דוגמא להחלטה בנושא פינוי מזנון בשמורת טבע: תיק זה הועבר לטיפולי על פי החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים כהן ,מוניץ ואטרש) בתיק מספר ע"א 60/08 מיום 5.1.2012 , לצורך מתן החלטה משלימה בעקבות פרישתה לגמלאות של כב' השופטת (בדימוס) ברכה סמסון . התובעת הגישה כנגד הנתבע תובענה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע ממבנה המצוי בבעלות התובעת ומשמש כמזנון בשמורת הטבע יהודייה שברמת הגולן (להלן: "המבנה" או "המזנון") . כמו כן , עתרה התובעת לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים עד למועד פינויו מן המבנה . בכתב התביעה המתוקן מיום 5.3.03 , נטען כי במשך תקופת ההרשאה הנתבע לא שילם לתובעת את התשלומים שנקבעו במסגרת הסכם ההרשאה , וכי עם תום תקופת ההרשאה הנתבע לא פינה את המזנון . עוד נטען בכתב התביעה המתוקן , כי הנתבע נותר חייב לתובעת סך 142,292 ₪ , שכן על פי תחשיב שערכה התובעת היה על הנתבע לשלם לתובעת 111,698$ כאשר בפועל שילם רק 77,819$. כמו כן נטען בכתב התביעה , כי הנתבע חייב לתובעת דמי שימוש ראויים בסך 2,250$ לכל חודש מהחודשים מרץ עד אוקטובר בכל שנה משנת 2000 ועד למועד הפינוי בפועל. לאור השגותיו של הנתבע בכל הנוגע לגובה "דמי השימוש" אשר נקבעו בהסכם , הוצגו בפני ביהמ"ש (כב' השופטת (בדימוס) סמסון) חוות-דעת מקצועיות של שמאים מטעם הצדדים . על פי חוות-דעתו של המומחה מטעם התובעת , מר יעקב כהן , מיום 10.12.98 הועמדו דמי השימוש הראויים על סך 2,200$ לחודש . על פי חוות-דעתו של המומחה מטעם הנתבע הועמדו גובה דמי שימוש על סך של 650$ לחודש . בהתאם לאמור בפסק-דינו של ביהמ"ש (כב' השופטת בדימוס סמסון) מיום 22.1.2008 , בסמוך למועד תום תקופת ההרשאה ביום 30.6.97 ולאחריו , ניהלו הצדדים משא ומתן ארוך במטרה להאריך את תקופת ההרשאה בתנאים מוסכמים, ברם המו"מ לא הבשיל לכדי הסכם בכתב . בסופו של יום , המו"מ הסתיים ביום 30.6.99 , כאשר ב"כ התובעת הודיעה לב"כ הנתבע כי על מרשו לפנות את המבנה עד לסוף חודש 9/99 . עם זאת , הנתבע מאן לפנות את המבנה ותפס בו חזקה מבלי שעלה בידו להוכיח כי הסכם ההרשאה הוארך . לפיכך, במסגרת פסה"ד הורה ביהמ"ש על סילוק ידו של התובע מן המבנה בנימוק כי החל ממועד זה הנתבע החזיק במבנה שלא כדין וללא כל זכות . למקרא פסק-הדין עולה ,כי עיקר המחלוקת נסבה ביחס לגובה דמי ההרשאה בשנה השנייה והשלישית של הסכם ההרשאה וכן לאחר תום תקופת ההרשאה, החל מיום 1.7.97. נוכח המחלוקת , אשר נתגלעה בין הצדדים בכל הנוגע לגובה דמי השימוש הראויים לאחר תום תקופת ההרשאה על פי הסכם ההרשאה , הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ימונה מומחה מטעם ביהמ"ש , שהינו שמאי במקצועו , ואשר יקבע את גובה דמי השימוש הראויים באופן שחוות דעתו תחייב את הצדדים . על פי הסכמת הצדדים נדרש המומחה מטעם ביהמ"ש לחוות את דעתו ביחס לפלוגתאות הבאות : א) מהו שיעור חובו של הנתבע כלפי התובעת בגין דמי ההרשאה, בתקופת ההרשאה על פי הסכם ההרשאה ועד ליום 30.6.97, אם בכלל ? ב) מהם דמי השימוש הראויים שעל הנתבע לשלם לתובעת לאחר תם תקופת ההרשאה החל מיום 1.7.97 וכפועל יוצא, מהו חובו כלפי התובעת, אם בכלל? לאור הסכמת הצדדים מינה ביהמ"ש (כב' השופטת בדימוס סמסון) כמומחה מטעם ביהמ"ש את מר דרור ביתן , אשר נדרש לענות על שאלות הבהרה שנשלחו עליו מטעם הצדדים ולאחר מכן אף נחקר על חוות-דעתו בביהמ"ש . בסופו של יום קיבל ביהמ"ש את מסקנותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש , בכל הנוגע לגובה "דמי השימוש" במהלך התקופה שלאחר תום תקופת ההרשאה , דהיינו החל מיום 1.7.97 . "דמי השימוש" אותם קבע ביהמ"ש ביחס לתקפה זו הינם כדלקמן (ללא מע"מ): א) נכון לחודש דצמבר 1998 - 1,950 $ לחודש . ב) נכון לחודש דצמבר 1999 - 1,850 $ לחודש ג) נכון לחודש ספטמבר 2002 - 1,500 $ לחודש . על פי הוראותיו של ההסכם אשר נכרת בין הצדדים , גובה "דמי הרשאה" שהיה על הנתבע לשלם בתקופת ההרשאה במהלך השנה הראשונה של תקופת ההרשאה , אשר תחילתה ביום 1.7.94 וסיומה ביום 30.6.95 , עמד על סך של 2,250$ לחודש. במהלך השנה השנייה והשלישית , אשר תחילתן ביום 1.7.95 ועד ליום 30.6.97 , סוכם כי בעבור 8 החודשים הראשונים ישלם הנתבע לתובעת סך של 3,000$ לחודש , או לחילופין , 17.5% מן המחזור בתקופה זו על פי בחירת הנתבע . ביהמ"ש קבע , כי עד ליום 31.12.95 יש לחייב את הנתבע בתשלום "דמי הרשאה" לטובת התובעת בהתאם להסכם ההרשאה , וכי החל מיום 1.1.96 ועד לתום תקופת ההרשאה ביום 30.6.97 , יש לחייבו בסך 2,250$ לחודש בגין 8 חודשים בין החודשים מרץ עד אוקטובר בכל שנה . לאחר שערוך הסכומים נכון לתקופות השונות הרלוונטיות להסכם , קבע ביהמ"ש כי על הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 837,165 ₪ , דהיינו , סך הסכומים המוסכמים בשיעור של 899,850 ₪ בקיזוז הסכומים אותם שילם הנתבע בסכום המשוערך נכון ליום מתן פסה"ד לסך של 62,685 ₪ . בנוסף לכך , חייב ביהמ"ש את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת התובעת . בתאריך 17.9.2008 דחה ביהמ"ש (כב' השופטת בדימוס סמסון) את בקשתו של התובע , אשר הוגשה לביהמ"ש באמצעות ב"כ הקודם , לעיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ כנגדו עד לתום הליך הערעור . הנתבע לא השלים עם קביעותיה של כב' השופטת (בדימוס) סמסון והגיש לביהמ"ש המחוזי בנצרת ערעור על פסה"ד . בתאריך 