהליך. לפיכך מתבקשת המסקנה, כי במקרה זה התאונה ארעה תוך כדי "טעינתו של מטען", כשהמשאית בעמידה – דבר המכניס אותה לחריג של "החלוטה הממעטת" בדבר "פריקה וטעינה", ולפיכך אין לראות בתאונה תאונת דרכים במובן חוק הפלת"ד. הערעור על החלטה זו נדחה ב-ע"א (ת"א) 4566/98. ## (13) תאונת עבודה של נהג במשאית בזמן הובלת עגלה נגרר :## בר"ע (ת"א) 2541/02 "אריה" חב' לביטוח בע"מ נ. אלטורי, התובע הוביל מטען במשאית אליה מחוברת עגלה נגררת. החיבורים כוללים פין המשאית, המתחבר ליצול העגלה. לאחר שחיבר התובע את הנדרש בצד שמאל, ניסה לעבור מעל היצול, על מנת לחבר את הנדרש בצד ימין, כולל צינורות אויר, חשמל ושרשרת, רגלו נתפסה בצד ימין של השרשרת והוא נפל על הברך ונפגע. בית המשפט קמא קבע כי הפגיעה בתובע נבעה עקב שימוש למטרות תחבורה וכי פעולת הפריקה ופעולות הלוואי לפריקה הסתיימו במקרה דנן. לכן אין לראות את חיבור העגלה למשאית כפעולת לוואי לפריקה אשר מוחרגת מהחוק, וקבע כי המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. בית המשפט קיבל את הערעור בקובעו:- תהליך פריקת המטען הינו תהליך המורכב ממספר שלבים, כשתחילתו בהרמת הבר של העגלה והמשכו בניתוק העגלה מהמשאית לשם פריקת המטען, וסופו בחיבור העגלה למשאית מחדש לשם הובלת העגלה הריקה יחד עם המשאית הריקה. פעולות אינצידנטליות הבאות לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה לפריקה, הינן חלק מהפעולה עצמה. חיבור הנגרר למשאית בא לסייע ולהבטיח את סיום הפריקה ואת הגעת הנגרר והמשאית בשלום, לכן, הוא מהווה פעולה אינצידנטלית שהינה חלק אינטגרלי מהשימוש העיקרי של הפריקה. פעולות אלה מהוות חלק אינטגרלי מפעולות הפריקה, ועל כן המסקנה המתבקשת היא כי פגיעתו של המשיב אירעה במהלך הפריקה. פריקת המטען נעשתה בשלבים, כאשר תחילה נפרק המטען מהנגרר ועל מנת להמשיך את הליכי פריקת המטען מהמשאית היה צורך להפריד את הנגרר מהמשאית. פעולה זו של ניתוק מהווה פעולת לוואי של הפריקה. כשם שפעולת הניתוק מהווה פעולת לוואי לפריקה כך גם פעולת החיבור מהווה פעולת לוואי. לא ניתן לפרוק את המטען מהמשאית ללא ניתוקה מהנגרר, ולפיכך מהווה פעולת ניתוק זו חילק בלתי נפרד מפעולת הפריקה ומהווה פעולת לוואי של הפריקה. כך הוא הדין גם באשר לחיבור העגלה בחזרה. פיצול האירוע באופן מלאכותי יוצר התמקדות בשבריר שניה של האירוע, קרי, ניסיון חיבור העגלה למשאית, תוך התעלמות ממכלול הפעולות שקדמו לרגע זה ולנפילתו של התובע. דווקא בחינת התרחשויות הקשורות בטעינת העגלה, כמקשה אחת, הן שתאפשרנה פירוש נכון העולה בקנה אחד עם החוק. לפיכך נפסק כי הארוע בו נפגע התובע אינו מהווה תאונת דרכים במובן חוק הפלת"ד. ## (14) תאונת עבודה של נהג משאית במהלך פעולת העמסת ארגזים:## ת"א (שלום-עכו) 1586/96, זועבי נ. "הכשרת היישוב" חברה לביטוח בע"מ (פסק-דינו של כב' השופט ג' נאסר מה-18.3.98, ראה עמ' 5172). התובע, נהג משאית לצורך העמסת אבנים. פעולת ההעמסה בוצעה על-ידי השופל, הנהוג על-ידי נהג אחר. התובע עלה אל גג הסטבנה מתוך כוונה לעזור לנהג השופל, בפעולת העמסת ארגז המשאית באבנים. הוא נשאר עומד על גג הסטבנה עד שסיים השופל את העמסת הארגז באבנים. לאחר-מכן, הוא דאג לסדר אבנים שבצד הארגז, מתוך כוונה למנוע את נפילתם בזמן הנסיעה. כשסיים פעולה זו, הוא ביקש לרדת מגג הסטבנה אל תוך תא הנהג דרך הדלת של הנוסע, החליק, נפל ונפגע. פעולת הירידה, בעיתוי שבו היא נעשתה, מהווה התחלת השימוש ברכב במובן סעיף 1 לחוק הפלת"ד, ולפיכך נפסק כי הארוע שבו נפגע התובע מהווה תאונת דרכים כמשמעותו של מונח זה בחוק. (ראו ההלכה השונה ב-רע"א 2781/98 וב-רע"א 6228/98). ## (15) נפילה במשאית בזמן פריקת מטען:## בת"א (שלום-בת-ים) 2073/00, בלומנפלד נ. "אליהו" חב' לביטוח, גירסת התובע היתה כי הגיע עם משאיתו לתחנת קמח במטרה לפרוק מטען של גרגירים. שפיכת הגרגירים נעשתה בדרך של פתיחת המכסה האחורי של תא המטען של המשאית והרכנתו של זה, באמצעות כוח מכני, לכיוון הבור. התובע ירד מן המשאית ושב אליה מספר פעמים, כדי לתמרן את המשאית למיקומה המדויק ולהביא לפריקת הגרגירים. בשלב מסיום הוא החליק ונפל על גבו על