האם הנסב הינו אוחז כשורה

דוגמא לפסק דין בנושא האם הנסב הינו אוחז כשורה:
     
בפניי מונחת תביעה ע"ס 6,733 ₪ שתחילתה בהגשת המחאה לביצוע בהוצאה לפועל. השאלות הצריכות הכרעה בענייננו הינן האם הנסב, הינו אוחז כשורה בשיק דנן; האם הגנת הנתבעת בדבר "טענת פרעתי", מרמה וזיוף של ההמחאה דנן, הוכחה והאם טענות אלו גוברות על זכויותיו של התובע מכוח דיני השטרות. בהתאם למסקנה שתושג בשאלות הללו, תוכרע ההודעה שהגישה הנתבעת לצד שלישי.

טענות הצדדים בתמצית



בתאריך 18.08.08 נפתח הליך הוצל"פ מושא תיק זה שמספרו 09-05400-08-0 בגין המחאה שמספרה 21433, זמן פירעון 31.07.08, ע"ס 6,692 ₪ משוכה מחשבונה של הנתבעת, בליקר בתי קפה בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "המושך") לטובת הצד השלישי, איימן מחאג'נה (להלן: "הנפרע" או "הצד השלישי" או "איימן"). במסגרת תיק ההוצל"פ התגוננה הנתבעת ב"טענת פרעתי", ולפיה היא פרעה את כל חובה לנפרע ושילמה לו את מלוא סכום ההמחאה מושא התובענה.




במועדים הרלוונטיים לתביעה זו שימש איימן כעובד מן המניין אצל הנתבעת. ביום 06.07.08 קיבל איימן מן הנתבעת הלוואה ע"ס 5,000 ₪ באמצעות המחאה שנפרעה ביום 16.07.08. נטען, כי איימן היה אמור להחזיר את ההלוואה ב- 5 תשלומים. ברם, בסוף חודש יולי 2008 הודיע איימן על סיום עבודתו אצל הנתבעת לאחר שנמסר לידיו שכר עבודה בגין חודש 07/08 בדמות ההמחאה מושא תיק זה ומבלי שפרע אף לא תשלום אחד מן ההלוואה. עקב כך, נתבקש איימן ע"י הנתבעת שלא לפקיד את ההמחאה, להשיבה לידי האחרונה ולקבל לידיו את ההפרש בין ההלוואה שנטל מהנתבעת לבין שכר העבודה האחרון בסך 1,692 ₪. איימן הודיע לנתבעת כי ההמחאה הוסבה לאחר אשר הפקיד את ההמחאה בבנק ביום 11.08.08. ביום 12.08.08 ניתנה הוראת ביטול ע"י הנתבעת וההמחאה הושבה לידי האחרונה אשר שילמה לאיימן את ההפרש האמור במזומן. איימן אף חתם על "כתב ויתור וסילוק" ואישר את קבלת ההפרש בין ההלוואה לבין המשכורת. נטען, כי השבת ההמחאה, העברת ההפרש במזומן לידי איימן והחתימה על כתב הקבלה והסילוק נעשו באמצעות עובד מטעם הנתבעת בשם מוחמד מלחם. לביסוס ראיותיה, צירפה הנתבעת "כתב ויתור וסילוק" החתום, לטענתה, ע"י איימן והמאשר את קבלת תמורת ההמחאה. עוד סמכה הנתבעת את יתדות "טענה פרעתי" על השבת ההמחאה המעידה על ביצוע התשלום במלואו.




הנתבעת טוענת, כי במעמד הדיון ב"טענת פרעתי" שהתקיים ביום 18.02.10 בתיק ההוצל"פ בפני כב' רשמת ההוצאה לפועל, גב' ודאד יונס, הסתבר לנתבעת, כי נפלה קורבן למעשה תרמית וכי קיבלה לידיה המחאה מזויפת, זאת משום שהתובע הגיע לדיון והציג המחאה מקורית. לטענת הנתבעת, ההמחאה שבידיה נראית כהמחאה מקורית לכל דבר ועניין ועליה מתנוססת חתימת הבנק, ולכן לא הייתה יכולה לדעת כי מדובר בהמחאה מזויפת. עם גילוי דבר התרמית הגישה הנתבעת תלונה למשטרה בתאריך 24.02.2010 בגין זיוף ההמחאה.




נטען כי התובע ואיימן חברו יחדיו על מנת להונות את הנתבעת, שעה שהעבירו לה המחאה מזויפת וכי בעקבות מעשה התרמית והזיוף נדרשת היא עתה לשלם פעם נוספת את סכום ההמחאה לזוכה, עמאד מחאג'נה (להלן: "התובע או "הנסב"), אליו הועברה ההמחאה ע"י איימן אשר כבר קיבל מהנתבעת את מלוא תמורת ההמחאה, כאמור.




עוד טוענת הנתבעת, כי איימן הסב את המחאה לידי התובע אשר בתורו העבירה לידי אדם נוסף בשם אגבאריה פדללאה וזה האחרון הפקיד את ההמחאה בחשבונו. לאחר שההמחאה חוללה עקב מתן הוראת ביטול ע"י הנתבעת, כאמור, הוחזרה ההמחאה לתובע אשר הגישה לביצוע בהוצאה לפועל. לטענת הנתבעת, התובע פעל בחוסר תום לב שעה שנטל לידיו בחזרה את ההמחאה ביודעו כי היא לא כובדה, ולכן הוא לא נהנה מהמעמד של "אוחז כשורה" משנטל את השיק בכפוף לפגם שבזכות הקניין שהיה בו בשעת החילול. עוד נטען, כי התובע אינו אוחז בעד ערך; סחור ההמחאה לא נעשה כדין; נפל פגם בשרשרת ההיסבים וכשלון תמורה וכי זכות התובע פגומה מאחר והעביר את ההמחאה ברמאות.




