מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התקף לב בבית הספר: 1. בפנינו תביעתו של התובע להכיר באוטם בשריר הלב בו לקה, לטענתו, עקב ויכוח בעבודה ("האירוע") מיום 26.05.09 ("יום האירוע"), כ"פגיעה בעבודה", כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 ("החוק" או "חוק הביטוח הלאומי"). 2. התובע, יליד 1955, עבד כ-35 שנים כמורה בביה"ס היסודי א' בכפר יסיף ("בית הספר"). ב-15 השנים האחרונות להעסקתו, שימש התובע גם כסגן מנהל בית הספר. ביום ביום האירוע, בסביבות השעה 08:00 החל התובע לחוש כאבים בגרון ובחזה וסבל מזיעה קרה וקוצר נשימה. התובע נלקח לחדר האחות בבית הספר, שם נמדד לחץ הדם שלו. לאחר שיחה עם גיסו של התובע, רופא במקצועו, הובהל אחיו של התובע לבית הספר וזה פינה אותו לבית החולים נהריה, שם אובחן כמי שלקה באוטם בשריר הלב. התובע צונתר בבית החולים נהריה ולאחר מכן הועבר לבית החולים כרמל, שם עבר ניתוח מעקפים ואושפז למספר ימים. 3. ביום 15.03.11 הגיש התובע לנתבע טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה. בטופס הצהיר התובע, כי נפגע ביום 26.05.09 בשעה 08:00 ואולם לא פירט את תאור הפגיעה (נ/2). במכתבו מיום 11.04.11 דחה הנתבע את התביעה וזאת מהטעמים הבאים: "עפ"י המסמכים שבידינו לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאוטם שהתפתח בתאריך 26/05/2009. מאמץ \ ומתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי. האוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית. השפעת העבודה, אפילו אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים". 4. לטענת התובע, בכתב התביעה, התקף הלב אירע עקב "ויכוח חריף ורציני" שהתקיים ביום 26.05.09 בינו לבין מנהל בית הספר. בכתב ההגנה מוכחש, כי אירע לתובע אירוע חריג בעבודתו ביום האירוע, או בסמוך לו ולחלופין נטען, כי השפעתו של אירוע כזה, אם אירע, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. 5. בישיבת ההוכחות מיום 10.09.12 העידו מנהל בית הספר - מר ג'ריס אליאס ("מר אליאס"), אב בית הספר - מר שיהאב הקול ("מר הקול") והתובע. סיכומי הצדדים הוגשו ביום 06.11.12 (תובע) ו-25.12.12 (נתבע). דיון והכרעה: 6. הלכה פסוקה היא, כי בתביעה להכרה באוטם שריר הלב (כמו גם באירוע מוחי) מתנהל הדיון בשני שלבים: בשלב הראשון - על המבוטח להוכיח קיומו של אירוע חריג או מאמץ בלתי רגיל בעבודתו, בעת קרות האוטם או בסמוך לו. בשלב השני וככל שביה"ד יקבע, כי אכן אירע "אירוע חריג" - ימונה מומחה/יועץ רפואי למתן חוות דעת בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרחשויות החריגות בעבודה לבין המחלה ממנה סובל התובע. בית הדין הארצי לעבודה חזר והדגיש, כי: "עפ"י מתכונת דיונית זו, ככל שהתובע לא השכיל להוכיח חריגותו של האירוע בעבודה, תידחה תביעתו כבר בשלב הראשון, מבלי למנות מומחה רפואי בעניינו (בג"צ 