האדמה שליד המשאית ונגרם לו נזק גוף. בפעם האחרונה שירד התובע מן המשאית, עובר לפגיעתו, הוא עשה כן לצורך פתיחת מכסה תא המטען. בית המשפט סירב לקבל את עדותו היחידה של התובע באשר לנסיבות החלקתו כמשכנעת במידה הנדרשת, בשל כך הוחלט מנימוקים עובדתיים לדחות את התביעה. באימרת אגב: גם על פי גרסתו של התובע ראויה תביעתו, מההיבט המשפטי, להידחות: התובע ירד מהמשאית לצורך פתיחת דלת תא המטען, או עלה עליה לצורך הרכנתו של התא ופריקת הגרגורים. בכל מקרה לא נעשו הירידה או העליה לצורך תחבורתי כלשהו, מכאן שהתאונה ארעה, לגרסת התובע שאותה לא קיבל בית המשפט, אגב פריקת מטען ואין היא תאונת דרכים. ##(16) נפילה של נהג משאית מכף המשאית:## בת.א. (שלום-תל אביב) 38397/01 עמר נ. "הפניקס" חב' לביטוח בע"מ, ביום התאונה נשלח התובע נהג משאית ללא ארגז קבוע, המצוידת בזרוע הידראולית, לפנות בעזרת משאית מכולת פסולת, ולהעבירה לאתר הפסולת האזורי. בטרם העלה את המכולה על המשאית, התכוון התובע לכסותה באמצעות בד ברזנט, כמחויב בחוק, לשם ך טיפס ועלה על כנף המשאית והחל בהתעסקות עם בד הברזנט. בעודו ניצב על גבי המשאית, החליק התובע ונפל ארצה ונחבל בראשו, במצחו בצווארו ובשיניו הקדמיות. השאלה לדיון והכרעה היתה, האם מדובר במקרה זה בחזקה הממעטת של "פריקה וטעינה"? נפסק:- יש לראות את פעולותיו של התובע, כפעולות הנופלות בגדר טעינה, כפי שמיצנו בפסיקה העניפה של בית המשפט העליון, בכל הנוגע לפעולות הנלוות לפעולות הפריקה והטעינה הקלאסיות המוכרות. וזאת משום שהתובע דנן החליק בעת שהחל בפרישת הברזנט, כדי לאפשר את טעינת המכולה אל המשאית, ע"י הרמתה אל ועל מרכב המשאית. על מנת לבצע את הטעינה בצורה נכונה, על הנהג במשאית לחנות בצורה מסוימת לפני מכולה, לחבר את הזרוע ההידראולית ורק לאחר מכן לבצע את הטעינה עצמה. עינינו הרואות כי התובע ביצע שניים מתוך שלושה השלבים, הנצרכים לצורך הטעינה, ולמעשה, עת ירד לכסות את המכולה בבד הברזנט, הרי היה הוא בעיצומה של פעולת הטעינה. זאת ועוד. גם העמסת המכולה על גבי המשאית, מהווה פעולת הטענה. מתוך כך פעולת כיסוי בבד הברזנט, סמוך למשיכת המכולה והעמסתה, כמוה ככיסוי המכולה לאחר הטעינה, שהרי פעולת הלוואי של הפריקה והטעינה יכולות להתבצע בין עובר הפעולה ובין לאחריה. יש מקרים, בהם פריסה או קיפול הבד מעל גבי המשאית פותחת את מסכת פעולות הפריקה או הטעינה, ויש ופעולה זו מסיימת אותן, אך שיוכה, כחלק אינטגרלי מפעולות אלו, אינו מוטל בספק. ודוק – פעולותיו של התובע דנן, בהרימו את הברזנט, לצורך כיסוי המטען, עובר להטענתו ע"ג המשאית, מהווה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מפעולת הטעינה, וזאת להבדיל ממקרה אחר, שבו מסיים נהג את פעולת הטעינה ומתחיל בנסיעה, ולאחר נסיעה קצרה הוא עולה על הרכב כדי לכסות את המטען. לאור האמור נפסק כי לתובע אין עילה עפ"י חוק הפלת"ד. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##דוגמא לפסק דין בנושא תאונת עבודה של נהג משאית:## התביעה, טענות הצדדים וראיותיהם התובע, יליד 1962, נהג משאית במקצועו, עותר לחייב את הנתבעים בנזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה מיום 06.05.02. לטענת התובע, ביום התאונה הגיע למפעלה של נתבעת 3/מפעל שלג (להלן: "הנתבעת"), על מנת להוביל מטען (פסולת בד דחוס למחזור) ממפעלה של הנתבעת למקום אחר- מפעל שחף. לטענתו, המכולה הועמסה ע"י עובדי הנתבעת באופן שכדי לסגור את הדלתות היה צורך לדחוס את הסחורה באמצעות מלגזה. משהגיע התובע למפעל שחף לצורך פריקה, ירד מהמשאית, והרים את פין הנעילה של המכולה. שתי דלתות המכולה נפתחו במהירות אדירה ובחוזקה כתוצאה מהעמסת היתר. התובע נפגע בפניו מהדלת, נחבל בראשו, נהדף אחורה ונפצע גם בצוואר ובגב (להלן: "התאונה"). התאונה הוכרה כתאונת עבודה ושולמו לתובע דמי פגיעה. כמו כן, נקבעה לו במל"ל נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור 10%. התביעה הוגשה במקור גם נגד המעביד כבעלים של המשאית והמכולה בהן השתמש (נתבעת 1), נגד המבטחת בביטוח חובה (נתבעת 2) ונגד קרנית (נתבעת 5). בהמשכו של ההליך ולאחר שהובהר לתובע כי אין עילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ביקש התובע לתקן את כתב התביעה על דרך מחיקת העילות לפי חוק הפלת"ד, ולהשאיר רק את העילות לפי פקודת הנזיקין באופן שהנתבעים היחידים שנשארו הם הנתבעת (שהעמיסה את המכולה), והמבטחת שלה - ביטוח חקלאי חברה לביטוח בע"מ (נתבעת 4). אבהיר, כי משנקבע שלא מדובר בתאונת דרכים, ניתן היה להשאיר את המעביד כנתבע בתביעה תוך העלאת טענות באשר לאחריותו הנזיקית, ברם התובע ויתר על אפשרות זאת. לאחר התאונה טופל התובע, בין השאר, במרפאת א.