דוגמא לפסק דין בנושא פיצויים על דקירה: רקע בפניי מונחת תביעתו של התובע יליד שנת 1985 (להלן: "התובע") בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתקיפה שהתרחשה ביום 16.3.03. לטענתו נדקר על ידי הנתבע (להלן: "הנתבע") וכתוצאה מהדקירה נפצע התובע בירך ובמותן (להלן: "הפגיעה"). הנתבע הועמד לדין במישור הפלילי והוטלו עליו עבודות שירות ופיצוי לתובע ע"ס 2,000 ₪ . לאחר מכן הוגשה תביעה זו לפיצויים במישור האזרחי. משלא השכילו הצדדים להגיע לפשרה בתיק, לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי הכלל של "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב'). התיק נקבע להוכחות וביום 5.9.2012 העידו התובע והנתבע, אשר עדותו הסתיימה במועד נוסף, ביום 7.1.2013. באותו דיון נחקר גם פרופ' עמירם שגיא, מומחה מטעם התובע, אשר קבע לפי לוח תקנות המוסד לביטוח לאומי לנפגע סעיף ליקוי 75.(1) (ב) בעבור צלקות מכוערות בגוף כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 10%. הנתבע בחר שלא להגיש חוות דעת או להעיד מומחה מטעמו. טענות הצדדים ב"כ התובע המלומד טען כי התובע בעת שעבד בתור מאבטח במועדון הותקף על ידי הנתבע. הנתבע הגיע למועדון בו עבד התובע כאשר הוא לבוש חולצה לבנה, יחד עם שני בני דודיו לבילוי. הנתבע ובן דודו ניסו להיכנס למועדון ונתקלו בסירוב ע"י התובע, וזאת בהתאם להנחיות שקיבל ממעסיקו. משעמד הנתבע ובן דודו על כך שהם רוצים להיכנס, והתובע עמד על כך שלא להכניסם, התפתח ויכוח בין הצדדים, ולאחר מכן פרצה תגרה בין הבן דוד ובין התובע, ובשלב מסוים הוציא הנתבע סכין קפיצית ודקר את התובע מספר דקירות בירך שמאל ובמותן שמאל. הנתבע בתחילת חקירתו במשטרה הכחיש את הדקירות ולאחר מכן הודה בהם. כתוצאה מהדקירה הובהל התובע לבית חולים איכילוב בתל אביב-יפו, ויום למחרת שוחרר ולאחר מכן המשיך במעקב כירורגי והומלץ לו על מנוחה למשך שבוע. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד ביטוח לאומי. התובע דורש פיצוי ע"ס 354,000 ₪. ב"כ הנתבע המלומד טען כי הנתבע הגיע יחד עם דודו ובן דודו כמו שאר המבלים נכנס למועדון ובשלב מסוים הנתבע ודודו ביקשו לצאת מהמועדון למספר שנויות ועל כך הם הודיעו לתובע, שהוא לטענתם אפשר להם לצאת לרגע מהיציאה האחורית, אולם כשיבקשו לשוב ולהיכנס למועדון, סירב התובע להכניסם. הנתבע ניסה להסביר לתובע כי הוא אפשר לו לפני כמה רגעים את הכניסה, אולם אז החל התובע להכות את דודו של הנתבע מכות נמרצות, והנתבע ניסה להפריד בין הצדדים אולם אז החל התובע להכות אף את הנתבע, ובשלב מסוים הגיעו בריונים לעזרתו של התובע והתחילו להכות את הנתבע ואת הדוד, ובשלב מסוים, הם הצליחו להימלט מהמכות. בחקירתו במשטרה הודה הנתבע כי הוא דקר את התובע פעם או פעמיים וזאת כהגנה עצמית ועל מנת להשתחרר מהמכות. הנתבע טוען כי התובע בעצמו גרם ותרם במעשיו ובהתנהגותו שלו לקרות התקרית ולפגיעתו, ולכן יש להטיל עליו בנסיבות אלה את מלוא האשם להתרחשותה. דיון והכרעה שאלת החבות עוולת התקיפה מעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח - 1968 (להלן:"פקודת הנזיקין"): "23. תקיפה (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו. (ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק". יסודות העוולה