1197/92 אסתר לוסקי - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5) 734). הנה כי כן, ההלכה לפיה בית הדין לבדו מופקד על קביעת חריגותו של האירוע בעבודה עוברת כחוט השני בפסיקתו של בית דין זה לאורך השנים. "מבחן האירוע החריג" הוא אמנם תולדה של מחקרים רפואיים רבים המצביעים על כך שמאמץ בלתי רגיל או מתח נפשי מיוחד יכולים לגרום לאוטם. אולם, הקביעה אם אירע אירוע חריג במקרה קונקרטי היא קביעה בעלת אופי משפטי המושתתת על אדנים ראייתיים" (עב"ל 573/05 דליה אמיר - המל"ל (פס"ד מיום 29.11.06)). בעניין מכלוביץ' קבע בית הדין הארצי, כי: "משכך הם פני הדברים, המבחן המשפטי של האירוע החריג, שאם התרחש מצביע לכאורה על קיומו של קשר סיבתי בינו לבין האוטם, חייב להיות מתואם עם המבחן הרפואי לפיו הוא נקבע; ולפיכך, מן הבחינה המשפטית, אין לקבוע את מבחן האירוע החריג באופן המצמצמו מעבר למה שהמומחה היועץ הרפואי היה רואה כאירוע חריג" (עב"ל 481/99 המל"ל - דוד מכלוביץ', לח 461, 470-471). מבחן האירוע החריג בא ליתן בידי בית הדין אינדיקציה באשר לאירוע הנדון, שהרי אוטם אינו תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין: "כל שנדרש מן העובד על פי מבחן זה, הוא להביא 'ראשית ראיה' לכך שאירע בעבודה אירוע שניתן לראותו ככזה הכרוך במאמץ מיוחד, נפשי או גופני, והיה עלול לגרום לבוא האוטם או להחישו, הווי אומר: 'אירוע חריג' ביחס לנהוג ולרגיל באותו מקום עבודה, המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר..." (בג"צ 1199/992, 4118/92 אסתר לוסקי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז (5) 734, 759-760 (להלן: "בג"צ לוסקי"). בחינת חריגות האירוע והלחץ הנפשי בו היה התובע שרוי נעשית באופן סובייקטיבי, "עם זאת, כבר נפסק כי על אף שקביעת חריגות הדחק הנפשי שבו נמצא המבוטח צריכה להיות סובייקטיבית, הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של דחק נפשי בלתי רגיל [עב"ל 458/99 פלבסקי מאיר - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 11.3.02); עב"ל 1302/00 מיכאל אסולין - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 3.11.05)]" (עב"ל 302/09 דוד בליה נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 01.10.09), להלן: "עניין בליה") (ההדגשה במקור - ר.כ.). 7. כאמור לעיל, תביעתו של התובע הוגשה למוסד לביטוח לאומי כשנתיים לאחר יום האירוע; גם בטופס התביעה שהגיש התובע לא ציין הוא את פרטי האירוע, למעט העובדה שארע לו אירוע בשעה 08:00 בבוקר. כך, גם לא צוין בטופס האם היו עדים לאירוע ופרטיהם. יתירה מכך. בטופס בל/250, אשר מולא על ידי מר ג'יריס ביום האירוע, נרשם בתיאור התאונה: "חש כאבים בגרון ובחזה עם זיעה קרה וקוצר נשימה" (נ/1). ביום 10.04.11 גבה חוקר הנתבע את הודעת התובע. לבקשת החוקר תיאר התובע את שאירע ביום 26.05.09 באופן הבא: "בדרך כלל עבדתי משבע