א.ג, אובחן כסובל מסטיה של גבנון האף משמאל וביום 12.05.02 נערך קיבוע של מחצית האף עם גבס לשבוע. בבדיקה מיום 19.05.02 הופנה לנוירולוג ולרופא עור. אשר לתחום האורטופדי, התובע נבדק ואף נערכה הדמיית C.T ביום 18.06.04 שהדגימה בקע דיסק אחורי ימני עם לחץ על השק הדוראלי בחוליות L2-L3 בחוליות L3-L4, ובקע דיסק אחורי ימני עם לחץ על השק הדוראלי ושורש עצב S1 ימני בחוליות L5-S1. לטענת התובע, מאז התאונה הוא סובל מכאבים והגבלות בצוואר ובגב ואיננו מסוגל לבצע את העבודות שביצע עובר לתאונה. לטענתו עובר לתאונה השתכר סך של כ-8,000 ₪ נטו, בעוד במועד החתימה על התצהיר (8 שנים לאחר התאונה) השתכר סך של כ-6,000 ₪ נטו בלבד, שעה שאלמלא התאונה יכול היה להתקדם ולהשתכר סך נטו של כ-10,000 ₪. התובע טוען, כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות לשם קבלתם והוצאות עבור רכישת משככי כאבים שונים ואביזרים דוגמת חגורת גב, עמה הולך באופן קבוע. לטענתו, בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה, רעייתו שעבדה במפעל אלקטרוניקה, נאלצה להעדר מעבודתה תקופה ארוכה, על מנת לסעוד אותו ובכך נגרמו לה הפסדי שכר משמעותיים. לתמיכה בשאלת האחריות הוגשו מטעם התובע בנוסף לתצהירו שני תצהירים נוספים: האחד של מר אייל רביד, מנהל בחברה בה עבד התובע בזמנים הרלבנטיים לתביעה ותצהיר מר עמרם בוסקילה, חברו לעבודה אצל רביד/המעביד בתקופה הרלבנטית לתביעה. תצהירו של מר רביד הוצא מהתיק, הואיל והוא לא התייצב לחקירה עליו במועד ההוכחות. על פי תצהיר מר בוסקילה (ת/3), הוא לא נכח בעת התאונה ולכן לא יכול היה להעיד על הנסיבות הקונקרטיות, ברם תצהירו נועד לשפוך אור על צורת העבודה הנהוגה, ועל המכולות בהן נעשה שימוש באותם מועדים. לפי תצהירו, אף הוא הוביל מספר שנים מטענים של פסולת בד למחזור מהנתבעת, ונכח בזמן העמסת המכולה שנעשתה ע"י עובדי הנתבעת. לפי עדותו, העובדים שהעמיסו את המכולה נהגו להשתמש במלגזה כדי לסגור את הדלתות בלחץ. לטענתו, בשונה ממטענים אחרים שהוביל במשך שנים בהם לא היה קושי או סיכון בפתיחת דלתות המכולה, במטענים של הנתבעת היה צורך להתאמץ כדי לפתוח את הפין בדלת הנעילה כדי לפרוק את המטען וכל פעם הדלת הייתה נפתחת בקפיצה בלחץ החוצה. עוד הוא מוסיף, כי לפעמים כשלא הצליח לפתוח את הדלת, היה מבקש ממלגזן של המקום בו פרק את הסחורה, שייתן דחיפה לדלת כדי שזו לא תקפוץ עליו בעת הפתיחה. התובע תמך את תביעתו בחוות-דעת האורטופד, ד"ר סלטי, המצביע על כך כי פריצת הדיסק האחורית ימנית גורמת ללחץ, הן על השק הדורלי והן על השורש הימני של חוליה S1. ממצא זה הינו חבלתי ברור ואינו ביטוי למחלה ניוונית התפתחותית. המומחה העמיד את הנכות על 10% לצמיתות. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה כל אחריות. לטענתה התביעה נגועה בשיהוי בלתי סביר שגרם לה נזק ראיתי שלא מאפשר בדיקת האחריות לאשורה בשל חלוף הזמן הארוך. לטענתה, העמסת המטען על המשאית הינה באחריותו הבלעדית של המוביל (היינו המעביד של התובע) ואם נעשתה העמסת יתר וכתוצאה ממנה נגרם נזק, הרי שהפגיעה ארעה בשל רשלנות וחוסר זהירות שלו ו/או מעבידו, או למצער יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור גבוה. עוד טענה הנתבעת בהגנתה, כי האחריות מוטלת על מעסיקו של התובע שלא הדריך אותו כראוי, לא פיקח על עבודתו, לא דאג כי יעבוד בהתאם לכללי הבטיחות בעבודה, לא הזהיר אותו מפני הסכנות הכרוכות בעבודה ולא התנהג כמעביד זהיר וסביר. הנתבעת תמכה את הגנתה בתצהירים של עובדיה בזמנים הרלבנטיים: מר עמרם נודל (נ/2), מר יורם מיכאלי - מנהל הלוגיסטיקה (נ/3), ומר