הם: שימוש בכוח מכל סוג שהוא; במתכוון - יסוד נפשי של המתקיף (הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק); נגד גופו של אדם - יסוד פיזי; ע"י הכאה, נגיעה הזזה; שלא בהסכמת אדם; לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וטיעוניהם ולאחר שעברתי על המוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט סבורני כי יסודות עוולת התקיפה התקיימו וכי אין מקום לייחס כל אשם תורם על התובע. הנתבע דקר את התובע מספר דקירות בגופו באמצעות סכין שלא בהסכמתו של התובע. באשר ליסוד הנפשי, כאשר הנתבע משתמש בסכין קפיצית נגד גופו של אדם, ברור שהתקיים היסוד הנפשי הנדרש. סכין קפיצית שהיא מטבעה מסוכנת יותר, נועדה לשליפה מהירה, לא נועדה להרתעה, לאיום, אלא לשימוש זריז ולדקירה. הנתבע שיקר בעדותו הראשונה במשטרה, טען שהוא לא דקר, טען שכלל לא הייתה לו סכין, טען שהוא ילד קטן, שהוא בשום אופן לא מוסגל לדקור ולהזיק. יתרה מזאת, הנתבע כבר באותו יום מיד אחרי הדקירה החליט לזרוק את הסכין לים ולהתפטר ממנה. צודק ב"כ התובע שכלל לא עלתה במחשבתו של התובע לפנות למשטרה בגרסה הראשונה ולהגיד שהתקיפו אותו, שהוא רק התגונן, להראות את ה"סכין הקטנטונת" ולשכנע שיש לשים בכלא את אלו שתקפו אותו. משכך אני מסכים שטענת הגנה עצמית לא יכולה לעמוד לנתבע. יתרה מזו, לו אדם מותקף, ומבקש לנקוט הגנה עצמית, היינו מצפים שהדקירה תהיה מלפנים, ובכל זאת הדקירות היו מאחור. העדות של התובע במשטרה אודות כל האירוע נמסרה בחדר המיון, מיד לאחר הדקירה בשעה 2:35 בלילה כשהגיעו אליו השוטרים. עדותו בפניי היתה עקבית, קוהרנטית ואמינה בעיני והיא מתאימה למסמכים שהוגשו ולגירסה הראשונה שמסר לשוטרים ועדיפה בעיני מעדות הנתבע. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני קובע כי על הנתבע לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שגרם לו כתוצאה מהתקיפה כמשמעותה של זו בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. אעבור כעת לדון בשאלת היחס הראוי של בית המשפט לעוולה מסוג זה והשפעתה על שאלת גובה הפיצוי הראוי להשית על הנתבע. היחס של בית המשפט כלפי עוולת התקיפה מה נוראה היא עוולת התקיפה וברגיל, צידוקים לא ימצאו לה. על חומרתה של האלימות ביחסים שבין אדם לחברו, עמדו כבר במקורות המשפט העברי אשר אין בהן אלא לשקף את עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל (חוק יסודות המשפט, תש"ם - 1980), וכך פסק "הנשר הגדול": "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו, ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אישה..הרי זה עובר בלא תעשה, אפילו להגביה ידו על חברו אסור וכל המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו הרי זה רשע". (רמב"ם הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכות א' -ב' וכן ראה בבלי, בבא קמא צ ע"ב וכן בבלי, סנהדרין נח ע"ב). לא בעילה רכושית בא התובע בפני ביהמ"ש זה, כי אם בעילה הסובבת סביב כבודו, פגיעה בגופו, וביקרו של התובע. אך לזאת קשיים לא מעטים היות והיכן ימצא הוא סכום הממוני אשר יעשה צדק עם התובע אך גם יפצה על ייסורי גופו ונפשו, לזמן מה, נוכח התנהגותו הקלוקלת של הנתבע? (ראה גם ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 126). גם המשפט האנגלי התלבט בסוגיית הפיצוי הראוי: "The inner world or the inner life, or, should it be said, the soul of a matter for investigation in a court of law in order to justify an award of damages." (Wise v. Keye [1962] 3 All E.R. 327, 331). עם כל הקשיים המלווים לשומה זו הרי שהיא מחוייבת מין ההגיון שכן "יהא זה מן הפרדוכסליות אילו סירב החוק להעניק פיצוי כלשהוא מפני ששום פיצוי לא ישווה לנזק" (י.