סעיף 102 לחוק התכנון והבניה הדן במועד להגשת התנגדות, קובע: "התנגדות לתכנית תוגש תוך חודשיים מהיום שפורסמה הודעה על הפקדתה; ואולם רשאי מוסד התכנון אשר הפקיד את התכנית, לקבוע להגשת התנגדויות תקופה ארוכה יותר, שלא תעלה על שלושה חודשים, הן למקרה מסוים והן לסוג של תכניות; מועד פרסום ההודעה יהיה המועד המאוחר שבין הפרסומים בעתון" מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מועד הגשת התנגדות לתכנית: 1. עתירה על החלטת המשיבה 5- ועדת הערר מחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר") מיום 15.10.09, לפיה נדחה הערר שהוגש על ידי העותרים על הסף. ועדת הערר קבעה כי אין זה מסמכותה לדון בערר על תכנית שקיבלה תוקף ומהווה חיקוק. 2. עיקרי העובדות וההליכים העותרים הינם בעלי זכויות חכירה בחלק מ-72 יחידות הדיור הבנויות על מגרש מס' 7 המהווה חלק מחלקה 1 בגוש 7224. בימים 5.3.09 ו-6.3.09 פורסמה בשלושה עיתונים הודעה בדבר הפקדת תכנית מס' תא/מק/3836- קאנטרי קלאב- איחוד וחלוקה מחדש בהסכמת הבעלים (להלן: "התכנית" ו/או "תכנית 3836") בהתאם להוראות סעיף 89(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן:"חוק התכנון והבניה"). תוכנית זו החלה על כ-142 דונם, מהווה שלב המשך לתכנית הראשית תא/2566 שהיא תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים (להלן: "תכנית ראשית 2566"). על פי הוראות התכנית נדרשים העותרים להקצות שטח של כ-4.5 דונם מתוך 13.5 דונם בהם יש להם זכויות חכירה. לטענת העותרים תכנית 2566 כבר הפרישה 52.1% לצרכי ציבור. ביום 23.4.09 פורסמה בילקוט פרסומים 5943 הודעה בדבר הפקדת התכנית על פי הוראות סעיף 89(א) לחוק התכנון והבניה. בישיבתה מיום 3.6.09 החליטה המשיבה 1- הועדה המקומית לתכנון ובנייה ת"א (להלן: "הועדה המקומית") על מתן תוקף לתכנית לאחר ששמעה את ההתנגדויות (נספח 2 לעתירה). ביום 22.6.09 הגישו העותרים התנגדות לתכנית. ביחד עם הגשת ההתנגדות הגישו העותרים בקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות. לטענתם לא ראו את פרסום דבר התכנית בעיתון לרבות לעניין המועדים שנקבעו להגשת התנגדויות ולפיכך הוגשה התנגדותם באיחור בניגוד לאמור בסעיף 102 לחוק התכנון והבניה הקובע כי התנגדות תוגש תוך חודשיים מהיום שפורסמה הודעה על הפקדתה קרי 6.5.09 (נספח 3 לעתירה). ביום 13.8.09 ו-14.8.09 פורסם בעיתונים דבר מתן תוקף לתכנית. ביום 9.9.09 פורסמה התכנית למתן תוקף בילקוט הפרסומים. לטענת העותרים, התכנית פורסמה למתן תוקף מבלי שהעותרים הוזמנו לדיון בהתנגדות שהגישו ומבלי שניתנה החלטה בבקשתם להארכת מועד להגשת ההתנגדות. כנגד אי שמיעת התנגדותם על ידי הועדה המקומית הגישו העותרים ביום 25.8.09 ערר לועדת הערר. ביום 15.10.09 ניתנה החלטת ועדת הערר לפיה הערר נדחה על הסף. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שלפני. ביום 22.3.10 הגישו העותרים בקשה לצוות על המשיבה 1 למתן פרטים נוספים-חוזה מכר לפיו רכשה העירייה זכויות במקרקעין שבתחום תכנית 3836 מושא העתירה וכן בקשה לצרף חוות דעת מומחה לעתירה. ביום 13.4.10, לאחר קבלת תגובות המשיבים לבקשה למתן פרטים נוספים, קבעתי כי לאור האמור בסעיף 8 לתגובת המשיבה 1 לפיו החוזה המבוקש הועבר לידי העותרים, הבקשה נדחית. ביום 17.5.10 לאחר קבלת תגובות המשיבים לבקשה לצירוף חוות דעת מומחה, קבעתי כי מן הראוי היה שחוות הדעת היתה מוגשת לועדות התכנון שקיבלו את ההחלטות נשוא עתירה זו, ולא לבית משפט זה, ולפיכך דחיתי את הבקשה. ביום 21.12.10 הגישה המשיבה 4- רשות שדות התעופה בקשה לראות בה משיבה פורמלית בלבד, ולפטור אותה מהגשת כתב תשובה לעתירה ומהתייצבות לדיון. בהסכמת העותרים ביום 21.12.10 הבקשה התקבלה. 