דוגמא לפסק דין בנושא הפחתת מאסר בגין גרימת מוות ברשלנות: השופט י' צלקובניק: המערערת הורשעה על פי הודאתה, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א -1961, עקיפה בדרך לא פנויה, לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, ועקיפה כשהראות לקויה, לפי תקנה 47(ה)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961. בית המשפט קמא (כב' ס.הנשיא, השופט ד' לנדסמן), הטיל על המערערת בגזר דינו, 10 חודשי מאסר בפועל, 9 חודשי מאסר מותנים למשך שלוש שנים, 10 שנות פסילת רישיון נהיגה, ופיצוי בסך של 10,000 ₪ למשפחת המנוח. הערעור מופנה כנגד חומרת עונש המאסר, ועתירת המערערת הינה כי המאסר יופחת, וריצוי המאסר יהיה בדרך של עבודות שירות. ביום 24.4.2011, בשעה 15:15, בכביש 31, בין צומת שוקת לצומת להבים, בק"מ התשיעי, אירעה תאונה קטלנית, בה היו מעורבים שלושה כלי רכב. בתאונה זו מצא את מותו, מר מאור חיים בן שמעון ז"ל, אדם צעיר שנסע באחד מכלי הרכב, מסוג טויוטה, בו נהג מר שי לגזייל. נהג רכב נוסף, מסוג מזדה, מר עקיבא גולדווסר, נחבל בתאונה באורח ממשי, רגלו נשברה, והוא אושפז בבית החולים למשך 4 ימים. שישה נוסעים נוספים בשלושת כלי הרכב, ביניהם המערערת שנהגה ברכבה, מסוג פיז'ו, נחבלו באורח קל. על פי כתב האישום המגולל בפרוט את נסיבות התאונה - המערערת הודתה במכלול העובדות המפורטות בכתב האישום - נהגה המערערת ברכבה מכיוון צומת שוקת לכיוון צומת להבים, במקום בו היה הכביש דו סטרי, בעל נתיב אחד לכל כיוון נסיעה, משני צידיו שוליים סלולים, כשמעבר להם מוצב מעקה בטיחות. המערערת החלה בעקיפת רכב משא שנסע לפניה, בקטע כביש המותר בעקיפה, בו היה מסומן קו קטעים, בנסיעה על הנתיב השמאלי, כיוון נסיעתה, תוך שהיא מתקרבת לעקומה שמאלה, בה קיים שדה ראיה מוגבל לעבר כלי רכב המגיעים מהכיוון הנגדי. על ההתקרבות לעקומה התריע תמרור אזהרה א- 2, המוצב על השוליים, בצד ימין, כיוון נסיעת המערערת. במהלך העקיפה, התקרב רכבה של המערערת אל קטע כביש שבו מקטעי קו ההפרדה, הפכו צפופים יותר, לפני תחילת העקומה, ושינוי הסימון לקו הפרדה רצוף. אותה עת עשה דרכו מכיוון הנסיעה הנגדי, רכב הטויוטה בו נהג מר לגזייל, שהמנוח היה אחד מנוסעיו, כאמור. הרכב נכנס לתוך העקומה, ונגלה לעיניה של המערערת, עם היציאה מהעקומה, בעודה נוהגת את רכבה בנתיב השמאלי, לאחר שלא הצליחה להשלים את העקיפה. המערערת ולגזייל, שכלי רכבם נמצאו זה מול זה, על נתיב הנסיעה השמאלי, כיוון נסיעת המערערת, ניסו להסיט את כלי רכבם לשולי הדרך השמאליים, כיוון נסיעת המערערת, ולאחר מכן לנתיב השמאלי, כיוון נסיעת המערערת, אולם לא הצליחו למנוע תאונה, ורכבה של המערערת התנגש עם הפינה הימנית הקדמית, בדופן הימנית של רכב הטויוטה. עקב המכה נזרק רכב הטויוטה לצד שמאל, כיוון נסיעתו, ונעמד בניצב לכביש, באופן שחסם את מלוא רוחבו של נתיב הנסיעה הימני, כיוון נסיעת המערערת. בשלב זה, הגיע למקום, מכיוון צומת שוקת, רכב המזדה, נהוג על ידי מר גולדווסר, ופגע בדופן השמאלית אחורית של רכב הטויוטה. מעוצמת הפגיעה נעצר רכב המזדה במקום, ואילו רכב הטויוטה