הנתבעת מפנה בסיכומיה לגרסאות הנוגדות, שלטענתה, מעלים איימן והתובע ביחס לעסקת מכר הכבשים שתמורתה שולמה בשיק מושא התובענה, וכן לחוסר ביסוסה של עסקת המכר הנ"ל בעדויות או בראיות בכתב. כך גם גרסת התובע בדבר העברת השיק לחלפן כספים וקבלת תמורה בגינה, בניכוי עמלה, אינה נתמכת בראיות כגון, קבלה חשבונית או הסכם בכתב. עוד מציינת הנתבעת את אי העדתו של פדללאלה אגבאריה, אליו הסב התובע את השיק, כחיזוק לחוסר אמיתות גרסתו של האחרון בדבר העברת ההמחאה לידי חלפן כספים ותשלום עמלה בגינה.
מנגד, טוען התובע כי בחודש יולי 2008 נכרתה בינו לבין איימן עסקת מכר כבשים, במסגרתה רכש איימן מהתובע 4 כבשים ושילם תמורתם באמצעות השיק מושא התובענה. התובע נטל את ההמחאה והעבירה לידי חלפן כספים מורשה, בשם אגבאריה פאדללה, משום שלא היה לו חשבון בנק. את תמורת ההמחאה קיבל התובע במזומן מחלפן הכספים לאחר קיזוז העמלה המגיעה לאחרון. החלפן הפקיד את ההמחאה בחשבונו, אך היא חוללה עקב מתן הוראת ביטול ע"י הנתבעת. עקב כך, נדרש התובע להשיב את תמורת ההמחאה לחלפן הכספים ולקבל אותה לידיו בחזרה. לאחר מכן, פנה התובע אל איימן וביקש לקבל את תמורת ההמחאה שחוללה. איימן ביקש מהתובע לקבל את ההמחאה המקורית על מנת לצלמה ולהעביר העתק צילומי ממנה לנתבעת, כתנאי לתשלום סכום ההמחאה. לאחר ביצוע ההעתקה, השיב איימן את ההמחאה המקורית לתובע והתחייב בפניו כי עם קבלת התשלום ממעבידתו הנתבעת ישלם לתובע את תמורת ההמחאה. משלא עמד איימן בהתחייבותו, נאלץ התובע להגיש את ההמחאה לביצוע בהוצל"פ כנגד הנתבעת, מושכת ההמחאה.




נטען, כי התובע הינו בבחינת "אוחז כשורה" אשר נהג בתום לב בנטלו את השיק הן מהנפרע איימן והן מחלפן הכספים, וכי שילם בעדה תמורה מלאה. עוד נטען, כי אין משמעות לכך שהשיק הופקד בחשבונו של חלפן הכספים וחולל, מאחר שבמישור היחסים שבין התובע (הנסב) לבין איימן (המסב) ניתנה תמורה מלאה בגין השיק במסגרת עסקת מכר הכבשים שנערכה בין התובע, האוחז כיום בשיק, לבין איימן.




ב"כ התובע מפנה בסיכומיו להוראות סעיפים 28 - 31 לפקודת השטרות וטוען, כי עומדת לטובת התובע חזקות התמורה ותום הלב שכלל לא נסתרו. בנוסף נטען, כי התובע שילם לחלפן הכספים את תמורת השיק, אך לא קיבל כל תמורה, אף לא חלקית, מאיימן. לשיטתו, עסקינן בשיק שנמסר לצד שלישי שאין לו קשר עם המושך, זאת מבלי שהוגבלה סחירותו של השיק, בנסיבות שאינן מקיימות חשש לפירעונו.




התובע מבקש לדחות את טענת הנתבעת למעשי מרמה וזיוף. לטענתו, השיק שהעביר איימן לנתבעת הוא "צילום צבעוני" רגיל של השיק המקורי, וכל המעיין בו יכול להבחין שאין מדובר בשיק מקורי משלא מופיעה על גביו חותמת של הבנק.




עוד נטען, כי טענת הנתבעת שעניינה במתן הלוואה לאיימן לא הוכחה כדבעי, והיא אינה מתיישבת עם החומר הראייתי שבתיק.




הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי כנגד איימן. יצוין, כי איימן לא הגיש כתב הגנה מפני ההודעה לצד שלישי ואף לא היה מיוצג ע"י עו"ד בהליך דנן. לפיכך, נשמעה גרסתו של איימן, לראשונה, במסגרת עדותו בבית המשפט. איימן שולל, מכל וכל, את טענת הנתבעת באשר לנטילת הלוואה ממנה וטוען, כי ההמחאה ניתנה לו בגין משכורתו עבור חודש יולי 2008 וכי ההמחאה הועברה לתובע עקב רכישת כבשים מן האחרון לקראת חתונתו. בהמשך, פוטר איימן ע"י הנתבעת מעבודתו אצלה. בהמשך, הודיע התובע לאיימן אודות חזרת השיק ואי כיבודו. איימן מוסר בעדותו, כי העביר לנתבעת, באמצעות העובד שלה מוחמד מלחם, העתק צילומי מן השיק והבטיח כי יעביר את השיק המקורי לאחר קבלת מלוא תמורתו ממנה. איימן טוען, כי הנתבעת טרם שילמה לו את משכורתו וכי בכוונתו למצות את מלוא זכויותיו אל מול האחרונה באמצעות פנייה את הערכאות המשפטיות.