וחצי עד שתיים ועשרה, הגעתי בבוקר לבית הספר והתחילו טלפונים ממורות שנעדרות, זה היה רבע שעה לפני שמונה ובשמונה מתחילים הלימודים אז התחלתי להתארגן, היה לחץ גדול, השרת של בית הספר שהוא גם חובש במקצועו ראה אותי ואמר שאני נראה חיוור, הוא בדק לי לחץ דם עם המכשיר ואמר שיש לי לחץ דם גבוה, הוא אמר לי שאני צריך ללכת לבית חולים, יש לי גיס רופא והוא דיבר איתו, הוא אמר לו שיישלחו אותי לבית חולים, אח שלי בא ולקח אותי לבית חולים נהרייה..." (נ/3, ש: 14-20). עוד הוסיף התובע, לשאלת החוקר האם היו היעדרויות בעבר, בהן טיפל כמו ביום האירוע, כי: "היו היעדרויות בעבר, אבל אני חושב שהמנהל העיר לי שלמה התוכנית לא מוכנה. שאלה אבל כפי שהבנתי ממך גם בעבר הוא העיר לך על העניין הזה? תשובה כן, זו בעיה רגילה של המורים שנעדרים וזה מלחיץ אותי וגורם לי לכעס" (שם, ש: 41-44; ההדגשות לא במקור - ר.כ.). יודגש, כי כאשר נשאל התובע האם "קורה הרבה שמורים נעדרים", השיב, כי אין יום ללא העדרויות (שם, ש: 11-12). 8. למעשה, הפעם הראשונה בה מתייחס התובע לחילופי הדברים שהיו בינו לבין המנהל כ-"ויכוח" הינה בכתב התביעה, אז טוען ב"כ התובע, כי: "התובע יטען כי אירוע אוטם הלב שעבר נגרם לו כתוצאה מויכוח חריף ורציני שנוצר בינו לבין מנהל ביה"ס בנושא עריכת סידור עבודה דקות ספורות לפני האירוע דבר המעיד על אירוע חריג שנוצר כתוצאה מסכסוך במסגרת העבודה המזכה את התובע להכיר בו כי נפגע עבודה עפ"י סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי" (סעיף 5 לתצהיר; ההדגשות לא במקור - ר.כ.). בדיון מיום 21.05.12 ביקש ב"כ התובע להשלים את כתב התביעה והוסיף את הפרטים הבאים: "התובע עבד כמורה משך 35 שנים, שימש כסגן מנהל משך 15 שנים בבית ספר יסודי כפר יאסיף. בתאריך 26.5.09 בשעה 07:30 עת היה התובע שוהה בתוך חדר המורים הגיע המנהל שהיה לחוץ, והודיע לו בדבר היעדרות כמה מורים מבית הספר בלא הודעה מוקדמת; בעבר המורים היו מודיעים מראש על היעדרות כל זאת עפ"י הנחיות משרד החינוך והוראות מנהל בית הספר. ואם היו היעדרויות לא היו בכמויות שהיו באותו יום, היה מקסימום 1 או 2 ובאותו היום 5-6 מורים שנעדרו. אם המורים היו מודיעים לתובע על ההיעדרות מבעוד מועד הוא יכול היה לסדר את תוכנית העבודה מבעוד מועד משמעותו לפחות יום לפני ההיעדרות. בעקבות ההיעדרויות האלו המנהל פנה לתובע בגסות בעצבנות הלחיץ את התובע ודיבר איתו בצורה לא הולמת מול המורים, האשים אותו שהיה צריך להמציא תוכנית חלופית והתובע אמר שהוא לא יכול להכין תוכנית עבודה ל - 5-6 מורים שנעדרו. המנהל האשים את התובע והתובע לא ידע על מה, והתחיל לדבר איתו בעצבנות ובגסות. ואז התובע נלחץ ולאחר מכן הגיע עובד בית הספר שהוא איש תחזוקה ואמר לתובע שהוא נראה לא טוב ואז התובע הובהל לבית החולים ואושפז ועבר ניתוח מעקפים בבית חולים כרמל לאחר שצינתור לא צלח בבית חולים נהריה. בזמן הויכוח הסוער היו נוכחים כמה מורים וראו איך המנהל השפיל את התובע שהיה סגן מנהל 15 שנים, מנהל שנה ומורה 30 שנים" (עמ' 1, ש: 11-26; ההדגשות לא במקור - ר.כ.). בתצהירו, סיפר התובע כי ביום האירוע נודע לו, זמן קצר לפני תחילת יום הלימודים, כי שלושה מורים ייעדרו. לאחר שהשיב למנהל בית הספר, לשאלתו, כי לא הכין תוכנית, העיר לו המנהל "בכעס ובנימה כועסת על העדר אחריות..." (סעיף 8 לתצהיר). עוד הוסיף, כי המנהל התנהג אליו בעצבנות יתרה והטיח בו האשמות על חוסר מקצועיות, וזאת בנוכחות עוברים ושבים במסדרון בית הספר (סעיף 9 לתצהיר). לטענתו, חש השפלה וכעס, מחד וחוסר יכולת להגיב, מאידך (סעיף 10 לתצהיר). 9. כאמור, מטעם התובע העידו בפנינו, מלבד התובע, גם מר אליאס ומר הקול. עדות מר אליאס: בניגוד לאמור בתצהירו, לפיו מורים מודיעים על העדרותם יום לפני (סעיף 3 לתצהיר), בעדותו בפנינו סיפר מר אליאס, כי מורה אמור להודיע בשעה 07:30, כי אינו מגיע לעבודה באותו יום (פרוטוקול מיום 10.9.12, עמ' 5, ש: 19). לדבריו, בידי בית הספר רשימת מורים מחליפים, להם ניתן לקרוא במקרה של מורה שנעדר וכן ניתן להשתמש לצורך זה גם במורה שלו "שעת חלון". התובע, בתפקידו כסגן מנהל בית הספר, היה אחראי על כך (שם, ש: 25-28). מר אליאס אישר כי תמיד יש העדרויות לא צפויות (שם, ש: 16-17) ואולם אינו זוכר כמה מורים הודיעו על העדרות ביום האירוע - "בטוח יותר מאחד או שניים" (שם, ש: 23). לדבריו, העדרות לא מתוכננת של שני מורים היא דבר שכיח (שם, עמ' 6, ש: 8-9). עוד העיד, כי העדרות של 3 מורים, אף אם אינה שכיחה, זה "קורה" (שם, ש: 3-6). באשר לנסיבות השיחה בינו לבין התובע, סיפר מר אליאס את הדברים הבאים: "ת. באותו יום הייתי בחדר שלי בשעות הבוקר המוקדמות, בערך ברבע לשמונה אני שאלתי את המזכירה על הסגן כדי לבדוק אם יש העדרויות והיא אמרה לי שיש העדרויות ורציתי לברר אם התוכנית מוכנה כי אני מתכונן למסדר, ראיתי את הסגן בכניסה לחדר מורים עם כוס קפה ושאלתי אותו אם התוכנית החלופית מוכנה. אמר לי לא מוכנה וראיתי אותו עם כוס קפה וזה הרגיז אותי, אמרתי לו שזה תפקידו ושהוא צריך לעשות את זה בטרם מועד, באותו זמן היה צלצול ואני יצאתי למסדר הבוקר כי באותו מתכנסים התלמידים, מדובר ב - 700 תלמידים ואי אפשר להשאיר אותם במסדר ללא מנהל וללא סגן. ש. זה היה חילופי דברים של דקה שתיים? ת. הוא לא דיבר. אני שאלתי והוא אמר לא מוכנה. זה היה זמן קצר מאוד. הוא בכלל לא ענה" (שם, עמ' 6 ש: 27-31 - עמ' 7 ש: 1-4; ההדגשות לא במקור - ר.כ.). עדות מר הקול: בניגוד לעולה מעדותו של מר אליאס, לפיה מדובר היה בהערה שלו לתובע, מבלי שהאחרון אף השיב, סיפר מר הקול בעדותו, תחילה, כי "לא נצמדתי לויכוח שהיה 5 או 7 דקות" (פרוטוקול, עמ' 9, ש: 6), אח"כ, כי "לקח שניים שלוש דקות" (שם, ש: 18) ולבסוף, הודה ש"יכול להיות שלא נמשך דקה או שתיים או שלוש" (שם, ש: 25). כך, גם באשר לשאלה, האם התובע השיב למנהל, נתן העד תשובות סותרות. תחילה סיפר, כי "ראיתי את המנהל מתעצבן אני לא זוכר אם הוא ענה לו" (שם, ש: 25-26) ואחר כך, בחקירתו החוזרת, הסביר, כי: "ויכוח זה לא ריב. כשאמרתי ויכוח התכוונתי לזה שאחד מוכיח שהוא צודק והשני לא צודק. היה ויכוח גדול ביניהם. שמעתי גם את סגן המנהל עונה למנהל. אני לא זוכר מה ענה סגן המנהל למנהל. אבל אני זוכר שהוא ענה לו" (שם, עמ' 10 ש: 24-26). לדברי מר הקול, אין זו הפעם הראשונה בה התנהלו ויכוחים בין התובע למר אליאס, אשר התנהלו בחלקם במסדרון או בחצר בית הספר, אך הויכוח הזה הרגיש "לא טבעי" (שם, עמ' 8 ש: 16-26), מאחר "שמנהל בית הספר מתעצבן עם טורים גבוה זה לא טבעי" (שם, עמ' 10 ש: 15). עדות התובע: בעדותו בפנינו מודה התובע, כי מדי יום היו העדרויות מתוכננות, כמו גם לא מתוכננות (שם, עמ' 11, ש: 25-26) וכי כאשר מורה או שניים מודיעים על העדרות בבוקר, הוא מספיק לטפל בכך. עם זאת, כאשר שלושה - ארבעה מורים מודיעים, יש בעיה (שם, עמ' 12, ש: 1-3). לטענתו, ביום האירוע, לא הצליח להשיג מורים מחליפים למורים שנעדרו (שם, ש: 5-7). התובע אישר, כי בדרך כלל, מורה שמתקשר להודיע בבוקר על העדרותו, עושה כן לאחר השעה 07:30 בבוקר, שרק אז יקבלו מענה במזכירות ובכל מקרה, עד הגיעו לבית הספר, בסביבות אותה שעה, אין מי שיטפל בהחלפה, שכן זה בתחום אחריותו (שם, ש: 17-31). ביום האירוע נעדרו, לטענתו, 3-4 מורים והוא לא הצליח לסדר את התוכנית "בגלל שהיו יותר משני מורים" (שם, עמ' 12 ש: 1-2). לדבריו, לאחר שלא הצליח להשיג מורים מחליפים, פנה לחדר המורים לשתות קפה, אז פגש אותו המנהל ולאחר שהבין מהתובע כי התוכנית אינה מוכנה: "הוא כעס, הרים את הקול שלו, הוא אמר איפה האחריות שלי, זה בית ספר לא משחק, זה תלמידים צריך לסדר. זה פעם ראשונה שהוא פונה אלי בצורה כזאת בכעס וכאילו אני לא אחראי. זה מה שהכאיב לי והרגשתי מושפל כל כך הרבה מורים היו במסדרון. ואני החזקתי כוס קפה ורעדתי ... לא עניתי כלום, הוא אמר את ההערה שלו ופנה לצאת החוצה לסדר את התלמידים למסדר. הבעיה היתה אצלי שהרגשתי כל כך מושפל, אני לא מקבל אנשים שצועקים עלי בלי צדק. לא הצלחתי לסדר את התוכנית, זכותו לשאול, אבל הוא אמר שאני אשם" (שם, ש: 22-29; ההדגשות לא במקור - ר.כ.). כשנשאל מדוע חש כה מושפל, אם אין זו הפעם הראשונה בה מתנהלים ויכוחים בינו לבין המנהל בפרהסיה, השיב: "יש תלמידים, אנשים, מורים והם שמעו את כל הדברים שהמנהל אמר, זה פעם ראשונה שאמר לי ככה דברים בכעס ואמר שאני לא אחראי ושאני לא מצליח לסדר את התוכנית. זה פעם ראשונה הוא עשה ככה, זה הכניס אותי ללחץ והרגשתי מושפל ואני בן אדם מבוגר, בן 55" (שם, עמ' 14, ש: 1-4). כאשר עומת התובע עם הדברים שאמר לחוקר הנתבע, השיב, כי "ההערה בזמנו לא היתה קשה, הוא העיר אם זה בסדר או לא בסדר". לשאלה מדוע לא סיפר לחוקר את מה שהעיד בבית הדין, השיב, כי "הקטע שביני לבין המנהל חסר. הוא לא שאל אותי" והוסיף, כי ייעצו לו להשיב לשאלות החוקר ב - "כן ולא" (שם, ש: 6-18). 