3. החלטת ועדת הערר מיום 15.10.09 בפתח החלטתה קבעה ועדת הערר, לאחר קבלת תגובות כל הצדדים הנוגעים בדבר, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי דבר הפקדת התכנית פורסם בעיתונים כנדרש בתאריכים 5.3.09 ו06.3.09. כמו כן כי ביום 12.3.09 נתלו מודעות בלוחות המודעות שמסביב למקרקעין וביום 17.3.09 הוצבו שלטים בשטחי התכנית. ביום 2.4.09 התפרסמה הודעה בילקוט הפרסומים. לאחר שהועדה המקומית דנה והחליטה בהתנגדויות שהוגשו לתכנית, הוחלט על ידה ביום 3.6.09 ליתן תוקף לתוכנית. דבר מתן התוקף לתכנית פורסם כנדרש הן בעיתונות והן בילקוט הפרסומים. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי ביום 22.6.09, לאחר שהועדה המקומית סיימה לדון בהתנגדויות ואישרה את התכנית, אך טרם פרסום התכנית למתן תוקף, הגישו העותרים את התנגדותם לתכנית לצד בקשה להארכת מועד להגשתה. הועדה המקומית לא הגיבה על הבקשה להארכת מועד, לטענתה, אך בשל תקלה טכנית ואי הגעת הבקשה ליעדה. לאור האמור קבעה ועדה הערר: "לאחר ששקלנו את טענות הצדדים המבוססות על העובדות דלעיל הגענו לכלל מסקנה כי לא ניתן לקבל את הערר. כאמור, תהליך פרסום התכנית למתן תוקף הסתיים בביצוע פרסום התכנית בילקוט הפרסומים ביום 9.9.09. תכנית שקיבלה תוקף מהווה "דין" כמשמעותו בסעיף 3 לחוק בפרשנות התשמ"א-1981. בהסתמך על בג"צ 625/85 מרכז תל אביב חברה בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל אביב וכן על בערר (מרכז) 361/05 עופר ירון ורויטל נ. הועדה המקומית הוד השרון קבעה ועדת הערר כי משתוכנית קיבלה תוקף אין עוד לועדת ערר סמכות לדון בה, והסמכות לתקוף תוכנית שכזו נתונה אך ורק לבית המשפט. סמכותה של ועדת הערר היא לעסוק בהחלטות הועדה המקומית בעניין תכניות שבסמכותה, כל עוד מדובר בערר כנגד תכנית שטרם השתכללה וטרם פורסמה ברשומות. תכנית שפורסמה למתן תוקף תוקפה כשל דין ולפיכך ניתן לתקוף אותה רק בבית המשפט. ההיגיון בכך הוא הן הצורך להשיג סופיות להליך התכנוני וודאות משפטית ותכנונית, והן הסתמכות יזם תכנית ו/או צדדים שלישיים על תוכנית שפורסמה. עוד הוסיפה ועדת הערר וקבעה כי "בשולי הדברים נעיר כי גם לגופו של עניין נראה כי לא נפל פגם בפעולות הועדה המקומית, כך שגם אם התוכנית לא היתה מקבלת תוקף, הרי שקרוב לודאי שלא היינו מקבלים את הערר". בהסתמך על שנקבע בעת"מ 1172/02 גור בן ציון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, הרי שהמועד הקובע להגשת התנגדויות, בהתאם לסעיף 102 לחוק התכנון והבניה, הוא חודשיים מיום המאוחר שבין הפרסומים בעיתון. פרסום ברשומות אינו פרסום בעיתון. לפיכך, המועד הקובע בענייננו הוא 6.3.09 ולפיכך ניתן היה להגיש התנגדויות עד ליום 6.5.09. העותרים הגישו התנגדותם ביום 22.6.09 בחלוף המועד. "אי מתן החלטה על ידי הועדה המקומית בבקשת מגישי הערר להארכת מועד, אינה יכולה להוות כשלעצמה עילה לביטול החלטת הועדה המקומית לתת תוקף לתוכנית שהתקבלה לאחר המועד החוקי להגשת התנגדויות, ולכל היותר, יכולה להוות הגנה בפני טענת השיהוי. גם לעניין הצבת השלטים בשטח, על פניו נראה כי זה בוצע כדין שכן, כטענת הועדה המקומית, הפרסום חייב להתבצע "בתחום התכנית" ואכן כך נעשה. מקרקעי המתנגדים אינם מצויים, גם לגרסתם, ב"תחום התוכנית". לאור האמור הורתה ועדת הערר למזכירות שלא לקבל את הערר (נספח 1 לעתירה). 