העדויות



בתיק דנן הוריתי לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע העיד הוא עצמו והוגש תצהיר עדות ראשית של פדלאללה אגבאריה, חלפן כספים (להלן: "חלפן הכספים"). מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של לאור וכולדר, אחד מבעלי המניות בחברה והבקיא בפרטי המקרה (להלן: "נציג הנתבעת"). בנוסף, נשמעה במהלך הדיון עדותו של איימן. ראוי לציין, כי במהלך הדיון בפניי ביקש התובע להסתפק בעדותו בלבד ולמשוך את תצהיר עדותו הראשית של חלפן הכספים ובכך לוותר על חקירתו.


דיון ומסקנות



לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שבתיק, אני סבורה כי יש לקבל את התביעה במלואה. עוד שוכנעתי, כי יש לדחות את ההודעה לצד שלישי. תחילה, אסקור בתמצית המתבקשת נוכח מהות ההליך שבפניי כתביעה בסדר דין מהיר את ההלכות הפסוקות העומדות ביסוד התביעה דנן, ולאחר מכן אנמק את טעמיי לקבלת התביעה ודחיית ההתנגדות, וכפועל יוצא מכך ההודעה לצד שלישי.




אין מחלוקת, כי בתאריך 18.08.08 נפתח הליך הוצל"פ בגין המחאה ע"ס 6,692 ₪ שמספרה 21433, זמן פירעון 31.07.08, שנמשכה מחשבונה של הנתבעת לטובת איימן. עיון בהמחאה מעלה, כי על גבי ההמחאה נמצאת חתימת הסבה של איימן לטובת עימאד (התובע) וכן חותמת של "אל-שאם לחלפנות כספים".




הנתבעת התגוננה מפני התובענה ונסמכה על שתי טענות עיקריות: האחת – "טענת פרעתי" והשנייה מרמה וזיוף השיק מושא התובענה. מאחר ועסקינן בתביעה שטרית, על הנתבעת להוכיח את טענות ההגנה שבפיה. במידה ותעמוד בנטל המוטל עליה, יהא על התובע להוכיח את מעמדו כאוחז כשורה בשיק, כן עליו להוכיח כי נתן בתום לב ערך בעד השטר (ש' לרנר, דיני שטרות, תשנ"ט- 1999, עמ' 255-258) ו/או את מעמדו כאוחז בעד ערך וכי הסיחור קדם למועד כישלון התמורה (ש' לרנר, עמ' 356-357).


מעמדו של התובע וטענת המרמה והזיוף



לפי סעיף 28 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הוגדר אוחז כשורה, כדלקמן:


"28. (א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:
(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;
(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה".



הנפקות של היות אדם אוחז כשורה של שטר מצויה בסעיף 37(2) לפקודה הקובע, כי "היה אוחז כשורה, הריהו אוחז השטר כשהוא נקי מכל פגם בזכות קנינם של צדדים קודמים לו, וכן מכל טענות הגנה אישיות גרידא שהיו להם בינם לבין עצמם, ויכול הוא לאכוף תשלומו על כל צד החב על פי השטר", ובכך מקבל האוחז כשורה זכות שהיא טובה יותר מזו שהייתה למי שהעביר לו את השטר. הנתבע חייב לפרט מה היא טענתו כלפי השטר, ומהו הפגם שבזכות הקניין שהוא טוען לו, ועליו החובה להוכיח טענותיו אלה. הוכיח הנתבע את טענותיו, עובר הנטל אל התובע להוכיח כי לאחר שנפל אותו פגם בזכות הקניין הוא נתן בתום לב ערך בעד השטר. הוכיח התובע- זוכה הוא על אף שהוכח פגם בזכות הקניין (י' זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית, תשמ"ג), בעמ' 262). כל עוד לא הוכיח הנתבע את התרמית, התובע חוסה בצל החזקה שהוא אוחז כשורה, ואינו חייב להוכיח דבר, אבל משהוכחה תרמית עומד התובע בסכנה שתביעתו תידחה ולכאורה דינה להידחות הואיל והזכות שהוסבה לו נגועה ברמאות. אף-על-פי כן, רשאי התובע לאכוף את השטר, ובלבד שהוא אוחז אותו "נקי מכל פגם", כאמור בסעיף 37 (2) לפקודה, אולם הדבר מותנה בכך שהוא התובע יוכיח מתן ערך בתום לב אחר הרמאות [ראו: זוסמן, עמ' 262; ע"א 1239/07 אגבריה עבד אלפתאח נ' אסניר הובלות בע"מ (26.10.2008)].
בענייננו, מדובר בתביעה שטרית אשר הוגשה על ידי התובע, בהיותו המחזיק בשיק שנמשך מחשבונה של הנתבעת, לפקודת איימן, אשר הסב את השיק לתובע בדרך סיחור ומסירה, זאת במסגרת עסקת מכר כבשים שנערכה בין השניים האחרונים, לרגל חתונתו של איימן. לאור זאת, הריני לקבוע כי התובע - המחזיק בשיק - הינו צד רחוק שנטל את החזקה בשיק מאיימן אשר סיחר לו את השיק במסגרת עסקה שביניהם, ומשכך עומדת לתובע החזקה של אחיזה כשורה הקבועה בסעיף 29(ב) לפקודה, ואבהיר. על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי נפל פגם בזכות הקניין, ובכלל זה טענתה כי השיק זויף וכי היא נפלה קורבן למעשה רמאות וקנוניה שזממו נגדה התובע או איימן או שניהם יחדיו. במידה ויוכח פגם, כאמור, עובר הנטל לשכמי התובע להוכיח כי חרף הפגם הוא נתן ערך תמורת השיק וכי מתקיים לגביו יסוד תום הלב.




