דוגמא לפסק דין בנושא נפילה מהמיטה בבית חולים: בפני תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למנוחה ז"ל עת נפלה ביום 12/10/06 במהלך אשפוזה בבי"ח רמב"ם. התביעה הוגשה ע"י שני בניה בהיותם יורשיה על פי דין. העובדות ביום 12/10/06 התקבלה המנוחה לאשפוז בבי"ח רוטשילד לצורך ביצוע ניתוח של כריתת כיס המרה. במהלך ביצוע הבדיקות למנוחה התגלו סימני אי ספיקת לב ולכן הוחלט על דחיית הניתוח והעברת המנוחה למחלקה פנימית לצורך השגחה ואיזון מצבה. ביום 17/10/06 קמה המנוחה ממיטתה, נפלה וכתוצאה מכך נגרם לה שבר בעצם הירך. הצדדים חלוקים בשאלה אם נפילת המנוחה נגרמה תוך כדי ובמהלך ירידתה מהמיטה כנטען ע"י התובעים או שמא הנפילה נגרמה לאחר שהתובעת השלימה את ירידתה מהמיטה והלכה מספר צעדים לכיוון השירותים, אשר נמצאים במרחק של מספר מטרים מהחדר בו שהתה המנוחה אותה עת, כנטען ע"י הנתבעת. על אף שלמחלוקת זו אין חשיבות רבה לצורך ההכרעה בשאלת האחריות לתאונה, אתייחס להלן למחלוקת זו ואכריע. התובעים מבססים את גרסתם באשר לנסיבות פגיעתה של המנוחה על הרישום בסיכום המחלה שנמסר להם עם שחרורה מביה"ח בו נרשם: "החולה נפלה כשקמה ממיטתה ונחבלה בירך". לשיטתם, רישום זה תומך בעמדתם שהנפילה אירעה במהלך ירידת המנוחה מהמיטה, אחרת היה נרשם כי היא נפלה "בפרוזדור" או "במעבר" או ליד השירותים. הנתבעת מבססת את גרסתה באשר לנסיבות האירוע על רישומים מתיקה הרפואי של המנוחה שנערכו מיד לאחר האירוע וכן על עדויות האחות והרופא שטיפלו בה מיד לאחר האירוע. מאחר שהמנוחה הלכה לעולמה בטרם נגבתה ממנה עדות באשר לנסיבות נפילתה, הקביעה באשר לנסיבות האירוע תתבסס, מטעם הדברים, על הרשומה הרפואית ועל עדויות הצוות הרפואי אשר ניגש לעזור ולטפל בה מיד לאחר האירוע. מטעם הנתבעת צורף דו"ח תאונה שנערך ע"י האחות ילנה פריבך מיד לאחר אירוע התאונה, אשר מפרט את נסיבות האירוע. בדו"ח זה נרשם: "בשעה 0:30 החולה נפלה ליד השירותים מול חדר 8. לדבריה רצתה ללכת לשירותים. לא נעזרה בפעמון או במטפלת שישבה לידה. נפלה על הצד שמאל ... הועברה למיטה. התלוננה על כאבים בירך שמאל. נבדקה ע"י רופא, עברה צילום - יש שבר". החלק השני של הדו"ח נרשם ע"י הרופא שנקרא לטפל בה, ד"ר מוחמד שיח' - אחמד, אשר פירט את נסיבות האירוע כדלקמן: "נקראתי לחולה בשעה 00:30 בחצות לאחר נפילה. החולה מציינת כי היא קמה לשירותים לבד להשתין אף על פי כן שלידה הייתה מטפלת. לא קראה לאחות לפני כן. נפלה על צד שמאל. בבדיקה כאבים ללא נפיחות בירך שמאל, אך קיימת רגישות ניכרת במישוש". הנתבעת אף הגישה תצהירי עדות ראשית של גב' ילנה פריבך ושל ד"ר שיח' אחמד, אשר ערכו, כאמור, את דו"ח התאונה. בתצהיר עדותה הראשית טענה ילנה, כי "המנוחה לא נפלה תוך כדי קימה ממיטתה. המנוחה קמה ממיטתה באמצע הלילה בכוחות עצמה, מבלי להשתמש בפעמון הקריאה לאחיות ומבלי להעיר את המטפלת האישית שלה שישבה ליד מיטתה. המנוחה צעדה מחוץ לחדרה ומעבר לפרוזדור לכיוון השירותים, ורק שם נפלה". בחקירתה הנגדית חזרה ילנה על תיאור נסיבות פגיעתה של המנוחה וציינה, כי מיד לאחר שהמנוחה נפלה היא שמעה חבטה, מיד ניגשה אליה ומצאה אותה קרוב לשירותים מול חדר 8, במרחק של מספר מטרים מחדר 14 שבו היא התאשפזה באותו יום. עדותה של ילנה בעניין זה הייתה מקובלת עלי. בגרסתה של ילנה באשר לנסיבות פגיעת המנוחה לא התגלו סתירות כלשהן שיש בהן כדי לעורר ספק באשר לאמינות הגרסה. יתרה מכך, גרסתה של ילנה מקבלת חיזוק משמעותי מהרישום בדו"ח התאונה שנערך מיד לאחר אירוע התאונה ושבו תיאור זהה באשר לנסיבות אירוע התאונה. ד"ר שיח' אחמד נתן בתצהיר עדותו הראשית הסבר מדוע בסיכום המחלה הוא רשם כי המנוחה "נפלה כשקמה ממיטתה". לדבריו, בעת רישום סיכום המחלה הוא התמקד בפן הרפואי נוכח ריבוי מחלותיה של המנוחה