דוגמא לפסק דין בנושא חידוש אשרה לעובד זר סיני: העותר, אזרח סין שעובד בתחום הבנייה, הגיע לישראל בשנת 2005 ולטענתו עבד מאז כמומחה ב"מקצועות הרטובים" בענף הבניין. סמוך לפני תום תקופת האשרה שקיבל פנתה המעסיקה שלו לחדש את האשרה לתקופה נוספת אך הבקשה סורבה. העותר פנה לשר הפנים כדי שיעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 3 א' (ג'1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן: "החוק") ויאריך את אשרת השהיה שלו מעבר ל- 63 חודשים לאור העובדה כי הוא תורם לכלכלת המדינה. משלא קיבל מענה לפניותיו וכן לתזכורות רבות ששלח הגיש העותר השגה. בעקבות הגשת ההשגה ניתנה החלטת המשיב בבקשתו של העותר, לפיה נדחתה הבקשה, והוגשה העתירה. בעתירה מבקש העותר כי אשרת העבודה שלו תחודש. ביום 7.1.13 התקיים דיון מוקדם בעתירה ובבקשה לצו ביניים. מאחר ומצאתי כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 8 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א - 2000 ניתן פסק דין ללא קיום דיון נוסף. בהחלטה מושא העתירה כותב ראש מינהל שירות למעסיקים ולעובדים זרים ברשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים כי הבקשה הועברה לוועדה המייעצת לבחינת בקשות להארכת שהיית עובדים זרים מעבר ל- 63 חודשים. המלצת הוועדה לראש רשות האוכלוסין וההגירה הייתה לדחות את הבקשה וראש הרשות אישר את ההמלצה. חברי הוועדה לא שוכנעו כי מתקיימות נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד למשק או לחברה. הוא מפנה לכך כי העותר שוהה נכון למועד מתן ההחלטה בישראל משך 84 חודשים. בקשתו הוגשה על ידו ולא על ידי מעסיק ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. מעבר לכך, נכתב בהחלטה, נדונה הבקשה לגופה. נמצא כי מדובר בעובד זר מן המניין שאין לו ידע או מיומנות מיוחדים שאינם בנמצא בישראל אצל עובדים ישראלים או אצל עובדים זרים אחרים שלא מיצו את תקופת ההעסקה המותרת. הטענה כי לעותר כישורים מיוחדים או כי מתקיימות נסיבות מיוחדות או חריגות הועלתה באופן כללי בלבד וללא סימוכין או פירוט וחברי הוועדה לא שוכנעו שיש להן אחיזה במציאות. לטענת העותר הגידול בהיקפי התחלות הבנייה בשנת 2011 והצורך בטווח הזמן הקצר בידיים עובדות בענף הבניין מהווים נסיבות חריגות ומיוחדות שיש בהן כדי לעשות שימוש בסמכות להארכת האשרה. הוא סבור כי לא היה מקום לקבוע שאינו 'מומחה' ומכל מקום תוקף האשרה הוארך גם לעובדים שאינם מומחים באופן גורף וזאת על פי חוזר שהוציא המשיב. טענה נוספת שמעלה העותר היא להפלייתו לעומת עובדים אחרים שאשרת העבודה שלהם הוארכה. החוזר עליו נסמך העותר הוא חוזר מינהל מס' 3/12 שבו נכתב כי שר הפנים החליט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 3 א (ג1) לחוק ולאשר הארכה גורפת של רישיונות ישיבה לעובדים הזרים בענף הבניין לתקופה נוספת, מעל 63 חודשי הקבועים בחוק, וזאת עד ליום 31.12.12 או לסיום 75 חודשים מיום הכניסה לפי המאוחר. ההארכה הגורפת הוחלה על כל העובדים בתנאי שהם מועסקים כדין בישראל. העותר ער לכך שלכאורה החוזר אינו חל עליו שכן בעת כניסת החוזר לתוקף לא היה מועסק בישראל כדין אך הוא למד מתוכו כי המשיב אינו מבחין בין מי שיש לו מומחיות למי שאין לו כזו