סעיף 20 (ג) לפקודה קובע, כי "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידי מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". סעיף 29(א) לפקודה קובע, כי: "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך". בע"א 358/80 קדוש נפתלי נ' מושב שאר ישוב, פד"י לז(3) 830 נקבע, כי: "משיצא השטר מהחזקתו של המערער, שחתם עליו כעושה השטר, קמה למשיב חזקה שנמסרה מסירה כשרה וללא תנאי כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר", וזאת מכוח סעיף 20(ג) לפקודה. כך, ששטר יוצר חזקה לטובת האוחז בו וחותם השטר הוא בגדר המוציא מחברו לפי ההגדרה שבסעיף 29(א) לפקודה. הנה כי כן, שני הסעיפים הנ"ל קובעים שתי חזקות: האחת - חזקת המסירה כדין, והשנייה - חזקת התמורה. בסעיף 29(ב) לפקודה נקבע, כי "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". ברע"א 6553/97 חגאר נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פ"ד נ"ב חלק שני עמ' 345, בעמ' 355, נפסק כי "לאוחז בשיקים עומדת החזקה לכאורה כי הוא אוחז כשורה (סעיף 29(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש]), ובאופן רגיל על המושך לסתור חזקה זו. לא כך כאשר זכות הקניין בשיקים לוקה בפגם קנייני מסוג אלו המנויים בסעיף 29(ב), שאז, נטל הראיה בדבר היות האוחז אוחז כשורה, הוא על האוחז". עוד נפסק, כי "נמצא אם כן, כי כאשר נוצר פגם קנייני בשטר, עוברת חובת הראיה לאוחז ועליו להוכיח את כשרות אחיזתו ואין לגרוס כי על מושך, הטוען לפגם קנייני בשטר, להוכיח שהאוחז אינו אוחז כשורה. במצב זה נוצר בדיני השטרות היפוך של חובת הראיה, כאמור בסעיף 29(ב) לפקודה".





ובחזרה לענייננו: האם עמדה הנתבעת בנטל השכנוע בדבר הרמאות והזיוף בהמחאה שיוחסה לאיימן או לתובע או לשניהם יחדיו. למקרא עדויות הצדדים, ניתן לקבוע כי התובע והנתבעת הינם צדדים רחוקים לשטר (ראו: עדותו של נציג הנתבעת בעמ' 6, ש' 25-29 ועמ' 7, ש' 11-12). נציג הנתבעת אישר בעדותו, כי אין כל היכרות בינו לבין התובע וכי הוא לא הגביל את הסחרות של השיק, ובכך על פניו לא היה בידי התובע, כצד רחוק, לחשוש מאי פירעון השיק (עמ' 9, ש' 31-32 ועמ' 10, ש' 1-2). שוכנעתי כי התובע עומד בתנאיו של סעיף 28 לפקודה המזכים אותו במעמד של אוחז כשורה בשיק, ומשכך הנטל לסתור חזקה זו מוטל על שכמה של הנתבעת (ראו עניין חגאר הנ"ל).




בתצהיר התומך בבר"ל (סעיף 6), מוסר נציג הנתבעת כי "בדיון הסתבר לי כי החברה נפלה קורבן למעשה רמייה וכי ההמחאה שבידיה מזויפת שכן הזוכה הגיע אף הוא לדיון עם המחאה מקורית. ויודגש ההמחאה שבידי החייבת נראית כהמחאה מקורית לכל דבר וענין עם חתימת בנק עליה בצבע של המחאה כך שלא היה בידינו לדעת וגם לא ידענו כי בידינו המחאה מזויפת" (ההדגשה במקור). לטענתו, נפלה הנתבעת קורבן לתרמית ורמייה, כאשר הפנתה הנתבעת את חיציה לאיימן או לתובע או לשניהם יחדיו.