ומורכבות מצבה ולכן לא נתן את דעתו לתיאור מדויק של נסיבות האירוע. הוא הוסיף, כי בעת שרשם את סיכום המחלה לא עמדו בפניו המסמכים מתאריך 16/10/10 ו-17/10/10 שבהם פורטו הנסיבות המדויקות של האירוע ולכן לא זכר את נסיבותיו המדויקות. עדותו של ד"ר שיח' אחמד התגלתה כעדות בעייתית שלא ניתן לבסס עליה ממצא כלשהו. מצד אחד הוא טען, כי בעת רישום סיכום המחלה לא עמדו בפניו המסמכים שנערכו בסמוך להתרחשות האירוע ולכן לא זכר את נסיבותיו המדויקות. מצד שני הוא העיד בפני שעד היום הוא זוכר את האירוע וזוכר כי המנוחה סיפרה לו שנפלה ליד השירותים ולאחר שכבר השלימה את ירידתה מהמיטה. אם כך, היה על ד"ר שיח' אחמד לרשום גרסה זו בסיכום המחלה ללא קשר לשאלה אם עמדו בפניו המסמכים שנערכו בסמוך לאירוע התאונה, שכן הוא זוכר, לדבריו, עד היום, את נסיבות האירוע ואת העובדה מבחינתו שהמנוחה סיפרה לו שנפלה ליד השירותים. בשל בעייתיות זו בעדותו של ד"ר שיח' אחמד הוא התקשה לתת הסבר מניח את הדעת מדוע לא רשם בסיכום המחלה שהמנוחה נפלה ליד השירותים על אף שהוא זכר גרסה זו ומדוע רשם גרסה אחרת. ככל הנראה, בשל פרק הזמן הרב שחלף מאז אירוע התאונה, ד"ר שיח' אחמד אינו זוכר את נסיבות האירוע באופן מדויק והמועדים, השעות והתאריכים התבלבלו אצלו. מקובלת עלי גרסתו של ד"ר שיח' אחמד שבעת רישום סיכום המחלה לא עמדו בפניו המסמכים שנערכו בסמוך לאחר אירוע התאונה ובשל כך הוא לא זכר את נסיבות האירוע לפרטיו ולכן רשם את אשר רשם. ברם, אינני מקבל את עדותו לפני שהיום הוא זוכר שהמנוחה סיפרה לו שנפלה ליד השירותים. אם לא זכר מה סיפרה לו המנוחה 10 ימים לאחר האירוע, אין זה סביר שהיום, בחלוף שבע שנים מיום האירוע, הוא יזכור שניהל שיחה עם המנוחה ויזכור את פרטיה. סיכומים לש דברים, על סמך עדותה של ילנה פריבך שהייתה מקובלת עליי ועל סמך המסמכים שנערכו בסמוך לאחר אירוע התאונה, הנני קובע כי המנוחה נפלה ליד השירותים לאחר שכבר השלימה את ירידתה מהמיטה וצעדה מספר מטרים. כאמור, וכפי שיובהר בהמשך, למחלוקת העמוקה שהתגלעה בין הצדדים באשר למיקום המדויק של הנפילה אין חשיבות להכרעה בשאלה אם מוטלת על הנתבעת אחריות לאירוע התאונה, אם לאו. האחריות לאירוע התאונה אין מחלוקת בין הצדדים, כי מוטלת על הנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי התובעת. חובת הזהירות המושגית המוטלת על מוסד רפואי כלפי המבקרים אצלו וכלפי חולים השוהים בתחומו הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון בעשרות פסקי דין, ואין מקום להרחיב בעניין זה. השאלה שבמחלוקת היא, האם בנסיבות המקרה הספציפי מוטלת על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת והאם חובה זו, ככול שקיימת, הופרה. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית נקבע בפסיקה, כי חובה זו קיימת מקום שהמזיק יכול וצריך לצפות את הנזק. עוד נקבע, כי מקום שהמזיק יכול לצפות את הנזק מבחינה פיזית הוא גם צריך לצפותו, אלא אם קיימים שיקולים של מדיניות שיפוטית, אשר מצדיקים את הקביעה שבנסיבותיו הספציפיות של המקרה, המזיק אינו צריך לצפות את הנזק על אף שהוא יכול היה לצפותו. כך למשל נקבע, כי בעל מבנה או המחזיק בו יכול לצפות שמי שעולה או יורד במדרגות ימעד וייפול במהלך השימוש בהן, אך מכיוון שמדובר בסיכון טבעי ורגיל הכרוך בשימוש במדרגות אין הוא צריך, כעניין שבמדיניות שיפוטית, לצפות את הנזק. על כן, התממשות סיכון רגיל וטבעי הטמון בשימוש במדרגות אינו מטיל על המחזיק במבנה אחריות בנזיקין על אף שהוא יכול לצפות את הנזק שעלול להיגרם עקב השימוש בהן. שונים פני הדברים כאשר במדרגות היה מפגע שגרם להגברת הסיכון של השימוש בהן. במקרים כאלה שבהן נפגע הניזוק עקב מפגע במדרגות, כגון מדרגה שבורה, מים או נוזל מחליק אחר שהיה עליהן, הסיכון הנשקף למשתמש