מיכה קגן (נ/4). מר נודל צירף לתצהירו תמונות של מכולה דומה למכולה נשוא התביעה. לטענתו, למכולה שתי דלתות בחלק האחורי, הננעלות ע"י פין באזור המפגש ביניהן, כמו כן יש שרשרת בטחון באזור סגירת הדלתות ובנוסף, נעילה תחתונה שמופעלת ע"י ידית הרמה בצד המכולה. הפעלת הידית בצד המכולה, מעלה מתחתית המכולה מתחת לדלתות, שני תפסני ברזל התופסים את הדלתות ומקבעים אותן לקרקעית המכולה. סדר פתיחת המכולה הוא שחרור הפין באזור המפגש בין הדלתות, שחרור השרשרת באותו מקום ולבסוף שחרור הנעילה התחתונה בצד המכולה. הוא טוען בתצהירו (סעיף 8 לתצהיר), כי אינו מכיר מקרים של דלתות שנפתחו ע"י שחרור הפין והשרשרת בלבד ללא שחרור הנעילה התחתונה, אלא אם כן הנעילה התחתונה לא ננעלה ע"י הנהג או לא ננעלה בצורה תקינה או הייתה לא תקינה/שבורה או שבמהלך הנסיעה השתחררו חלקים מהנעילה. הוא טוען שלא שמע על מקרה שדלתות נפתחו ללא שחרור הנעילה התחתונה, כשכל האמור היה תקין. מר יורם מיכאלי הסביר בתצהירו (נ/3), כי בעת הארוע, שלא כמו היום, ההובלה לא נעשתה במכולות של מפעל שחף כפי שהיא נעשית היום, אלא אז הזמינה הנתבעת את ההובלה מקואופרטיב הגליל העליון והוא זה שסיפק את המכולות ושכר קבלן משנה להוביל את המכולות מהנתבעת למפעל שחף. מר מיכאלי מודה כי תפקידה של הנתבעת היה להעמיס את המטען על המכולה. לטענתו, סגירת דלתות המטען, נעילתן, כיסוי המכולה בברזנט מלמעלה ואבטחת כל הנעילות הם באחריות המוביל, ברם הוא מודה באותה נשימה כי הנתבעת היא זו שביצעה את סגירת הדלת עצמה, תוך שההסבר לביצוע הסגירה, כפי שנטען בתצהיר, איננו כדי לדחוס את הסחורה, אלא כדי לא להשאיר את דלתות המכולה פתוחות בשטח עד שיגיע המוביל (סעיף 8 לתצהיר). בתצהירו של מר מיכה קגן (נ/4) מסביר האחרון כי הסחורה (פסולת בד המיועד למחזור) נארזת בבאלות בעזרת דחסן שדוחס וקושר אותן בחבילות מלבניות. הבאלות עשויות מפוליפרופילן ומשקל כל באלה כ-90 ק"ג, גודלן כ-1.40 מ'X 0.70 מ' X 0.70 מ'. לפי שיטת ההעמסה המקובלת, מלגזה מעמיסה את הבאלות על המכולה ומסדרת אותן כמו קופסאות גפרורים. הסידור מתחיל מכיוון החלק שצמוד לפתח האמבטיה (החלק האחורי), המלגזן יוצר שורה של באלות ועליה מניח קומות נוספות, כמעין קיר. לאחר מכן לוקחת המלגזה משטח מתכת המורכב על המלגזה ודוחפת את ה"קיר" שורה אחת פנימה כדי להשאיר מקום לבניית שורה חדשה. כך עד שהמכולה מועמסת במלואה, או אז סוגרים את דלת המכולה. בסעיף 12 לתצהירו מסביר מר קגן כי דלתות הברזל הן כבדות וכי בדרך כלל מזיזים את הדלת כדי לסגור ביד, ברם כדי לנעול אותה צריך שהיא תהיה צמודה לגמרי לדפנות האמבטיה ולצורך זה לעיתים נעזרים במלגזה. הוא אף מבהיר כי השימוש במלגזה נועד להביא במקרה של דלת דו כנפית את שני קצוות הדלת זו מול זו ולהביא את הדלת או הדלתות בצמוד לדפנות האמבטיה. עוד מעיד העד בתצהירו, כי פעולות הנעילה וכיסוי החלק העליון בברזנט מבוצעות ע"י המוביל ובאחריותו (ועל ענין זה אין ממילא מחלוקת). אשר למצב הרפואי ולנזק, טוענת הנתבעת כי אין קשר סיבתי בין כאבי הגב לתאונה, ולחילופין מדובר בכאבים שחלפו ולא הותירו נכות, ודאי לא נכות תפקודית. לטענתה, מעבר לימי אי כושר (45 יום), חזר התובע לתפקד כבעבר והשתכרותו לא נפגעה, אלא אך השתפרה עם השנים. הנתבעות הגישו חוות-דעת נגדית של ד"ר י.גורדון, לפיה אין קשר סיבתי בין התאונה למצבו של התובע, שכן גם לפניה סבל מכאבי גב תחתון. המומחה העמיד את הנכות על שיעור 5%, תוך שמדגיש שגם היא איננה שייכת לתאונה. דיון והכרעה שאלת האחריות לנתבעת טענות רבות נגד התובע על אופן התנהלותו. היא טוענת לשיהוי בלתי סביר, המתבטא בהגשת התביעה כחודשיים וחצי לפני חלוף תקופת ההתיישנות, ובאופן שלטענתה נגרם לה נזק ראייתי ביכולתה לבדוק את שאלת האחריות. לטענתה, התובע כבש עדות חשובה שהתגלתה רק בישיבת ההוכחות, לפיה המכולה לא הייתה תקינה במובן זה שלא כל הנעילות עבדו. לטענתה, אילו הייתה מועלית טענה זו בעבר, הייתה לה אפשרות להגיש חוות-דעת מומחה ביחס לעומסים שהמכולה יכולה לשאת, ובשאלת הקשר הסיבתי אם הדחיסה, ככל שהייתה, היא הגורם לפתיחת הדלתות בעוצמה, בסיכון ובנזק שנגרם לתובע. באותו