דוגמא להחלטה בנושא הארכת מועד לביצוע צו הפסקת שימוש: רקע כללי: בפניי בקשה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) להארכת מועד לביצועם של צווי הריסה ללא הרשעה וצווי הפסקת שימוש. בשנת 2003 הוגשו כנגד המבקשות 1 ו-3 ואחרים, שלושה כתב אישום (ת"פ 1898/03, ת"פ 1900/03 ות"פ 1902/03) בבית המשפט השלום ברחובות בהם יוחסו לנאשמים, ביצוע עבודות ושימושים חורגים במקרקעין ללא היתר, עבירות על סעיפים 204(א), 204(ב), 145, 208, 209 ו-253 לחוק התכנון והבניה. כעבור כ- 7 שנים, ביום 25/5/10 הורשעו המבקשות על פי הודאתן במסגרת הצגת הסדר טיעון על פי כתבי האישום המתוקנים, בעבירות של שימוש חורג במקרקעין, ללא היתר. בגזר הדין ניתן כנגד המבקשות צו הריסה ללא הרשעה, לגבי המבנים נשוא האישום וצו להפסקת השימוש בהם. כן, הושת על כל אחת מהמבקשות קנס בשיעור של 16,000 ₪. בגזר הדין נקבע כי הצווים ייכנסו לתוקף תוך 18 חודשים ממועד גזר הדין. בית המשפט ציין בגזר הדין כי בחלוף תקופה זו, המבקשות תהיינה רשאיות להגיש בקשה לפי סעיף 207 האמור, כשהמאשימה "תשקול את עמדתה בחיוב, בהתאם להתקדמות ככל שתהיה כזו". המבקשות הגישו בעבר, ביום 3/11/11, בקשה להארכות מועד לביצוע הצווים הנ"ל (שמועד תחילת תוקפם על פי גזר הדיו היה 25/11/11). בהחלטתי מיום 24/11/11, נעתרתי לבקשה באופן חלקי, בהארכת המועד לביצוע הצווים למשך 100 יום מאותו מועד. ציינתי בהחלטה זו כי בתקופה זו יש כדי לאפשר השלמת פעולות נדרשות, שעה שהיתרים הינם אכן בעתיד הקרוב הנגלה לעין, בהתאם למטרות המחוקק וכדרישת הפסיקה. כן, ציינתי כי המבקשים יהיו זכאים להגיש בקשה מעודכנת, לפחות 30 יום לפני כניסת הצו לתוקף (ראה שם). הבקשה להארכת המועדים לביצוע הצווים הנ"ל שבפניי עתה הוגשה ביום 2/2/12. ביום 1/3/12 הוריתי על עיכוב זמני של הצווים עד למתן ההחלטה בה. טענות המבקשת: המבקשת טוענת כי הצווים נשוא הבקשה נוגעים למספר עבודות בניה ישנות ומינוריות, המהוות חלק קטן מתוך מתחם שלם בו פועלים מזה כ-60 שנה, תחנת תדלוק ושימושים נלווים לה (פנצ'רייה, חשמלייה, רחיצת רכבים ועוד). המבקשת 1 שהינה בעלת הזכויות בתחנת הדלק, פועלת ללא לאות על מנת להכשיר את מתחם תחנת הדלק. עוד טרם הגיעו הצדדים להסדר הטיעון בתיקים הנ"ל, הגישה החברה המפעילה של תחנת הדלק במתחם (חברת "דור אלון"), עתירה מנהלית כנגד הוועדה המחוזית בטענה כי האחרונה אינה מעניקה לה אישור לשימוש חורג להפעלת חנות נוחות (עת"מ 2571/06). במסגרת העתירה גייסה הועדה המחוזית את המבקשת 1, במטרה להגיע להסכמות לעניין הסדרת המתחם. לאחר משא ומתן ממושך ואינטנסיבי, הגיעו הצדדים להסכם פשרה (שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10/2/08), לפיו בתוך שנתיים יוגשו תוכניות להסדרת המתחם כולו, ובכלל זה, הסדרת מבנים הטעונים היתר. בהתאם להסדר הפשרה, החלה המבקשת 1 לפעול לשם הכשרת תחנת הדלק. נשכרו שירותיו של האדריכל, דב חפץ, וביום 11/2/10 פתחה המבקשת 1 בשני הליכים בפני מוסדות התכנון; הגשת בקשה למתן היתר בנייה והגשת תכנית בינוי למתחם התחנה. לאחר הגשת התכניות, נערכו מספר פגישות בין האדריכל מטעם המבקשת עם הועדה המחוזית-מקונית, על מנת להציג בפניה רקע לתכנון המתחם ולהגעה להבנות. בעקבות הישיבה שהתקיימה ביום 3/3/10 שלחה הוועדה המחוזית-מקומית ביום 22/4/10 לאדריכל דרישה להכנה תכנית מדידה רלבנטית ועדכנית וכן בקשה להתחיל בהליך של איחוד וחלוקה. כן, שלחה הועדה ביום 3/5/10 הנחיות