מניעת ביצוע צו הריסה למבנה ללא היתר

דוגמא לפסק דין בנושא מניעת ביצוע צו הריסה למבנה ללא היתר: שתי עתירות מנהליות שהדיון בהן אוחד, המכוונות נגד ביצועם של צווי הריסת מבנים שנבנו על ידי העותרים ללא היתר ובניגוד לדין וניתנו כנגד כל אחד מן העותרים. רקע עתירת העותר בעת"מ 8965-04-12 ("שרקייה") נסבה על צווי הריסה שנתן בית משפט השלום בחדרה בת"פ 1706/76 ובת"פ 36/94, ועתירת העותר בעת"מ 16352-04-12 ("אגבאריה") נסבה על צווי הריסה שנתנו בית משפט השלום בחדרה בת"פ 2682/03 ובית משפט השלום בחיפה בתו"ח 35631-02-10. ליבת הדיון בעתירות אלה היא ההשלכות, ככל שישנן כאלה, הנובעות מפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן ביום 1.3.12 ברע"פ 2889/08 מדינת ישראל נ' נועמן ג'האד ("עניין נועמן"). העותרים טוענים כי נוכח ההלכה שנפסקה בפסק הדין אין המשיבה ("הוועדה המחוזית") יכולה לבצע את צווי ההריסה שניתנו נגדם, ומכאן עתירתם למתן צווים שיורו לה להימנע מלפעול בהתאם לצווי הריסה אלה. קודם לדיון בטענות הצדדים ראוי לייחד מספר מילים לפסק הדין בעניין נועמן. באותו עניין ביקשה המדינה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שקיבל את ערעורו של נועמן על החלטת בית משפט השלום בחדרה. בית המשפט המחוזי קבע שלאחר שביצועו של צו הריסה מכוח סעיף 205(1) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 ("חוק התכנון") הוטל על נועמן, שוב לא ניתן היה להיעתר לבקשת המדינה - שהוגשה לאחר מכן לבית משפט השלום בחדרה - ולהעביר את נטל ביצוע צו ההריסה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה (שהיא המשיבה גם בעתירות אלה). על פסק דין זה הגישה המדינה בקשת רשות לערער, ובית המשפט העליון קיבל את הבקשה, נתן רשות לערער ודחה את הערעור. בפסק הדין בעניין נועמן הורחב הדיון בשאלה אם ניתן להעביר לוועדה מחוזית לתכנון ובנייה את נטל ביצועו של צו הריסה שעליו מורה בית המשפט על פי סמכותו בסעיף 205(1) לחוק התכנון. סעיף זה קובע: "205. הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204, רשאי בית המשפט, בשעת גזר הדין - (1) לצוות שהבניין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על ידי הנשפט או על ידי הוועדה המקומית, אם ביקשו על כך הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע; (2) ... (3) ... ....." בית המשפט העליון בחן הוראה זו, והגיע למסקנה שלאחר גזירת הדין לא ניתן להעביר את נטל ביצוע צו ההריסה מן הנשפט לוועדה מקומית, ואם לא נקבע במעמד מתן גזר הדין שביצוע הצו יוטל עליה, אין אפשרות לעשות כן במועד מאוחר יותר. אלא שקביעה זו אינה רלוונטית לענייננו, שכן העניין העומד לדיון בעתירות שבפנינו הוא שאלת כוחה של המדינה בכלל, באמצעות הוועדה המחוזית, להבדיל מן הוועדה המקומית, לבצע את צווי ההריסה שהוצאו כנגד העותרים. עניין זה של העברת נטל ביצוע צווי הריסה לוועדה המחוזית נדון גם הוא בפסק דין נועמן (פסקה 23 ואילך), ומסקנתו של בית המשפט העליון הייתה שככלל, לא ניתן להשית על הוועדה המחוזית את נטל ביצועם של צווי הריסה