הסתובב שמאלה ונעמד במרכז הכביש, כשחזיתו מופנית לעבר השוליים הימניים, כיוון נסיעת המערערת. במסגרת הסדר הטיעון שהוצג בבית המשפט קמא, סוכם בין הצדדים כי המשיבה תעתור להשתת מאסר בפועל בן 12 חדשים, והמערערת תוכל לטעון לעונש נמוך יותר. בנוסף סוכם, כי המשיבה תטען לעונש מאסר מותנה, פסילת רישיון נהיגה ופיצוי למשפחת המנוח. קודם למתן גזר הדין הופנתה המערערת לקבלת תסקיר שירות המבחן. יצויין, כי בני משפחתו של המנוח התנגדו להסדר הטיעון המוצע, ובית המשפט קמא עמד על כך בגזר דינו. בפני בית המשפט נשמעו עדויות נוגעות ללב של בני המשפחה, ביניהם של אביו ואחיו של המנוח, שביקשו לתאר את כאב המשפחה והצער העמוק והבלתי ניתן לריפוי עם לכתו של המנוח. די אם נציין, כי אחותו של המנוח, הלכה אף היא לעולמה, לפני מספר שנים, כדי להבין את עומק שברה של המשפחה. מנגד, עמד בפני בית המשפט תסקיר שירות המבחן, ממנו עלה, כי המערערת, רווקה, ילידת 1990, בת 21 בעת ביצוע התאונה, ניהלה חייה למישרין, עד קרות התאונה. היא סיימה את לימודי התיכון, שירתה בצבא, ועמדה להתחיל לימודיה באוניברסיטה. המערערת גדלה במשפחה בעלת נורמות וערכים תקינים, כעולה מהתסקיר. על פי התסקיר, המערערת חשה רגשי אשמה כבדים בעקבות מעורבותה בתאונה, ורצון לפצות את משפחת המנוח, הגם שמבינה היא "כי שום פיצוי אינו יכול להתמודד עם גודל האובדן אותו חווה המשפחה". המערערת סובלת מסימפטומים פוסט טראומטיים, המתבטאים בנדודי שינה, אובדן תיאבון ומצב רוח דכאוני. בחודשים הראשונים לאחר התאונה נמנעה מלצאת מביתה. המערערת החלה בטיפול פסיכולוגי פרטי, אותו לא השלימה, וצויין במכתבה של הפסיכלוגית, כי המערערת "שילמה ומשלמת מחיר רגשי כבד של דיכאון ורגשות אשם... וכי האירוע הסיט אותה מהמסלול ההתפתחותי המצופה...". שירות המבחן מציין כי המערערת "זקוקה למסגרת טיפולית לסיוע במצבה הרגשי... ולעיבוד הטראומה אותה עברה". עוד צויין, כי אירוע התאונה הוא חריג ויוצא דופן בחייה של המערערת, שטענה כי התאונה אירעה בשל הפעלת שיקול דעת מוטעה מצידה. המלצת שירות המבחן הייתה להטיל על הנאשם עונש מאסר בעבודות שירות, ופיצוי משמעותי למשפחת המנוח. בית המשפט קבע בגזר דינו כי "אין ספק כי מדובר ברשלנות ברף הגבוה", כי "מדובר בכביש מסוכן, עם תמרורי אזהרה ובעיות שדה ראייה", וכי גם נהג מיומן וותיק היה נמנע מ"לעקוף רכב כבד בעל מימדים גדולים במצב כזה". עוד צויין, כי "לא מדובר בכישלון של רגע או הערכה לא נכונה אלא תאונה שנגרמה תוך ביצוע עבירות תנועה חמורות". בית המשפט עמד בנוסף, על תוצאות התאונה הקשות, ועל ההשלכות הכבדות מנשוא של האובדן, על משפחת המנוח. מנגד, שקל בית המשפט את נסיבותיה האישיות של המערערת, התרשמותו של שירות המבחן, הבעת הצער, החרטה והכאב אותם הביעה המערערת במעמד הדיון, והיעדר כל עבר פלילי או תעבורתי. בית המשפט אף ציין, בדרך לא שגרתית, כי "בית משפט זה, על כל שנות ניסיונו, לא פגש מעודו בנאשם שלקח אחריות מלאה על עצמו מההזדמנות הראשונה ללא ניסיון להפחית או להנמיך את חומרת הרשלנות, ו/או תוצאות התאונה". בית המשפט עמד על כך שהפסיקה הרווחת מחייבת הטלת