להכנת תכנית בינוי. בעקבות הסדרי הטיעון והצווים נשוא הבקשה, הגישה המבקשת 1 בקשה מתוקנת לקבלת היתר לחריגות הבניה במתחם, במסגרתה אף כללה בקשה למתן היתר למבנים הכלולים בכתבי האישום. להפתעת המבקשות, ביום 5/9/10 הודיעה הועדה למבקשת כי לצורך אישור הבקשה יש לסיים הליך איחוד וחלוקה ואישור תכנית בינוי במקום. במכתב תגובה ששלח ב"כ המבקשת 1 אל הועדה ביום 10/10/11, הובהר, בין היתר, כי הן תכנית הבינוי והן הבקשה להיתר בניה הוגשו לאחר תיאום עם הוועדה. כן, הבהירה המקשת כי היא חולקת על עמדת הועדה לעניין סיום הליך האיחוד והחלוקה לצורך אישור הבקשה, ככל שלא היה מקום להציבה כתנאי לאור הוראות תמ"א/4/2א'. לאור התפתחויות שחלו לאחרונה, בעיקר לאחר הגשת הבקשה, וביניהם מגעים ושיחות עם אדריכלית הוועדה החדשה שמונתה, לרבות סיכום הפגישה שהתקיימה היום 10/11/11, וכן פגישה שאמורה להתקיים עם רשות הרישוי של הוועדה (במסגרתה תשתתף גם המתכננת החדשה של המחוז), המבקשת קרובה יותר מתמיד לקבלת היתר הבניה הנכסף, כך שקיים בענייננו "אופק תכנוני ממשי". טענות המשיבה: המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי על אף הפירוט הארוך של ההליכים אותם הציגו המבקשות, הן מצויות היום, למעשה, באותו מצב תכנוני שבו היו ביום מתן גזר הדין, ולא חל שינוי כלשהו מאז, המשפר או מקדם את מצבן. מיום 5/9/10, המועד שבו קבלו המשיבות את המכתב הוועדה, בו הן נדרשו לסיים את הליך האיחוד והחלוקה ואישור תכנית הבינוי, כתנאי להתקדמות, לא עשו המבקשות דבר עד למשלוח מכתב התגובה לוועדה ביום 10/10/11. הליכי התכנון והרישוי עומדים במקום בשל העדר התקדמות לביצוע איחוד והחלוקה, על כן, אין כל התקדמות להכשרת המבנים והשימוש. אין גם בסיכום הפגישה מיום 10/11/11 ובטענה כי הבקשה עתידה להיכנס לדיון, כדי להצביע על העתיד כלל וכלל. ניכר מהבקשה כי רצונן של המבקשות להכשיר את העבירות הינו עז, אולם, הלכה למעשה, לא נראה כי המבקשות נקטו בהליך הנדרש, על מנת, להגשים רצון זה. זמן רב חלף מאז מתן גזר הדין, כאשר למעלה משנה לא עשו המבקשות דבר על מנת לקדם את עניינן. בנסיבות העניין, המבקשות אינן עונות אחר הכללים אשר נקבעו בפסיקה לעיכוב ביצוע הצווים, ככל שהסיכוי לקבלת ההיתרים לנעשה במקרקעין, הינו קלוש ואינו נראה לעין. דיון והכרעה: הלכה פסוקה היא כי, הסמכות לעכב ביצוע כניסתם לתוקף של צווים, צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן (ר' רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים פד"י נ"ח (4) 385). צווים מסוג אלה, הניתנים בגזרי-דין מכוח הוראות חוק התכנון והבנייה, תכליתם הינה בעיקרה, תכנונית, ולא עונשית. מטרתם הינה בהסרת מפגע שהסֵבה הבנייה למרקם התכנוני, ושלא לאפשר לנאשם להשתמש בפרי עוונו וליהנות ממנו (ר' רע"פ 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445, 446). צווים אלו נועדו להגשים את מטרותיהם ויעדיהם של דיני התכנון והבנייה, והם מהווים אמצעי בעל חשיבות מכרעת באכיפת החוק (ר' בג"ץ 28/50 מינצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ותכנון עיר ת"א, פ"ד ד' 492, 495; ע"פ 365/67 מדינת ישראל נ' קוברסקי, פ"ד כא(2) 780; וע"פ 874/78 סוואעד נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 678). בבוא בית-המשפט להחליט האם להאריך את המועד לביצוע הצו, עליו להביא במסגרת שיקוליו, בין-השאר, את האינטרסים הציבוריים, המשקפים מספר תכליות: האחת - שמירה על המדיניות