בעדותם בפניי, שללו איימן והתובע את טענת הנתבעת כי מדובר בהמחאה מזויפת, והעידו כי מדובר בהעתק צילומי בצבע של היק מושא התובענה שביצע איימן לאחר שהשיק חולל, עת הופקד בחשבונו של חלפן הכספים, ועקב כך הושב לידי התובע אשר, לטענתו, דאג להשיב את תמורת השיק לחלפן הכספים. איימן אישר את גרסת התובע, ולפיה נטל את ההמחאה המקורית מידיו של התובע (האוחז) על מנת לצלמה, ולאחר מכן השיבה לידיו של האחרון בכדי שיוכל לפרוע את כספו מן הנתבעת. הואיל ואיימן לא הצליח להשיג את תמורתה ישירות מן הנתבעת מעבידתו, נבצר ממנו לשלם לתובע את תמורת השיק (עמ' 10, ש' 7-23). עוד העיד איימן בפניי כי "הלכתי והבאתי את השיק מעימאד, צילמתי אותו ושלחתי להם העתק צילומי מהשיק ולא את השיק המקורי. נתתי את צילום השיק למוחמד מלחם, אמרתי לו שהמקורי אצלי וכל עוד אני לא מקבל את המשכורת שלי אין שיק ומגיע לי מעבר למשכורת, ימי הבראה וחופש וזה בדרך" (עמ' 13, ש' 13-15). גרסתו של איימן הייתה עקבית, סדורה היטב וכלל לא נסתרה. איימן נשאל בחקירתו הנגדית ביחס להמחאה שהעביר לנתבעת ולגביה נטען כי זויפה (נ/1), והלה השיב : "הלכתי לחנות וצילמתי את השיק הזה על נייר רגיל, כנראה אתם חתכתם אותו. מדובר בצילום צבעוני, אתה מכניס את השיק ויוצא לך צילום צבעוני" (עמ' 14, ש' 26-32 ועמ' 15, ש' 1-8).





אחר שעיינתי בשיק שהעביר איימן לנתבעת נ/1 וההמחאה המקורית שהציג בפניי התובע (ת/1), ניתן להבחין בנקל כי השיק ת/1 הוא השיק המקורי ואילו השיק נ/1 אינו אלא צילום צבעוני של השיק המקורי, כטענת איימן והתובע, באופן המחזק את גרסתם של האחרונים כי אין עסקינן במעשה של מרמה או זיוף. עוד יצוין, כי העתק השיק נ/1 כלל לא הוצג לפירעון, ומשכך לא היה כל ניסיון להיפרע מהנתבעת פעמיים. איימן העיד, כי הכיתוב "מבוטל" המופיע על גבי צילום השיק נ/1 הוסף על ידו בעוד שהכיתוב "נהב" (קרי: ניתנה הוראת ביטול) לא נכתב על ידו. הכיתוב "נהב" בהעתק השיק נ/1 בהשוואה להמחאה המקורית ת/1 מראה ללא כל ספק, כי נ/1 הינו העתק צילומי של השיק המקורי. עוד מעיון בצידו השמאלי של הצילום נ/1 וכן בכיתוב "מספר חשבון" המופיע בחלק התחתון של השיק, ניתן להיווכח כי מדובר בדף שנחתך, כאשר על גב השיק לא ניתן לראות את כל הכיתוב והחתימות שמופיעים על גבי ת/1 שהוא השיק המקורי.




על יסוד האמור לעיל, מצאתי ליתן אימון מלא בעדויות התובע ואיימן בנוגע לצילום השיק אשר מתיישבות עם המוצגים שהונחו בפניי (נ/1 ו- ת/1).




יתר על כן, במהלך הדיון בפניי התברר כי עדותו של נציג הנתבעת בדבר זיוף ההמחאה אינה אלא "עדות מפי השמועה", וככזו אין מקום לייחס לה כל משקל ראייתי בהיותה עדות פסולה. מעדותו של נציג הנתבעת הסתבר, כי תשלום ההפרש הנטען לאיימן, החתימה על כתב הקבלה והסילוק והעברת צילום השיק נ/1 לידי הנתבעת נעשו כולם באמצעות עובד של הנתבעת, בשם מוחמד מלחם (להלן: "מלחם"), ולא בנוכחות נציג הנתבעת. חרף האמור, לא מצאה הנתבעת לנכון לזמן את מלחם למתן עדות בבית המשפט, ללא שניתן למחדל זה כל הסבר, לא כל שכן הסבר המניח את הדעת. בנסיבות אלו, יש להחיל את ההלכה הפסוקה בנושא זה, ולפיה הימנעות בעל דין מהבאת ראיות היכולות לתמוך בגרסתו ללא מתן הסבר המניח את הדעת לכך, ראוי כי תיזקף לחובתו. בנושא זה, העיד נציג הנתבעת, כדלקמן :


"ש. אתה בעצמך שילמת איזה שהוא תשלום לאיימן.
ת. מה זאת אומרת? אני בעצמי נתתי לעובד שלנו שיעביר לו את הכסף.
ש. מי העובד.
ת. מלחם מוחמד.
ש. אתה נוכחת במעמד הפגישה שאתה טוען שהייתה בין איימן למלחם.
ת. לא נכחתי.
ש. אתה מגיש כתב קבלה וסילוק שחתום על ידי איימן, אתה נכחת במעמד הסכם זה.
ת. לא.
ש. אתה יכול להעיד שאיימן חתום על כתב קבלה.
ת. לא. אני לא נכחתי בזמן החתימה אבל ביקשתי לקבל את השיק חזרה וגם את כתב הסילוק" (עמ' 8, ש' 16-25).



