התפטרות בדין מפוטר מצב בריאותי

התובע טוען כי היה זכאי להיות מפוטר, או להתפטר בדין מפוטר, בשל מצבו הבריאותי שמנע המשך העסקתו בנתבעת. לגרסתו, לאחר שחלה במחלת פרקים קשה הוא שהה בחופשת מחלה רצופה החל מיום 15.3.09 עד ליום 10.8.09 על פי אישורי מחלה של קופת חולים. ביום 21.7.09 רופא תעסוקתי קבע כי אינו יכול להמשיך עבודתו בחברה.

דוגמא לפסק דין בנושא התפטרות בדין מפוטר מצב בריאותי:

התובע הועסק בנתבעת בתפקיד מנופאי צריח באתרי בנייה שונים. בפנינו תביעתו לפיצויי פיטורים ולתשלומים נוספים להם הוא זכאי לטענתו עם סיום עבודתו בנתבעת.

תשתית עובדתית
הנתבעת, חב' לאופר שחף שירותי ניהול בע"מ, היא חברה העוסקת במתן שירותי כוח אדם בענף הבנייה. התובע הועסק על ידה בתפקיד מנופאי צריח באתרי בנייה שונים בהם הוצב מטעמה, החל מיום 23.5.2004.
סמוך למועד סיום עבודתו לקה התובע בדלקת מפרקים. הוא שהה עקב כך בחופשת מחלה החל מיום 15.3.2009 עד ליום 10.8.2009. ביום 21.7.2009 קבע רופא תעסוקתי כי אינו כשיר עוד להמשיך בעבודתו.
בידי החברה הודעה בכתב ידו של התובע מיום 1.4.2009 על רצונו לסיים עבודתו בחברה עקב מעברו למקום עבודה אחר, וזאת החל מיום 1.4.2009 (להלן: "מכתב ההתפטרות"). בין הצדדים מחלוקת בדבר האותנטיות של מכתב זה, שבה נדון בהמשך.
הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע למועד הפסקת יחסי עובד מעביד בין התובע והנתבעת ונסיבות סיום עבודתו, אולם אין ביניהם מחלוקת על כך שהתובע סיים בפועל את עבודתו ביום 15.3.2009, עם יציאתו לחופשת המחלה. דהיינו, בסך הכל ארכה תקופת העסקתו בפועל כ- 58 חודשים.