10. העולה במקובץ מהעדויות שפורטו לעיל, הוא: אותו ויכוח שלא בא זכרו בטופס התביעה ובטופס בל/250, אשר בהודעת התובע לחוקר, התובע כלל לא זכר אם המנהל העיר לו, אם לאו ובכל מקרה, ההערה "לא היתה קשה" - הופך בכתב התביעה לויכוח חריף ורציני בין התובע למר אליאס. בדיון מיום 21.05.12 אף מוסיף ב"כ התובע ומספר כי המנהל פנה לתובע בגסות ובעצבנות והאשימו מול מורים אחרים על כך שלא הכין תוכנית חלופית, "ויכוח סוער" בו השפיל המנהל את התובע ולו היו עדים מורים. גם בהמשך העדויות מסתבר שהגרסה לגבי ויכוח אינה הגרסה האחרונה והנכונה. שכן, התובע מודה שכלל לא היה ויכוח, שכן הוא לא ענה למנהל. יתירה מכך, אם אכן כנטען על ידי התובע האחריות עליו כל כך גבוהה, כיצד מסתדרת עובדה זו עם עדותו שכאשר ראה שאינו מצליח בין השעה 07:30 ל-08:00 בסך הכל, למצוא מורים מחליפים, הוא פונה ומכין לעצמו כוס קפה. עובדה המעידה על כך שבאותו שלב לא ראה הוא שום דחיפות או שום לחץ בעבודה. לעדותו, גם אורך "השיחה" עם המנהל משתנה בציר הזמן. תחילה העיד על חמש עד שבע דקות, אחר כך על שתיים שלוש דקות וכנראה שבסוף כל השיחה התמצתה בהערת המנהל שמיד בעקבותיה הלך הוא למסדר שבו התלמידים, כ-700 במספר, המתינו לבואו. העולה במקובץ מהאמור לעיל ולאור העובדות שהוכחו בפנינו, הוא: בתחילה לא ייחס התובע את האוטם לאיזשהו אירוע בעבודה. עובדה שלא מיהר להגיש תביעה לביטוח לאומי להכרה באירוע כתאונה בעבודה וגם כשהגישה לא טרח לפרט מה היה האירוע שכאמור צריך להיות אירוע חריג יוצא דופן בעבודת יומו של התובע. האירוע לא מוצא ביטויו לא בטופס בל/250 ואף לא בצורת ויכוח חריג וחריף בהודעות התובע בפני חוקר המוסד. העובדה שהאירוע עולה לראשונה וגם לא בשיא חומרתו בכתב התביעה, מעידה על כך שהתובע עצמו לא ייחס חשיבות עד שהגיש את התביעה לאותו ויכוח כאיזשהו אירוע חריג ויוצא דופן בעבודת יומו. הלכה היא, כי: "...המסכת העובדתית במקרים מעין אלה, ראוי לה שתקבע קודם כל, על פי הודעתו של הנפגע לחוקר המוסד, בטרם היותו ער להשלכה גירסתו על זכאותו". (עב"ל 104/99 ברדה גבריאל נ' המוסד לבטוח לאומי בית הדין הארצי לעבודה, פד"ע לח 241). ועוד. מדברי התובע עצמו נמצאנו למדים שאירוע מסוג זה שבו נעדרים מורים, והידיעה על ההיעדרות לא יכולה להימסר לפני שעה 07:30 בבוקר, מועד פתיחת מזכירות בית הספר, לא היתה דבר יוצא דופן בשגרת עבודתו של התובע. לכן גם בגרסתו בפני חוקר המוסד הוא ציין שמדובר היה בבעיה רגילה עימה התמודד התובע מדי בוקר בתפקידו כסגן מנהל בית הספר וכי אין מדובר בויכוח חריג בעוצמתו. די בדברים עד כה כדי לקבוע שהתובע לא השכיל להרים את נטל הראיה המוטל עליו ולהוכיח שארע לו ביום האירוע, אירוע חריג בעבודתו. נוכח העובדות העולות מהודעתו לחוקר ומיתר העדויות שבאו בפנינו, אולי