הקשר טוענת הנתבעת כי הצד הראוי להשתת האחריות הוא המעביד בהיותו האמון על בטיחות עובדיו, והואיל והתובע ויתר עליו, יש לנכות את אחריותו התיאורטית המכריעה באופן שהאחריות של הנתבעת, אם בכלל, היא מזערית. היא אף סבורה כי נכון היה לתבוע גם את מי שסיפק את המכולות (קואופרטיב גליל עליון) מהטעם שהמכולות או הנעילות לא היו ככל הנראה תקינות, ולכן יש לנכות את אחריותו התיאורטית גם של גליל עליון. לאחר ששקלתי את הטענות, דין רובן להדחות כפי שאפרט להלן. לעניין השיהוי, אין חולק כי גם אם התביעה הוגשה בשיהוי, הרי שקמה לתובע זכות להגיש את התביעה כל עוד לא חלפו 7 שנים מיום התאונה, והוא עמד במועדים אלה. לא כל שיהוי גורם מעצם טבעו לנזק ראייתי ובעניננו, לא שוכנעתי כי נגרם נזק ראייתי באי הגשה מוקדמת יותר. גרסתו של התובע בדבר אופן התרחשות התאונה נפרשה באופן בהיר מלא ומפורט כבר בשלבים הראשונים של ניהול התיק, היינו בכתב התביעה המקורי. לפי גרסה זו, האשם הונח לפתחה של הנתבעת בשל הטענה העובדתית של דחיסת הבאלות לצורך סגירת הדלתות באופן שגרם לדלתות המכולה להיפתח בעוצמתיות ולפגוע בתובע, ומכאן שגרסה זו היתה ידועה לה מתחילת הדרך והיה עליה להתמודד עמה מלכתחילה. היא יכלה להיערך עם עדיה בשאלת שיטת ההעמסה ויכלה להביא חוות דעת מומחה בשאלה אם יש או אין קשר סיבתי בין צורת הסגירה ע"י דחיפת המלגזה, אם לאו. היא בחרה לא להביא חוות דעת ואף לא להתעמת עם הטענות העובדתיות שכן כזכור טענה בכתב ההגנה (סעיף 17) כי המוביל (ולא היא) הוא זה שמעמיס את המכולה, טענה שהתגלתה כלא נכונה ואף נתמכת בהודאות בעל דין של עדיה. אני אף דוחה את הטענה לפיה התובע נהג בחוסר תום לב בהעלותו את טענת אי תקינות המנעולים רק בישיבת ההוכחות ואת טענתה לפיה מדובר בטענה כבושה. התובע, הגודר את גדר המחלוקת בכתב התביעה, סבר כי יש גורם אחד רלבנטי לקרות הנזק והוא הדחיסה בלחץ של הבאלות לתוך המכולה. תקינות מנעולים צידיים או אחרים לא נראה לו רלבנטי, ולכן מטבע הדברים לא ראה צורך לספר עליהם בעדותו הראשית, ורק כשנחקר בחקירה נגדית אודותיהם, השיב בהגינותו כי לא השתמשו במנעולים האחרים, ברם הדגיש שוב ושוב כי לא זו הסיבה לפתיחת הדלת בעוצמה שנפתחה, שכן גם אם היו פותחים את כל המנעולים, הייתה התוצאה נשארת זהה - פתיחה בלחץ של הדלתות בשל צורת ההעמסה וראה עדותו עמ' 15 ש' 1 וש' 22). עדותו זו לא נסתרה. בשים לב לאמור, אין בידי לקבל את הטענה שמדובר בטענה כבושה שהתובע שמר לו לרגע האחרון בחוסר תום לב. אם הנתבעת טוענת באופן עובדתי כי מי שסיפק את המכולה זה לא היא, אלא גליל עליון, ומי שאחראי לנעילה, לתקינות המכולה ולפריקה בטוחה הוא המעביד, ומי שהיה צריך ליתן הדרכה וסביבת עבודה בטוחה זה המעביד, היה עליה להגיש הודעות צד שלישי נגד גורמים אלה או לבקש לצרפם כנתבעים, תוך העלאת כל טענותיה בעניין באותם שלבים ראשונים. יתכן שאילו הייתה עושה כן, ניתן היה לשפוך אור על גורמים נוספים שאולי התרשלו בדרך כזו או אחרת ולחלק את האחריות, ברם היא בחרה כאמור שלא לעשות כן, מטעמיה. אשר להתרחשות התאונה, אני מקבלת את עדות התובע כמהימנה באשר לתיאור אופן פתיחת הדלתות בעוצמה על פניו. עדותו של התובע לפיה התאונה ארעה כתוצאה מהלחץ שהופעל ע"י הבאלות שהיו בתוך המכולה על הדלתות שהיתה ספקולציה בתחילה הוכחה כנכונה בהודאות בעל דין של הנתבעת. ספקולציית הנתבעת, לעומת זאת, לפיה בדרך מטלטלת הסחורה או ספקולציה אחרת לפיה פרק התובע את הסחורה בשיפוע, אינה נתמכת בכל תשתית ראייתית ויש לדחותה. נכון הוא כי התובע לא נכח בעת העמסת המכולה ביום התאונה, ברם אין חולק ואף עדי הנתבעת הודו בפה מלא כי לשם סגירת המכולה הם נאלצים להשתמש במלגזה שתדחוף את הבאלות, ובמילותיו של מר מיכה קגן בתצהירו נ/4 סעיף 12: "בכל האמבטיות, הדלתות הינן דלתות ברזל כבדות. בדרך כלל מזיזים את הדלת כדי לסוגרה ביד אך כדי לנעול אותה צריך שהיא תהיה צמודה לגמרי לדפנות האמבטיה ולצורך זה לעיתים אנחנו נעזרים במלגזה. השימוש במלגזה נועד: - להביא במקרה של דלת דו כנפית את שני קצוות כנפי הדלת זו מול. ב - להביא את הדלת או הדלתות בצמוד לדפנות האמבטיה". גם עדי הנתבעת וגם מר בוסקילה