המוצאים מכוח סעיף 205 לחוק התכנון, אולם בצד זאת הושארה בצריך עיון השאלה אם יכולה הוועדה המקומית להסמיך את הוועדה המחוזית לצורך זה, או שבית המשפט יכול לקבוע כך בשעת מתן גזר הדין (הסיפא לפסקה 23 של פסק הדין). טענת העותרים היא שנוכח דברי בית המשפט העליון בעניין נועמן, אין בכוחה של הוועדה המחוזית לבצע את צווי ההריסה, והם עותרים לכך שיינתנו צווים המורים לוועדה המחוזית להימנע מביצועם. בתשובתה ביקשה הוועדה המחוזית לדחות את העתירות על הסף בשל העדר תום לב וחוסר ניקיון כפיים. הוועדה המחוזית גם ביקשה לסייג את תחולתם של הדברים שנאמרו בעניין נועמן הן על רקע שוני בתשתית העובדתית והן על רקע בחינת הדברים שנאמרו בפסק הדין. דברי ימי עבריינותם של העותרים הקורא את השתלשלות העניינים שקדמה להגשת העתירות אינו יכול שלא להשתאות נוכח עזות המצח של העותרים מחד גיסא וקוצר, או שמא רפיון, ידן של רשויות המדינה מאידך גיסא, אשר תוצאתם היא הפרה בריש גלי ובראש חוצות, ובמשך שנים ארוכות, הן של איסורים הקבועים בחוק התכנון והן של החלטות שיפוטיות אשר ניתנו בעניינם של העותרים. תיאור השתלשלות העניינים המובא להלן מבוסס אמנם על הנאמר בתשובת הוועדה המחוזית, אולם בדיון שהתקיים ביום 15.7.12, שבו הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות והנטען באותו דיון, לא חלקו העותרים על העובדות הנטענות ומיקדו את טענותיהם בהשלכות הנובעות, לטענתם, מפסק הדין בעניין נועמן. לדעתי, חשיבותו של תיאור השתלשלות העניינים נעוצה רק בהיותו בסיס אפשרי לדחיית העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים מצד העותרים, ובאומרי זאת לא אוכל שלא להעיר כי בהקשר הנוכחי חוסר ניקיון כפיים הוא ביטוי העושה חסד עם התנהלותם של העותרים. כפי שאסביר להלן, להתנהלותם העבריינית של העותרים יש משמעות גם בקביעת אמת המידה לסבירות כוונתה של הוועדה המחוזית לבצע את צווי ההריסה, ומשום כך ראוי לסקור התנהלות זו, גם אם הדבר מצריך הרחבתה של היריעה. שרקייה ביום 22.12.76 (!) הורשע שרקייה בביצוע עבודות בלא היתר (ת"פ 1706/76, בית משפט השלום בחדרה), ובגזר הדין נצטווה להרוס בעצמו את המבנה בתוך שלושה חודשים מיום מתן גזר הדין, אלא אם יקבל היתר כדין. ביום 20.5.87 הורשע שרקייה בת"פ 2147/86 (בית משפט השלום בחדרה) בכך שלא קיים את צו ההריסה השיפוטי שהוטל עליו בת"פ 1706/76. בגזר הדין הוא נצטווה, בין היתר, להרוס את המבנה עד ליום 20.11.89. עוד נקבע בגזר הדין, כי אם הוא לא יהרוס את המבנה בתוך ארבעים חודשים תוכל המדינה, באמצעות הוועדה המחוזית, להרוס את המבנה תוך ששה חודשים לאחר מכן. ביום 11.12.88 הוגש נגד שרקייה כתב אישום נוסף (ת"פ 2625/88 בבית משפט השלום בחדרה) בשל שימוש במבנה ללא היתר ובשל בנייה ללא היתר של תוספת למבנה - סגירת קומת עמודים בשטח כולל של כ-200 מ"ר ("תוספת הבנייה"). שרקייה הורשע בעבירות שיוחסו לו, ובגזר הדין הוא הצטווה להרוס את תוספת הבנייה עד ליום שנקבע לו בצו להריסת המבנה, קרי, עד ליום 20.11.89, אלא אם יקבל היתר כדין. עוד נקבע כי אם שרקייה לא יבצע את צו ההריסה