דיון והכרעה
פיצויי פיטורים
התובע טוען כי היה זכאי להיות מפוטר, או להתפטר בדין מפוטר, בשל מצבו הבריאותי שמנע המשך העסקתו בנתבעת. לגרסתו, לאחר שחלה במחלת פרקים קשה הוא שהה בחופשת מחלה רצופה החל מיום 15.3.09 עד ליום 10.8.09 על פי אישורי מחלה של קופת חולים. ביום 21.7.09 רופא תעסוקתי קבע כי אינו יכול להמשיך עבודתו בחברה.
באוגוסט 2009, לאחר שהנתבעת הפסיקה לשלם לו דמי מחלה, הוא פנה אליה כדי לקבל את האישורים שנדרשו לו לשם מיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי. לטענתו, הנתבעת אילצה אותו כתנאי לכך להגיש מכתב התפטרות מטעם אחר, שמועדה נקבע למפרע ליום 1.4.09, ותוך הבטחה כי ישולמו לו פיצויי הפיטורים. לשיטתו, מכתב זה נכתב על ידו בנסיבות של כפייה ואילוץ לאחר שהופעלו עליו לחצים כבדים ופסולים. התובע הודיע על ביטול המכתב זמן קצר לאחר מכן בספטמבר 2009 לאחר שהנתבעת לא עמדה בהבטחותיה אלה.
הנתבעת מצידה טוענת כי התובע התפטר מעבודתו אצלה ביום 1.4.09 לאחר שמצא מקום עבודה אחר. הנתבעת מסתמכת בראש ובראשונה על מכתב התפטרותו של התובע שנכתב לטענתה מרצונו החופשי, בכתב ידו, ובשפתו (רוסית).
לאחר שבחנו את מכלול הראיות שהוצגו בפנינו בנושא, החלטנו להעדיף את גרסת התובע ולקבוע כי לא התפטר ביום 1.4.09, וכי יחסי עובד מעביד בינו ובין החברה נמשכו עד אוגוסט 2009 והסתיימו בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים. להלן הנימוקים למסקנתנו זו:
ראשית גרסת הנתבעת עומדת בניגוד למסמכים רשמיים שהגישה בעניינו של התובע למוסד לביטוח לאומי. בטופס "אישור על העסקת עובד ושכר עבודה" מיום 6.7.2009 (נ/ד' לתצהיר החברה), החתום בחותמת החברה, היא ציינה שהתובע החל עבודתו ביום 23.5.2004 ופרישתו הסופית מהעבודה, להבדיל מהפסקת עבודה בפועל, הייתה ביום 13.3.2009 (זאת עולה אף מטופס "אישור המעסיק על העסקת עובד יומי" מיום 13.7.09, מוצג ת/1). זאת בעוד לגרסתה ועל פי תלוש מרץ 2009, התובע הפסיק לעבוד בפועל ביום 15.3.2009, עם תחילת חופשת המחלה, אולם יחסי העבודה הסתיימו רק ביום 1.4.2009 (סעיף 9 לתצהירו של מר ולייב). כמו כן, צוין בטופס כי התובע עבד בחברה במהלך אפריל 2009 במשרה מלאה בניגוד לטענתה כי התפטר כבר ביום 1.4.2009, עקב מעברו למקום עבודה אחר;
שנית על גבי אותו הטופס, ברובריקה הנוגעת להערות המעביד, צוין בכתב יד כי "העובד מסרב לצאת לעבודה". זאת, בניגוד גמור לגרסת החברה ועדותו של מר ולייב בדבר התפטרותו של התובע ביום 1.4.09. הנתבעת לא הצליחה להבהיר או לסתור את הרישום האמור, ובכלל זה לא הביאה עדים מטעמה בנוגע לטופס זה. מר ולייב הודה בחקירתו כי אינו יודע כיצד צוין ביולי 2009 שהתובע מסרב לעבוד, בעוד לגרסת הנתבעת הוא התפטר כבר ביום 1.4.2009. הוא הוסיף כי לא הוא מילא את הטופס ואינו יודע מי כן (ע' 17, ש' 1, 13 לפרוטוקול; ע' 19, ש' 16). מר ולייב אף לא יכול היה להבהיר מדוע צוין בטופס כי התובע הועסק במשרה מלאה באפריל 2009 בעוד לגרסת הנתבעת הוא התפטר וסיים עבודתו כבר ביום 1.4.09 (ע' 20, ש' 26);
שלישית התובע העיד, באופן אמין להערכתנו, כי במהלך התקופה בה שהה בחופשת מחלה הוא פנה למעסיקתו מספר פעמים לתשלום זכויותיו. באופן ספציפי הוא העיד שבאוגוסט הוא פנה לטענתו למר ולייב וביקש ממנו לפטר אותו, אולם נתקל בסירוב (ע' 6, ש' 7). עוד העיד כי מכתב ההתפטרות אכן נכתב על ידו בסוף אוגוסט 2009 אולם המדובר בנוסח שהוכתב לו על ידי מר ולייב (סעיף 13 לתצהירו; ע' 5, ש' 26) ונמסר על ידו אך ורק בעקבות דרישתה של הנתבעת ונוכח התחייבותה לשלם לו פיצויי פיטורים (סעיף 11-12 לתצהירו; ע' 6, ש' 7). בהקשר זה לא מצאנו ממש בטענת הנתבעת, שהעובדה שהיא מילאה טפסים מסוימים של המוסד לביטוח לאומי ביולי 2009, מוכיחה כי התובע לא היה זקוק לטפסים ואישורים נוספים ממנה, ועל כן טענתו כי אולץ להגיש מכתב התפטרות לשם כך באוגוסט 2009 אינה נכונה (ס' 6 לתצהיר ולייב). התובע הבהיר בעדותו כי מסמכים אלה היו מסמכים חלקיים ביותר לצורך תביעותיו למוסד לביטוח לאומי (ע' 6, ש' 18). כמו כן, התובע פנה לנתבעת באמצעות בא כוחו בספטמבר 2009 בדרישה לקבלת אישורים וטפסים שונים הנוגעים לתקופת העסקתו אצלה, ועולה מכך כי פניות קודמות שלו למעסיקתו בעניין זה סורבו (נספחים ד'-ה' לתצהירו);
רביעית לא מצאנו בעדותו של מר ולייב חיזוק לגרסת הנתבעת. טענות שהעלה בעניין נסיבות סיום עבודתו של התובע נטענו על ידו בעלמא, ללא כל ביסוס, ועמדו בניגוד לראיות קיימות. כך למשל, מר ולייב טען כי לולא התובע התפטר, החברה לא הייתה מפטרת אותו חרף מצבו הבריאותי שכן היא אינה מפטרת עובדים שמסרבים לעבוד וממשיכה להעסיק גם עובדים "שלא מגיעים ואי אפשר לסמוך עליהם" (ע' 19, ש' 19). עדותו זו דווקא מחזקת את עדות התובע כי ביקש ממר ולייב שיפטר אותו מעבודתו בשל מצבו הבריאותי אולם הנתבעת סירבה לכך (ע' 6, ש' 9). כמו כן, הרישום בטופס מיום 6.7.09 הנ"ל לפיו "העובד מסרב לצאת לעבודה" מתאים יותר לגרסת התובע כי לא יכול היה להמשיך בעבודתו בשל מצבו הבריאותי ולא כי ביקש להתפטר או לסיים עבודתו במועד זה. מר ולייב טען כי התובע לא היה חולה במועד בו התפטר לגרסת החברה ביום 2.5.09, ואף הוסיף כי "אולי הוא קיבל מחלה אח"כ, לאחר שאיבד איתנו את הקשר" (ע' 17, ש' 26). בעוד מהראיות עולה בבירור כי כבר ביום 15.3.09 התובע שהה בחופשת מחלה בעדה שולמו לו דמי מחלה בתלוש מרץ 2009. כלומר, לא זו בלבד שהתובע היה חולה במועד זה אלא שהחברה הייתה מודעת היטב לכך ושילמה לו דמי מחלה. כמו כן, מר ולייב טען כי התובע התפטר ביום 1.4.09 שכן עבר למקום עבודה אחר (ע' 19, ש' 3) בעוד מהעובדות עולה ברורות כי התובע שהה החל מיום 15.3.98 בחופשת מחלה ממושכת ורצופה (ע' 12, ש' 17). כמו כן, התובע קיבל תעודות מחלה במועדן בפועל ולא למפרע לאחר שסיים את תקופת עבודתו בחברה, כך שאין לקבל את הסבריו של מר ולייב לפיהם התובע קיבל תעודות מחלה בדיעבד ולאחר שעבר לעבוד בחברה אחרת (ע' 17, ש' 25). כמו כן, טענתו של מר ולייב כי התובע, שלשיטת החברה התפטר וסיים עבודתו ביום 1.4.09, נתן לחברה הודעה מוקדמת מנוגדת אף היא לראיות הקיימות (ע' 21, ש' 7);
חמישית נוסחו של מכתב ההתפטרות שכותרתו "הודעה" מעורר תהיות כשלעצמו על רקע נסיבות ועובדות המקרה. במסמך זה התובע ציין כי הוא "מבקש לפטר אותי מעבודה כמנופאי מרצוני החופשי עקב העברתי למקום עבודה אחרת מ-01.04.2009" (נספחים ב-ג לתצהיר החברה). נוסח ההודעה מעיד לכאורה כי הודעה זו נוסחה בעקבות בקשתה של המעבידה. שאחרת, מה טעם ראה התובע להדגיש שהוא מתפטר "מרצונו החופשי"? ומהי אותה "חברה אחרת" עלומה אליה עבר כביכול התובע? לא הוצגה לנו על ידי הנתבעת ולו בדל של ראיה לכך שחברה שכזו היתה אכן קיימת, ועל אחת כמה וכמה שלא הוצגה לנו ראיה לכך שהתובע עבר בפועל לעבוד באותה חברה;
שישית גרסת התובע לגבי מועד סיום עבודתו הגיונית יותר לדעתנו גם משום שהיא עולה בקנה אחד עם הוראות הדין האוסרות על פיטורי עובד בתקופת בה הוא זכאי לדמי מחלה (סעיף 4א לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976). זאת, באין חולק כי סיום יחסי העבודה בין הצדדים היה לאחר שהתובע חלה בדלקת המפרקים ובמועד סיום היחסים הנטען על ידי הנתבעת הוא כבר שהה בחופשת מחלה;