מעדותו של נציג הנתבעת שאינה נסמכת על ידיעתה אישית, לא ניתן לקבוע כי נפל פגם בשיק או כי מדובר במעשה של זיוף, מרמה או קנוניה שרקמו איימן או התובע או שניהם בצוותא. נציג הנתבעת העיד, כי "נתתי למלחם את הכסף ואמרתי לו שיסע לאיימן ויתן לו את הכסף, יחתים אותו על כתב סילוק ויחזיר לי את השיק. זה היה על בסיס השיחה שהייתה לי. שלחתי את הכסף לפני שקיבלתי את השיק" (עמ' 9, ש' 7-10). ברם, מלחם לא זומן ע"י הנתבעת למסור עדות, כאמור, ומשכך מלבד עדות מפי השמועה של נציג הנתבעת, שלכל הדעות הינו בבחינת עד מעוניין, לא הייתה שום ראיה חיצונית לביסוס מעשי הזיוף והמרמה הנטענים. על כן, אין בידי לקבל את גרסתו של נציג הנתבעת אודות הזיוף הנטען ואין בעדות זו לבדה כדי להביא לסתירת חזקת התמורה ותום הלב ביחסים שבין הנתבעת, כמושך השטר, לבין התובע, כצד רחוק לו.




נוסף על האמור, נציג הנתבעת העיד בפניי כי "אני לא הופך את השיק, זה הגיע להנה"ח, אני לא מתעסק עם זה. הודיעו לי רק שהשיק הגיע חזרה" (שם, ש' 26-28). ובהמשך, עת נשאל הכיצד הוא טוען בתצהירו שהתובע אינו אוחז כשורה, השיב נציג הנתבעת כי "אני ידעתי שהשיק אצלי, שסיימתי את העסקה, החזירו לי את השיק האורגינאלי, שילמתי את ההפרש והייתי בסדר" (עמ' 10, ש' 3-5). עוד העיד הלה, כי הוא טוען שהתובע מחזיק בשיק ללא תמורה מאחר ש"החזירו לי את השיק והיום אני יודע שזייפו אותו" (שם, ש' 15-16). גרסתו של נציג הנתבעת, כפי שבאה בתצהיר עדותו הראשית, בדבר פגם שנפל בשרשרת ההיסבים של ההמחאה וכשלון התמורה, לא הוכחה כדבעי, ועל כן דינה להידחות.




מן הראוי לציין, כי אין במערך היחסים שבין התובע לבין חלפן הכספים על מנת להשליך על מערכת היחסים שבין התובע, כאוחז כשורה בשטר, לבין המושך של השיק- היינו הנתבעת- הואיל ועסקינן בשרשרת היסבים שאין בה כדי לגרוע מחובתה של הנתבעת כלפי התובע, באשר ניתן לראות בחלפן הכספים כ"אדם הרשאי לקבל פרעון בשמו" של התובע, האוחז בשטר כאמור בסעיף 44 (ג) לפקודה. לדידי, אין בעצם הפקדת השיק בחשבונו של חלפן הכספים והשבתו לידי התובע לאחר חילולו כדי לפגום בעקרון תום הלב, מכיוון שהתמורה שהועברה בין התובע לחלפן הכספים היא אותה תמורה שהעביר התובע לאיימן בגין השיק במסגרת עסקת המכר המקורית שנערכה ביניהם.




בענייננו, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי נפל פגם בזכות הקניין בשטר, ומשכך נותר התובע כמי שנהנה מחזקת האוחז כשורה. החזקה, שלפיה צד שחתם על שטר עשה כן בעד ערך, לא נסתרה. כך גם עדותם של התובע ואיימן בדבר עסקת מכר הכבשים שביניהם, לא נסתרה. בעדותו, לא הצליח נציג הנתבעת להפריך את חזקת התמורה שבין התובע לבין איימן שיסודה בעסקת מכר כבשים שנכרה ביניהם, וכדבריו: "לא יודע מה היו דין ודברים בינו לבין איימן" (שם, ש' 17-18).




כמו כן, לא הוכח בנסיבות המקרה שלפנינו כי התובע פעל בחוסר תום לב או כי הוא ידע על טענות הגנה שונות שעומדות לנתבעת כלפי איימן - הצד השלישי. עיון בשיק שבדנן מעלה כי מדובר בשיק שלם ותקין על פני מראהו. כן בעדותו אישר נציג הנתבעת כי לצד רחוק לא היתה סיבה לחשוש מקיומו של פגם כלשהי בשיק, ובכך לא הוכח קיומו של פגם בעצם סיחור השיק לתובע שיש בו כדי לפגום בקניין השטר.




מסקנת הדברים היא, כי התובע הינו אוחז כשורה בהמחאה דנן, כאשר "מכוח האחיזה כשורה יש לאוחז זכות על פי השטר כלפי מי שחתם עליו. אחיזה בשטר מעניקה, אפוא, לאוחז, מעמד בדין: מכוח האחיזה בלבד, ובלא כל צורך להוכיח תנאים נוספים, זכאי האוחז לפירעון השטר. זכות זו כפופה, כמובן, לטענות הגנה שיש לחייב נגדו. טענות אלו יכול שיצביעו על כך, כי חבותו של החייב פגומה היא ("הגנה יחסית" או "הגנה מוחלטת") ויכול שיצביעו על כך, כי זכות הקניין של האוחז פגומה היא. אך כפוף לטענות הגנה אפשריות- שהנטל להעלותן הוא על הטוען אותן- אחיזה מעניקה זכות על-פי השטר" (ראו: ע"א 537/89 רמטקס ביח"ר לאריגה בע"מ נ' FASHOIN INC, פ"ד מו(4) 573, עמ' 576-577), וכן סעיפים 28 ו- 29 לפקודה).