בעת שהוא מאריך את אשרת העבודה ולכן, כך הוא טוען, הוא מופלה לרעה. המשיב סבור כי אין עילה להתערבות בשיקול הדעת שהופעל בעת דחיית בקשת העותר. הוא מפנה לכך שאין לעותר מעסיק ישראלי שהוא תנאי מוקדם למתן אשרה ובכל מקרה על פי הנוהל שנקבע המאפשר את הארכת התקופה אינו חל על העותר שכן לא מתקיים התנאי לתחולתו והוא כי בעת תחילתה של התקופה היה מועסק כדין. זאת ועוד לטענת המשיב לא הונחה כל תשתית לקבוע כי העותר הוא בעל מומחיות ייחודית ואין נובעת מהישארותו תרומה לכלכלת המדינה. עוד מוסיף המשיב וטוען כי העותר סיים את משך תקופת ההעסקה המקסימאלי שלו לפני שהחוזרים נכנסו לתוקף ולכן אינם חלים עליו. החוזרים, כך נטען, חלים על מי שאשרתו אושרה מכוח חוזר 59/11 בעוד שאשרת העותר הסתיימה לפני המועד הקובע לפי חוזר זה ולא הוארכה. כפי שציינתי לעיל לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת המשיב. מתן הרשיון לישיבה בישראל לעובדים הזרים נעשה מכוח סעיף 3א (א') לחוק וניתן להאריך אותו "אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה, שקבע שר הפנים בהתייעצות עם שר האוצר ובהסכמת שר התעשייה המסחר והתעסוקה" (סעיף 3א (ג'1) לחוק). מבחנה של הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות המנהלית הוא מצומצם ו"תפקידו של בית המשפט המנהלי, בדומה לבית המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשי הרשות המנהלית, הוא לבחון את תקינות המעשה המנהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה. בית המשפט המנהלי אינו אמור לשים עצמו בנעלי הרשות המנהלית ולבצע במקומה את המטלות המוטלות עליה." (עע"מ 9018/04 סאלם מונה נ' משרד הפנים, (פורסם במאגרים, 12.9.05) פסקה 11) ר' גם עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט (6) 411, 416 (2005)). במקרה שפני שקל המשיב את מצבו של העותר, את שהייתו בישראל משך חודשים רבים וכי התקופה שבה יכולה להינתן לו אשרה הסתיימה. לא הונחה בפני המשיב כל תשתית לקבוע כי תרומתו של העותר לכלכלה היא כזו המצדיקה את הארכת האשרה מעבר למה שנקבע. באשר לנוהל המאוחר יותר שהאריך את תוקף האשרה לעובדים בתחום הבניה הרי שנוהל זה אינו חל על העותר ודומה כי גם הוא אינו חולק על כך. הנוהל בו מדובר - חוזר מס' 59/11 הוחל על עובדים זרים אשר תקופת 63 החודשים לעבודתם מסתיימת החל ממועד כתיבת המכתב (20.12.11) ועד ליום 31.3.12. בכל הנוגע לעותר תקופת 63 החודשים הסתיימה לפני המועד הקובע והנוהל אינו חל עליו מאחר ונכנס לישראל ביום 26.9.05 ולא לאחר יום 20.9.06 (שהוא המועד הקובע - 63 חודשים טרם הוצאת הנוהל). החוזרים המאוחרים יותר (נוהל 14/12 ו- 34/12) מאריכים את תקופת האשרה למי שהועסק כדין בישראל. העותר לא הועסק כדין מאז סיום עבודתו ביום 31.12.10 וממילא אלה אינם חלים לגביו. מכאן שאין מקום לטענת האפליה שהעלה שממילא אינה מבוססת כראוי. החלטת המשיב על זרועותיו השונות התקבלה אפוא כדין ובמסגרת הסמכויות המסורות לגורמי המשיב. לא נמצאה עילה להתערב בה ולפיכך העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיב בסכום של 3,000 ₪. על העותר לעזוב את תחומי מדינת ישראל עד ליום 10.2.13. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםעובדים זרים