שביעית בכתב הגנתה ובתצהיר מטעמה הנתבעת טענה תחילה כי מאחר שהתובע הועסק על ידה רק עד יום 1.4.09, הוא אינו זכאי לתשלום נוסף בעד חופשת מחלה מעבר לתקופה זו. אולם, בסיכומיה הנתבעת אינה חולקת עוד על תביעת התובע לדמי מחלה ולא טענה כלל כי אינו זכאי בעד התקופה שלאחר 1.4.09 לתשלום דמי מחלה. עוד יצוין בעניין זה כי המדובר בזכות היחידה בכתב התביעה הנובעת מתקופת העבודה השרויה במחלוקת בין הצדדים, בעוד אין חולק ביניהם כי יתר הזכויות הנתבעות על ידי התובע יקבעו לפי תקופת עבודתו בפועל בלבד. אף מטעם זה יש לקבל גרסת התובע כי סיים עבודתו בחברה רק באוגוסט 2009.
ולבסוף התובע העיד כי סיום עבודתו בנתבעת נבע אך ורק בשל מצבו הרפואי (סעיף 18 ו- 23 לתצהירו). טענה זו נתמכת לא רק באישורי המחלה, חוות דעתו של הרופא התעסוקתי, אלא אף בעדות מר ולייב, שהודה כי התובע לא יכול היה להמשיך בעבודתו בנתבעת כמנופאי. מר ולייב העיד כי עיסוק כמנופאי מצריך תעודת הסמכה המתחדשת כל שנה ומותנית בביצוע בדיקות רפואיות ואישור של רופא תעסוקתי וכי בלעדיה העובד אינו יכול להיות מועסק בתפקיד זה אף לא יום אחד (ס' 4 לתצהיר ולייב ונספח א' לו; ע' 16, ש' 24).
מכל הטעמים המנויים לעיל אנו קובעים כי יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת הסתיימו רק ביום 10.8.09, ובהתאם לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 שעניינו התפטרות לרגל מצב בריאות לקוי, התובע זכאי לפיצויי פיטורים.
באשר לשיעור פיצויי הפיטורים המגיע: התובע ביקש לחשבם לפי ממוצע שכרו החודשי העומד על 6,417 ₪ ולפי תקופת עבודה של 4 שנים, 10 חודשים ו- 10 ימים, תוך שהוא מכליל בתחשיבו גמול שעות נוספות. הנתבעת לא חלקה בסיכומיה על תקופת העבודה לפיה יש לחשב את פיצויי הפיטורים, אולם טענה כי שכרו הממוצע עמד על 3,900 ₪ בלבד (סעיף 37 לסיכומיה).
בנקודה זו, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת. בקביעת השכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים אין לכלול גמול שעות נוספות אלא את שכר יסוד בלבד ואת התוספות המנויות בתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964. על פי תלושי שכרו של התובע עמד שכר היסוד האחרון ששולם לו על 3,906 ₪ (לפי החישוב: 186 שעות X 21 ₪). חודש עבודה בענף הבנייה הוא בן 182 שעות בלבד. עם זאת יש לקבל את שיעור השכר הקובע בו הודתה הנתבעת הכולל תוספות שהיו מגיעות לתובע כגון תוספת ותק ומשפחה. על כן, ובהתאם לגרסת הנתבעת, אנו קובעים כי שכרו הקובע של התובע עמד על 3,900 ₪, ובהתאם לתקופת העבודה, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך כולל של 18,958 ₪.
בנסיבות אלו, לא מצאנו מקום להשית על הנתבעת פיצויי הלנה מלאים, אלא להעמידם על הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום יחסי העבודה ועד מועד תשלומם בפועל.

תחולת צו ההרחבה בענף הבניה
התובע עתר לחיוב הנתבעת ברכיבי התביעה השונים מכוח צו ההרחבה בענף הבנייה והעבודות הציבוריות. הנתבעת אומנם לא התייחסה בהגנתה להוראות הצו, אולם לא חלקה על טענת התובע. בכל מקרה, על פי ההלכה הפסוקה, בין אם הנתבעת היא חברה הפועלת בענף הבנייה ובין אם היא חברת כוח אדם, חל עליה צו ההרחבה האמור (ע"ר 4040/08 רסידו מאגרי אנוש נ' פרונזה (9.11.10), כב' השופטת חנה בן-יוסף; עב 6115/02 פישזון נ' לאופר שחף שירותי ניהול בע"מ (6.12.05), כב' השופט אילן איטח). על כן, יוכרעו זכויותיו השונות של התובע בתביעה זו על פי הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה והעבודות הציבוריות בעת הרלוונטית.

דמי מחלה
התובע עתר לתשלום דמי מחלה עבור התקופה בה שהה בחופשת מחלה, מיום 15.3.09 עד 10.7.09. זאת, בהתאם לאישורי המחלה שהציג ובכפוף למכסת ימי המחלה שצבר בתקופת עבודתו על פי הדין. לטענתו, נצברו לזכותו מדי שנה 18 ימי מחלה ועל כן במהלך תקופת עבודתו (מיום 23.5.04 עד 15.3.09) הוא צבר זכאות ל- 87 ימי מחלה. בהתאם לשיעור התשלום בעד יום מחלה ובניכוי דמי מחלה שקיבל התובע עבור מרץ 2009, התובע תבע יתרת דמי מחלה בסך 9,240 ₪.
הנתבעת הכחישה בתחילה את זכותו של התובע לרכיב תביעה זה. היא טענה כי התפטר מרצונו ביום 1.4.09, ומכל מקום לא הגיש לה תעודות מחלה מתאימות. משכך, היא טענה שמלבד דמי המחלה ששולמו לו בעד מרץ 2009, הוא אינו זכאי לתשלום נוסף כלשהו. עם זאת, בסיכומיה הנתבעת זנחה הגנתה בעניין זה ולא התייחסה או הכחישה כלל רכיב תביעה זה ותחשיבו. בנסיבות מעין אלה, ומשקבענו, כאמור לעיל, כי יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת נמשכו עד ליום 10.8.2009, הרי שדין רכיב תביעה זה להתקבל במלואו. על כן, התובע זכאי לדמי מחלה בסך 9,240 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.5.09 (אמצע תקופת המחלה) ועד למועד התשלום בפועל.
גם בנוגע לרכיב תביעה זה לא מצאנו מקום להיעתר בנסיבות העניין לתביעה לפיצויי הלנה אלא להעמידם על הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד.