אנגלרד א.ברק מ.חשין דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית (מהדורה ראשונה, ירושלים, 1976) 612. לכך צריכה אותה הערכת נזק לא רכושית, להתחשב במידת הסבל, הבושה, הפגיעה בגופו ובנפשו של התובע שהיו מנת חלקו בעקבות מעשה התקיפה, הערכה אשר יש בה מן הסממנים האינדבדואליים לכל ניזוק באופן המעניק פיצוי הוגן וסביר בנסיבות העניין כפי שנפסק: "אכן, קביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא: קיימת מחלוקת לגבי הבסיס האינטלקטואלי לפיצוי זה וקיים קושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה כדי להימנע מקביעה שרירותית של הפיצוי, ועל מנת לקרבו ככל הניתן לסכום הכסף שיעמיד את הניזוק, בקירוב ובערך, באותו מצב בו הוא היה נתון אלמלא מעשה העוולה, יש לתת את הדעת לכל הנסיבות הנוגעות למקרה המסויים. בכלל זה: מהות התקיפה וחומרתה; סבלו הסובייקטיבי של הנפגע; השפעת הפגיעה על נוחותו של הנפגע ועל אורח חייו וכל נתון רלוונטי אחר שיש בו כדי להגביר או להפחית את הכאב והסבל - הגופניים והנפשיים - של הנפגע המסוים עקב הפגיעה המסוימת" (ע"א 283/89 עירית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718, 732; ע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי, תק-על 90(3), 606). כל הנתונים האלה מתעניינים בניזוק ובמצבו. למרות היותם השיקול העיקרי בקביעת גובה הפיצוי, אין הם היחידים המשפיעים בעניין זה. לצד מצבו של הניזוק, נודעת חשיבות גם לאופן ההתנהגות של המזיק ולמצבו ההכרתי בעת שפגע בזולתו והצורך להטיל פיצויים עונשיים במקרים כגון אלו. אמנם, בספרות המשפטית הועלו ספקות באשר לקיומו של בסיס עיוני לפסיקת פיצויים "עונשיים" (ראו א' ברק, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז, ג' טדסקי עורך; 583-584). אולם הלכה למעשה בתי המשפט פוסקים מפעם לפעם פיצויים כאלה, כדי להביע על ידי כך מורת רוח מיוחדת מהתנהגות מזיקה הפגומה במיוחד מן הבחינה המוסרית - על פי רוב, כזו הכרוכה בפגיעה בכבוד האדם מתוך כוונה רעה וזדונית - ולשדר על ידי כך מסר של הוקעה והרתעה כלפי התנהגות פוטנציאלית מסוג זה. עוולת התקיפה הינה אחד התחומים המובהקים המשמשים כר לפסיקת פיצויים "עונשיים" (לצד העוולות של לשון הרע והסגת גבול). אכן, ארע לא אחת שפסיקת פיצויים בגין גרימת נזק על ידי אלימות מכוונת נתנה ביטוי לאשמה המוסרית הגדולה של התוקף, בדרך של הגדלת הפיצוי. מערכת אכיפת החוק, ובראשה בתי המשפט, לא תצא ידי החובה המוטלת עליה להילחם עד חרמה בתופעה המבהילה והמאיימת של האלימות בחברה, אם תפטור התנהגותו של הנתבע, בפיצוי שגרתי. רק פגיעה מכאיבה בכיסו עשויה לגרום לו ולאחרים לחשוב בעתיד פעם נוספת בטרם יתרגמו תסכולים וכעסים לכדי הרמת יד ופגיעה בשלמות הגוף והכבוד של הזולת וכפי שכתב השופט שמגר ("כבוד האדם