העידו כי הבאלות בולטות מעבר לדפנות המכולה דבר המחייב סגירה בלחץ ע"י המלגזה של הנתבעת. מר בוסקילה העריך שהבליטה מתבטאת ב-10-15 ס"מ ואילו העד מטעם הנתבעת, מר יורם מיכאלי, דיבר על 3-4 ס"מ. כך או כך, לא צריך להיות מומחה בפיזיקה כדי להבין שאותה דחיפה כדי לאפשר את סגירת הדלתות, דוחסת את הבאלות, ולכן בפתיחת הדלתות, ובהיעדר דלת שעוצרת, הבאלות ידחפו בחזרה את הדלת בעוצמה ובכך הן מהוות סיכון למי שפותח אותה. לעניין נטל ההוכחה, התובע טען בכתב התביעה המקורי כי לא ידע ולא היה באפשרותו לדעת מהן הנסיבות הממשיות שגרמו לארוע התאונה, ולכן יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ולקבוע כי המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה, ולכן על הנתבעת הראיה שלא התרשלה. אני סבורה כי בנסיבות המקרה אכן עומדת לטובת התובע סעיף 41 לפקודת הנזיקין, חזקת היפוך נטל הראיה. סעיף 41 שכותרתו: חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו, קובע בהאי לישנא: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט בזהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחול עליה". בענייננו, אין ספק, על פי העדויות, שהשליטה בטעינת המכולה הייתה של הנתבעת ושלה בלבד. נכון שהעדים מטעמה טענו כי האחריות לנעילת המנעולים וכיסוי בברזנט מונחת על המוביל, ברם אף הם הודו כי מי שמבצע את ההעמסה ודואג לסגירת הדלתות במלגזה בשל הקושי לסגור ידנית את הדלתות, זה הנתבעת בעצמה. נכון שהתובע מצביע בתביעתו על כך שהגורם לנזק לדעתו הוא הנתבעת, ברם הצבעה זו אינה שוללת את האלמנט "לתובע לא הייתה ידיעה לגבי הנסיבות שהביאו לנזק", שכן ידיעתו זו היא ידיעה שבדיעבד וניתן אף לומר שאינה בגדר ידיעה אישית, שכן לא נכח בעת ההעמסה, אלא ידיעה המסתמכת על הכרת נוהל ההעמסה, נוהל שקיבל חיזוק בהודאת בעלי דין בתיק זה. במצב דברים זה שהשליטה על ההעמסה היא של הנתבעת בלבד, ולתובע לא הייתה ידיעה בזמן אמת על טכניקת ההעמסה, הרי שנראה כי המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה, ובמצב דברים זה, היא לא הרימה את הנטל להוכיח שלא התרשלה. אני נכונה לקבל את הטענה לפיה התובע ידע אודות טכניקת ההעמסה ומכאן שהיה מודע או צריך היה להיות מודע לסיכון בפתיחת הדלתות או לפחות היה על המעביד שלו לנקוט באמצעי זהירות, להדריך אותו כיצד לפתוח את הדלת בבטחה ובמובן זה אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה היה מקום לצרף את המעביד כנתבע בתיק. המחדל באי צירוף המעביד כנתבע אינו נובע אפוא מתקינות או אי תקינות של כל המנעולים, הואיל ואלה לא רלבנטיים לאופן התרחשות התאונה, אלא מכך שהוא צריך היה להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני הסכנות בעת פתיחת הדלת, בייחוד שעה שידוע לכולם שסגירת הדלת נעשית בלחץ. באופן תאורטי ניתן לכמת את אחריות המעביד ולהשית עליו שיעור של 40%, ברם מחדל זה באי צירופו אינו מונח כולו לפתחו של התובע, אלא כפי שהסברתי לעיל, גם לפתחה של הנתבעת במידה שווה שהיתה מודעת לטענות העובדתיות מתחילתם של דברים ולכן אני סבורה שיש מקום לניכוי של 50% בלבד מאותם 40%, היינו לניכוי תאורטי של 20% בלבד. אשר לאשם תורם של התובע עצמו, לא מצאתי כי יש להשית עליו אשם כזה. על פי ההלכה, בניגוד למעביד שבידיו האפשרות הכוללת למנוע מראש סיכונים או לנקוט באמצעי זהירות ראויים תוך שהוא פועל מתוך חופש בחירה, העובד מבצע לעיתים מזומנות עבודה מסוכנת תוך התעלמות מסיכונו אם בשל טעות ושיקול דעת מוטעה ואם מתוך מסירות ופחד לאבד מקום עבודתו בהיותו במצב נחות במאזן הכוחות. וראה ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב(1) 415. בשים לב לאמור, ההלכה הפסוקה משתמשת במשורה בהטלת אשם תורם על עובד, ובענייננו, התובע אף נחקר על כך ונשאל מדוע לא סרב או לא עמד על דרישות הבטיחות והשיב כי הוא איננו יכול להתפנק ולסרב או להעלות דרישות הואיל והוא זקוק לפרנסה. נחה דעתי אפוא שאין לחרוג מההלכה המקובלת ולהשית עליו בנסיבות כאן אשם תורם. אשר לטענה לפיה מן הראוי היה גם לצרף את קואופרטיב גליל עליון, הרי שמי שצריך היה לדאוג לצרוף, אם בכלל, היה לו מקום זה