הפרשי שכר
לטענת התובע חושב הגמול המגיע לו בעד ביצוע שעות נוספות בחסר. הוא הסביר שמכוח צו ההרחבה בענף הבנייה בסיס שכרו עמד על 181.86 שעות חודשיות, בעוד בפועל הנתבעת חישבה זכויותיו לפי בסיס שכר של 186 שעות נוספות. על כן חושב, הגמול שהגיש בעד שעות נוספות בחסר. בכתב התביעה עתר התובע לתשלום הפרשי שכר עבודה בסך 2,521 ₪, אולם בסיכומיו צימצם רכיב זה לסך 1,261 ₪.
הנתבעת טענה בהגנתה כי שכרו של התובע שולם במלואו תוך שהיא נסמכת על טבלת שכר שצורפה כנספח ו' לכתב ההגנה.
הגנתה של הנתבעת נסמכת רק על הטענה כי שולם לתובע גמול בעד ביצוע שעות נוספות. היא לא התייחסה לטענתו כי בסיס השכר לפיו חושב גמול זה היה מוטעה. צודק התובע בטענתו שבהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה, שבוע עבודה בענף הבנייה הוא בן 42 שעות, וחודש עבודה בן 181.86 שעות בלבד, כשכל שעה מעבר למסגרת השעות החודשיות מזכה בגמול שעות נוספות. כפי העולה מתלושי שכרו של התובע, שכרו חושב בפועל לפי בסיס שכר של 186 שעות, ועל כן הוא זכאי להפרשי שכר בהתאם.
על כן, התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר בסך 1,261 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.2006 (אמצע תקופת עבודתו) עד מועד התשלום בפועל.

פדיון חופשת שנתית ודמי הבראה
בפתח הדיון ברכיבי התביעה לפדיון חופשה ופדיון הבראה, נדון בטענת פרעתי שהעלתה הנתבעת אל מול שני רכיבים אלה. אנו סבורים שדינה להידחות. להלן נפרט את הטענה, ונסביר מדוע איננו מוצאים לנכון לקבלה:
הנתבעת טענה כי בתלושי השכר אפריל ומאי 2009 היא שילמה לתובע פדיון 15 ימי חופשה שנתית בסך 2,520 ₪ ו- 5 ימי הבראה בסך 1,656 ₪ (נספחים ט'9-ט'10 לתצהירה), ובכך שילמה לתובע מלוא זכויותיו לפידיון חופשה שנתית ויתרת דמי הבראה במועד סיום עבודתו. התובע הכחיש כי שולם לו כל תשלום בעד פידיון חופשה והבראה במועד סיום עבודתו ועל פי תלושי השכר האמורים.
על הטוען טענה מסוג " פרעתי" הנטל להוכיח את הפירעון הן מהפן המשפטי והן מהפן העובדתי. לשם הוכחת טענתה זו הגישה הנתבעת, באמצעות תצהירו של מר ולייב, מלבד תלושי השכר הרלוונטיים, העתק צילומי המחאות שהוצאו לתובע בעד חודשים אלה (נספחים ז'1- ז'2). ברם, צילומי ההמחאות שהוגשו לנו לא היו קריאים. הנתבעת לא הציגה כל ראייה שההמחאות הנ"ל אכן הוצגו בפועל לפירעון, כמו למשל דפי חשבון בנק, רישום הנהלת חשבונות או רישום אחר בספריה. כמו כן, בספחי ההמחאות עצמם או במקום אחר אין כל אישור של התובע על קבלת ההמחאה. הנתבעת אף לא העידה מטעמה עד רלוונטי כגון את הממונה על תשלום השכר לעובדים ועל הנהלת חשבונותיה בעת הרלוונטית (ע' 14, ש' 22). בנסיבות העניין, בהן התובע הכחיש מפורשות את קבלת הסכומים האמורים בעד חופשה והבראה, לא הוכחה לדעתנו טענת פרעתי.
אשר לתביעה לפדיון ימי חופשה - התובע עתר לפידיון 22 ימי חופשה שנתית שנזקפו לזכותו במועד סיום עבודתו. התובע טען כי עמדו לזכותו 68 ימי חופשה שנתית בעד תקופת עבודתו הכוללת (כעובד המועסק בשבוע עבודה בן 6 ימים ולפי מכסה שנתית של 14 ימי חופשה). מתוכם נוצלו על ידו בפועל רק 46 ימים. על כן הוא זכאי לפידיון יתרתם בסך 3,696 ₪. יצוין כי בסיכומיו העמיד התובע סכום תביעה זה על סך 3,960 ₪, אולם איננו מוסמכים לפסוק לתובע מעבר למה שתבע בכתב התביעה.
הנתבעת טענה להגנתה כי רכיב תביעה זה התיישן. היא הוסיפה שעולה מתלושי שכרו כי בשנים 2006 - 2009 שולמו לו במצטבר דמי חופשה שנתית בעד 62 ימים, בסך כולל של 9,920 ₪. הנתבעת הגישה טבלה בנוגע לתשלומים ששולמו לתובע בפועל במהלך שנות עבודתו בעד חופשה שנתית (נספח ד' לכתב ההגנה). בסיכומיה טענה הנתבעת כי התובע היה זכאי רק ל- 58.5 ימי חופשה שנתית (בעד ארבע השנים הראשונות היה זכאי למכסה שנתית של 12 ימים ובעד השנה החמישית ל-14 ימים), בעוד בפועל קיבל דמי חופשה בעד 62 ימי חופשה שנתית. על כן, אלה שולמו לו על ידה ביתר ובמלואם.
הלכה היא כי הנטל על המעביד להוכיח יתרת חופשה שנתית. בכלל זה, חובה על המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב, כמה נתן, ולהציג פנקס חופשה (דב"ע לא/22 - 3 ציק ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג' 215 (13.1.72); ס' 26 לחוק חופשה שנתית. התשי"א- 1951). הנתבעת לא הגישה פנקס חופשה שנתית, ובעניין זה הסתמכו הצדדים רק על הנתונים בתלושי השכר בנוגע לתשלומים שקיבל התובע בעד חופשה שנתית במהלך תקופת עבודתו.
בהתאם לתקופת עבודתו של התובע ומתכונת העסקתו (שישה ימים בשבוע), התובע היה זכאי לחופשה שנתית בשיעור מצטבר של 62 ימים. בהתאם לתלושי השכר, שולמו לו דמי חופשה שנתית במצטבר בשיעור של 46 ימים (בשנת 2006- 28 ימים; בשנת 2007 - 2 ימים; בשנת 2008- 16 ימים). הפסיקה קבעה כי עובד זכאי עם סיום עבודתו לפדיון ימי החופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת (עע 574/06 כהן נ' אנויה (8.10.07)). לפיכך, במועד סיום עבודתו, ביום 10.8.09, היה זכאי לפדיון מלוא ימי החופשה השנתית שנזקפו לזכותו בעד ארבע השנים האחרונות לעבודתו.
משכך, התובע זכאי לפידיון 16 ימי חופשה שנתית. התובע שהוא עובד בשכר ששכרו חושב לפי שעות עבודה, טען לערך יום חופשה בסך 180 ₪. הנתבעת לא חלקה על תחשיב זה. משכך, התובע זכאי לפידיון חופשה שנתית בסך 2,880 ₪.
אשר לתביעה לדמי הבראה -- צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש קובע כי לאחר סיום יחסי עובד מעביד יהיה זכאי העובד לקצובת הבראה, אולם הזכות לפדיון דמי ההבראה מוגבלת לתקופה של עד שנתיים לפני תום תקופת עבודתו. לעניין זה, תשלום בעד קצובת הבראה שניתן לעובד במהלך השנתיים האחרונות לתקופת עבודתו ייזקף לחובת שנות עבודה קודמות ולא לתקופה של השנתיים האחרונות לפני סיום עבודתו (עב (ת"א) 8302-07 דו'צנקו נ' יונייטד שיא בע"מ (25.7.2012)), (כב' השופטת לאה גליקסמן).
נטל ההוכחה לתשלום דמי הבראה מוטל על המעסיק. מתלושי שכר התובע עולה כי שולמו לו דמי הבראה כמפורט: בשנת 2006: 6 ימי הבראה בסך 1,908 ₪; בשנת 2007: 13 ימי הבראה בסך 4,134 ₪; בשנת 2008: 4 ימי הבראה בסך 1,272 ש"ח. סך הכל שולמו בעדו דמי הבראה בשיעור של 23 ימים בסך 7,314 ₪.
בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניה התובע היה זכאי בעד השנתיים הראשונות לעבודה ל- 6 ימי הבראה לכל שנה; בעד השנתיים הבאות, השלישית והרביעית, ל- 8 ימי הבראה לכל שנה; ובעד שנת עבודתו החמישית החלקית ל- 7.5 ימי הבראה. סך הכל היה זכאי התובע ל- 35.5 ימי הבראה. כלומר נותרו לזכותו 12.5 ימי הבראה במועד סיום עבודתו. על כן, התובע זכאי לפידיון מלוא יתרת ימי הבראה לה היה זכאי בעד השנתיים האחרונות לעבודתו.
התובע טען לערך יום הבראה בסך 351 ₪ שהוא ערך יום ההבראה בעת הרלוונטית על פי צו ההרחבה. הנתבעות לא חלקו על כך. משכך, התובע זכאי לפדיון דמי הבראה בסך 4,388 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.


פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות
התובע טען כי היה זכאי לביצוע הפרשות פנסיוניות, בעד כל תקופת עבודתו, בשיעור של 12% (חלק המעביד). לטענתו, הנתבעת עמדה בחובתה זו באופן חלקי בלבד, ועל כן הוא זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בסך 26,129 ₪, כמפורט בטבלאות שבתצהירו ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
הנתבעת טענה כי התובע סירב לביצוע הפרשות פנסיוניות משכרו ומוסיפה כי במועד תחילת עבודתו אצלה, לא הייתה חובה לביצוע הפרשות. מכל מקום, הנתבעת טענה כי ביצעה בעד התובע הפרשות פנסיוניות רטרואקטיביות בסך כולל של 19,041 ₪ (כמפורט בטבלה שצורפה כנספח יא לתצהירה), העולה על סכום ההפרשים שהיו מגיעים לו בסך 13,572 ₪ בלבד.
בהתאם לסעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, זכויות המוקנות לעובד על פי צו ההרחבה אינן ניתנות לוויתור, כך שאפילו אכן סירבה התובע לביצוע הפרשות פנסיוניות משכרו (מה שהוכחש על ידו, ולא הוכח) לא היה בכך כדי לבטל את חבותה הקוגנטית של מעסיקתו להפריש עבורו לפנסיה.
באשר לתשלומים ששולמו לתובע עבור הפרשות פנסיוניות, הסתמכו הצדדים על תלושי השכר בלבד. כפי העולה מהם, הנתבעת שילמה בעד הפרשות פנסיוניות סכומים כמפורט: בשנת 2006 סך 5,147 ₪; בשנת 2007 סך 5,030₪; בשנת 2008 סך 448 ₪. הסכומים שלעיל רק הסכומים המצוינים בתלושים ששולמו לתובע היו בעד הפרשות פנסיוניות (חלק המעביד), עליהם לא חלק התובע. לעומת זאת, לא נלקחו בחשבון, בין היתר, את רכיבי שכר שצוינו בתלושי השכר לשנת 2006 כ"הפרשים קודמים" או "הפרשים חודש.ק". כמו כן, לא לקחנו בחשבון סכומים שנכללו בטבלת הניכויים בתלושי השכר לשנת 2008 שאינם בגדר הפרשות מעביד. בנוסף לכך, לא לקחנו בחשבון נתונים בתלושי השכר לשנת 2009 בהם צוין כי החברה הפקידה בקופת גמל סכומים חודשיים בסך 193 ₪, שהנתבעת לא הוכיחה הפקדתם בפועל.
על פי ההלכה הפסוקה, כשלא ניתן לבצע את ההפרשות הסוציאליות, לאחר ניתוק יחסי עובד מעביד, מוקנית לעובד זכות לפיצוי כספי בגין אי העברת הכספים בשיעור גובה ההפרשות (ע"ע 300080/98 כהן נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ (13.9.01)). בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה התובע היה זכאי לביצוע הפרשות לקרן פנסיה חלק מעביד בשיעור של 12% (6% רכיב פיצויים + 6% רכיב תגמולים) מהשכר המבוטח, שבחישובו נכללים שכר הבסיס של העובד וכן תשלומי המעביד בעד דמי הבראה, חופשה, ותק וחגים. על כן, התובע זכאי לפיצוי ברכיב התגמולים בשיעור של 6% בלבד. עבור שנת 2004 בעדה לא בוצעו כל הפרשות פנסיוניות עבורו, לא הוגשו כל נתונים מטעם הנתבעת. בין היתר, לא הוגשו תלושי שכר ואף לא פירוט של השכר והתנאים הנלווים ששולמו לתובע באותה שנה בכלל (מלבד דמי חגים), ולביצוע הפרשות פנסיוניות בפרט. בנסיבות אלה נסתמך על הנתונים עבור שנת 2004 בטבלה המצורפת לתצהיר התובע. להלן יפורטו הסכומים המגיעים לתובע (חלק המעביד לתגמולים) בעד תקופת עבודתו:

שנה שכר יסוד רכיב חופשה רכיב הבראה רכיב חגים סה"כ שיעור הפרשות פנסיוניות שולם בפועל הפרש                                              
2004                              34,521      2,071      -      2,071      
2005      41,680      2,160      2,106      1,280            2,834      -      2,834      
2006      39,090      2,265      2,515      4,212            2,885      5,147      2,262-      
2007      40,460      2,340      2,808      960            2,794      5,030      2,236-      
2008      44,088      2,444      3,012      656            3,012      448      2,564      
2009      9,776      630      790                  672      -      672      

משכך, התובע זכאי לתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בסך 3,643 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 (אמצע תקופת העסקתו).

סוגיית ההמחאה שהופקדה אצל החברה
התובע טען כי התבקש במועד תחילת עבודתו להפקיד המחאה על סך 16,000 ₪, כבטוחה להתחייבותו לעבוד בנתבעת תקופה שלא תפחת משלוש שנים, לאחר שקיבל הכשרה לתפקידו. לטענתו, על אף שהועסק תקופה העולה על שלוש שנים, הנתבעת סירבה להשיב לו את ההמחאה. על כן, הוא ביקש מאיתנו ליתן סעד המורה לה לעשות כן. התובע הבהיר חששו כי ייתכן ויעשה שימוש בלתי ראוי בהמחאה שעלולה להיות מוסבת לצד אחר.
החברה טענה מנגד כי אין בידה כל המחאה המשוכה על שם התובע, והמדובר בטענה חסרת שחר. כמו כן, נטען שההמחאה עצמה התיישנה ועל כן המדובר בתביעה חסרת כל משמעות.
אשר לדעתנו, התובע לא הוכיח כי אכן הפקיד המחאה בידי הנתבע. לא הוגש לנו העתק שלה, ואף לא הסכם או מסמך אחר בכתב המוכיח את קיומה. לצורך מתן הסעד המבוקש, אין לדעתנו די בהסתמכות התובע על פסקי דין שניתנו בעניינה של החברה ושבהם צוין כי הופקדו המחאות כאמור על ידי עובדים. משהצהירה הנתבעת שאין בידה המחאה כאמור, ובהעדר ראיה לסתור, אין מקום ליתן סעד בקשר אליה.