4. טיעוני הצדדים טענות העותרים לטענת העותרים שגתה ועדת הערר בהחלטתה לדחות את הערר במקום לדון בו לגופו ולקבוע שיש להעביר את הדיון בהתנגדויות לוועדה המקומית, וזאת מחמישה טעמים עיקריים: ראשית, לאור הטעות המשרדית שנפלה במשרדי הועדה המקומית שלא נתנה תשובה לבקשה להארכת מועד שהגישו העותרים להגשת ההתנגדות, שהוגשה באיחור קל ובתוך חודשיים מיום פרסום הפקדת התכנית ברשומות, וטרם פרסום התכנית למתן תוקף ביום 14.8.09, כ-7 שבועות לאחר מועד הגשת ההתנגדות על ידי העותרים. שנית, לאור הליקויים השונים בפרסום תכנית 3836 כך שלא היה פרסום באמצעות שילוט במקום בולט כנדרש ולא היה פרסום באזור יחידות הדיור שבהן לעותרים זכויות קנייניות וזאת בניגוד לקבוע בסעיפים 89(א) ו- 89(ב) לחוק התכנון והבניה ולקבוע בתקנה 4 לתקנות התכנון והבניה (פרסום הודעה על הפקדת תכנית על גבי שלט לפי סעיף 89א לחוק), התשס"ד-2004. ההלכה הפסוקה קובעת כי על הועדה המקומית לנהוג בליברליות ולהתיר הארכת מועד להגשת התנגדות (ראו: ע"א 188/77 חנוך זלצר נ' שכון עובדים בע"מ פ"ד ל"א (3), 583, 587 (1977); עת"מ (ת"א) 1460/01 אטבליסמנט סמונד ודוז בע"מ נ' הועדה המחוזית מחוז מרכז (25.7.2002)). שלישית, לאור העובדה שתכנית 3836 עומדת בסתירה להוראות חוק התכנון והבנייה מאחר ועיריית תל-אביב מקבלת לידיה שטח של 7 דונם שאינם לייעוד ציבורי כי אם לייעוד עסקי וזאת על חשבון זכויותיהם הקנייניות של בעלי השטחים לרבות העותרים. רביעית, טבלת האיזון שצורפה לתכנית ערוכה בסתירה לתקן 15.0 של משרד המשפטים ומועצת שמאי המקרקעין בדבר "פירוט מזערי נדרש בטבלה" לגבי "מצב נכנס" מול "מצב יוצא". הטבלה גם אינה כוללת את מגרש 7 עליו מצויות יחידות הדיור שבהן לעותרים זכויות קנייניות בעוד שתכנית ראשית 2566 הגדירה את המגרש כ"מגרש מיוחד" שהוראותיה חלות עליו. בשל אי הכללת מגרש 7 בטבלה, לא ניתן יהיה לבצע רישום החלוקה במקרקעין. חמישית, תכנית 3836 פוגעת באינטרס הקנייני של העותרים לאור העובדה שהעותרים נדרשים על פיה להקצות משטח המגרש שלהם 4.5 דונם (מתוך סך של 13.5 דונם) למטרות ציבוריות של הקמת בית ספר יסודי וכתות גן וכן עליהם להשתתף בעלויות הקמתם. כל זאת לאחר שכבר הוקצה על חשבונם שטח של 2.5 דונם לצרכי ציבור בתכנית 2566. טענות המשיבה 1-הועדה המקומית התכנית הינה תכנית מפורטת המבצעת איחוד וחלוקה מחדש בהסכמת בעלים בחלק מחלקה 1 ובחלקות 2-4 בגוש 7224 הידוע כמתחם קאנטרי קלאב בצומת גלילות. העותרים הנם בעלי זכויות חכירה ביחידות הדיור הבנויות על חלק מחלקה 1 בגוש 7224, במגרש המוגדר בתכנית מתאר מספר 2566 כמגרש מס' 7 (להלן: "מגרש 7"). תכנית 2566 הנה תכנית המתאר הראשית - מתחם קאנטרי קלאב ת"א. בסעיף 9 קובעת התכנית יעודים, לרבות סעיף 9ג' הקובע יעוד של "מגרש מיוחד" המוגדר כך: "צבוע בתשריט בצבע צהוב עם מסגרת ואלכסונים חומים, מגרש מס' 7. כל הוראות התכנית הראשית, לגבי מגרש מיוחד, ביחס לתכליות, שטח בניה, קווי בניה, אופן הבינוי, חניה וכיוצ"ב חלות על מגרש זה". דהיינו, תכנית 2566 מחריגה את מגרש 7 וקובעת כי המצב התכנוני החל עליו הנו המצב התכנוני הקיים. אין ביחס למגרש זה יעודים וזכויות בנייה חדשים. עיון בתשריט תכנית 2566 מלמד כי מגרש 7 אינו כלול בתחום השטח המסומן בתכנית לאיחוד וחלוקה חדשה (נספח ב' לתשובה לעתירה). המשיבה 1 פעלה בהתאם להוראות תכנית 2566 ותכננה את תכנית 3836, כך שאינה חלה על המגרש המיוחד כאמור, מגרש 7 השייך לעותרים. תכנית 3836 משנה את חלוקת יחידות הדיור בין מגרשי המגורים עליהם היא חלה וזאת ללא שינוי במספרם הכולל ובזכויות הבניה (נספח א' לתשובה לעתירה). לגופה של העתירה טוענת הועדה המקומית בתגובה לטענות העותרים: ראשית, המועד האחרון להגשת התנגדויות הינו חודשיים מהפרסום המאוחר בעיתונים שהיה ביום 6.3.09 קרי עד ליום 6.5.09 ניתן היה להגיש התנגדויות ואלה נשמעו ונדונו טרם החלטת הועדה המקומית ליתן תוקף לתוכנית ביום 3.6.09. הבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות שהוגשה על-ידי העותרים, הוגשה ביום 22.6.09 באיחור של 47 ימים מהמועד הקבוע על-פי חוק ו-17 ימים לאחר שהועדה המקומית קיימה דיון בו הוחלט לאשר את התוכנית למתן תוקף. אמנם, בשל טעות משרדית הבקשה להארכת מועד לא הובאה לידי הגורמים המוסמכים ולא נענתה ואולם גם העותרים מצידם לא פנו לברר מה עלה בגורל בקשתם אלא בחלוף חודשיים ביום 25.8.09 (נספח י' לתשובה לעתירה). שנית, תכנית 3836 פורסמה בשטחים הכלולים בה ואושרה כדין במוסדות התכנון. מגרש 7 אינו כלול בה כאמור. שלישית, לעניין שטחי הציבור אשר יהיה על העותרים להפריש ממגרש 7, הפנייה לבית המשפט הינה מוקדמת מדי ועל העותרים להשמיע טענותיהם בפני מוסדות התכנון במסגרת הליכי התכנון העתידיים. תכנית 3836 מקצה זכויות בנייה לעירייה בהתאם לשטחים שאושרו לה במסגרת תכנית 2566 שכן מדובר במקרקעין אותם רכשה העירייה בתמורה כספית ולא הפקיעה ולפיכך מעמדה וביחס אליהם מעמדה הוא מעמד בעלים. מכאן שאין כל ממש בטענות העותרים וגם לו היתה מוגשת התנגדותם במועד, לא היה מקום להמליץ על קבלתה. לאור האמור ולאחר שקיבלה ועדת הערר את תגובות המשיבים לערר, קבעה היא בהחלטה מנומקת מיום 15.10.09 כי אין מקום לקבל את הערר לאור העובדה שתכנית 3836 שפורסמה ואושרה כדין, היא במעמד של דין ולפיכך נעדרת ועדת הערר סמכות לדון בה. בנוסף מציינת הועדה המקומית כי הגשת העתירה הינה שימוש לרעה בהליכי משפט במטרה להפעיל לחץ על גופי התכנון על מנת שיקלו בדרישותיהם ביחס להפרשת שטחי ציבור בתכנית אותה מקדמים העותרים להגדלת 72 יחידות הדיור במגרש 7 ל-216 יחידות דיור ולפיכך אינם מעוניינים להקצות שטח של 4.5 דונם למטרות ציבוריות, כפי שנקבע בתכנית. טענות המשיבה 2- קאונטרי על הים בע"מ המשיבה 2 שהינה חברה מקבוצת "קנדה-ישראל", אשר עיסוקה ייזום וניהול פרויקטים בתחום הנדל"ן, רשומה כחוכרת לדורות בחכירה אשר סימונה מס' 79, וכן כבעלת הזכות להירשם כבעלים בגוש 7224, חלקה 1 בה מחזיקה המשיבה 2 בשטח של 100,015 מ"ר במגרשים 1 ו-2 (נספח 2 לכתב התשובה). לטענת המשיבה 2 כל עניינה של העתירה הוא בתכנית אותה מקדמים העותרים על מגרש 7. במהלך קידום התכנית נתקלו העותרים בדרישת הרשויות להפרשת שטחים לצרכי ציבור לאחר שלטענתם כבר הפרישו שטחים לצרכי ציבור על-פי תוכנית 2566. לפיכך מנסים העותרים באמצעות עתירה זו, להפעיל לחץ על רשויות התכנון על מנת שייעתרו לדרישתם להפחתת השטחים לצרכי ציבור שעליהם להפריש. אין להם כל עניין בתכנית 3836 שאינה משנה דבר לגבי מגרש 7. ואולם, קבלת בקשת העותרים להחזיר את הדיון בתכנית 3836 לועדה המקומית, לאחר שזו אושרה פורסמה ונכנסה לתוקף כדין, תעצור את כל הליכי הרישוי והבניה המתנהלים כיום ביחס למגרשים שלמשיבה 2 זכויות קנייניות בהם לרבות מגרשים שלצדי ג' רבים אחרים יש לגביהם זכויות קנייניות ואינטרסים כלכליים ולמרות היותם צדדים רלוונטיים, לא צורפו לעתירה. לעניין טענת העותרים בדבר טבלת האיזון הכלולות בתכנית 3836, שאינן ערוכות על פי תקן 15.0, הרי שסעיף 2 בהוראות תקן 15.0 קובע כי התקן חל על תכניות איחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים. בענייננו, תכנית 3836 הינה תכנית איחוד וחלוקה מחדש בהסכמת בעלים ומכאן שהתקן אינו חל עליה, ואין נפקא מינה לעניין זה כי התכנית הראשית 2566 - מכוחה מתבצעת תכנית האיחוד והחלוקה - היא תכנית ללא הסכמת בעלים. טענות המשיבה 3 - פרוספריטי בע"מ חברת פרוספריטי בע"מ הינה בעלת זכויות חכירה במתחם הדירות בחלק מהמקרקעין הידועים כחלקות 1-4 בגוש 7224 (להלן: "מתחם הדירות") ובשטח נוסף ממזרח למתחם הדירות (להלן: "המגרש הנוסף"). ביום 31.12.01 מכרה המשיבה 3 את זכויותיה במתחם הדירות לעותרים ונותרה הבעלים של