התכנונית, והקפדה שכל בנייה תיעשה כנגזרת של תפיסה תכנונית רחבה; השנייה - שמירת הבטיחות, זאת נוכח הסיכון הנשקף למשתמשים במבנים בלתי חוקיים שהוקמו ללא כל פיקוח מצד רשויות התכנון; השלישית - קיום שלטון החוק וכיבוד הדין ויישומו, בכל תחום, ובכלל זה בתחום התכנון והבנייה; והרביעית - מניעת ההנאה מפרי העבירה, לבל יצא חוטא נשכר (על האינטרסים האמורים ראו והשוו: עע"מ 2273/03 איי התכלת שותפות כללית ואח' נ' החברה להגנת הטבע (פורסם המאגרים, 2006]; ורע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 2008)]. אל מול האינטרסים הציבוריים האמורים, על בית-המשפט לבחון גם את אינטרס הפרט של הנאשם הספציפי, לרבות זכות הקניין שלו בקרקע, מהות הבנייה והיקפה, נסיבות ביצוע העבירה, העלויות הכספיות, צרכיו של הנאשם בקיום המבנה. כן, נדרש בית-המשפט לבחון האם פתח הנאשם בהליכי תכנון ורישוי לקידום הכשרת עבודות הבנייה; ואם כן - באיזה שלב מצויים ההליכים,.כאשר קבלת היתר להכשרת עבודות הבנייה מחייבת תיקון של תכנית המתאר, מטבע הדברים ההליך אורך זמן. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, וכל מקרה נדון לפי נסיבותיו. מן הכלל אל הפרט, לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הנני סבורה שיש להורות על דחיית הבקשה. אין זה ראוי או רצוי לאפשר מצב לפיו עבירות בנייה יונצחו לאורך שנים רבות. במסגרת הסדר-הטיעון, ניתנה ארכה לביצוע הצווים, בכדי לאפשר למבקשות לנסות להכשיר את המבנים והשימוש. גם בשעה שהליכי ההכשרה אמורים להיות מורכבים וממושכים, אין להתעלם מהשנים הרבות שעברו מאז גילוי העבירות ונקיטת ההליכים ( עוד ב-2003). כן, חלפו למעלה משנתיים נוספות, מאז מתן גזר-הדין. הליכי התכנון מצויים עד עתה, בשלב "ראשוני" ואין התקדמות בהם, בהעדר הגשת וקידום תוכנית לאיחוד וחלוקה. בנסיבות המתוארות, אין בפנינו מקרה שבו קיים סיכוי לקבל היתר בנייה בפרק זמן קרוב והנראה לעין. אין להתיר למבקשות ארכות נוספות לביצוע הצווים, ולאפשר הם להמשיך להנציח, לאורך זמן, את עבירת הבנייה הנדונה, ואף להינות מפירותיה. ככל שיש בפי המבקשות טענות להעדר צורך תכנוני בתכנית האיחוד והחלוקה הנדרשת לטענת גוף התכנון, הייתה פתוחה בפניהן הדרך להביא דרישה זו למבחן, במסלול התכנוני והמנהלי. הדרישה ידועה למבקשות מזה כשנתיים ומאז בעצם אין כל התקדמות תכנונית. מתקבל הרושם שאין בידי המבקשות לקדם תוכנית לאיחוד וחלוקה למתן תוקף, ובהתחשב בעמדה שהוצגה בנדון ע"י גופי התכנון, הסיכוי להשלמת הליכי תכנון להכשרת המבנים והשימושים, אינו גבוהה. 7 שנות ניהול הליך, 18 חודשים נוספים ארכה מוסכמת בגזר הדין, וקרוב לשנה נוספת מאז, היו אמורים להקנות מספיק זמן להכשרה תכנונית בדיעבד, והיינו אמורים לראות , לכל הפחות, התקדמות תכנונית משמעותית עד היום. על אף שדין הבקשה להדחות, לפנים משורת הדין, המועד לביצוע הצווים יוארך למשך 90 יום מהיום, וזאת על מנת לאפשר למבקשות שהות להתארגנות, לקיום הצווים, ככתבם וכלשונם. מובן שאין באורכה הנ"ל, לצורכי התארגנות, כדי לשחרר את המבקשות או כל גוף אחר הפועל במתחם מטעמם, מלקיים את כל יתר הוראות הדין שבחוקים אחרים, אשר חלים על הפעילות המתבצעת במקום ואין בארכה כדי למנוע מגורמי אכיפה האמונים על כך לנקוט בכל פעולה נדרשת מטעמם, על מנת לאכוף את הוראות אותם הדינים הבקשה מתייחסת לשלושת התיקים שצוינו והחלטה זו אף מתייחסת לשלושתם. הארכת מועדהפסקת שימוש במקרקעיןצו הפסקת שימושצווים