בהן חורג מהסיכון הרגיל הטמון בשימוש במדרגות תקינות ולכן נקבע, כי במקרים אלה המזיק יכול וצריך לצפות את הנזק, ואם התממש סיכון ונגרם נזק עקב קיומו של מפגע, תוכר אחריותו של המזיק לנזק שנגרם. לענייננו, אין ספק שהנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות את הנזק ולכן מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית לנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת למנוע את הנזק. המנוחה התאשפזה אצל הנתבעת בהיותה בת 84 לערך כאשר היא סובלת מבעיות בריאותיות שונות ומורכבות, אשר השפיעו על יכולתה ללכת בצורה יציבה ובטוחה. עובדה זו נרשמה בטופס "אנמנזה סיעודית ביום הקבלה" מיום 12/10/06 עת התקבלה במחלקה פנימית לצורך אשפוזה. בטופס זה נרשם, כי המנוחה סובלת מבעיות שונות וכי היא מוגדרת כבעלת סיכון מוגבר לנפילה. עולה, אם כן, כי הצוות הרפואי והמטפל היה מודע לעובדה שהמנוחה סובלת מבעיות רפואיות שונות, אשר יוצרות סיכון מוגבר של נפילה. בנסיבות אלו לא ניתן להגדיר את סיכון הנפילה של המנוחה כסיכון סביר וטבעי הטמון בהליכה, שכן במקרה כזה מדובר בסיכון נוסף, מוגבר יותר, אשר יוצר ומקים חובת זהירות קונקרטית על הצוות הרפואי ועל בית החולים, אשר טיפל בה. הפרת חובת הזהירות הקביעה כי מוטלת על בית החולים והצוות הרפואי המטפל חובת זהירות קונקרטית, אינה מביאה באופן אוטומטי לקביעה, כי מוטלת על הנתבעת אחריות בנזיקין לנזק ועל בית המשפט לבחון אם חובת הזהירות, בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שהובא לפניו, הופרה. בהקשר זה נקבע, כי לא מוטלת על המזיק חובה מוחלטת למנוע את הנזק, ולא מוטלת עליו חובה לנקוט בכל האמצעים שיש בהם כדי למנוע את הנזק, אלא עליו לנקוט אך באותם אמצעים סבירים שיכולים היו למנוע את הנזק. בעניינו וכפי שיפורט להן, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות באופן בוטה ומתמשך ולפיכך מוטלת עליה אחריות לנזקים שנגרמו למנוחה עקב נפילתה. מעדותה של ילנה עולה, כי המידע בדבר קיומו של סיכון מוגבר לנפילת המנוחה נרשם במשמרת שקדמה למשמרת שבה נפלה המנוחה ומידע זה כלל לא הועבר אליה ולשאר האחיות שטיפלו במנוחה או היו אמורות לטפל בה בשעת האירוע. מדברי ילנה בתצהיר ובעדותה לפני עולה, כי לפעמים בשל לחץ עבודה ומסיבות אחרות, הטופס בדבר מצבו של החולה נרשם בסוף המשמרת ולכן המידע אינו עובר לאחיות המטפלות עם חילופי המשמרות. יתרה מכך, גם אם הטופס נרשם בזמן, לא תמיד מוצאות האחיות זמן לקרוא את הטפסים ולעמוד על מצבם של החולים. כך קרה גם בעניינה של המנוחה מסיבה שלא הובררה. ילנה והאחיות שהיו אמורות לטפל במנוחה לא קראו את טופס הקבלה למחלקה, והמידע בדבר הסיכון המוגבר של נפילת המנוחה לא הועבר אליהן בעל פה או בכל דרך אחרת. התנהלות זו כשלעצמה מהווה התרשלות אשר מקימה אחריות בנזיקין. מכיוון שהמידע בדבר קיומו של סיכון מוגבר לנפילת המנוחה לא עבר לילנה ולצוות האחיות, אף לא נשקלה הדרך שבה היה על האחיות לטפל במנוחה נוכח קיומו של סיכון כאמור. בעניין זה העידה ילנה כדלקמן: "ש: אם היית יודעת שהמנוחה היא עם סיכון גבוה לנפילה, איך הייתם מטפלים בה אחרת? ת: לא בהכרח הייתי מרימה את דפנות המיטה. הייתי מדברת עם החולה עצמה בשביל לברר אם היא משתפת פעולה או לא, אם היא בהכרה או אם היא מבולבלת. הייתי מדברת עם המטפלת שלה שתשים אליה לב גם. אם החולה לא מבולבלת הייתי מדריכה על כפתור הפעמון. מקסימום, לפעמים יש חולים שבלי מטפלת וזקוקים לעזרה ואנחנו יודעים שיש סיכון נפילה, אנחנו לא תמיד מרימים את הדפנות והולכים אלא מוציאים לפרוזדור שהחולה יהיה מול העיניים שלנו". הנה כי כן, הדרכים לטפל בחולה עם סיכון גבוה לנפילה הן מגוונות, וכדי לקבוע מה הדרך הנכונה לטפל באותו חולה על מנת למנוע התממשות הסיכון של