15.3.2009 דחה ביהמ"ש שלערעור את ערעורו של הנתבע על קביעותיו של פסה"ד תוך חיובו בתשלום הוצאות משפט לטובת התובעת . בתאריך 25.10.2011 הגיש הנתבע לביהמ"ש המחוזי בקשה לתיקון טעות חישוב בפסק-הדין אשר יצא מלפני כב' השופטת (בדימוס) סמסון , בנימוק כי כב' השופטת קבעה בפה"ד כעובדה חלוטה , כי הנבע שילם לתובעת סך של 575,274 ₪ , אולם שגתה בכך שלא לא מצאה לנכון להפחית סכומי כסף אלו מסך דמי השכירות אותם הינו חב לתובעת . בתגובה לבקשה זו ציינה הנתבעת כי המדובר בניסיון מצד התובע לרוקן מתוכן את פסה"ד ולסכל את קביעותיו , וכי לכל היותר הסכום שלא קוזז על ידי בית-משפט השלום עומד על סך של 326,840 ₪ . עם זאת , מאחר והנתבע לא פרע את מלוא חובו ציינה המשיבה כי מן הראוי שסוגית הקיזוז תוכרע על פי שיקול דעת ביהמ"ש תוך בחינת קיזוז סכומים המגיעים לה בגין "דמי השימוש" החל ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן ביום 5.3.2003 ועד למועד שבו פונה הנתבע בשנת 2008 . בתגובה לתגובת התובעת ציין הנתבע , כי התובעת בחרה שלא להתייחס לטענתו זו , ולפיכך הותירה את סוגיית הקיזוז לשיקול דעת ביהמ"ש , ולכן יש מקום לקזז מתוך הסכום הפסוק סך כולל של 575,274 ₪ אותם שילם הנתבע לתובעת . עם זאת , ביהמ"ש המחוזי ראה לנכון להעביר את הבקשה לפיתחו של בית-משפט זה בהתאם להוראת סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) , תשמ"ד - 1984 (ראה : החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 5.1.2012) . במסגרת בקשתו לתיקון טעויות החישוב , אותה הגיש בתחילה לפיתחו של ביהמ"ש המחוזי , ציין הנתבע כי כתוצאה מן השגיאה האמורה התדרדר מצבו הכלכלי בצורה קשה ביותר וכתוצאה מכך , הגיש בקשה להכיר בו כפושט רגל . לשיטת הנתבע , חרף קביעתה של כב' השופטת (בדימוס) סמסון במסגרת סעיף 38 לפסה"ד לפיה בין השנים 1994 - 1999 שילם הנתבע לתובעת סך כולל של 77,819 $ , שגה ביהמ"ש בכך שלא קיזז בפועל סכום זה מהסכום הכולל אותו פסק ביהמ"ש לטובת התובעת , אלא הורה על קיזוז סכום 62,685 ₪ בלבד (ראה : סעיף 36 י"א לפסה"ד) . הנתבע אף הפנה את ביהמ"ש גם לסעיף 41 לפסה"ד ממנו עולה , כי בין התאריכים 6/2000 -10/2000 שילם הנתבע לתובעת סך כולל של 4955.5 ₪ אותם לגבי דידו יש לקזז מהסכום הפסוק הכולל . הנתבע צירף לבקשתו חוו"ד אותה ערך יועץ המס , מר ג'וזי נתב מקצרין , ביום 20.5.2012 ממנה עולה , כי ערכם המשוערך של הסכומים המצטברים אשר לא קוזזו בפועל עומד על סך של 539,934 ₪ . כמו כן , צורפה לתיק ביהמ"ש חוות-דעת נוספת מטעם יועץ המס מיום 11.10.2011 לפיה הסכום המשוערך של כלל סכומי הכסף אותם שילם לתובעת בין השנים 1994 - 2000 עומדים על סך של 575,274 ₪ מתוך הסך של 