על יסוד כל האמור לעיל, לא ניתן לקבוע במקרה המונח בפניי כי יש בהתנהגותו של התובע כדי תרמית כלפי הנתבעת. כמו כן, הנתבעת לא הוכיחה כי קיים פגם קנייני מסוג הפגמים המנויים בסעיף 29(ב) לפקודה, ומשכך נותר נטל ההוכחה מוטל על שכמיה של הנתבעת. משלא עלה בידה של האחרונה להרים נטל זה, אני קובעת כי לא הוכחה טענת התרמית והזיוף.


טענת פרעתי



כבר עמדנו על כך, שטענת ההגנה העיקרית שבפי הנתבעת הינה "טענת פרעתי". בהקשר זה, נסמכת הנתבעת על שיק מפרעה ע"ס 5,000 ₪ שנפרע ע"י איימן ביום 16.07.08, פירוט תנועות חשבון הנתבעת בבנק המראה על חיוב חשבונה בסך הנ"ל, כתב ויתור סילוק וקבלה עליו חתום איימן בדבר תשלום ההפרש בין שיק המשוכורת לבין הלוואה שעעמדה לרשותו של איימן וכן השבת השיק חזרה לידי הנתבעת.
סעיף 60(א) לפקודה קובע, כי "השטר נפקע בפירעון כשורה על ידי הנמשך או הקבל או מטעמם. 'פירעון כשורה' פירושו – פירעון השטר לאוחז בו, בחלותו של השטר או אחריה, בתום לב וללא ידיעה שקניינו של האוחז בשטר פגומה". בהתאם לסעיף 60 לפקודה, פירעון כשורה של שטר פירושו פירעון השטר לאוחז בו. כאשר טוענת הנתבעת כי פרעה את השיק נשוא תיק זה, בדרך אחרת, עליה הנטל להוכיח את הטענה. עוד יצוין, כי הטענה לפיה עסקת היסוד פקעה באמצעות פירעון, לא תהווה הגנה טובה כלפי תובע שהוא אוחז כשורה. במסגרת הוראות סימן ז' בפרק ב' של הפקודה (סעיפים 60-64 לפקודה) מנויות הדרכים המאפשרות פקיעתו של שטר. אחת הדרכים שמונה הפקודה הינה ויתור של האוחז (סעיף 62(א) לפקודה), ובלבד שנעשה בכתב.




השאלה הטעונה הכרעה בענייננו הינה, האם עלה בידי הנתבעת להוכיח כי פירעון השטר ניתן בדרך אחרת. בתצהיר עדותו הראשית של נציג הנתבעת נמסר, כי הנתבעת פרעה את חובה אל מול הנפרע; כי קיים בידיה כתב קבלה וסילוק החתום בידי הנפרע המאמת את הפירעון וקבלת הסכום של 1,700 ₪, שהוא ההפרש בין משכורתו לבין ההלוואה שנטען כי נטל מן הנתבעת. ברם, במעמד הדיון, כפי שכבר עמדתי קודם לכן, התברר כי נציג הנתבעת לא היה נוכח במעמד החתימה על כתב הקבלה וקבלת ההפרש כאמור, המוכחשים על ידי איימן. בעדותו, הכחיש איימן את החתימה שמייחסת לו הנתבעת על כתב הוויתור והעיד, כי בתאריך האמור קרי ביום 14.08.08 הייתה לו מסיבת חינה וכי יום לאחר מכן בתאריך 15.08.08 הייתה החתונה שלו. לשאלת בית המשפט בדבר אמיתות טענת הנתבעת, ולפיה הגיע אליו מוחמד מלחם ושילם לו בשם הנתבעת את ההפרש בין משכורתו האחרונה לבין ההלוואה שנטל מן הנתבעת, השיב איימן: "מוחמד מלחם לא הגיע אליי לאום אל פחם ולא נתן לי את הכסף. אני את צילום השיק נתתי למלחם בהרצלייה כי הוא היה מנהל המטבח אצל הנתבעת ולא מצאתי אף אחד מהבעלים של הנתבעת" (עמ' 13, ש' 20-26).