בתוך עשרה חודשים מיום 20.11.89 תוכל הוועדה המקומית לתכנון ובנייה לבצע את צו ההריסה. כמו כן, ניתן במסגרת גזר הדין צו איסור שימוש במבנה ובתוספת הבנייה החל מיום 1.1.91 אלא אם יתקבל היתר כדין. ביום 27.10.94 הורשע שרקייה פעם נוספת, בת"פ 36/94 (בית משפט השלום בחדרה), בעבירה של אי קיום צווי ההריסה השיפוטיים וצו איסור השימוש שהוטלו עליו בהליכים הקודמים. כמו כן הורשע שרקייה בעבירת בנייה נוספת לאחר שריצף את החצר באבן משתלבת בשטח של כ-300 מ"ר ("הבניה הנוספת"). בית המשפט גזר על שרקייה עונש של מאסר בפועל ותשלום קנס, וציווה עליו להרוס את הבנייה הנוספת. בית המשפט קבע כי אם הוא לא יבצע את ההריסה בעצמו תוכל הוועדה המקומית לבצעה. בית המשפט קבע כי:"צווי ההריסה שהוצאו עד כה תקפים ושרירים וצמיתים ואין לגביהם התיישנות וכל עוד אין הנאשם מציית להם ולצו איסור השימוש התקף שתלוי ועומד נגדו ביחס למבנה זה הוא בבחינת מפר אותם". ביום 13.12.00 הוגש נגד שרקייה כתב אישום נוסף (ת"פ 7930/00 בבית משפט השלום בחיפה) בגין אי קיום צווי ההריסה ואיסור השימוש שהוטלו עליו בכל ההליכים הקודמים. ביום 17.6.03 הרשיע בית המשפט את שרקייה והדגיש, במסגרת גזר הדין, כי צווי ההריסה שהוצאו נגדו שרירים וקיימים. על פסק הדין הוגש ערעור (ע"פ 3422/03 בבית המשפט המחוזי בחיפה), וביום 6.11.03 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים שפסק דינה של הערכאה הראשונה יישאר על כנו, למעט מועד ביצוע צו ההריסה. בעניין זה הוסכם שצו ההריסה יבוצע על ידי שרקייה תוך שמונה עשר חודשים, שאם לא כן תהא רשאית הוועדה המחוזית להרוס בעצמה את כל הבנייה שנבנתה בלא היתר במקרקעין. שרקייה הפר גם את התחייבותו זו, וביום 13.5.07 נמסרה לו הודעה מטעם המשטרה על כוונה לבצע את צו ההריסה. שרקייה ובני משפחתו פנו לבית משפט השלום בחדרה בבקשה למתן צו מניעה, שימנע את ביצוע צו ההריסה (בש"א 1999/07) אולם בקשתם נדחתה, וכמותה נדחה גם ערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2366/07). בניסיון למנוע את ביצוע צו ההריסה הגישו שרקייה ובני משפחתו ביום 1.7.07 עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ 5757/07). בפסק דין שניתן ביום 9.5.10 דחה בית המשפט העליון את העתירה ואת הניסיון להביא לביטולו של צו ההריסה. שרקייה ובני משפחתו הגישו עתירה נוספת לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ 5668/10) וטענו כי משך הזמן שחלף ללא ביצוע צו ההריסה על ידי המדינה מהווה שיהוי בלתי סביר, שבגינו יש לראות את המדינה כמי ש"השלימה עם העובדות בשטח". ביום 1.9.10 ניתן פסק דין אשר דחה את העתירה. ביום 18.11.2011 הגיש שרקייה לבית משפט השלום בחדרה "בקשה דחופה" לעיכוב ביצוע צו הריסת המבנה עד להכרעת כב' נשיא המדינה בבקשת החנינה שהגיש (הבקשה הוגשה במסגרת ת"פ 36/94). בהחלטתו מיום 31.1.12 דחה בית המשפט את הבקשה, אך עיכב את ביצוע צו ההריסה למשך ארבעה עשר ימים על מנת לאפשר לשרקייה לערער על ההחלטה. הערעור, שאכן הוגש (ע"פ 216/03/12), נדחה גם הוא, אך בית המשפט עיכב את ביצוע צו