מאסר ממשי, לצורך העברת מסר כי רשלנות בנהיגה, המביאה לפגיעה בזולת, דינה מאסר בפועל, וכי נוכח דרגת הרשלנות הגבוהה, אין עניינה של המערערת נופל בגדר אותם מקרים ייחודיים, בהם לא הוטל מאסר ממשי. בית המשפט מציין, בנוסף, כי על אף שלא ניתן להימנע ממאסר בפועל, במקרה זה, יש ליתן משקל להבעת החרטה, סיום התיק ללא ניהול הוכחות, והמלצת שירות המבחן. באי כוח המערערת טענו בפנינו, כי בית המשפט קמא טעה בקביעתו כי רשלנותה של המערערת נמצאת ברף הגבוה, וכי יש לקבוע כי הרשלנות מצוייה ב"רף הנמוך ביותר". נטען, כי בעת היציאה לעקיפה היה למערערת שדה ראיה פנוי, בטווח של 600 מ', "ולא נראה שום רכב באופק", והמערערת החלה את העקיפה במקום בו מותרת עקיפה, נוכח הסימון על הכביש. קביעת בית המשפט בדבר קיומם של "תמרורי אזהרה", "בעיות שדה ראייה", והיות ה"כביש מסוכן", אינה מעוגנת בעובדות כתב האישום, ומכל מקום, גם אם כך היו פני הדברים, לא נשללה אפשרות העקיפה באותו קטע כביש, ולא הוצב במקום תמרור אזהרה המתריע מפני סכנה כללית בכביש. בנוסף, נטען, כי לא עלה מכתב האישום כי המערערת יצאה לעקיפה לאחר המפגש עם התמרור המציין את קיומה של העקומה, וכי לקביעת בית המשפט כי מדובר בעקיפת "רכב כבד בעל מימדים גדולים", אין עיגון בעובדות כתב האישום. עוד חולקים ב"כ המערער על קביעת בית המשפט כי מדובר בתאונה שנגרמה "תוך ביצוע עבירות תנועה חמורות", שכן העבירות של עקיפה בדרך לא פנויה, וכאשר שדה הראיה לקוי, התגבשו רק בעיצומה של העקיפה, ולא עם היציאה לעקיפה, שלא הייתה מסוכנת כשלעצמה, והרשלנות מתבטאת, בבחירת המערערת להמשיך בעקיפה. בשלב זה, בו המערערת הייתה בעיצומה של עקיפה, הגיח מולה רכב הטויוטה, אשר יצא מהעקומה בכביש, ולמערערת לא התאפשר עוד, באותו שלב, לחזור לנתיב נסיעתה, נוכח נסיעת רכב המשא על הנתיב הימני, מימין לרכבה של המערערת. באשר לסטיית המערערת לשולי הדרך לצורך מניעת ההתנגשות עם רכב הטויוטה, נטען על ידי ב"כ המערערת, כי ייתכן ש"העמידה אותה במצב מסויים של דרגת רשלנות נמוכה, שכן בחירתה זו נבחנה בדיעבד...", ומדובר ב"החלטה רגעית ומיידית", נוכח הופעת הרכב מולה (סעיף 11 להודעת הערעור). בעת הדיון בפנינו נטען אף כי רשלנותה של המערערת החלה בעת ניסיון התמרון להימנע מתאונה, במקום שנהג מיומן היה מצליח למנעה, באותן נסיבות. (ע' 4-3 לפר'). בנוסף נטען, על ידי ב"כ המערערת, כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי בגזירת העונש, לנסיבותיה האישיות של המערערת, גילה הצעיר, ההשלכות הנפשיות הקשות על המערערת, ההודאה המיידית, ונטילת האחריות על ידי המערערת, שזכתה לשבחי בית המשפט. בנסיבות אלה, עותרת המערערת לאימוץ המלצת שירות המבחן, והטלת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, תחת העונש שפסק בית המשפט קמא. ב"כ המשיבה טען כי אין מקום להתערב בקביעות בית המשפט קמא. רשלנות המערערת מתבטאת בכך שהייתה אמורה להיות מודעת לאפשרות כי לא תוכל להשלים העקיפה, נוכח תנאי הכביש, והיה עליה לחזור לנתיבה. העונש שהוטל נמצא בטווח הסדר הטיעון, ואין בנסיבות התאונה או בנסיבות האישיות כדי להצדיק הקלה במידת המאסר, גם בהתבסס על רמת הענישה שנקבעה במקרים אחרים. דיון על סיכוני העקיפה בכביש בתנאים בהם מוגבל שדה הראיה, עמד בעבר כב' הנשיא שמגר, באחד מפסקי הדין: "כל אימת שנהג עוקף מכונית, הנוסעת לפניו, הרי חובתו העיקרית והמרכזית היא, שלא להפריע לתנועה הבאה ממול, ואין הוא רשאי לבצע עקיפה, אף אם הכביש פנוי לפניו, אלא אם יש לו ראיה ברורה למרחק מתאים, המבטיחה שלא תבוא תנועה פתאומית ממול בכיוון הנגדי, בשעה שהוא חוסם את דרכה על-ידי ביצוע העקיפה, לפני שיספיק להשלים את העקיפה בביטחון. הסיכון של חסימת הדרך הוא איפוא בגדר הצפייה המרכזית, החייבת לקנן במחשבתו של הנהג המבצע עקיפה, ולעניין זה עליו להביא בחשבון את הנהגים לסוגיהם המשתמשים בדרכים..." (ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סלים יוסף סעיד, פ"ד לח(2), 533, 537-536. על דברים אלה חזר כב' השופט י' דנציגר, במסגרת חוות דעתו בע"פ 6358/10 מחמוד קבהא נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 24.3.2011). שותפים אנו למסקנתו של בית המשפט קמא כי התאונה אירעה בשל רשלנות משמעותית מאד, שנגלתה בדרך נהיגתה של המערערת. יש לזכור, כי המערערת יצאה לעקיפה בכביש בין עירוני, בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, בשעת צהריים, בה נוסעים על הכביש כלי רכב לא מעטים, כפי שאף עלה מנסיבות התאונה. על דבר קיומה של עקומה בכביש, משמע, כניסה לקטע כביש בו קיימת הגבלת שדה הראיה, באופן שלא ניתן יהיה להבחין במועד בהגעת כלי רכב מכיוון הנסיעה הנגדי, התריע מבעוד מועד, תמרור אזהרה, שהיה מוצב בכיוון נסיעתה של המערערת. המערערת לא טענה בבית המשפט קמא כי תמרור זה היה מוסתר מעיניה, ואף אם התמרור נגלה לעיני המערערת, כנטען, רק לאחר תחילת העקיפה, הרי שגם כך היה בתמרור כדי להעמידה על הסיכון הרב הטמון בהמשך הנהיגה, נוכח אפשרות הגעת רכב מהכיוון הנגדי. העובדה כי תחילת העקיפה לא הייתה אסורה באותו קטע כביש, ואף לאורך של 600 מ' נוספים, לא הפחיתה במאום מאחריותה של המערערת, להתאים את נהיגתה לתנאי הדרך המשתנים במהירות, ובכלל זה לאי יכולתה להשלים את עקיפת רכב המשא, להתקרבות המסוכנת לעקומה, ולנוכח הסימון המעיד כי קו ההפרדה המקוטע עומד להגיע לסיומו. המשך נסיעתה של המערערת, במצב בו הכביש על שני נתיביו, היה חסום בשל הימצאות רכבה בנתיב השמאלי, ורכב המשא, הנוסע במקביל לרכבה, מצוי בנתיב הימני, היה מצב הרה אסון, בבחינת הימור כבד שהמערערת היתה אמורה להימנע ממנו, מיד לאחר שהתחוור לה כי לא תוכל להשלים את העקיפה, במהירות מירבית, באופן שלא ייווצר סיכון לכלי רכב המגיע מהכיוון הנגדי, ואשר, בשל קיומה של העקומה, אין ביכולתו של נהגו להיות מודע למצב המסוכן שנוצר, אלא בהתראה של שברירי שניות. עוד יש לציין, כי גם אם מידותיו של רכב המשא, שנעלם מהמקום כפי שהובהר, לא נקבעו, הרי שלא היה חולק כי חסם את הנתיב הימני באופן שהגביל אפשרותה של המערערת להתחמק ממגע עם רכב הטויוטה, בדרך של הסטת רכבה לצד ימין של הכביש. המערערת הודתה בצד אחריותה לגרימת המוות ברשלנות, גם בהפרת תקנה 47 לתקנות התעבורה, היינו בעקיפה כשהדרך אינה "פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר... ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר" (תקנה 47(ד), וכן במצב שבו "הראות לקויה או שדה הראיה חסום או מוגבל" (סעיף 47(ה)(1)). אין מדובר בחוכמה שלאחר מעשה, או בתמרון כושל של הרגע האחרון, להימנע מתאונה, לאחר שכבר נוצר מצב הדחק על הכביש, כפי שניתן להבין מטיעוני ב"כ המערערת. מדובר בנהיגה רשלנית, בדרגה גבוהה, שניתן היה למנעה מבעוד מועד, תוך שימת לב לסיכוני הדרך ולסימני האזהרה שניצבו בבירור, בדרכה של המערערת, ושלמרבית הצער, לא נתנה להם המערערת מלוא דעתה עובר לתאונה. גזירת הדין על מי שבשל רשלנותו גרם למותו של אחר בנהיגה, אינה פשוטה. לא אחת, ניצבים בפנינו נאשמים ישרי דרך, בעלי עבר תקין, שמידותיהם ללא דופי, שבשל רשלנות רגעית, לעיתים, גורמים בנהיגתם לקיפוח חיי אדם, ואין הם יודעים נפשם מצער, נוכח התוצאות הנוראות של מחדלם. מנגד, ניצבים בני משפחת המנוח, הלומי יגון, שנסיבות מותו של יקירם ממיטות עליהם אסון והרס. בית המשפט העליון, עמד לא אחת על הדילמה הקשה בין צרכי הענישה הנוגדים, ופסק, כי נוכח צרכי הרבים, ולנוכח נגע התאונות הנורא, אין מנוס מהעדפת האינטרס הציבורי בענישה ממשית, שתביא לידי ביטוי גם את צרכי הגמול וההרתעה. בע"פ 6358/10, נאמר בעניין זה: "המערער אכן הינו אדם נורמטיבי, בדומה לרבים אחרים הגורמים ברשלנותם לתאונות דרכים שתוצאותיהן קטלניות. כמו כן אין עוררין כי התאונה לה גרם המערער המיטה אסון כבד על משפחות הקורבנות והנפגעים, כמו גם על משפחת המערער ועליו עצמו, שכן עקב התאונה נגרם לו סבל נפשי ופיסי רב. עם זאת, עם כל הצער שבדבר סבורני כי יש ליתן במקרה דנן משקל מכריע לשיקולי הגמול וההרתעה ואין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקטין את הצורך בהעדפת האינטרס הציבורי כי על המורשעים בעבירת גרם מוות ברשלנות יוטל עונש מאסר בפועל, כך שיועבר לכלל החברה מסר חד וברור כי יש להקפיד על חוקי התנועה על מנת להילחם בנגע תאונות הדרכים, הגובה מחיר כבד מדי יום (ראו: עניין ברהום, בפסקה 4; עניין שרעבי, בפסקה 4; עניין שלאפה)". בתאונה שבפנינו נהרג מאור חייים בן שמעון ז"ל, אדם נוסף נפצע באורח ממשי, ומספר נוסעים נפגעו באורח קל. נקל לשער כי רק בנס, נוכח נסיבות התאונה, נמנעו תוצאות קשות עוד יותר. למערערת עומדות זכויותיה, כמי שנטלה אחריות מרשימה, ללא כחל ושרק, על תוצאות התאונה, ועל כך עמד בית המשפט קמא. המערערת צעירה לימים, ויש לשער, כי אולי, חוסר ניסיון מספיק בנהיגה, עמד אף הוא בעוכריה. לכך יש להוסיף את הנסיבות האישיות, שניתן להן ביטוי מלא בגזר הדין. עם זאת, אין בנסיבות אלה מידה של ייחודיות כזו, המצדיקה הימנעות ממאסר ממשי, ובית המשפט קמא, גזר על המערערת עונשה, במגבלות הסדר הטיעון שהובא בפניו. משאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב במידת העונש, אם אינו סוטה לחומרה או לקולא, מרמת ענישה סבירה, בהתאם לנסיבות האירוע, סבורים אנו, כי גם במקרה זה, אין מקום להתערבות בעונש, ולפיכך יידחה הערעור. מקרי מוותגרימת מוות ברשלנותמאסר