נפילתו, על האחות לקבל את המידע שמדובר בחולה עם סיכון גבוה כדי שהיא תוכל לשוחח עם החולה ולעמוד על מצבו. שום דבר מכל זה לא נעשה והסיבה לכך היא כשל בהעברת מידע מהאחיות שטיפלו במנוחה במשמרת האחרונה. בשל כשל זה, ילנה ושאר האחיות באותה משמרת שבה אירעה התאונה לא ידעו על הסיכון הגבוה לנפילת המנוחה, הן לא שוחחו עמה ולא שקלו את דרכי הטיפול בה. בשל כך, לא נשקלה ע"י ילנה האפשרות של הרמת דפנות המיטה או הוצאת המנוחה לפרוזדור כדי שתהיה מול עיניהן הפקוחות של האחיות. זאת ועוד, בטופס "מכתב סיעודי: העברה\שחרור" שנרשם בעת קבלת החולה למחלקה ביום 16/10/10 ובטרם נפלה, קיים סעיף הנוגע לבטיחות החולה (סעיף 17 לאותו טופס). בהתייחסה לסעיף זה מתחה האחות שקיבלה את המנוחה במחלקה שני קווים מתחת למילים "דפנות מיטה" ללמדך שאפשרות זו של הרמת דפנות המיטה נשקלה ונקבע, כי במצבה של המנוחה קיים צורך בהרמת דפנות המיטה. מידע זה לא עבר, כאמור, לאחיות שטיפלו במנוחה בעת חילופי המשמרות ובשל כך דפנות המיטה לא הורמו. אילו האחיות היו מודעות לרישום בטופס העברת חולה והיו פועלות בהתאם להמלצה באותו טופס, התאונה הייתה נמנעת. אילו דפנות המיטה היו מורמות, המנוחה לא הייתה יכולה לרדת מהמיטה בכוחות עצמה, והייתה נאלצת להמתין למטפלת האישית עד שתחזור או שהייתה מעירה אותה אם הייתה ישנה, או הייתה מצלצלת בפעמון ומבקשת את עזרת האחיות. הנתבעת טענה, כי ליד מיטתה של המנוחה ישבה מטפלת ואף על פי כן, המנוחה לא ביקשה ממנה עזרה, והלכה לכיוון השירותים בכוחות עצמה. בנסיבות אלו, כך נטען, אין לייחס לנתבעת אחריות לתאונה, שכן המנוחה בחרה שלא לבקש עזרה מצוות האחיות או מהמטפלת שישבה ליד מיטתה. אין בידי לקבל טענה זו, וכמה טעמים לדבר: ראשית, האחריות לשלומה של המנוחה ולשלמות גופה מוטלת בראש ובראשונה על הנתבעת, ועל הצוות הרפואי לנקוט בכל הפעולות הדרושות לשם שמירה על בטחונה ושלמות גופה של המנוחה. על כן, בין אם ישבה ליד מיטת המנוחה מטפלת ובין אם לאו, אין בכך כדי לשחרר את הצוות הרפואי והמטפל מטעם הנתבעת מחובתו לשקול את דרכי ההשגחה והפיקוח הראויים עליה. שנית, בגרסתה של ילנה לגבי הימצאותה של מטפלת ליד מיטתה ושהמנוחה קמה ממיטתה "מבלי להעיר את המטפלת האישית שלה שישבה ליד מיטתה" (סעיף 11 לתצהיר) התגלו סתירות מהותיות, אשר מכרסמות באמינות הגרסה. בניגוד לגרסה זו אישרה ילנה בחקירתה הנגדית, כי היא אינה יודעת איפה הייתה המטפלת בזמן האירוע, האם היא ישבה ליד מיטתה של המנוחה, או שמא יצאה לשירותים, לעשן סיגריה או לכל מטרה אחרת. על כן, הטענה שהמנוחה קמה מהמיטה וירדה ממנה מבלי שהעירה את המטפלת האישית שלה היא גרסה אשר מבוססת על ניחוש ולא על ידיעה ממשית של ילנה. שלישית, גם אם המנוחה החליטה שלא לבקש עזרה אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריות. דווקא בשל העובדה שישנם חולים שלא שומעים להוראות, נשקלת האפשרות של הרמת דפנות המיטה או הוצאת החולה לפרוזדור. כאמור, אילו דפנות המיטה היו מורמות, המנוחה לא הייתה יכולה לרדת מהמיטה והייתה נאלצת לבקש עזרה בין מהמטפלת האישית שלה ובין מצוות האחיות וכך התאונה הייתה נמנעת. ברם, מכיוון שצוות האחיות כלל לא היה מודע למצב המנוחה, דפנות המיטה לא הורמו, המנוחה לא הוצאה לפרוזדור ובעצם הנתבעת לא נקלטה בשום אמצעי זהירות כדי למנוע או להקטין את אפשרות התממשות הסיכון המוגבר לנפילתה. סיכומם של דברים - הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כלפי המנוחה והתרשלה בקביעת דרכי ההשגחה והפיקוח עליה ולא נקלטה באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע את הנזק. בשל התרשלות זו נפלה המנוחה ונפגעה. בנסיבות אלו מוטלת על הנתבעת אחריות לנזקי המנוחה. אשם תורם על אף שהמנוחה הייתה מודעת למוגבלויות מהן סבלה, למצבה הרפואי ולאפשרות שהיא תיפול אם תלך לבד, היא לא ביקשה עזרה מהמטפלת האישית שלה ולא מצוות האחיות שטיפלו בה. יחד עם זאת, יש להתחשב בגילה של המנוחה ובעבודה עליה העיד ד"ר שיח' אחמד בחקירתו הנגדית שאנשים בגיל כזה, עם מחלות רקע שונות ומגוונות, אינם בשיא יכולתם השכלית ולכן לא ניתן לסמוך עליהם בקבלת ההחלטות. בהתחשב בכל האמור, הנני מעריך את אשמה התורם של המנוחה לאירוע התאונה ב25%. גובה הנזק מהות הפגיעה וחוות הדעת הרפואיות עקב התאונה נגרם למנוחה שבר בעצם הירך השמאלי. ביום 27/10/06 עברה ניתוח לשחזור סגור של השבר וקיבוע פנימי באמצעות לוחות מתכת וברגים מסוג PCCP. מהלך הניתוח והאשפוז האורתופדי היו תקינים. לאחר תקופת אשפוז ממושכת שבמהלכה עברה בירור רפואי מקיף בגין בעיות שאינן קשורות לשבר, שוחררה המנוחה ביום 20/11/06 עם המלצה לדריכה מלאה על רגל שמאל בעזרת הליכון וביקורת במרפאה אורתופדית בעוד כשלושה שבועות. עם שחרורה מבי"ח בני ציון ביום 20/11/06 הועברה המנוחה למוסד גריאטרי בבית החולים הצרפתי בנצרת, שם היא שהתה עד פטירתה ביום 17/1/10, כשלוש שנים ושלושה חודשים ממועד התאונה. מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת קוטביות; מטעם התובעים הוגשו שתי חוות דעת של ד"ר ג'רייס חכים, מומחה לכירורגיה אורתופדית, וגם מטעם הנתבעת הוגשו שתי חוות דעת של ד"ר רינות, שגם הוא מומחה לכירורגיה אורתופדית. בחוות דעתו הראשונה מיום 28/5/09, שניתנה בעוד המנוחה בחיים, קבע ד"ר חכים כי מאז התאונה המנוחה מרותקת למיטה, אין ולא היה לה פוטנציאל שיקומי בכלל, וכי היא זקוקה לעזרת הזולת בכל הצרכים היומיומיים לרבות אוכל והיגיינה אישית. באשר לגובה הנכות קבע ד"ר חכים, כי למנוחה נכות בשיעור 50%, בגין קשיון לא נוח של פרק ירך שמאל שנמצא בקונטראטורה של כיפוף ואדוקציה. לדבריו בחוות הדעת, "מדובר בפרק ירך לא פונקציונאלי ולא מאפשר דריכה והליכה והתוצאה הינה ריתוק מתמיד ללא פוטנציאל שיקומי". לאחר שהמנוחה נפטרה הוגשה חוות דעת משלימה מטעם ד"ר חכים ולפיה, המגבלות מהן סבלה המנוחה עקב השבר בירך שמאל גרמו לקיצור בתוחלת חייה. לדבריו בחוות הדעת, "הספרות הרפואית גדושה במאמרים ועבודות מחקר המוכיחות ירידה משמעותית בתוחלת חיים של מבוגר לאחר שבר בצוואר הירך, אפילו עבודות מדגישות שיעור תמותה של כ-30% (שלושים אחוזים) של הנפגעים עוד במהלך השנה הראשונה לאחר השבר". על סמך האמור קבע ד"ר חכים, כי קיים קשר סיבתי בין העובדה שהמנוחה לא האריכה חיים לבין השבר בירך השמאלי. כאמור, גם ד"ר רינות ערך שתי חוות דעת; האחת לפני שהמנוחה נפטרה והתייחסה לגובה הנכות שנותרה לה עקב השבר, והשנייה נערכה לאחר הפטירה והתייחסה לשאלת הקשר הסיבתי בין הפטירה לבין השבר בירך השמאלי. בחוות הדעת הראשונה שנערכה ביום 27.11.09 קבע ד"ר רינות, כי עקב התאונה נותרה למנוחה נכות צמיתה בשיעור 10% בהתאם לסעיף 35(1) לתקנות הביטוח הלאומי, שעניינו השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי. בהתייחסו למצבה האורתופדי של המנוחה עקב השבר קבע ד"ר רינות, כי המנוחה לא סבלה מכאב בתנועות הירך, "טווחי התנועה מלאים וללא קונטרקטורות, ללא קיצור גפה, ללא סטייה סיבובית וללא דלדול שרירים. בצילומי הרנטגן העדכניים נמצא חיבור תקין בשבר, בעמדה תקינה". בחוות דעתו השנייה שנערכה ביום 17.4.11 חלק ד"ר רינות על חוות דעתו של ד"ר חכים וקבע, כי אין קשר סיבתי בין פטירת המנוחה לבין התאונה, וכי השבר ממנו היא סבלה כלל לא השפיע ולא קיצר את תוחלת חייה. ד"ר רינות אף מנה את המחלות מהן סבלה המנוחה ללא קשר לתאונה, כגון פרפור פרוזדורים בלב, מחלת לב אסכמית, הצרות המסתם האאורטלי, יתר לחץ דם, דלקת ראות ועוד וקבע, כי מחלות אלה הן הגורם לפטירתה ולא השבר. שני המומחים נחקרו באריכות על חוות הדעת שלהם וכל אחד מהם נותר בדעתו