837,165 ₪ . התובעת מציינת בתגובה מטעמה , כי הינה מסכימה לכך שמן הסכום הכולל אותו פסק ביהמ"ש לטובתה (837,165 ₪) אכן יש מקום לקזז את הסך של 533,728 ₪ בהתאם לטבלה מספר 1 בחוות-דעתו של המומחה מטעם הנתבע , המפרטת את שערוך הסכומים בין התאריכים 1.7.1994 - 1.7.1999 נכון ליום מתן פסה"ד בתאריך 22.1.2008 . עם זאת , ציינה התובעת כי הינה מתנגדת לתחשיב המפורט בטבלה מספר 2 לחווה"ד , שעניינה קיזוז סכומי כסף נוספים בסך מצטבר של 4956 ₪ (סכום "קרן") נכון ליום 6.10.2000 , המשוערך על פי חוות-דעתו של המומחה לסך של 6202 ₪ . יוער , כי התובעת בחרה שלא לנמק את הסיבה להתנגדותה האמורה . עיון בעמוד 17 בסעיף 36י"א לפסק-דינה של כב' השופטת (בדימוס) סמסון מעלה , כי כלל הסכומים המצטברים אותם היה על הנתבע לשלם לתובעת עד ליום מתן פסה"ד עמד על סך כולל של 899,850 ₪ . זאת ועוד , עיון בסעיף 41 לפסה"ד אף מעלה , כי טענתו של הנתבע לפיה שילם לתובעת בין החודשים 6/2000 - 10/2000 סך של 4955 ₪ נקבעה באופן מפורש בפסה"ד , ולפיכך יש לנכות סכום זה מהסכום הכולל על פי ערכו המשוערך . כמו כן , נקבע בהמשך סעיף זה לפסה"ד , כי יש לנכות גם סכומי כסף נוספים אותם שילם הנתבע לתובעת בין השנים 2001 - 2003 בסכום המשוערך נכון ליום מתן פסה"ד לסך של 62,685 ₪ (45,836.96 ₪ "קרן") . עיון בפסק-דינה של כב' השופטת סמסון מיום 22.1.2008 מעלה , כי אכן מכלול הסכומים אותם היה על הנתבע לשלם לתובעת עמד על סך של 899,850 ₪ (סכום משוערך נכון ליום מתן פסה"ד) . מעבר לקיזוז שאינו שנוי במחלוקת בסך של 533,728 ₪ ואשר עניינו סכומי כסף ששולמו בין התאריכים 1.7.1994 - 1.7.1999 , הרי שלמקרא פסה"ד עולה , כי כב' השופטת סמסון קבעה בפסה"ד שיש לקזז מן הסכום האמור סך של 4955 ₪ (סכום "קרן") , ואשר בשערוך לשנת 2008 עומדים על סך של 6206 ₪ . כמו כן , נקבע בפסה"ד כי יש לקזז מהסכום הכולל סך של 62,685 ₪ אותם שילם הנתבע לתובעת בין השנים 2001 - 2003 . אשר לטענת התובעת בסיכומיה ,כי בפסק-דינה של כב' השופטת (בדימוס) סמסון נפלה טעות בכך שלא נפסקו לטובתה דמי שימוש ראויים בין השנים 2003 - 2008 , הרי שהיה עליה להעלות טענה זו במסגרת ערכאת הערעור , ולפיכך מצא מותב זה לנכון לדחות טענה זו . לאור האמור לדלעיל , הנני מקבל את הבקשה לתיקון טענות החישוב אשר נפלה בפסק-דינה של כב' השופטת (בדימוס) סמסון . הנתבע ישלם לתובעת את הסך של 297,231 ₪ בהתאם למועדים אשר נפסקו בפסה"ד כאשר סכום זה ישוערך החל מיום מתן פסה"ד (22.1.2008) ועד ליום מתן החלטתי זו . גובה הוצאות המשפט ושכר-טרחת עוה"ד כפי שנקבעו בפסה"ד ייוותרו על מכונם . נוכח הסכמת התובעת לקבלת חלקה הארי של הבקשה אין צו להוצאות . פינוישמורת טבע