דמי חגים
בכתב התביעה נכלל רכיב תביעה לדמי חגים. ברם, בתצהירו הודיע התובע על חזרתו מרכיב תביעה זה, והוא אף זנח אותו בסיכומיו (סעיף 18ז לתצהיר). על כן אנו דוחים רכיב תביעה זה.

סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
פיצוי פיטורים בסך 18,958 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.8.2009 ועד מועד התשלום בפועל.
דמי מחלה בסך 9,240 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.5.2009 ועד מועד התשלום בפועל.
הפרשי שכר עבודה בסך 1,261 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.2006 ועד מועד התשלום בפועל.
פידיון חופשה שנתית בסך 2,880 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.8.2009 ועד מועד התשלום בפועל.
דמי הבראה בסך 4,388 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.8.2009 ועד מועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בסך 3,643 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.2006 ועד מועד התשלום בפועל.
בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

על פסק דין זה ניתן לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אילוץ להתפטר

  2. התפטרות בגלל קללות

  3. אישור רפואי להתפטר

  4. התפטרות עוזרת גננת

  5. פיטורים או התפטרות

  6. התפטרות שרים מהכנסת

  7. התפטרות טבח בבית קפה

  8. פיטורים או התפטרות ?

  9. התפטרות עקב גיוס לקבע

  10. התפטרות בגלל מחלת ילד

  11. פיצויים למרות התפטרות

  12. התפטרות בגלל מעבר דירה

  13. התפטרות בלי הודעה מראש

  14. התפטרות בגלל מצב רפואי

  15. התפטרות לאחר מספר ימים

  16. התפטרות עקב החלפת בעלים

  17. האם התובע פוטר או התפטר ?

  18. התפטרות בגלל מצב בטחוני

  19. התפטרות בגלל עומס עבודה

  20. התפטרות אחרי תאונת עבודה

  21. התפטרות לצורך טיפול בילד

  22. התפטרות בגלל מרחק מהעבודה

  23. סעיף 166 התפטרות מהעבודה

  24. התפטרות לאחר הרחקה מעבודה

  25. התפטרות בגלל העברה מתפקיד

  26. התפטרות לרגל העתקת מגורים

  27. התפטרות בגלל הפחתת משכורת

  28. התפטרות עקב חילופי מעבידים

  29. מחלוקת לגבי נסיבות התפטרות

  30. מתי התפטרות נחשבת לפיטורים

  31. התפטרות בגלל מצב בריאות לקוי

  32. התפטרות עובד עקב האשמת שווא

  33. התפטרות עקב מצב בריאותי לקוי

  34. התפטרות בגלל אי הצבה למשמרות

  35. התפטרות בשל ירידה בהיקף עבודה

  36. התפטרות לרגל מצב בריאותי לקוי

  37. התפטרות בגלל מחלה של בן משפחה

  38. התפטרות בדין מפוטר מצב בריאותי

  39. פיטורים או התפטרות מרשות השידור

  40. זכויות עובד שהתפטר לאחר 10 שנים

  41. פיטורים או התפטרות - נטל ההוכחה

  42. התפטרות בגין ירידה בהיקף הפגישות

  43. התפטרות בגלל מעבר דירה להתנחלויות

  44. התפטרות מרצון עקב פגיעה בתנאי העסקה

  45. סירוב לעבודה חלופית עקב מצב בריאותי

  46. התפטרות "מסיבות אישיות" - פיצויים ?

  47. השפלות בעבודה - התפטרות בדין מפוטר ?

  48. התפטרות מרצון עקב ירידה בהיקף העבודה

  49. עבודה חדשה לאחר התפטרות בגלל מצב רפואי

  50. מכתב מהמעסיק לפיו העובד התפטר (כביכול)

  51. התפטרות לאחר הגשת תביעה בבית דין לעבודה

  52. מחלוקת האם התובעת פוטרה או התפטרה מהעבודה

  53. התפטרות עובד בגלל שלא העלו לו את המשכורת

  54. התפטרות לרגל העתקת מקום מגורים להתנחלויות

  55. ניתוק קשר של עובד עם מקום העבודה - התפטרות ?

  56. התפטרות בגלל שכר נמוך לאחר תקופת עבודה לא רציפה

  57. היעדרות עובד מהעבודה - הפרת משמעת או התפטרות ?

  58. התפטרות עקב אי הצעת עבודה אחרת לאחר הפסד במכרז

  59. האם בנסיבות ההתפטרות, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים

  60. האם התפטר התובע מעבודתו מאחר שלא ביקש לשבצו למשמרות ?

  61. האם פוטרה התובעת מעבודתה כמוכרת בחנות תכשיטים או שמא התפטרה ?

  62. התפטר על מנת לסעוד את אביו החולה, בהתאם לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים

  63. האם היתה התפטרותה של התובעת לצורך הטיפול באימה – בגדר התפטרות "ללא הצדקה" ?

  64. תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ''ד-1964

  65. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון