נפילה בחופשה במלון

דוגמא לפסק דין בנושא נפילה בחופשה במלון: 1. התובע, יליד 1948, נפגע לטענתו ביום 12.4.04 עת שנפל ונחבל במהלך מסיבת מימונה של קבוצת "פנויים פנויות"(להלן: "פו"פ") במלון "פלאזה" באילת בו שהה בחופשה באותה עת (להלן: "התאונה"). התובע מבקש לחייב את המלון בשל רשלנותו בהימצאות כתם שמן או נוזל על הרצפה ובקיומו של פס ברזל מסוכן סביב הבמה. 2. הצדדים חלוקים בענין נסיבות התאונה, האחריות וגובה הנזק שעה שהתובע לא טען לנכות כתוצאה מהתאונה. נסיבות התאונה 3. לגרסת התובע, הגיע למלון באילת במסגרת פעילות שהתארגנה לקבוצת הפו"פ לקראת חג הפסח, בעת שהשתתף במסיבת ריקודים במלון נפל והחליק על חומר שמנוני שהיה על הרצפה ונחבל בשוק רגל ימין מפס מתכת המקיף במה הניצבת במקום. לגרסת הנתבעים המכחישה את התיאור הנ"ל , הרצפה לא היתה חלקה או שמנונית או לכל הפחות לא הוכח כך וכנראה שהתובע נפל מחמת התלהבותו מהריקוד או כתוצאה מעלייה פזיזה מדי על הבמה. 4. על פי עדות התובע הגיע יום או יומיים לפני התאונה למלון לאחר שנרשם לפעילות הפו"פ הנ"ל יחד עם ידידתו. כ"א מהם הגיע עם קטיניו. על פי תיאורו נכחו בערב התאונה בלובי המלון וברחבת הריקודים יותר ממאה איש, היה כיבוד והתקיימו ריקודים על הרחבה. על הבמה שנצבה מול הרחבה הנ"ל נמצא תקליטן, בר המשקאות היה מרוחק מהרחבה כמו גם מזנון המופלטות שהיה סמוך לכניסה לחדר האוכל. 5. האירוע החגיגי של מסיבת המימונה החל בשעה 20.30 ובמהלך הערב שולבו משחקים ומדי פעם נקראו אנשים לעלות לבמה לשם כך. התובע העיד על עצמו כי היה פעיל מאד באותו ערב והרבה לרקוד במשך כשעתיים וכך נקרא פעמיים ועלה על הבמה ב"קפיצה" על הידיים ולא באמצעות המדרגות. אולם כשנקרא לבמה בפעם השלישית אירעה התאונה (עמ' 13 לפר'): "ת. ...בפעם השלישית, בזמן הריקודים שרקדתי, ראו שאני פעיל אז קראו לי לעלות לבמה. עליתי לבמה באותה השיטה. אבל היה משהו שהחלקתי חזק מאוד. בפעם הקודמת היה יבש. היה בסדר. אבל בפעם השלישית היה משהו שהחלקתי, וקיבלתי מכה מהברזל. ... ש. ישבת על הרצפה? נשארת בעמידה? ת. החלקתי, קיבלתי מכה חזקה. אבל הרגשתי שהמכה היתה חזקה מאוד. לא נפלתי על הרצפה. הרגשתי שהחלקתי וקמתי בקושי. ש. נפלת והתיישבת על הרצפה? ת. לא. ש. נשארת בעמידה? ת. כן... ש. בעצם המכה שקיבלת היתה כשאתה ביקשת לעלות על הבמה, נכון? ת. נכון, כן. לא ביקשתי, קראו לי לעלות על הבמה. אך זה היה תוך כדי ריקוד". התובע הסביר כי ככל הנראה החליק מחומר שמנוני שהיה על הרחבה (עמ' 14 לפר'): "ש. ממה החלקת? ת. היה משהו מאוד שמנוני על הרצפה. אני לא יודע מה. הרגשתי שהרגל שלי נמרחת על הרצפה. שומן. ש. ראית משהו שמן? ת. ראיתי משהו שמנוני.. ש. מתי הסתכלת? ת. אחרי שעמדתי על הרגליים שלי, ראיתי שומן על הרצפה. אני לא יודע לזהות מה זה...". התובע ידע לומר כי לא היה מדובר ביין או במים והעלה השערה כי מדובר בדבש שנזל מהכיבוד למימונה ואף הבהיר כי ככל הנראה מדובר היה בחומר שמנוני ולא בנוזל כפי שכתב בתצהירו. כאן המקום לציין כי רק בחקירתו נזכר התובע לציין דבר קיומו של מזנון שכלל מופלטות ודברי דבש לרגל החג. בהמשך חקירתו נשאל שוב לגבי נסיבות התאונה (עמ' 16 לפר'): "ש. כשניסית לעלות, במהלך העליה המכה שקיבלת הוא בשוק מקדימה, נכון? ת. נכון. ש. זה היה במהלך העליה לבמה, נכון? ת. נכון". בהמשך הוסיף כי לאחר התאונה הזמינה ידידתו מונית ולא אמבולנס כפי שציין בתצהירו, והוא נסע לבית החולים. התובע הודה כי רחבת הריקודים היתה מוארת והכחיש את נוכחותו של מנכ"ל המלון במקום. לדבריו נודע דבר התאונה לראשונה לקב"ט המלון רק למחרת כאשר בקש כי יסייע לו בקבלת עזרה להגיע לשדה התעופה. 6. לתמיכת טענותיו הגיש התובע תצהיר עדות ראשית של ידידתו הגב' שרית תורתי (להלן: "גב' תורתי"). על פי הצהרתה החליק התובע על חומר שמנוני אשר היה על הרצפה ולאחר התאונה התלוותה אליו לבית החולים ואף הזמינה עבורו ועבור בנו כרטיסי טיסה חזרה ביום שלמחרת וסייעה לו להגיע לפתח המטוס. הגב' תורתי נשאלה לנסיבות התאונה ולדבריה (עמ' 34 לפר'): "ת. ...רפאל השתתף, עלה לבמה, ירד, ופתאום באחת הפעמים שהוא היה צריך לעלות לבמה כשקראו לו, אז הוא החליק. אני זוכרת שהוא הרים את המכנסיים וכאב לו. זה הכל היה מהר מהר...". כאשר נשאלה לסיבת ההחלקה השיבה (עמ' 35 לפר'): "ת. ראיתי שהבן אדם החליק, אנו רוקדים. עולים, משתוללים, עולים על הבמה. ש. הוא היה עליז? ת. כולם רוקדים. הוא החליק לגמרי. ש. למה הוא החליק את לא יודעת? ראית מה היה על הרצפה. ת. היה כתם שמנוני. ש. ראית כתם שמנוני. ת. אני לא יכולה לומר שראיתי, אני לא זוכרת אם ראיתי. כל הרגל מלאה בדם. אני לא אגיד לך שבאותו רגע הסתכלתי וראיתי. הבן אדם החליק, ממה הוא החליק? ... ת. אני זוכרת שהוא החליק. ניסינו לחשוב ממה הוא החליק...מעבר לזה, בדקויות של הדברים אני לא ממש זוכרת". מעדותה של גב' תורתי עולה כי אכן ראתה שהתובע החליק אולם לא זכרה מה היתה הסיבה לכך וודאי לא ראתה האם היה במקום כתם שמנוני. עוד הוגש תצהירו של מר הראל בר סלע, בנו של התובע אשר היה בן 13.5 במועד התאונה והיה עד לה. לא מצאתי כי יש בעדותו כדי לחזק את גרסת התובע שכן במהלך חקירתו הסתבר כי אינו זוכר פרטים רבים מיום התאונה. כך לדוג', לא זכר מה עשה ברגע התאונה, כמה אנשים רקדו על הרחבה, האם אכלו שם ארוחת ערב ועוד. 7. מטעם ההגנה הוגש תצהירו של מר שלום בן משה, מנכ"ל המלון (להלן: "מר בן משה") אשר הצהיר כי נכח במקום בעת התאונה וזוכר אותה היטב. לדבריו, בלובי המלון קיימת רחבת ריקודים ובה מוצבת במת עץ ועליה ציוד הגברה. בערב התאונה, לקח התובע חלק פעיל בערב ריקודים ואף עלה וירד מספר פעמים מהבמה תוך שיתוף פעולה עם צוות הבידור כאשר באחת הפעמים נפל ונפצע. במקום הנפילה לא היה לכלוך או כל חומר שמנוני או נוזלי. באותו ערב רקדו מספר אנשים במקום ואף אחד לא נפל. קב"ט המלון, מר מנחם דרייבל בדק את מקום הנפילה וציין בדו"ח אשר סומן "נ/6" כי הוא נמצא נקי לחלוטין (להלן: "הדו"ח"). ככלל ציין מר בן משה כי עובדי הניקיון מנקים את רצפת הלובי ורחבת הריקודים טרם תחילתו של ערב כאמור וכך היה באותו יום. בהתאמה הוגש גם תצהירו של הקב"ט אולם הנתבעים ויתרו על תצהירו משלא התייצב לחקירה. 8. בחקירתו העיד מר בן משה אשר למרות שחלפו כ 8 שנים מאז התאונה זכר לטענתו את פרטי האירוע, כי ישב עובר למקרה בלובי המלון סמוך לבר וראה את המתרחש. לבסופה של חקירה, נאלץ להודות כי לא ראה את התאונה ממש, כפי שהודה: (עמ' 39 ,41 לפר') "ראיתי. הסתכלתי על כל מה שקרה ברחבת הריקודים. לא הסתכלתי על האדון ספציפית הסתכלתי על מה שהתרחש ברחבת הריקודים כל הערב....ראיתי את האירוע בדרך שלך. אתה אומר שלא ראיתי אבל ראיתי התגודדות . לראות התגודדות זה אירוע? אם כך, כן ראיתי את האירוע.......לאחר עליה וירידה שלא מעט אנשים קרה מה שקרה ואז היתה התגודדות. ... לא הייתי בקרבת מטר ליד המקום....אז כן ראיתי." ביחס לנסיבות התאונה העיד (עמ' 41 לפר'): "ת. ...הוא ניסה לטפס על הבמה, לעלות, הבמה שלנו זה 42 ס"מ. הוא עלה כמה פעמים לשם. ... ש. העיניים שלך התמקדו עליו? ת. כן, כי הוא היה רקדן הבולט מכולם. ... ת. הבחור ניסה אולי יותר מפעם אחת עוד פעם להגיע לבמה, ובמקרה הזה הרגל הונחה על הבמה, כנראה לא מספיק עם טווח אחיזה, זה היה ניסיון לאחוז עם הרגל הקדמי מיד, זה החליק לו, והוא דפק את הירך קדימה". לאחר מכן הסביר כי הקב"ט שנכח בתאונה היה מר שמואל אברמוב ואילו הקב"ט שרשם את הדו"ח, מר דרייבל, פגש את התובע למחרת ולאחר ששוחח עמו כתב את הדו"ח. העד נשאל מדוע לא זימן לעדות את מנהל הבידור של המלון ואולם לא היתה בפיו תשובה עניינית. 9. סיכום העדויות שהובאו ע"י הצדדים מלמד אמנם על גרסאות נוגדות אולם חקירות העדים "טלטלו" את מידת האמינות של הגרסאות כך שלמעשה לא הוכחה בפני גרסה עובדתית מובהקת לקרות האירוע. מעדות התובע עלה לכאורה כי בעת שחפץ לעלות לבמה, ובקרבה לבמה, החליק על חומר שמנוני ונפל. למעשה רק התובע העיד על ידיעה בדבר קיומו של כתם שמנוני על רחבת הריקודים בסמוך לבמה אשר גרם להחלקתו. ואילו עדותם של גב' תורתי ובנו לא תמכו בכך. ניכר היה בעדות שני אלו כי המאמץ להיזכר קשה להם במיוחד. מסכימה אני עם טענת הנתבעים לפיה עדות התובע במצב זה נותרה עדות יחידה של בעל דין. בנוסף, לא מצאתי לגרסתו סיוע ראייתי נוסף במסמכים ובראיות השונות שהוגשו לעיוני. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בהינתן עדות כאמור על בית המשפט לנמק מדוע יסתפק בה אף ללא סיוע. 10. בפסק הדין שנתן בית המשפט העליון במסגרת רע"א 33/07, בני רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ ( 8.5.07) הובהרה ההלכה בעניין זה: "...בהקשר זה יש להבהיר, כי מתן אמון מלא בעדותו של בעל-דין, כשהטעמים העומדים מאחורי מתן האמון מנומקים ומוסברים די הצורך, עשוי לקיים את דרישות הדין (ראו ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1) 679)". משמע, הלכה היא כי אם בית המשפט נותן אמון מלא בעדות התובע ועולה בידו לנמקם ולהסבירם - ניתן יהיה להסתמך על עדותו היחידה. ואולם, בענייננו מצאתי חוסר עקביות בעדותו שבה נתגלעו בקיעים, ועלה הרושם כי גרסתו התפתחה במהלך עדותו באופן מורחב ושונה מעדותו הראשונה בישיבת קדם המשפט ובתצהירו. בחקירה הראשונה הסביר כי (עמ' 4 לפר'): "הרבה החליקו, אלא שאני החלקתי והגעתי עד לבמה, כי רקדתי ריקוד רוקנרול סוער...... כתם השמן היה באיזור של הכסאות בתמונה ....אנשים לא רוקדים עם משקה....אני לא יודע איך שהיה שם שמנוני,....אף אחד לא אכל שם." 11. בחקירתו השניה העיד כי כתם השמן היה צמוד לבמה. לכשנשאל לכך הסביר כי התכוון לדבר אחר הואיל והכיסא לא היה באותו מקום באותו הערב. למעשה הודה כי אינו זוכר במדויק מיקומם של הכיסאות. טענת התובע כי מיקומו של חדר האוכל או קיומו של כיבוד בסמוך אינה מועילה בעיני שכן אין בכך להוכיח בהכרח קיומו של כתם שמן על רצפת הרחבה והדבר נותר בגדר הסברה בלבד. במאמר מוסגר יצוין, כי גם עת שהגיע לחדר המיון טרח לתאר את המקרה כאירוע נפילה ולא החלקה. 12. משעסקינן במשפט אזרחי, על התובע להוכיח את נסיבות התאונה במאזן ההסתברויות. שעה שעדותו כשלעצמה מותירה ספק והיא נעדרת תמיכה חיצונית בראיות ומסמכים לא נראה כי עלה בידו לעבור את משוכת סף הההוכחה הנדרש. בנוסף, נמנע התובע מזימון עדים נוספים לתמיכת גרסתו. ממכתבו של התובע לחברת הביטוח הראל מיום 6.7.06 עלה כי חברי קבוצת ה"פנויים פנויות" על שורותיה נמנה התובע במלון ידעו על נסיבות התאונה וחלקם אף שהו בסביבת הריקודים ואולם התובע לא מצא לנכון לזמן מי מהם על מנת לחזק את גרסתו אודות הסיבה להחלקה מלבד שני העדים כאמור, שהזיכרון לא עמד להם הגם שעל פי דבריו נכחו שם ממש. הימנעות זו נזקפת אף היא לחובת התובע בהתאם להלכה הפסוקה. (ראה ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי פ"ד לה(1) 736, 760). נוכח האמור לעיל בדבר מחדלו של התובע באי זימון עדים לתמיכת גרסתו ,בחוסר עקביות בעדותו ו"בנייתה" באופן המבקש להטיל חבות, איני סבורה כי ניתן להכיר בעדותו היחידה כעדות הזוכה לאמון מלא כנדרש בפסיקה לעדות בעל דין יחידה. מסקנה היא כי התובע לא הוכיח מה היתה הסיבה לנפילתו והאם אכן היה על הרצפה כתם שמן או חומר נוזלי אחר אשר יכול ללמד על הגורם לתאונה. מנגד עמדה לכאורה הצהרת מר בן משה שהעיד כי עובדי הניקיון במלון ניקו את רחבת הריקודים קודם לאירוע ועדותו בענין זה לא נסתרה. בהקשר זה אציין כי לא נעלמה מעיני עדותו הבעייתית של עד ההגנה ואומר אף, כי היא לא הבהיקה במהימנותה כאשר העד עשה מאמץ הגנתי נרחב מאשר ניסיון אמיתי לפרישת העובדות . כמו כן גם הנתבעים נמנעו מהעדת עדים רלבנטיים כמו הקב"ט עורך הדו"ח - בו מצוין כי המקום היה נקי לחלוטין, הקב"ט האחר שנכח לכאורה, מנהל צוות הבידור והתקליטן. אולם שעה שגרסאות הצדדים שקולות למעשה לא הצליח התובע לעמוד בנטל להטיית האיזון לטובתו. ובענין זה ההלכה היא כי : "מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות... מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק כנגד הצד שעליו הנטל" (ראה ע"א 78/04 המגן נ' שלום גרשון הובלות 5.10.06) וכן ע"א 5110/05 מדינת ישראל נ' שטיינברג 18.1.07). כאן המקום לאמץ גם את ההפניה של ב"כ הנתבעים להלכה על פיה הנטל לעולם חל על התובע וכי אין על הנתבע להפריך את גרסת התביעה כל עוד לא צלחה את מאזן ההסתברויות וכי הוא רשאי גם שלא להציג גרסה נגדית ואף לא להביא ראיות מטעמו. (ראה ת.א.(ת"א) 46899/08 שצוטט). האחריות נטל השכנוע - סעיפים 38 ו - 41 לפקודה 13. מבחינה דיונית, בקש התובע להורות על היפוך נטל הראיה מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] .בהעדר ידיעה מצדו בדבר הנסיבות שגרמו לתאונה ובהיות המלון בעל שליטה מלאה במקום. כמו כן מבוקש היפוך נטל הראיה בהיות הבמה "דבר מסוכן" מכוח סעיף 38 לפקודה, ואילו לטענת הנתבעים לא התקיימו התנאים הנדרשים להיפוך הנטל. 14. על אף שהתובע זנח בסיכומיו את טענת היפוך נטל ההוכחה אתייחס אליה בקצרה. סעיף 41 לפקודה קובע כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". בפסק הדין שניתן במסגרת ע"א 241/89, ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי ואח', פ"ד מט(1), 45 התייחס בית המשפט העליון לתנאי סעיף 41 כדלקמן (עמ' 59): "שלושה תנאים מצטברים נדרשים להפעלת הסעיף האמור: (1) לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת את הנסיבות שהביא לאירוע שבו ניזוק; (2) הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; (3) אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה". התובע טען לאורך כל התביעה כי ראה כתם שמן על רחבת הריקודים וכי זהו הגורם לנפילתו ולהתרחשות התאונה. דהיינו, התובע טוען כי הינו בר ידיעה בדבר הנסיבות אשר הביאו להתרחשות האירוע בו ניזוק ודי לי באי התקיימותו של התנאי הראשון מבין שלושת התנאים המצטברים על מנת לדחות את טענת התובע להחלת סעיף זה בענייננו. 15. עוד טען התובע להחלתו של סעיף 38 לפקודה אשר זו לשונו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם ע"י דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או ע"י שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופס הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". ההלכה המנחה לגבי היותו של "דבר" בגדר "דבר מסוכן", נקבעה בע"פ 74/62, צבי פישמן וראובן ונגוש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז, 1478, 1506 (1963): "בדרך סיכום יש לומר, שאם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים "מטבעם". לדברי התובע יש להכיר בבמה המוקפת בפס מתכת הניצבת ברחבת הריקודים כ"דבר מסוכן". לא מצאתי ממש בטענה זו. התובע לא הגיש הביא חוות דעת מומחה בטיחות או מהנדס התומכת בטענתו ואף מעיון בתמונות שהוגשו לתיק - בעין בלתי מקצועית - לא עולה תחילתה של ראיה בגין הסיכון של הבמה או פס המתכת המקיף אותה. בנוסף, התובע עצמו העיד כי עלה על הבמה מספר פעמים עובר לתאונה ולא אירע לו דבר. משמע, הבמה לכשעצמה אינה עונה על דרישת "המסוכנות" האינהרנטית המתוארת בפסיקה. אשר על כן, לא ניתן לקבוע כי הבמה או פס הברזל עונים על דרישת סעיף 38 להיותם "דבר מסוכן" ולא ניתן להיענות לבקשת התובע להיפוך הנטל. 16. לאור המסקנה דלעיל אין להכביר בבדיקת שאלת האחריות. לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו גם אם התובע היה מוכיח גרסתו לא הייתה חלה עליהם אחריות כלשהי בנסיבות. אינני סבורה כי יש לבחון את המקרה באופן חלופי כנטען, יחד עם זאת אציין כי גם אם הייתי מקבלת את גרסת התובע כי החליק מסיבה שאינה תלויה בו, וגם זאת לא הוכיח כדבעי לאור הודאתו בדבר אופן ההתנהלות מצידו עובר לאירוע, הרי גם אז לא הוכיח כי הנתבעים חבים באחריות לתאונה בעוולת הרשלנות. 17. בע"א 2061/90, אילנה מרצ'לי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מז(1) 802 (1993), 808 קבע בית המשפט העליון כי: "חובת זהירות "מושגית" היא נגזרת ממדיניות משפטית, ועיקרה קביעת היקף החובה בנזיקין בסוגי אירועים אלה ואחרים: "משמעותה היא איתור הערכים והאינטרסים הנאבקים על הבכורה, מתן משקולות לערכים ולאינטרסים אלה, ושקילתם במאזניים של צורכי החברה. בסוגיות שונות הערכים והאינטרסים הרלוואנטיים הם שונים, ומשקלם היחסי שונה...". בפסה"ד בעניין גורדון הגדיר בית המשפט את חובת הזהירות הקונקרטית (עמ' 129): "הבחנה האחרת היא, אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל. ניתן לכנות חובה זו כקונקרטית...שתי הבחינות גם יחד נערכות על-פי מבחן הצפיות...". במסגרת בחינת חובת זהירות זו יש להידרש למבחן הצפיות ולשאול האם בנסיבות הספציפיות המונחות לפנינו היה על הנתבע לצפות את התרחשות התאונה והנזק או שמא מדובר היה בסיכון בלתי סביר. בפ"ד מרצ'לי מציין בית המשפט (עמ' 816): "הכול מסכימים כי הצפיות (הטכנית) הנדרשת - 'איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו... הצפיות הרלוואנטית איננה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו...'". 