טוב היה עושה התובע, כאיש חינוך, שלא היה טוען את שטען ולא נמצא מעוגן בראיות מזמן אמת. האנמנזה הרפואית: 11. זאת ועוד זאת, בסיכום האשפוז מבית החולים נהריה מיום 26.5.09 (חומר רפואי הומצא לבית הדין על ידי בית החולים) נכתבו, בסעיף "מחלה נוכחית", הדברים הבאים: "בן 54, נ+3, תושב כפר יסיף, מנהל בית ספר, ידוע שסובל מיל"ד, היפרליפידפמיה, מעשן כבד ויש סיפור משפחתי של מחלת לב איסכמית. התעורר הבוקר בשעה 6:30 עם כאבים בחזה קדמי הזעות ובחילות. חזר פעמיים במשך הבוקר. לומרות זאת הלך לעבודה. בעבודה נראה חוור ול"ד היה גבוהה. אח לקח אותו למיון..." (השגיאות במקור; ההדגשה אינה במקור - ר.כ.). האנמנזה, איפוא, אינה שותקת אלא מדברת והעולה מהדברים שנרשמו ביום האירוע הוא שונה והפוך מטענת התובע בכתב התביעה. לא זו בלבד שבסיכום האשפוז לא מתואר כל סיפור של ויכוח או אירוע משפיל בעבודה עד כדי רעידות, אלא שעולה ממנו כי הכאבים, ההזעות והבחילות החלו שעה וחצי לפני האירוע המתואר וחזרו על עצמם פעמיים לפני הגיעו לעבודה. בעב"ל 176/99 גרץ נ' המוסד לביטוח לאומי (16.07.02, לא פורסם), סקר בית הדין הארצי את ההלכות שנפסקו בנושא משקלה של האנמנזה: "א. הכלל, בענין זה הוא: "כאשר אין לתובע עדות ממשית בכל הקשור לאירוע התאונתי שהוא טוען לו, יפנה בית הדין לשאר העדויות והראיות שהובאו בפניו על מנת ללמוד מהם אם אכן קרתה לתובע תאונה בעבודה כמשמעותה באנמנזה. בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנם ומדוייקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון." (דב"ע נו/0-559 אקטע שלומי - המל"ל (לא פורסם); דב"ע מב/0-160 אבו ערב עלי - המל"ל פד"ע טו 281, דב"ע מט/0-93 המל"ל - הירשהורן פד"ע כ' 349). ב. רואים אנו שההלכה בענין משקלה של האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות, מתוך המכלול הכולל של הראיות שבפני בית הדין. ג. הנובע מכך שאין, ובכל תנאי, ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית תביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח-תובע במפורט ובמדויק, בהיותו בבית החולים, את אירועי העבודה". הנה כי כן, לא זו בלבד שלא השכיל התובע להוכיח את גרסתו העולה לראשונה בכתב התביעה אלא שמהאנמנזה המדברת עולה מפורשות שגרסתו שבכתב התביעה שונה לחלוטין מהתיאור העולה מהרישום של מוצאות התובע ביום האירוע ואשר לפיו הכאבים הגיעו בזמן מנוחה והרבה לפני המועד שבו טוען הוא שהגיע בכלל לבית הספר ו"חווה" את היעדרות המורים עליה למד רק אחרי 07:30 בבוקר (ור' עניין בליה). 12. סוף דבר, לא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה, אשר קדם להופעת האוטם ביום 26.05.09 בו לקה התובע. הוכח שתחילת האירוע הלבבי התרחשה עוד קודם שהתחיל יום עבודתו של התובע ביום העבודה. על כן דין התביעה להידחות והיא נדחית בזאת. אין צו להוצאות.דיני חינוךהתקף לב / אוטם שריר הלבבית ספר