המגרש הנוסף. בתגובה לעתירה טוענת המשיבה 3 כי מעבר לטענות שהועלו על ידי המשיבים 1 ו-2 אליהן היא מצטרפת, הרי שתיאורטית, גם לו תתקבל העתירה והתכנית תוחזר לדיון בוועדה המקומית ולבסוף תבוטל, הרי שזכויות בקרקע יוחזרו למשיבים ולא לעותרים זאת מאחר ותכנית 3836 אינה חלה עליהם ולא שינתה מזכויותיהם. לפיכך, לעותרים אין זכות עמידה ומדובר בעתירת סרק לא ראויה, המהווה נדבך נוסף, שלישי במספר, במסגרת ניסיונות העותרים 'להיתלות' ללא כל זכות במשיבים 2-4, במטרה להשיג על גבם הישגים מסחריים-קניינים מול המשיבה 1. מדובר בחוסר תום לב מצד העותרים ובשימוש לרעה בהליכי משפט, תוך ניסיון לעקוף הליכים תכנוניים בהתאם לחוק התכנון והבניה. ככל שביקשו העותרים לשנות את ייעודי הקרקע לרבות ההקצאות לשטחי ציבור, היה עליהם לתקוף במועדה את תוכנית המתאר 2566 שפורסמה למתן תוקף כבר בשנת 2007. טענות המשיבה 5-ועדת הערר בהתאם להוראות סעיף 119 לחוק התכנון והבניה, משפורסמה תכנית 3836 ברשומות למתן תוקף, קיבלה היא תוקף סטטוטורי ודינה כדין חיקוק ולפיכך ועדת הערר אינה מוסמכת עוד לשנותה או לתקנה. כך נקבע גם בפסיקה (לעניין זה מפנה המשיבה 5 לע"א 10213/03 מרחבי השרון בע"מ נ' דוד מייזליק [לא פורסם] (30.1.2006); בג"צ 3132/93 מושלב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון, פ"ד מז (3) 741, 742 (1993)). זאת ועוד, סעיף 112 לתקנות התכנון והבניה קובע מי הוא בעל זכות עמידה בפני ועדת ערר. העותרים אינם עונים על מי שמנויים בתת סעיפים 1-7 לסעיף, ומשכך, לכאורה אינם בעלי זכות עמידה בפני ועדת הערר. מסיבה זו, טרם קבלת הערר שהגישו העותרים לדיון בפני ועדת הערר, ביקש יו"ר הועדה לבדוק מול הועדה המקומית מדוע העותרים אינם מופיעים בפרוטוקול דיון הוועדה המקומית בתכנית, כמי שהגישו התנגדות לתכנית. משהתקבלה תשובת הועדה המקומית לפיה התנגדות העותרים לא הוגשה במועדה על פי הוראות סעיף 102 לחוק התכנון והבניה, קרי בתוך חודשיים מהיום שבו פורסמה בעיתונות הודעה על הפקדת התכנית, סעיף שפרשנותו נדונה בהרחבה בעת"מ 1172/02 גור בן ציון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז (26.2.2003) בו נקבע, בין היתר: "מכך ניתן להסיק שהמחוקק ביקש, במפורש, למנות את התקופה להגשת התנגדות מיום הפרסום האחרון בעתון ובו בלבד. הוא הוציא במפורש את הפרסום ברשומות מכלל הפרסומים לעניין סעיף 102", הרי שאין לדון בערר ודינו להידחות. לפיכך, לאחר שקילת מכלול העובדות והנתונים שהוצגו בפניה, דחתה ועדת הערר את הערר. 5. דיון והכרעה בעתירתם מבקשים העותרים מבית המשפט כי יתערב בהחלטת ועדת הערר, לפיה נדחה הערר כנגד החלטת הועדה המקומית לאשר למתן תוקף את תכנית 3836 וזאת מבלי לשמוע את התנגדות העותרים שהוגשה באיחור לאחר שהסתיים הדיון בהתנגדויות והתכנית אושרה. הלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש לא יתערב בשיקול דעתן של רשויות התכנון כאשר הן מפעילות סמכויותיהן תוך שימוש בשיקול דעת תכנוני, אלא אם נפלו בהחלטותיהן פגמים מתחום המשפט המנהלי כמו חוסר סמכות, חוסר סבירות, אפליה, הפעלת שיקולים זרים , חוסר תום לב וכדומה. "בית המשפט אינו מוסמך על-פי החוק , ואינו מתאים על-פי מהותו, לשמש מוסד מתכנן. לפיכך, על-פי הלכה מושרשת, לא ישים בית המשפט את שיקול הדעת שלו במקום שיקול של הרשות המוסמכת. הוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת , אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בבית המשפט, לרבות פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות" (בג"צ 465/93 טריידנט נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, פ"ד מ"ח (2) 622, 634 (1994)). ובמקום אחר נקבע: "כפי שנאמר פעמים רבות, בית-המשפט, בין בית-המשפט הגבוה לצדק ובין בית-המשפט לעניינים מינהליים, איננו מוסד תכנון עליון העומד מעל מוסדות התכנון השונים המנויים בחוק, על-כן לא יתערב בית-המשפט בהחלטות תכנוניות, אלא אם נתגלה פגם דיוני המצדיק התערבות, ולא יחליף את שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת וישים תחתיו את שיקול-דעתו שלו, אלא אם ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצונית או בפגם דומה" (בג"ץ 10242/03 מילובלוסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פ"ד נח(6) 673, 679 (2004) והאסמכתאות המופיעות שם) . זאת ועוד, העתירה מכוונת כנגד החלטת ועדת הערר. ועדת הערר הינה מוסד תכנון מעין שיפוטי בעל סמכות מקורית לדון ולהחליט מחדש בסוגיה המובאת בפניו. מכאן, שעתירה כנגד החלטת ועדת ערר, בערר שהוגש על החלטת ועדה מקומית, הוא למעשה ערעור שני. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיה של ועדת ערר ואינו בא להחליף את שיקול הדעת המקצועי של חבריה בענייני תכנון ובניה בשיקול דעתו. בית המשפט בוחן את אופן הפעלת שיקול הדעת והאם ההחלטה שנתקבלה מצויה בגדר מתחם הסבירות בהיותה החלטה שרשות מנהלית סבירה יכולה היתה לקבל בנסיבות העניין (בג"צ 2324/91 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פ"ד מה(3) 678, 688 (1991)). לפיכך, השאלה המרכזית הניצבת בענייננו היא האם החלטת ועדת הערר לדחות את הערר בשלב מוקדם, טרם כניסה למכלול הטענות שהעלו העותרים, היא החלטה סבירה בנסיבות העניין. אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את הצדדים וקראתי את כתבי הטענות על צרופותיהם, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת ועדת הערר ולפיכך דין העתירה להידחות. בפתח החלטתה קבעה ועדת הערר כי טרם קבלת החלטה ראשונית, אם לקבל את הערר במשמעות של קליטתו על ידי מזכירות ועדת הערר, ביקשה הועדה לבחון האם מגישי הערר הם בגדר מי שמנויים בסעיף 112 (א) תתי סעיף (1-7). מאחר ואינם נמנים על מי שמנוי בסעיפים (1);(2);(3);(4);(5);(7) התפנתה הועדה לבחון את פרוטוקול דיון הוועדה המקומית בהתנגדויות לתכנית 3836 מיום 3.6.09 על מנת לוודא כי המערערים הינם מי שהתנגדותם נדחתה בהתאם לתת סעיף (6). משלא מצאה הועדה את העוררים כמי שהגישו התנגדות לתכנית, ביקשה להבין את פשר היעדרותם. בתגובה טענו העוררים כי איחרו בהגשת ההתנגדות מאחר ולא ראו את הפרסומים בעתונים ואולם לטענתם הגישו התנגדותם תוך 60 יום ממועד הפרסום בילקוט הפרסומים ולפיכך עמדו, לשיטתם, בדרישת המועדים. סעיף 102 לחוק התכנון והבניה הדן במועד להגשת התנגדות, קובע: "התנגדות לתכנית תוגש תוך חודשיים מהיום שפורסמה הודעה על הפקדתה; ואולם רשאי מוסד התכנון אשר הפקיד את התכנית, לקבוע להגשת התנגדויות תקופה ארוכה יותר, שלא תעלה על שלושה חודשים, הן למקרה מסוים והן לסוג של תכניות; מועד פרסום ההודעה יהיה המועד המאוחר שבין הפרסומים בעתון" (ההדגשות אינן במקור-מ.ר.). הפרסומים בעיתון התבצעו בתאריכים 5.3.09 ו-6.3.09. לעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים. לאמור, "המועד המאוחר שבין הפרסומים בעתון" הינו 6.3.09 והימנו יש למנות חודשיים כתאריך הסופי להגשת התנגדויות. מכאן שהמועד האחרון להגשת התנגדות היה ביום 6.5.09. המערערים (העותרים כאן) הגישו התנגדותם ביום 22.6.09, כחודש וחצי לאחר חלוף המועד בטענה שלא ראו את הפרסום. הן בהסתמך על לשונו המפורשת של סעיף 102 לחוק התכנון והבניה והן בהסתמך על הפרשנות שניתנה לסעיף זה בפסק הדין המפורט והמנומק של כב' השופט ישעיהו, שם נקבע כי לשון החוק ברורה וחד משמעית ולפיה אין מחלוקת שמועד הגשת ההתנגדויות נקבע על פי מועד הפרסום בעיתון ולא על פי מועד הפרסום ברשומות (עת"מ 1172/02 גור בן ציון נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה-מרכז), קבעה ועדת הערר כי המערערים איחרו את המועד להגשת ההתנגדות. דיני התכנון והבנייה משקפים איזון בין אינטרסים שונים. האיזון בין האינטרסים השונים מתבצע בדרך-כלל בוועדות התכנון והבנייה, כאשר לציבור ניתנת האפשרות להשמיע את קולו באמצעות הגשת התנגדות. בהתאם, סעיף 100 לחוק התכנון והבניה מעניק לכל הרואה עצמו נפגע מאישורה של תכנית, את האפשרות להגיש התנגדות לתכנית (ע"א 4002/98 סלים מונייר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (4) 665, 669 (2003)). "אכן, מתן פתח לכל מי שעלול להיות מושפע מתכנית להביע את עמדתו בעניין ולהביאה בפני הגורמים המחליטים, נושאת עימה חשיבות רבה - הן מנקודת מבטו של הפרט הנפגע... הן מבחינתן של רשויות התכנון, המצויות לעיתים בעמדה נחותה להעריך את מכלול ההיבטים הנובעים מן התוכנית...להגשמתה של זכות הטיעון הניתנת לפרט המעוניין נקבעו כללים. אלה משקפים איזון בין זכות זו, מצד אחד, לבין השאיפה לוודאות והרצון לקיים תכנון לטווח ארוך ולפעול באופן יעיל תוך הסתמכות סבירה, מצד שני. בגדרם של כללים אלה נקבעו, בין היתר, פרקי זמן להגשת התנגדויות ואמות מידה והוראות בדבר אופן הגשתן ובדבר זהות הגופים שידונו בהם... נפגע פוטנציאלי אשר לא הגיש התנגדותו במועד עשוי להיות מושתק מלטעון נגד התוכנית. גם מן הבחינה המוסדית, לא ניתן "לדלג שלב" ולפנות לבית משפט זה בטרם מיצוי הליכים אל מול ועדות התכנון והבנייה, שהן הגורם המקצועי המופקד על עניינים אלה...בית המשפט אינו משמש תחליף לגורמים המקצועיים אלה, אינו בא בנעליהם ואינו מקבל את ההחלטות במקומם" (בג"צ 3581/07 איריס קלו נ' הועדה הארצית לתשתיות לאומיות [לא פורסם] (18.4.2010) והאסמכתאות המובאות שם). ובמקום אחר נקבע: "קביעת מסגרת זמנים אחידה וברורה להגשת התנגדויות נחוצה מכמה סיבות. ראשית, יש בה כדי ליצור וודאות ויציבות, שתאפשר לצדדים לכלכל את מעשיהם וכפועל יוצא תאפשר את התקדמותם של הליכי התכנון והבנייה ותמנע עיכובים מיותרים. שנית, מועד קבוע ואחיד להגשת התנגדות יש בו כדי להגשים עקרון של שוויון, שכן הוא מונע מצב שבו פלוני יפיק יתרון מלמידת יתר ההתנגדויות וגיבוש עמדה וטיעון ביחס אליהן; יתרון שלא ניתן למתנגדים שעמדו בלוח הזמנים הקצוב. למותר לציין, כי הרשות המנהלית אינה יכולה לפעול באופן יעיל ותקין, כאשר מעליה מתהפכת, כחרב דמוקלס, אפשרות של הגשת התנגדויות ללא גבול. הדעת אינה סובלת את הדבר משום שאינטרס ציבורי חשוב הוא שפעולת הרשות המנהלית תתנהל כסדר, ולא תתעכב יתר על המידה" (כב' השופט מודריק בעת"מ (ת"א) 1160/02 גרינברג נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז (23.2.2003). מהאמור עולה כי בעניין הגשת התנגדות אכן מדובר במועדים קשיחים כאשר סטייה ממועדים אלה צריכה להיעשות אך במקרים חריגים. לפיכך, משנמצא כי העותרים איחרו בהגשת ההתנגדות, קבעה ועדת הערר כי אין מקום, בעת הזו, לדרוש מהוועדה המקומית לדון בהתנגדות. אכן, סבורה אני כי יש להצר על כך שאצל הוועדה המקומית נפל פגם טכני-משרדי והבקשה להארכת מועד שהגישו העותרים לא הגיעה ליעדה ומשום כך לא נענתה, ויש לפעול על מנת למנוע הישנות טעויות מעין אלה בעתיד. ואולם, מאחר ובאותה ישיבה מיום 3.6.09 בה דנה הוועדה המקומית בהתנגדויות, היא קיבלה החלטה בסיומה "לאשר את התכנית להפקדה" וליתן לה תוקף בהתאם לתנאים שפורטו בהחלטה, והתוכנית נשלחה לפרסום ברשומות, הרי שקביעתה של ועדת הערר לפיה: "אי מתן החלטה על ידי הועדה המקומית בבקשת מגישי הערר להארכת מועד, אינה