18. בענייננו, אין ספק כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מלון ובין אורח הנופש אצלו. השאלה העיקרית היא בדבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית או הפרתה. ראינו לעיל כי בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית עלינו לבחון האם בין המזיק הספציפי לניזוק הספציפי קיימת חובת זהירות בנסיבות הייחודיות למקרה ובגין הנזק הספציפי שהתרחש. הפסיקה הבחינה בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר כאשר אחריות קונקרטית תוטל רק בעטיו של סיכון בלתי סביר. קו הגבול התוחם בין הסיכונים הוא בהיות הסיכון חמור באופן כזה שהחברה דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. (וראה בעניין זה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127). בית המשפט העליון נתן דעתו בעבר לכך כי לא כל סיכון יוצר חבות בנזיקין. כב' השופט ברק (כתוארו אז) התייחס לכך במסגרת פסק הדין שניתן בע"א 3124/90, סבג נ' אמסלם ואח', פ"ד מט(1), 102, 111 וקבע: "...אינני סבור כי בדיני הנזיקין הקיימים...ניתן לקבוע, ולו כ"הנחת עבודה", כי כל אדם היוצר סיכון שניתן לחזותו מראש אחראי לנזק. רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש שסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש, ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. טרם הגענו בגדרי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לאחריות (מוחלטת) של אדם בגין כל סיכון שהוא יוצר". וכן דברי בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ת"א (י-ם) 3225/01 יוגב באשר נ' יגאל מתנאל ואח' ( 13.11.05) נפסק (פסקה 5): "במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית עלינו לבחון האם היה על הנתבעים לצפות, מבחינה טכנית ונורמטיבית, כי התובע עלול ליפול ולהינזק. בעניין זה יש לציין, כי הדין איננו מטיל חובת זהירות קונקרטית בשל "סיכונים סבירים", ואף אם נקבע כי היה על הנתבעים לצפות את נפילת התובע במהלך הטיול, אין בכך כדי להטיל עליהם אחריות לנזקיו, אם נפילה במהלך הטיול מהווה סיכון סביר." משמע, חיי היומיום טומנים בחובם סיכונים שונים אשר לעתים מתממשים וגורמים נזק וזאת מבלי שיוצר הסיכון נושא באחריות נזיקית. כלל זה הינו תוצר של מדיניות משפטית לפיה אותו סיכון טבעי הוא ורגיל לפעילות האנוש המקובלת ועל כן חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. 19. התובע אפיין את טענת הרשלנות כלפי המלון בכך שברחבת הריקודים היה כתם שמנוני אשר הפך אותה ללא בטיחותית וכן בקיומו של פס המתכת סביב הבמה . מהפסיקה שהובאה לעיל עולה כי מעידה בשטח המוחזק על ידי הנתבע אינה מקימה בהכרח חובה מוחלטת ואחריות לנזק שאירע. יש להוכיח דבר קיומו של סיכון מסוים אשר מקורו בהתרשלות בעל המקום. אדם יכול למעוד או להחליק בשל חוסר תשומת לב רגעי או אולי בשל התלהבות תוך כדי ריקוד (כפי שהעיד על עצמו התובע). העובדה כי התובע נפל בעת ששהה במלון אין בה כשלעצמה כדי להטיל אחריות על המלון. התוצאה היתה שונה אם המעידה היתה תולדת התרשלות מיצירת סיכון בלתי סביר אולם לא נראה כי התובע ביסס טענת רשלנות כנ"ל של המלון אשר מחריגה את הנפילה מהיותה סיכון טבעי ורגיל בנסיבות העניין. לסיכום 20. לאור האמור התביעה נדחית. אינני עושה צו להוצאות בנסיבות.בית מלוןתאונות במלוןבתי מלון (תביעות)נפילה