הנתבעת שידעה למי שייכת המכולה (מידע שלא הוכח שהיה בידיעת התובע), ובהקשר זה אחזור ואבהיר כי היות המכולה ישנה או אחד ממנעוליה לא תקינים, לא היה מעלה ולא היה מוריד, שכן בכל מקרה וגם אם היו נפתחים כל המנעולים הדבר לא היה מונע את הפתיחה העוצמתית בלחץ שגרם לנזק. לסיכום בשאלת האחריות, אני קובעת כי מכל נזק שיקָבע יש להפחית אשם תיאורטי של המעביד בשיעור 20% ולקזזו מהפיצוי שיושת על הנתבעת. מצב רפואי ותפקודי לאחר שהוגשו חוות-דעת מטעם שני הצדדים, הסכימו הצדדים למינוי מומחה מטעם בית-המשפט. המומחה, ד"ר יון, קובע בחוות-דעתו (במ/1) כי התובע ממשיך גם היום לסבול מכאבי גב תחתון וגירוי עצבי בגפה התחתונה השמאלית, ובבדיקתו מצא הגבלה קלה בתנועתיות עמוד השדרה המותני. הוא קבע כי ממצאי ה-C.T מוכיחים את הבסיס לתלונותיו של התובע, שאינן סתמיות, ותואמות את קביעות המל"ל וממצאי ד"ר סלטי לפיהן הממצא הינו חבלתי ברור ואינו ביטוי למחלה ניוונית התפתחותית. האפיזודות אותן מזכיר ד"ר גורדון מעברו של התובע הינן זניחות וחסרות משמעות, לא הצריכו טיפול מיוחד, רק מנוחה וכדורים. לפיכך קובע המומחה מטעם בית-המשפט כי שיעור נכות התובע עומד על 10% לצמיתות לפי סעיף 37(7)א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) ונגרמה כולה מהתאונה. בשאלות הבהרה ששלחה הנתבעת למומחה (במ/2), ביקשה להפנותו ל-5 תלונות עבר בדבר כאבי גב ושאלה אם נוכח תלונות אלו יש מקום לשקול שוב את חוות-הדעת ולחילופין לייחס רק חלק מהנכות לתאונה וחלק למצב קודם. בתשובה לשאלה השיב המומחה כי אין לייחס חלק מהמצב לעבר ומבהיר כי כל הרישומים שהובאו הינם ללא המשך טיפול ואפילו לא פיזיותרפיה ורובם נכתבו ע"י רופא משפחה שאינו אורטופד. הנתבעת ויתרה על זכותה לחקור את המומחה והסתפקה בשאלות הבהרה ברם מבקשת כי בית המשפט לא יאמץ את מסקנותיו ויקבע כי אין קש"ס כפי שקבע ד"ר גורדון מטעמה. אין בידי לקבל טענת הנתבעת. יודגש כי המומחה מונה בהסכמת הצדדים, ולכן בהתאם לתקנה 130(ג)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, יש לראות את ההסכמה כהסדר דיוני לפיו חוות-הדעת שהוגשו מטעם הצדדים לא תשמשנה כראיה. על פי ההלכה הפסוקה, הגם שבית-המשפט הוא הפוסק האחרון, רק במקרים חריגים לא יאמץ את הקביעות המקצועיות של המומחה שמונה מטעמו בהסכמה. על מנת שבית-המשפט ידחה את חוות-דעתו של מומחה מוסכם, יש להראות כי המומחה שגה שגיאה כה גסה במסקנותיו עד שבית-המשפט, החסר את המומחיות בתחום בו מונה המומחה, יגיע למסקנה שחוות דעת זו מופרכת. וראה ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 190-189 (1985) וכן ע"א 605/88 תבורי-בית חרות למשקאות קלים בע"מ נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מה(2) 1, 11 (1990). בענייננו, לא רק שלא נמצאה שגיאה גסה בחוות-הדעת, אלא שלא מצאתי כל פגם בחוות-הדעת. להיפך, היא סבירה הגיונית ואף תואמת את הקביעות של המל"ל שאין לחשוד בו בהטיה לטובת התובע. הקביעות נתמכות בממצאים הדמייתיים, בבדיקה קלינית ובהתאמתה לתלונות התובע שנמצאו אמינות. אני קובעת אפוא כי נכותו הרפואית של התובע נובעת כולה מהתאונה ויש להעמידה על 10% לצמיתות בשל הגבלות קלות בעמוד שדרה מותני וכאבי גב מהם סובל התובע בפועל עד היום. אשר למצב התפקודי, אני קובעת כי בהעדר נתונים אחרים ולאור מגבלות התובע בעמוד שדרה מותני והכאבים מהם סובל עד היום, לרבות ההיזקקות לחגורת גב לפי עדותו, ובשים לב למקצועו (נהג) המחייב שעות ארוכות של ישיבה ושהייה בכביש, בתנאים שאינם נוחים, נכון יהיה להעמיד את הנכות התפקודית על 10%, כגובה הנכות הרפואית. גובה הנזק כאב וסבל - בשים לב לנכותו של התובע בשיעור 10%, לימי האשפוז, לימי אי הכושר וכאבי הגב שנמשכים עד היום, בנוסף לפגיעותיו האחרות בפנים הגם שלא הותירו נכות, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי על סך 46,000 ₪. הוצאות בעבר ובעתיד - הגם שעסקינן בתאונת עבודה שההוצאות בה מכוסות ע"י המל"ל והגם שמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות וקבלות, והואיל ומקובלת עלי הגישה לפיה אדם לא טורח לשמור כל קבלה וקבלה ליום פקודה, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי על סך גלובלי מתון של 2,000 ₪. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד - לאור פציעת התובע ושהייתו באי כושר תקופה של כחודשיים, ולאור העובדה שהפציעה איננה רק בתחום האורטופדי, אלא אף חבלה בפנים ושבר באף שהצריך קיבוע, ולאור העובדה כי התובע לא נסתר בעדותו לפיה רעייתו נאלצה להיעדר מעבודתה על מנת לסעוד אותו, אני סבורה כי מדובר בעזרה שהגם שלא ניתנה בשכר, היא חורגת מהעזרה המקובלת שמושיטים בני משפחה אחד לשני בעת צרה ושהנתבעת לא זכאית ליהנות מכך שלא הוצאו הוצאות בעין. בנסיבות אלה, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי לעבר על סך מתון של 3,000 ₪. ביחס לעתיד, אין הצדקה לפיצוי ברכיב זה. אובדן השתכרות בעבר - מדו"ח רציפות בעבודה של המל"ל (נ/7), עולה כי התובע איש עבודה ומאז היותו בן 20 עבד כמעט כל התקופה ברצף. הוא החל לעבוד אצל "רביד הובלות" כנהג בשנת 2000. עד מאי 2002 (מועד התאונה) עבד התובע אצל המעביד ברציפות ולאחר תקופת אי כושר חזר לעבודתו עד מרץ 2004. לאחר מכן עבד תקופה של 4 חודשים בחברת "אחים אלקובי שרותי הסעה" ומאוקטובר 2004 ועד יולי 2009 (סוף הדיווח שהוגש) עבד אצל "דישון/כפר שיתופי חקלאי". מתיק המל"ל (נ/6) עולה כי השכר הרבע שנתי של התובע עובר לתאונה עמד על 25,749 ₪, היינו סך נומינלי של 8,583 ₪ לחודש ברוטו. השתכרותו אצל המעביד "דישון-כפר שיתופי בע"מ" לפי תלושי משכורת שהוגשו (ת/2) מחודש מאי 2006 ועד דצמבר 2008 עומדים בממוצע לשנת 2007 על סך של כ-6,500-7,000 ₪ ברוטו ובשנת 2008 על סך של כ-7,500 ₪ ברוטו. השוואה של סכומים אלו ביחס לסכומים שהשתכר עובר לתאונה (8,500 ₪), כשמהתאונה ועד סוף 2008 עברו 6 שנים, מלמד כי התובע סבל בפועל מהפסדי השתכרות בעבר, ונוכח מצבו התפקודי, נכון יהיה לדעתי לשייך הפסדים אלה לתאונה. הנתבעת צירפה תלושי שכר של שנת 2010, מהם עולה כי ממוצע ההשתכרות עומד נכון ליוני 2010 על כ- סך 9,000 ₪ ברוטו. יש לזכור כי מהתאונה ועד אמצע 2010 עברו 8 שנים, ולכן השוואת סך 9,000 ₪ לסך נומינלי של 8,500 ₪ היא השוואה שאיננה נכונה. סך השתכרות חודשית של 8,500 ₪ בהנחה שהמשכורת לא עולה בהתאם למדד, אלא לכל היותר כ- 70% מההצמדה למדד, מעמיד את הסכום שהיה התובע עשוי להשתכר ב-2010, אלמלא התאונה, על סך של כ-10,000 ₪, והואיל והשתכר רק 9,000 ₪, נכון יהיה לחשב את ההפרש של 1,000 ₪ כהפסד חודשי. הפסד של 1,000 ₪ תואם אף חישוב של 10% מתוך 10,000 ₪. לפיכך, מצאתי להעמיד את הפסד ההשתכרות המלא והחלקי לעבר עד יוני 2010 על סך 96,000 ₪. (8 שנים). מאז יוני 2010 ועד היום לא הוגשו ראיות ביחס להפסדי השתכרות, ולכן לא מצאתי להשית פיצוי נוסף מאז ועד היום. הפסד כושר השתכרות לעתיד - הואיל והתובע היום בן 50 (יליד 1962), הרי שנותרו לו עוד 17 שנות עבודה. הואיל ובנכות אורטופדית וכאבי גב עסקינן, והואיל ואין לדעת מה צופן העתיד ואם יפוטר מעבודתו ומה תהיה יכולתו לקבל עבודה חדשה, בגילו בכלל ובנכותו בפרט, נכון יהיה לערוך חישוב קרוב לאריתמטי ביחס להפסד כושר ההשתכרות בעתיד. הואיל ובסיס השכר לצורך החישוב עומד על 10,000 ₪ ברוטו, והואיל ונכותו היא בשיעור 10%, הרי שההפסד החודשי הוא 1,000 ₪. סכום זה עד גיל 67 עומד בחישוב אריתמטי על 159,649 ₪ (159.6488 X 1,000) הואיל ובינתיים התובע עובד הרי שאין הצדקה לפיצוי אריתמטי כבר מהיום ולכן מצאתי להעמיד את הפיצוי הראוי ע"ס 140,000 ₪. סך הפיצוי הראוי המצטבר בסעיפים 35-39 עומד על 287,000 ₪. מסכום זה יש לנכות תשלומי מל"ל בסך 55,813 ₪, כך שהסכום עומד אחרי הניכוי על 231,187 ₪. מסכום זה יש לבצע ניכוי אשם תיאורטי של המעביד שאינו צד בתיק בשיעור 20%, ולכן הסכום לפיצוי עומד על 184,950 ₪ ובמעוגל 185,000 ₪. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את נתבעות 3-4 לשלם לתובע סך 185,000 ₪. הנתבעות תשפנה את התובע בהוצאות משפט (אגרה ששולמה עם פתיחת התיק והחזר שכ"ט מומחים שבהם נשא התובע לפי קבלות שתומצאנה) ובנוסף, תשפנה אותו בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 37,000 ₪ ותשאנה ביתרת אגרה. משאיתנהג משאיתתאונת עבודה