יכולה להוות כשלעצמה עילה לביטול החלטת הועדה המקומית לתת תוקף לתוכנית שהתקבלה לאחר המועד החוקי להגשת התנגדויות, ולכל היותר, יכולה להוות הגנה בפני טענת השיהוי", הינה קביעה סבירה בנסיבות העניין. טיעון נוסף שהעלתה ועדת הערר הוא מניעות הועדה מלדון בתכנית. ביום 25.8.09 הגישו המערערים ערר לועדת ערר. ביום 9.9.09 פורסמה התכנית המאושרת בילקוט הפרסומים. לפיכך, בעת שדנה ועדת הערר בערר וביקשה את תגובות הצדדים, היתה התכנית כבר מפורסמת ברשומות למתן תוקף. בהקשר זה נקבע: "נזכור עוד, כי תכנית מיתאר מקומית הינה "חיקוק" וכי פרסומה ברשומות הוא הפרסום המחייב...משמתפרסמת תכנית מיתאר ברשומות, נאחזת בה מיד החזקה הקבועה בסעיף 34א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ולפיה "דבר שפורסם ב'רשומות' חזקה שנעשה כראוי..."(ע"א 3213/97 יחזקאל נקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, פ"ד נג (4) 625, 646 (1999) וראה גם ע"א 10213/03 מרחבי השרון בע"מ נ' דוד מייזליק [לא פורסם] (30.1.2006)). משמצאה ועדת הערר כי בעת הזו מופנה הערר כנגד תוכנית שפורסמה והפכה לחיקוק, סברה היא כי אין זה מסמכותה לדון בערר בהתאם להוראות סעיף 112 (א) לחוק התכנון והבניה המסמיך את ועדת הערר לדון בערר "על החלטת הועדה המקומית בדבר אישור תכנית שבסמכותה כאמור בסעיף 62א או דחייתה". לטענתה, סמכותה של ועדת הערר היא לעסוק בהחלטות הועדה המקומית בעניין תוכניות שטרם פורסמו ברשומות וטרם הפכו לחיקוק. מרגע שהפכו לדין מחייב הרי שהסמכות להצהיר על בטלות תכנית שפורסמה למתן תוקף, כמו על בטלות חוק, שמורה אך ורק לבית המשפט. ההיגיון העומד מאחורי הדברים הינו הן שמירה על סופיות ההליך המשפטי וודאות משפטית תכנונית, והן הגנה על אינטרסים של מי שהסתמכו על התכנית המאושרת. כדין סברה ועדת הערר כי מקום בו מתבקשת הגשת התנגדות לתכנית שפורסמה ברשומות וקיבלת תוקף של חיקוק, אין זה מסמכותה לאשר בקשה כזו שמשמעות קבלתה היא ביטול חיקוק שאושר ופורסם כדין. על כך הוסיפה ועדת הערר וקבעה כי "גם לגופו של עניין נראה כי לא נפל פגם בפעולת הועדה המקומית, כך שגם אם תכנית 3836 לא הייתה מקבלת תוקף, הרי שקרוב לודאי שלא היינו מקבלים את הערר" (שם, בעמ' 3, פסקה 3 להחלטת ועדת הערר). על פי החומר שלפני, ומבלי להיכנס לגופן של מכלול הטענות שהועלו, הן על ידי העותרים והן על-ידי המשיבים, נוטה אני להסכים עם קביעתה זו של ועדת הערר. השתכנעתי כי פרסום התכנית נעשה כדין כמו גם הליך אישורה. כמו כן, מאחר ותכנית 3836 אינה משנה ייעודים וזכויות בנייה למגרש העותרים בהיותו "מגרש מיוחד" כהגדרתו בתכנית האב 2566, ולפיכך גם טבלת האיזון בתוכנית אינה כוללת את מגרש העותרים, הרי שלא היה מקום לקבל את הערר ולאפשר להם, באופן חריג, להעלות התנגדותם בפני הועדה המקומית במועד שביקשו להעלותו. נדמה כי באיזון בין עקרון ההסתמכות הסבירה של גורמים נוספים וצדי ג' אחרים על התכנית ושמירת הוודאות התכנונית, לבין זכות העותרים להשמיע התנגדותם לתכנית בעת המאוחרת בה ביקשו להשמיעה, גובר הראשון. בתשובתה לעתירה טענה הועדה המקומית, בין היתר, כי ככל שהתנגדותם של העותרים עניינה שטחי הציבור אשר יהיה עליהם להפריש ממגרש 7, הרי שהפנייה לבית המשפט הינה פנייה מוקדמת מדי ועל העותרים להשמיע טענותיהם בפני מוסדות התכנון במסגרת הליכי התכנון העתידיים. נוטה אני לקבל טענה זו. 6. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית בזאת. העותרים ישאו בהוצאות המשיבות 1,2,3,5 ובשכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪ לכל אחת מהמשיבות ובסה"כ 60,000 ₪ צמוד מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בניההתנגדות לתכנית