כפי שבאה לידי ביטוי בחוות הדעת. לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, בחוות הדעת של שני המומחים ובפרוטוקול חקירתם הנגדית, הנני מעדיף את שתי חוות הדעת של ד"ר רינות על פני חוות הדעת של ד"ר חכים. כפי שיפורט להלן, ד"ר חכים התבסס על מידע שגוי שנמסר לו על ידי בני משפחתה של המנוחה וערך את חוות דעתו מבלי שעיין בתיקיה הרפואיים ומבלי לעמוד על מצבה האמיתי לפני התאונה. יתרה מכך, לד"ר חכים נמסר מידע שגוי באשר למצבה הרפואי של המנוחה בתחום האורתופדי והוצג בפניו מצג לא נכון באשר לתפקודה בתחום זה. בשל כל אלה נערכו על ידו חוות דעת שאינן משקפות את מצבה האמיתי של המנוחה עקב התאונה. בשתי חוות הדעת יצא ד"ר חכים מנקודת הנחה, כי עובר לאירוע התאונה הייתה המנוחה עצמאית, גרה בבית לבדה ואף תפקדה בביתה באופן עצמאי וכמעט ללא מגבלות. הוא אף יצא מנקודת הנחה, כי לאחר התאונה ועד הפטירה הייתה המנוחה מרותקת למיטה. על בסיס שתי הנחות עבודה אלו, הגיע ד"ר חכים למסקנות שבחוות הדעת הן בקשר לגובה הנכות שנותרה למנוחה והן בקשר לקיצור בתוחלת חייה. ברם, התברר כי להנחות עבודה אלו אין בסיס, ומצבה הרפואי של המנוחה ערב התאונה אינו כפי שתואר על ידו בחוות הדעת. כך למשל, בטופס "אנמנזה סיעודית ביום הקבלה" שנערך ביום 12/10/10, מספר ימים לפני התאונה ובעת קבלתה למחלקה פנימית נרשם, כי המנוחה מוגבלת מאוד בפעולות היומיומית, מרותקת למיטה וכי מדובר ב"חולה סיעודית, צריכה עזרה מלאה ב-ADL (הפעולות היומיומיות - ע.ט.)". בטופס הערכת תלות שנערך ביום 16/3/05 ע"י המוסד לביטוח הלאומי במסגרת תביעה לקצבת סיעוד שהגישה המנוחה נרשם, כי היא מתקשה בביצוע הפעולות היומיומיות (ADL) ובמהלך הדגמת ביצוע אותן פעולות היא "החווירה והתנשמה וראיתי שמתאמצת ואינה חשה בטוב. לכן הפסקתי את ההדגמה". בפרק הדן בתיאור המגבלות מפי הנבדק נרשם, כי המנוחה התלוננה על "חולשה וסחרחורת ומרגישה לא טוב" דבר המגביל אותה בניידות. לדבריה, לפני חודש נפגעה עין ימין והפסיקה לראות טוב ומאז מרגישה מאוד מוגבלת ומתקשה להתמצא. לכן עברה זמנית לבית של הבת עד שימצאו עבורה מטפלת זרה שתהיה אתה". ואכן, בטרם אושפזה המנוחה בביה"ח ובטרם נפגעה בתאונה, העסיקה המנוחה, כמתואר לעיל, עוזרת שהייתה צמודה אליה במשך כל שעות היממה. משום מה, התובעים לא העבירו לעיונו של המומחה מטעמם מסמכים כלשהם מעברה של המנוחה, לא העבירו לעיונו את המסמכים של המוסד לביטוח הלאומי המתעדים באופן מקיף ומדויק את מצבה ערב התאונה, והציגו בפני המומחה מצג לא נכון באשר לתפקודה ערב התאונה, כאילו הייתה אישה עצמאית אשר תפקדה באופן עצמאי וללא מגבלות במשק ביתה. בהקשר זה יש לציין כי גם בתצהירי עדותם הראשית טענו התובעים, כי המנוחה הייתה עצמאית לפני התאונה ותפקדה במשק ביתה באופן מלא. לגרסה זו שהובאה בתצהיר והוצגה בפני המומחה מטעם התובעים אין כל בסיס עובדתי ואני דוחה אותה מכל וכל. גם הנחת העבודה של ד"ר חכים בקשר לתפקודה של המנוחה לאחר התאונה הייתה מוטעית. הוא סבר כי לאחר התאונה חלה החמרה קשה במצבה וכי היא הפכה לאישה סיעודית שמרותקת למיטה. ברם, מעיון במסמכים הרפואיים של המנוחה לפני ואחרי התאונה מגלה, כי למעט החמרה זמנית במצבה במשך מספר חודשים לאחר התאונה, לא חל שינוי מהותי במצבה הרפואי. כבר בסיכום המחלה של בי"ח בני ציון נרשם, כי המנוחה משוחררת עם המלצה לדריכה מלאה על הרגל הפגועה. המלצה זו אינה תואמת את מצבה של המנוחה כפי שתואר ע"י התובעים והמומחה מטעמם. יתרה מכך, במשך כל התקופה מאז התאונה ועד הפטירה תוארו מחלות הרקע של המנוחה כגורם מרכזי למצבה הסיעודי בדיוק כפי שהיה קודם לתאונה. היא סבלה מכאבי ראש, סחרחורת, בעיות לב, בצקות ברגליים, קשיי ראיה, דלקת ראות ועוד מחלות רבות אחרות שהפכו אותה לסיעודית עוד לפני התאונה וללא קשר אליה. זאת ועוד, באחד המסמכים הרפואיים מבי"ח נצרת מיום 2/1/07 נרשם, כי המנוחה מתעקשת לרדת מהמיטה בכוחות עצמה. רישום זה אינו מתיישב עם מצבה של המנוחה כפי שתואר ע"י המומחה מטעם התובעים. בנוסף לבעייתיות שהתגלתה בחוות דעתו של ד"ר חכים בתיאור מצבה של המנוחה לפני ואחרי התאונה, הוברר כי ד"ר חכים כלל לא ביקש מהמנוחה לבצע צילומי רנטגן עדכניים, לא התייחס לחומרת השבר, האם הוא התאחה בעמדה טובה והאם מבחינה אנטומית שבר מעין זה יכול לגרום להפרעה תפקודית כה קשה כפי שתוארה בחוות דעתו. בחקירתו הנגדית אישר ד"ר חכים, כי בהתאם לצילום שבוצע ביום 30/10/06, השבר התחבר בעמדה סבירה, אך לטענתו הריתוק אינו פונקציה של חיבור פגום של השבר. לטענתו, לאחר התאונה המנוחה לא הצליחה ללכת ולכן התפתח אצלה מעין ניוון שרירים שגרם לחוסר תפקודיות מלא של פרק הירך. הסבר זה של ד"ר חכים לא ניתן לקבל וכמה טעמים לדבר: ראשית, כפי שהובא לעיל, הקביעה של ד"ר חכים שלפני התאונה הייתה המנוחה עצמאית ולאחר מכן הייתה מרותקת לחלוטין למיטה היא שגויה ומבוססת על מידע שגוי שנמסר לו. שנית, ד"ר רינות בדק את התובעת אחרי ד"ר חכים ובבדיקה זו התגלה כי אין המדובר במפרק לא פונקציונאלי וכי טווחי התנועות בפרק הירך כמעט מלאות. בחקירתו הנגדית לא חלק ד"ר חכים על ממצאיו של ד"ר רינות והסתפק בתשובה שהמצב שתואר על ידו היה נכון ליום פגיעתו. שלישית, ד"ר חכים התעלם, כאמור, ממהות השבר והאם הוא יכול לגרום למגבלה שתוארה בחוות דעתו ולא נתן את דעתו לאפשרות שריתוקה של המנוחה למיטה מקורו בגילה ובמחלות הרקע מהן היא סובלת. רביעית, ד"ר חכים אבחן את המנוחה כסובלת מקשיון לא נוח של פרק הירך מקום שאבחנה זו אינה מתיישבת עם תשובתו בחקירה הנגדית כי השבר התחבר בעמדה משביעת רצון. חוות דעתו של ד"ר חכים באשר לקיצור בתוחלת חייה של המנוחה עקב השבר ממנו היא סבלה התגלתה כבעייתית עוד יותר מאשר חוות הדעת הנוגעת לגובה הנכות שנותרה למנוחה עקב התאונה. יאמר כבר עכשיו, כי חוות דעתו של ד"ר חכים באשר לקיומו של קשר סיבתי בין הפטירה לבין התאונה מבוסס על הנחת העבודה שהמנוחה הייתה עצמאית לפני התאונה ולאחר מכן היא הפכה לאישה מרותקת למיטה, אשר סובלת מנכות אורתופדית בשיעור 50% בגין השבר בירך. כפי שפורט בהרחבה לעיל, להנחות עבודה אלו אין בסיס. די בכך כדי להביא לדחיית מסקנותיו של ד"ר חכים בעניין זה. מעבר לנדרש אוסיף, כי אין לקבל את מסקנות ד"ר חכים באשר לקיומו של קשר סיבתי בין הפטירה לבין התאונה גם בהתעלם מהנחות העבודה השגויות עליהן ביסס את חוות דעתו. בחוות הדעת קבע ד"ר חכים, כי בהתאם למחקרים וספרות רפואית ענפה, 30% מהקשישים שסובלים משבר דוגמת השבר ממנו סבלה המנוחה מתים בשנה הראשונה שלאחר השבר. הוא לא התייחס למה שקורה לאחר השנה הראשונה, האם תוחלת החיים של הקשיש ששרד את השנה הראשונה מתקצרת או שמא הוא חוזר לתוחלת החיים הרגילה שלו ומה קרה במקרה הספציפי כאן. בחקירתו הנגדית אישר ד"ר חכים את האמור בחוות דעתו של ד"ר רינות, כי בתום השנה הראשונה לאירוע, תוחלת החיים של הקשיש חוזרת לתוחלת החיים הרגילה. הוא אישר עוד, כי תוחלת החיים של המנוחה שהייתה במועד האירוע בת כ-84 שנים נעה בין 88 ל-89, כך שהמנוחה נפטרה בתום תוחלת החיים שלה, מבלי שהתאונה גרמה לקיצור בתוחלת חייה. עולה, אם כן, כי גם אילו הייתי מקבל את הנחות העבודה שעל פיהן פעל המומחה כהנחות עבודה נכונות, עדיין דין מסקנותיו באשר לקשר אפשרי בין השבר לבין הפטירה להידחות. חוות דעתו של ד"ר רינות היו מקובלות עליי הן באשר לגובה הנכות שנותרה למנוחה עקב התאונה והן באשר להעדר קשר סיבתי בין הפטירה לבין השבר. בשתי חוות הדעת התייחס ד"ר רינות באופן מפורט ומשכנע למצבה הרפואי של המנוחה לפני ואחרי התאונה, התייחס באופן ממצה ומעמיק למהות השבר שנגרם, עיין בצילומי הרנטגן שבוצעו לה בסמוך לאחר האירוע וביקש ממנה לבצע צילום עדכני. הוא ערך למנוחה בדיקה אורתופדית קלינית יסודית, פירט את ממצאיו ומסקנותיו בחוות הדעת בצורה סדורה ומנומקת. הוא ציין, כי פרק הירך השמאלי מתפקד כמעט באופן מלא, ללא הגבלה ממשית בתנועות וללא כאב, והסביר כי המגבלות התפקודיות מהן סובלת המנוחה נובע ממצבה הבריאותי הכללי ומשפע מחלות הרקע מהן היא סובלת. ממצאיו ומסקנותיו של ד"ר רינות תאמו את חומרת הפציעה ומתיישבים עם מצבה הבריאותי של המנוחה כפי שתואר במסמכים הרפואיים לפני ואחרי התאונה. באשר לטענה בדבר קיצור בתוחלת חייה של המנוחה הסביר ד"ר רינות, כי בהתאם לספרות הרפואית, קשיש ששרד את השנה הראשונה שלאחר השבר, חוזר לתוחלת החיים הטבעית שלו, וכך קרה גם בעניינה של המנוחה. תוחלת חייה במועד האירוע הייתה עד גיל 88-89 שנים והיא נפטרה בגיל זה ללא קשר לשבר ממנו היא סבלה. בחקירתו הנגדית הוסיף ד"ר רינות, כי השבר ממנו סבלה המנוחה הוא אחד השברים הפשוטים ביותר שנגרמים בעצם הירך. השבר אינו מערב את פרק הירך וחובר בעמדה טובה מאוד. על כן, כך קבע ד"ר רינות, בחלוף תקופת החלמה בת 3 חודשים חזרה המנוחה לתפקוד מלא מבחינת פרק הירך, למעט המגבלה המזערית עקב הנכות שנקבעה על ידו. סיכומם של דברים, הנני קובע כי עקב התאונה סבלה המנוחה מנכות צמיתה בשיעור 10% עקב השבר בעצם הירך וכי אין קשר סיבתי, עובדתי או משפטי, בין פטירתה כשלוש וחצי שנים לאחר התאונה לבין התאונה נשוא הדיון. ראשי הנזק נוכח הקביעות כמתואר לעיל, אין עוד בסיס לטענות התובעים, כי התובעת אושפזה במוסד גריאטרי בעקבות התאונה. העובדה שלאחר התאונה ועד הפטירה שהתה המנוחה במוסד גריאטרי אינה קשורה לתאונה אלא למצבה הרפואי הכללי כפי שתואר לעיל ולעובדה שהייתה אישה סיעודית עוד לפני התאונה וללא קשר אליה. זאת ועוד, נוכח הקביעה כי אין קשר סיבתי בין הפטירה לבין התאונה, אין עוד מקום לראשי הנזק שעניינם הוצאות לויה וקבורה וקיצור בתוחלת החיים. ראשי הנזק היחידים שניתן להכיר בהם נוכח הקביעות שלי לעניין גובה הנכות והעדר קשר סיבתי בין הפטירה לבין התאונה הם כאב וסבל, עזרת הזולת והוצאות רפואיות ונסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים. באשר לכאב וסבל, בהתחשב במהות הפגיעה, הנכות שממנה סבלה המנוחה ותקופת האשפוז, הנני מעריך את הכאב וסבל שנגרם למנוחה עקב התאונה בסכום של 40,000 ₪ נכון להיום כשסכום זה כולל ריבית מיום התאונה. באשר לעזרת הזולת, אין ספק שבמשך החודשים הסמוכים לתאונה נזקקה המנוחה לעזרה מוגברת מבני משפחתה וזאת נוכח העובדה שהיא סבלה משבר בירך שריתק אותה למיטה במשך מספר חודשים. גם לאחר מכן ונוכח הנכות ממנה היא סבלה יש להניח, כי המנוחה נזקקה לעזרה מוגברת בנוסף לעזרה הרגילה לה היא נזקקה נוכח מצבה הכללי הירוד. בהתחשב בעובדה שהמנוחה ממילא העסיקה מטפלת צמודה ובהתחשב בעובדה שהיא הייתה אישה סיעודית עוד לפני התאונה וללא קשר אליה, הנני מעריך את העזרה המוגברת לה נזקקה המנוחה עקב התאונה באופן גלובאלי בסכום של 20,000 ₪. לעניין ההוצאות הרפואיות ונסיעות, התובעים לא טענו לראש נזק זה, ולא הציגו מסמכים כלשהם שיש בהם כדי להראות שנגרמו למנוחה הוצאות כלשהן עקב התאונה. יתרה מכך, מיד לאחר התאונה נכנסה המנוחה למוסד גריאטרי שם שהתה עד פטירתה. על כן, יש להניח כי אותו מוסד גריאטרי סיפק לה את כל צרכיה הרפואיים עד מועד הפטירה. סוף דבר נזקי המנוחה מסתכמים, אם כן, בסכום של 60,000 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 25% והיתרה לפיצוי תעמוד על סך 45,000 ₪. אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים יחד סכום של 45,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,500 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל. רפואהבית חוליםנפילה