ואלימות", משפט וממשל ג' (1995) 33, 45): "עלינו לפעול בכל כוחנו לשירושה של האלימות; מקום שבו מוכחת אלימות אמיתית צריך להיות ברור למי שהאשם בכך רובץ לפתחו, שתהיה תגובה משפטית משכנעת. בכך נתרום להגנה על קורבנות-בכוח; בכך נתרום לשמירת כבוד האדם" . פיצוי עונשי באשר לעניין הפיצויים העונשיים, בתי המשפט פוסקים מפעם לפעם פיצויים כאלה (המכונים לעיתים גם פיצויים "לדוגמה", פיצויים "מוגדלים", או פיצויים "מוגברים"), כדי להביע על ידי כך מורת רוח מיוחדת מהתנהגות הכרוכה בפגיעה בכבוד האדם מתוך כוונה רעה וזדונית ולשדר על ידי כך מסר של הוקעה והרתעה כלפי התנהגות פוטנציאלית מסוג זה (ראו לדוגמה, ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225, 237-243; ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 205; קציר, דיני הנזיקין בעמ' 709-710). פיצוי עונשי אינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה. הוא מקפל בתוכו מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57). עוולת התקיפה הינה אחד התחומים המובהקים המשמשים כר לפסיקת פיצויים עונשיים לצד העוולות של לשון הרע והסגת גבול. סבורני שפסיקת פיצויים בגין גרימת נזק על ידי אלימות מכוונת יש לתת ביטוי לאשמה המוסרית הגדולה של התוקף, בדרך של הגדלת הפיצוי. כך, למשל, נאמר בע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט' 1331, 1335, בעניינו של אדם שהתנפל על שכנתו בפראות והיכה אותה מכות נמרצות בראש ובגוף: "השיקול המכריע בקביעת הפיצויים הכלליים במקרה זה היה... שהתקפת המערער על המשיבה היתה זדונית, ללא התגרות מידית שקדמה לה, והיא בוצעה בפראות ובצורה שהיתה מכוונת להשפיל את כבוד המשיבה קבל עם ועדה. בית המשפט רשאי להביא בחשבון גורמים מיוחדים כאלה, כגון כוונתו הרעה של התוקף ובושת שסבל הנתקף, בקבעו פיצויים עונשיים ("punitive damages"). באותה רוח הוגדלו הפיצויים בגין הנזקים הכלליים שנגרמו לאדם שהותקף בצורה ברוטלית (ראה ע"א 259/58 אהרון נ' אשואל, פ"ד יג 814) ובמקרים נוספים של תקיפה (ראה ע"א 256/62 רחמני נ' משיח, פ"ד יז 552, 559 וכן רע"א 918/91 עזאני נ' שמעון, תק-על 91 (1) 1242) . לדידי, יש מקום במקרה זה להטיל פיצויים עונשיים שכן כנזכר לעיל אחת המטרות של פיצויים אלה היא מטרה מרתיעה ומחנכת . אני בדעה כי יש מקום להביע את מורת הרוח ושאט הנפש של בית המשפט על תקיפה ופגיעה ברוטאלית שנעשתה. יתירה מזו, יכל הנתבע להסכים בשלב מוקדם לפשרה כזו או אחרת או אף לפסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' ותחת זאת העדיף להמשיך בהליכים המשפטיים, לגרור את התובע לדוכן העדים, לגרום לו להיזכר בתקיפה ולחקור אותו על דוכן העדים תוך השמעת טענות מיותרות לחלוטין ופוגעניות. אשר על כן יש להעמיד את הפיצוי העונשי בסך של 18,000₪. הפסדי שכר לעבר ולעתיד ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש, התובע צרף לתביעה טופס תביעה לדמי פגיעה וכן טופס 106 לשנת 2003, אשר לטענתו נגרם לו הפסק השתכרות בסך של 2,700 ₪, ועל כך יש לפצות אותו בסכום זה. לעתיד, אין לדעת מה ילד יום ולאור נכותו הרפואית של התובע, שאין לדעת כיצד תשפיע על עתידו התפקודי, סבורני כי יש מקום לפצות את התובע בסכום מהוון הלוקח בחשבון את גילו, נכותו וגובה הכנסותיו עובר לתאונה ובסך הכך 20,000 ₪ . הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד לעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. התובע לא צירף לתיק בית המשפט קבלות בדבר הוצאות רפואיות ונסיעה אשר נזקק להם עקב האירוע. לדידי, אין מקום לפסוק פיצוי לתובע בגין ראש נזק זה. ברם, וככל שמדובר בעתיד, לאור גילו של התובע וכי אין לדעת מה ילד יום וכיצד מצבו הרפואי של התובע ישפיע עליו בהזדקקות לכלי תחבורה ברמה מוגברת, סבורני כי יש מקום לפיצוי התובע בסכום גלובלי, סביר והוגן של 2,000 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד ככל שמדובר בעבר, גם כאן עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. לא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובע נזקק לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). ובאשר לעתיד, אחרי כ-10 שנים מהאירוע התובע שוחרר מהצבא, עובד, מנהל את חייו באופן סביר, ואני סבור כי לא יזקק לעזרת הזולת בעתיד. כאב וסבל לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה אשר קבע המומחה הרפואי בהתאם ללוח התקנות של המוסד לביטוח לאומי בעבור צלקות מכוערות בגוף בשיעור של 10%, אשר לא הופרכה בחקירה הנגדית ולא הומצאה חוות דעת נגדית אשר סותרת אותה. אך גם אם נלך לפי קביעת המל"ל (5%) המדובר בנכות צמיתה המצדיקה פיצוי ראוי וממשי. הפגיעה הלא ממונית כתוצאה מהתקיפה ותהליך ההחלמה היו לא לפשוטים. לכך מצטרף עניין ההתעקשות של הנתבע לנהל הליכים אלו ולחקור את התובע על דוכן העדים תוך גרימת "הצפת" הארוע שוב לזכרונו וגרימת סבל נוסף, שיש לפצות בגינו. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי הנתבע יפצה את התובע בסכום גלובאלי בסך של 35,000 ₪, בגין ראש נזק זה. פיצויים עונשיים בהליך אזרחי כשבהליך הפלילי כבר נפסקו פיצויים לטובת הקורבן ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלונית, נדונה, בין היתר, השאלה של פסיקת פיצויים עונשיים בהליך אזרחי, לאחר שהנתבע כבר הועמד לדין בהליך פלילי ושם נפסקו נגדו פיצויים לטובת הקורבן. השופט רובינשטיין ציין בחוות דעתו שפסיקת פיצוי עונשי בהליך האזרחי תיתכן רק במקרים חריגים שבחריגים. זאת כיוון שהרציונל לפסיקת פיצויים הוא עונשי והרתעתי והם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגות המזיק. לפיכך, כאשר מנוהל הליך פלילי מושגות תכליות אלה ככלל בהליך הפלילי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. השופט דנציגר הצטרף בהסכמה לפסק דינו של השופט רובינשטיין. גם משנה הנשיאה השופט ריבלין הצטרף לתוצאת פסק הדין אך העיר כי קיימות גישות שלפיהן הפיצוי העונשי מעוגן במטרות "נזקיות" יותר מאשר במטרות העונשיות הקלאסיות, וזאת הן במישור ההרתעה והן במישור התרופתי. הוסיף המשנה לנשיאה שתפיסות אלו (שטרם נדונו במשפטינו) עשויות להשליך על שאלת היחס בין הסנקציות הנפסקות בהליך הפלילי לבין הפיצוי בהליך הנזקי. כן ציין המשנה לנשיאה כי העובדה שנפסקו פיצויים בהליך הפלילי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אין לה נפקות של ממש לעניין פסיקת פיצוי עונשי בהליך הנזקי, שכן מדובר בסמכות שהיא אזרחית בגרעינה והסכומים שנפסקים בפועל מכוח סמכות זו הם נמוכים. על פסק דינו של בית משפט העליון הנ"ל הוגשה בקשה לדיון נוסף שנדונה בדנ"א 7565/09 פלונית נ' פלוני. הנשיאה בייניש דחתה את הבקשה לקיום דיון נוסף. היא ציינה בהחלטתה שאכן ניתן לומר כי בפסק הדין נשוא העתירה ישנו "פיתוח מסויים של ההלכה בדבר הנסיבות בהן ייפסקו (או לא ייפסקו) פיצויים עונשיים על ידי בית המשפט". עם זאת, כב' הנשיאה סברה שאין מקום לקיים דיון נוסף רק בכדי לקבוע את הכללים למתן פיצוי עונשי וסיימה את החלטתה בציינה ש: "פסק הדין נשוא העתירה אינו מונע לחלוטין את האפשרות לפסוק פיצויים עונשיים במקרים המתאימים - גם כאשר הנתבע נענש כבר במסגרת הליך פלילי - וניתן להניח כי המבחנים לעניין זה יתפצחו בפסיקת בתי המשפט בבוא העת". סבורני שהגיע העת לכך, לטעמי, על בית המשפט לבדוק היטב הן את נסיבות ביצוע של "עוול-ירה" (כפי שתרגמה ד"ר יפעת ביטון את המונח הלועזי שהומצא "CRIMTORTS" ) וראה לעניין זה: Michael Rustad e Thomas H. Koerig "Crimtorts" as Corporate Just Diserts, 31 University of Michigan, Journal of Law and Reform 289 (1998) כמו כן על בית המשפט לקחת בחשבון גם את השתלשלות ההליך האזרחי בבית המשפט. בדרך זו נוכל ללמוד מה- Mandatory Victim Restitution Act, 1996 The (אך ראה גם הביקורת ב Matthew Dickman, Should, Should Crime Pay? A Critical Assessment of the Mandatory Victim Restitution Act of 1996, 97 California Law Review 1687 (2009)) לדידי, כשמדובר בביצוע "עוולריה" בזדון, באלימות, כלפי אדם שממלא את תפקידו נאמנה, ללא חרטה אמיתית ותוך גרירת הליך משפטי אזרחי עד לסופו תוך חיוב הקורבן לעוולריה להעלות לדוכן העדים, להעיד ולהיחקר בחקירה נגדית, תוך הטחת האשמות שווא של "אשם תורם" וכדומה - יש מקום לפיצוי עונשי גם בהליך האזרחי. סבורני שבמצבים אלו, האיזון הראוי בין ההליכים הפלילי והאזרחי, ייעשה בכך שמתוך הפיצוי הנפסק בהליך האזרחי, ינוכה הסכום שנפסק - ושולם - על ידי הנתבע כתוצאה מהטלת פיצוי עונשי בהליך הפלילי לפי סעיף 77 לחוק העונשין. ניכויים בנוסף לפיצויי שקבל התובע מהנתבע ע"ס 2,000 ₪ במסגרת התיק הפלילי, הנתבע הוכיח כי התובע קיבל לידיו תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי לאחר שהאירוע הוכר כתאונת עבודה, ע"ס 14,000 ₪, לכן יש לנכות גם סכום זה מהפיצוי. סוף דבר כבודו של התובע נרמס. האלימות פגעה בגופו ובנפשו. דקירתו של מאבטח במהלך עבודתו -המנסה להתפרנס בכבוד ולהיות מועיל לחברה ולא נטל עליה - מעבר לפגיעה האישית הפיזית היא גם פגיעה באוטונומיה ובכבודו של אדם. גרירתו של התובע להליך משפטי למימוש זכויותיו הממוניות, תוך גרימת הצפת זכרונות על אירוע זה על דוכן העדים, הוסיף עוד נזקים עקיפים לתובע. בנסיבות אלו יש להעביר מסר ברור וחד משמעי של הוקעת אלימות ועל אף ששום פיצוי לעולם לא יחזיר ממש את המצב לקדמותו , יש לשאוף למרב האפשרי. אי לכך ולאור כל האמור לעיל הנני פוסק לטובת התובע : פיצוי עונשי: 18,000 ₪ הפסד השתכרות לעבר ולעתיד: 20,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד: 2,000 ₪ כאב וסבל: 35,000 ₪ (ניכוי הפיצוי העונשי בהליך הפלילי): (2,000₪) (ניכוי תגמולי מל"ל): (14,000) סה"כ 59,000 ₪ כמו כן ישא הנתבע בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בגובה 23.4%. משפט פליליפיצוייםדקירה