ההריסה למשך שלושים יום "על מנת לאפשר למערער להתארגן לקראת אותה הריסה". בנוסף, ראוי לציין כי נגד שרקייה התנהלו הליכים נוספים בגין עבירות בנייה אחרות שביצע באותו מתחם. כאלה, למשל, הם ההליכים בגין בניית מבנה מסגרייה בלא היתר בשטח של כ-276 מ"ר. לאחר שהורשע וניתנו צווי הריסה שהופרו, הוגש כנגדו כתב אישום המייחס לו הפרה של שלושה צווים שיפוטיים שונים. שרקייה הודה בעובדות כתב האישום והורשע על פי הודאתו. בית משפט השלום גזר עליו שמונה חודשי מאסר בפועל, קנס ומאסר על תנאי, חילוט התחייבות וחתימה על התחייבות נוספת. ערעור שהוגש נדחה אף הוא (ע"פ 1483/04). על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 11920/04) שנדחתה ביום 26.3.07 ולאחר מכן נהרסה המסגרייה, אולם שרקייה שב וחידש את פעילותה ולפיכך הוגש נגדו ונגד בנו כתב אישום חדש (תו"ח 144-11-08, בבית משפט השלום בחיפה) ובית המשפט הרשיע אותם בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר ובניגוד לתוכנית. אגבאריה ביום 18.9.03 הוציא בית משפט השלום בחדרה (לבקשת המדינה) צו הפסקת עבודה וצו מניעת פעולות לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון. הצו הוצא כנגד אגבאריה ובניו, לאחר שהתברר כי על המקרקעין הידועים כחלקה 9 בגוש 20315 מתבצעות עבודות בנייה של מבנה מגורים בשטח של כ-300 מ"ר (להלן "המבנה"). ביום 7.2.03 הגישה המדינה לבית משפט השלום בחדרה כתב אישום כנגד אגבאריה ובניו בגין בניית המבנה בלא היתר ובגין שימוש חורג למגורים בלא היתר בשטח המיועד לחקלאות ושהוכרז כקרקע חקלאית (ת.פ. 2682/03). משלא ציית אגבאריה לצו ההפסקה ולצו למניעת פעולות, הוגש נגדו גם כתב אישום בגין הפרת הצווים השיפוטיים שהוצאו בענייננו, עבירות לפי סעיפים 240 ו-249 לחוק התכנון (ת.פ. 2022/05). ביום 15.5.06 זיכה בית משפט השלום את אגבאריה מעבירת הבנייה והשימוש שבה הואשם, אולם ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 974/06) התקבל והוא הורשע בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט המחוזי החזיר את הדיון לבית משפט השלום להשלמת טיעוני העונש ומתן גזר הדין. בגזר הדין שניתן ביום 26.3.07 ציווה בית משפט השלום על אגבאריה, בין היתר, להרוס את המבנה בעצמו וכן להפסיק כל שימוש בו בתוך שמונה עשר חודשים, דהיינו עד ליום 26.09.08. עוד נקבע שאם אגבאריה לא יכבד את הצו תהא הוועדה המחוזית רשאית לבצעו תוך שלושה חודשים מתום אותה תקופה. ביום 18.2.10, משלא בוצעו הצווים והשימוש האסור לא הופסק, הוגש כנגד אגבאריה כתב אישום נוסף בגין אי קיום ההריסה ובגין המשך השימוש החורג בלא היתר (תו"ח 35631-10-10). הוא הורשע על פי הודאתו, וביום 14.10.10 נגזר דינו. בית המשפט הורה בגזר דינו לאגבאריה, בין היתר, להרוס את המבנה ולהפסיק את השימוש בו עד ליום 1.5.11. עוד נקבע בגזר הדין כי אם אגבאריה לא יבצע את צו ההריסה, תהיה הוועדה המחוזית רשאית לעשות כן, החל מיום 1.9.11. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 49287-11-10). ביום 13.4.11 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור (למעט הגדלת מספר התשלומים לפירעונו של הקנס שהוטל). ביום 24.5.10, עוד בטרם נגזר דינו של אגבאריה בתו"ח 35631-10-10, הוא הגיש בקשה לעיכוב ביצוע הצו בהתבסס על תוכנית שהגיש לשינוי ייעוד ושעתידה, כך טען, להכשיר בדיעבד את הבנייה. הוא טען כי הליכי התכנון התעכבו בשל סכסוך קנייני בין בעלי החלקה, שבא על פתרונו סמוך לפני כן. ביום 26.10.11 דחה בית המשפט את הבקשה ובהחלטה נקבע כי הוועדה המחוזית תוכל לבצע את הצו החל מיום 18.12.11. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 28562-12-11), אולם זה נדחה ביום 7.2.12. דיון בפתח הדברים אציין, כי מקובלת עליי טענת הוועדה המחוזית שמכתבי העתירות לא ברור אם הן מכוונות כנגד תוקפם של צווי ההריסה או שמא רק כנגד שיקול דעתה של הוועדה המחוזית באכיפת ביצועם. בקשר לכך טוענת הוועדה המחוזית שאם מבקשים העותרים להסתמך על פסק הדין בעניין נועמן כדי לתקוף את תוקפם של צווי ההריסה, כי אז העניין אינו בסמכותו של בית משפט זה ואני סבור שיש ממש בטענה זו, ומשום כך תהיה הנחת היסוד שהעתירה מכוונת כנגד הפעלת שיקול הדעת המנהלי של הוועדה המחוזית המתכוונת לבצע את צווי ההריסה, שכן רק בעניין זה קיימת סמכות לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מכוח פריט 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס - 2000. על יסוד התנהלותם העבריינית של העותרים שהובאה בהרחבה, טוענת הוועדה המחוזית כי שני העותרים כאחד הם מפירי חוק המבזים החלטות של ערכאות שיפוטיות שניתנו בענייניהם, ודי בכך כדי להביא לדחייתן על הסף של העתירות. כאמור, שאלת תוקפם של צווי ההריסה שהוצאו נגד העותרים אינה עומדת לדיון. לכך יש להוסיף כי מקובלת עליי גם טענה נוספת של הוועדה המחוזית, כי לפסק הדין בעניין נועמן תחולה פרוספקטיבית בלבד ואין לקרוא בו אפשרות להחילו באופן רטרוספקטיבי, ומכאן שצווי ההריסה שניתנו כנגד העותרים שרירים וקיימים (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (טרם פורסם, 27.2.06); וכן ע"א 4243/08 פקיד שומה גוש דן נ' ורד פרי (טרם פורסם, 30.4.09)). השאלה היא, אם כן, אם יש בידי מי מהעותרים עילה המוכרת במשפט המנהלי להתערבות בשיקול דעתה של הוועדה המחוזית, כשזו מתכוונת להוציא אל הפועל את צווי ההריסה. העותרים סבורים כי ההלכה שנפסקה בעניין נועמן שומטת את הבסיס החוקי לכוונתה של הוועדה המחוזית לבצע את צווי ההריסה ומכאן, לטענתם, העילה להתערב בפעולתה ולהורות לה להימנע מביצועם של צווי ההריסה. טענה זו של העותרים אמנם לא נטענה באופן מפורש, אולם דעתי היא שהבסיס שעליו ניתן, אם בכלל, להשתית את העתירה הוא סבירותה של פעולת הוועדה המחוזית ולא חוקיות פעולתה. במילים אחרות, השאלה היא אם כוונתה של הוועדה המחוזית להוציא אל הפועל צווי הריסה שניתנו על ידי ערכאות מוסמכות, ואשר היו בני תוקף בעת שניתנו, היא בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות בה, אך מחמת הדברים שנאמרו בפסק הדין בעניין נועמן. ההלכה היא שהתערבות שיפוטית במעשה המנהלי מחמת חוסר סבירותו מוגבלת לאותם מקרים שחוסר הסבירות בהם קיצוני (בבג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421 (1981) ("בג"צ דפי זהב"); בג"צ 10934/02 קיבוץ כפר עזה אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נח(5) 108, 125-124 (2004)). חוסר סבירות קיצוני הוא, למשל, כאשר האיזון, אשר נעשה על ידי הרשות המנהלית בין האינטרסים השונים שיש להתחשב בהם, אינו ראוי, כלומר, אינו מגשים בצורה סבירה את המטרה התחיקתית העומדת ביסוד הפעלת שיקול הדעת המנהלי (בג"צ דפי זהב, שם בעמ' 444-445 והאסמכתאות שם). לדעתי, לא ניתן לומר כי בכוונתה של הוועדה המחוזית לבצע את צווי ההריסה יש כדי חוסר סבירות קיצוני, המצדיק התערבות שיפוטית ומתן צווים שיורו לה שלא לעשות כן. ראשית, מפני שמן הטעמים שהובאו לעיל, לא ניתן לומר שצווי ההריסה הם בלתי חוקיים, והספק ביחס לכשרות פעולתה של הוועדה המחוזית - על רקע הדברים שנאמרו בעניין נועמן - הוא רלוונטי לצווים שיינתנו בעתיד. שנית, דומה שבענייננו חוסר הסבירות הוא בכך שצווי ההריסה לא בוצעו עד עצם היום הזה וודאי שלא בניסיון - או כוונה - לבצעם. שלישית, נראה שיש ממש בטענתה של הוועדה המחוזית שתחולתה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין נועמן מוגבלת לנסיבות שהן כנסיבות המקרה שנדון שם, היינו כשמדובר בגזר דין "שותק", שלא נאמר בו מי הוא שיבצע את צו ההריסה. על רקע זה ניתן להבחין בין נסיבות עניין נועמן לנסיבות שברקע העתירות בענייננו, שבהן צווי ההריסה אינם בבחינת גזרי דין "שותקים", כי אם נאמר בהם במפורש שהוועדה המחוזית היא זו שתבצעם. בנוסף לכל אלה, בחינה מדוקדקת של פסק הדין בעניין נועמן יכולה ללמד שגם טענה נוספת של הוועדה המחוזית, שהדברים שנאמרו בעניין האפשרות להסמיכה לבצע צווי הריסה הם בבחינת אמירת אגב ולא תקדים מחייב, איננה משוללת יסוד. בצד שיקולים אלה יש מקום לשקול גם את העובדות, הרלוונטיות לשני העותרים, של הפרה מתמשכת של צווים שיפוטיים שניתנו בעניינם. הוועדה המחוזית טענה כי הפרה מתמשכת זו, המתוארת לעיל מצדיקה כשלעצמה את דחיית העתירות בנימוק של חוסר ניקיון כפיים. ואכן, בין אם ישמש נימוק זה לדחיית העתירות על הסף ובין אם יצטרף לשאר הנימוקים המביאים למסקנה שאין פגם בכוונת הוועדה המחוזית לבצע את צווי ההריסה, אין עילה להתערבות שיפוטית בפעולותיה של הוועדה המחוזית, והתוצאה היא שיש לדחות את העתירות. בשולי הדברים, ולא בבחינת מעבר לדרוש, אציין כי מקובלת עליי טענת הוועדה המחוזית שפסק הדין בעניין נועמן אינו רלוונטי לעניינו של שרקייה, הואיל וכאמור לעיל צו ההריסה העדכני בעניינו ניתן במסגרת של פסק דין שנתן תוקף להסכמתו שהוועדה המחוזית תהא רשאית להרוס את המבנה. הסכמה זו של שרקייה מצטרפת לשאר הנימוקים התומכים בדחיית עתירתו ונותנת להם משקל נוסף. סיכומו של דבר, העתירות נדחות וצווי הביניים שניתנו בגדרן (ביום 4.4.12 בתיק עת"מ 8965-04-12 וביום 15.4.12 בתיק עת"מ 16352-04-12), מתבטלים. כל אחד מן העותרים ישלם לוועדה המחוזית שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪. הריסת מבנהצו הריסהצוויםמבנה