יתרה מזו, נציג הנתבעת לא ידע לתת הסבר בעדותו לעניין החובות והזכויות שיש בין הנתבעת לבין איימן. נציג הנתבעת נמנע מלהציג הסכם הלוואה שנטען כי הועמדה לרשותו של איימן (עמ' 7, ש' 2-5 וש' 19-23) והסתפק בהפנייה אל דף תנועות בחשבון הבנק של הנתבעת. עוד לא ידע נציג הנתבעת למסור פרטים בדבר מועד תחילת עבודתו של איימן אצל הנתבעת, מועד מתן ההלוואה ומועדי התשלום (שם, ש' 24-32 ו עמ' 8, ש' 1-8). עוד נתגלתה סתירה בעדותו של נציג הנתבעת אודות מועד מסירת המשכורת לידי איימן. נציג הנתבעת העיד, כי נמסרו לאיימן שני שיקים בחודש יולי : האחד ביום 6/7/08 עבור הלוואה והשני ביום 31/7/08, השיק מושא תיק זה, עבור משכורת. בהמשך, מסר נציג הנתבעת גרסה שונה ולפיה המשכורת נמסרה לעובד איימן ב- 10 לכל חודש. כאשר נתבקש נציג הנתבעת להסביר סתירה זו הנמצאת בדבריו באשר למועד תשלום המשוכרת, טען כי ככל הנראה הוא הקדים לאיימן את המשכורת.
טענתה של הנתבעת, לפיה השטר פקע בעקבות פירעונו, לא הוכחה כלל ועיקר, משנמצא כי עדותו של נציג הנתבעת, בהיבט זה, הינה בבחינת "עדות מפי השמועה", עת התברר כי הוא לא נכח במעמד החתימה הנטענת על כתב הקבלה והעברת ההפרש הנטען לידי איימן. גם פירעונו של השיק שבדנן לפני מועד הפירעון הנקוב עליו, קרי לפני תאריך 31.07.08 באמצעות תלוש משכורת חודש 07/08, אינו מביא לפקיעתו. כך, שעם סיחורו של השיק לאוחז כשורה, הלא הוא התובע, זכאי האחרון לתבוע את פירעונו. בנסיבות העניין שלפנינו לא הוכיחה הנתבעת כי היא נטלה את השיק לרשותה עובר למועד הפירעון הנקוב בו. נהפוך הוא, נציג הנתבעת הודה בריש גלי כי ניתנה הוראת ביטול לשיק לאחר שנוגע לו כי כבר סוחר השיק ע"י התובע ובטרם העבירה הנתבעת את התמורה בגינו לאיימן (ראו סעיפים 14-23 לתצהירו). עוד עיון בכתב הקבלה והסילוק מעלה, כי הוא נחתם בתאריך 14.08.08, קרי לאחר מועד הפירעון הנקוב על השיק. כן ניתן ללמוד מחותמת הבנק שעל גבי השיק כי הוא הופקד בתאריך 11.08.08, בעוד שהוראת הביטול ניתנה ע"י נציג הנתבעת ביום 12.08.08. ביטול השיק נעשה עוד בטרם ניתנה התמורה בגינו ע"י הנתבעת לאיימן ולאחר שכבר ידע נציג הנתבעת אודות הסבת השיק וסחורו לאחר, משכך טרוניות הנתבעת כלפי איימן אין להן כל נפקות כלפי התובע, האוחז כיום בשיק.




יתרה מכך, יצוין כי מעיון בשיק המפרעה שנטען כי נמסר לאיימן ע"י הנתבעת ע"ס 5,000 ₪ (נספח ב' לתצהיר התומך בבר"ל), עולה כי נרשם על גביו שלמו ל- "מחגנה איימן בלבד" עם הכיתוב "למוטב בלבד". באישור פרעון השיק נרשם "שיק 6/08"; "מחגנה איימן מפרעה 7/08" ובכתב יד הופיעה הערה כי "השיק נפרע בבנק בתאריך 16/7/09". ברם, בדף התנועות בחשבון הבנק של הנתבעת מצוין, כי נפרע שיק על אותו סכום בתאריך 16.07.08. עוד מעיון בתלוש המשכורת (נספח ג' לתצהיר הבר"ל) נמצא, כי בתלוש שכר של חודש 07/2008, בחלק המפרט את ניכויי הרשות, נוכתה ממשכרותו של איימן מקדמה בסך של 6,992 ₪. מנגד, בשיק שבדנן לא הוגבלה סחרותו ועל גבי אישור נרשם "משכ 7/08". האמור במסמכים הללו אינו מתיישב עם גרסת הנתבעת בדבר מתן מפרעה/הלוואה לאיימן ע"ס 5,000 ₪ ומחלישים עד מאוד את גרסתה זו של הנתבעת אשר הוכחשה בתוקף ע"י איימן.




לסיכום, אני קובעת כי הנתבעת לא עמדה בנטל ולא הוכיחה את שתי הטענות אשר בגינן ניתנה לה רשות להגן. כן לא עלה בידה להוכיח כי ההמחאה זויפה וכי היא נפלה קורבן למעשה של רמאות או קנוניה. כך גם כך לא הוכיחה שהיא פרעה את השיק באמצעות הלוואה שהעמידה לרשות איימן והעבירה ההפרש בינה לבין משכורתו האחרונה במזומן. לאור קביעות אלה, אני מקבלת את התביעה העיקרית, דוחה את ההתנגדות לביצוע שטר, וכפועל יוצא מכך דוחה את ההודעה לצד שלישי כנגד איימן, אף שמדובר בצדדים קרובים לשטר. במהלך הדיון, התברר כי עדותו של נציג הנתבעת הינה "עדות מפי השמועה", ומשלא זומן לעדות מוחמד מלחם שפעל מטעמה אל מול איימן בעניין החתימה על כתב הוויתור והסילוק והחזרת השיק המקורי לידיה של הנתבעת, הרי שנדחות טענות ההגנה של הנתבעת אחת לאחת. משכך, דין ההודעה לצד שלישי להידחות אף היא.


סוף דבר



לשיטה אחרונה, אני מורה על קבלת התביעה. הליכי ההוצל"פ בתיק שמספרו 09-05400-08-0 יימשכו כסדרם. כמו כן, אני מורה על דחיית ההודעה לצד שלישי.




אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪. כמו כן, תשא הנתבעת בהוצאות הצד השלישי בסך 1,000 ₪. התשלום הנ"ל יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון