ביטול פסק דין כנגד הפקדה כספית

דוגמא לפסק דין בנושא ביטול פסק דין כנגד הפקדה כספית: לפני ערעור על החלטת כב' הרשם קבאני מיום 6.1.13, שניתנה בת.א. 4971-09-12, במסגרתה הורה על ביטול פס"ד שניתן בהעדר המשיבים, וזאת כנגד הפקדה כספית של 3,000 ₪. עובדות דרושות להכרעה וטענות הצדדים 1. המערער, התובע בת.א. 4971-09-12 (להלן: "התובע"), רכש כדין בחודש 6.12, במסגרת הליכי פש"ר שהתנהלו בעניין נכסי חברת "דיור לעולה בע"מ" בביהמ"ש המחוזי תל אביב יפו, דירה ברח' סנש 15/7, קרית מוצקין (להלן "הדירה"). 2. הרכישה בוצעה באמצעות כונס הנכסים והיא אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי. בהתאם לפסיקתא שניתנה, רישום הזכויות ע"ש התובע יתבצע כשהנכס נקי מכל חוב, עיקול, שעבוד וזכות צד ג' כלשהי. בפועל, המשיבים - הנתבעים (להלן "הנתבעים") החזיקו בדירה וסירבו לפנותה מה שהביא את התובע להגשת תביעת פינוי בסדר דין מקוצר, היא התביעה מושא ענייננו. 3. הנתבעים טענו כי הם מחזיקים בדירה משנת 2004, לאחר שרכשו אותה בתום לב ובתמורה מאחד בשם שמעון דוד ושילמו תמורתה סך של 100,000 ₪ במזומן בשני תשלומים, ובהתאם להסכם מכר שהוצג לעיונו של ביהמ"ש. הנתבעים טענו כי עם מעברם לדירה, מצבה היה מחפיר ולא ראוי למחייה והם ניקו, תיקנו שיפצו והשביחו אותה, בעלות כוללת של למעלה מ 80,000 ₪. כן טענו כי הם נוהגים בדירה מאז מנהג של בעלים תוך תשלום המסים החלים עליה לפי דין. הסכם המכר לא דווח לרשויות ולא נרשמה מכוחו הערת אזהרה לטובת הנתבעים, ולטענתם של אחרונים אלה, הדבר נבע מחוסר הבנה וידיעה כשלא היה בידם אמצעים כלכליים לשכור את שירותיו של עו"ד. להשלמת התמונה יצויין כי הנתבעים טענו כי אף אם הם רכשו את הדירה ממי שרימה אותם וטען כי הוא הבעלים שלה, כשאין המצב כך הרי שהם רכשו אותה בתום לב והם רואים את עצמם כברי רשות במקרקעין. 4. אלא מאי, טענות אלה העלו הנתבעים רק לאחר שניתן נגדם, ביום 4.12.12, פס"ד בהעדר, (להלן "פסה"ד") המורה להם לפנות את הדירה ולסלק את ידם הימנה. בבקשתם לביטול פסה"ד, אותה הגישו ביום 6.1.13, טענו הנתבעים כי הם לא קיבלו את כתב התביעה שהוגש נגדם וכי הם ידעו על פסה"ד רק עם קבלת החלטת כב' רשם ההוצל"פ, מיום 13.12.12, בגדרה ניתן צו פינוי ליום 7.1.13. 5. ביום הגשת הבקשה, ומבלי שניתנה לתובע זכות תגובה, הורה כב' הרשם קבאני, על ביטול פסה"ד כנגד הפקדת סך של 3,000 ₪, בקופת בהמ"ש, וכך נקבע "לאור המוצהר לפנים משורת הדין, ואף בעקבות התרשלותם של המבקשים, על פי אי הגשת בר"ל אף זומנו כדין וכעולה מאישור המסירה והמוצהר, ואשר אין המבקשים כופרים בקבלתו כתב התביעה, אני מורה שעם הפקדת סך של 3000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית תוך 7 ימים מיום המצאת החלטה זו למענם, פסה"ד שניתן בהעדר יבוטל. אולם בהעדר הפקדה או החלטה אחרת, הבקשה תידחה תוך חיוב בהוצאות כולל שכ"ט עו"ד נוסף". 6. על החלטה זו מלין התובע ולהלן עיקר טענותיו : א. כתב התביעה הומצא כדין לנתבעים, עוד ביום 29.10.12 והם בחרו שלא לבקש רשות להתגונן כנגד התביעה. פסה"ד נמסר כדין לידי הנתבעים ביום 6.12.12 וביום 9.12.12 הומצא לבאת כוחם, עפ"י בקשתה הטלפונית, עותק מהפסיקתא שניתנה בביהמ"ש המחוזי תל אביב יפו. בנוסף, כך נטען, ביום 13.12.12 נמסר להם כדין עותק מצו הפינוי. חרף האמור, בחרו הנתבעים להגיש את בקשתם לביטול פסה"ד רק ביום 6.1.13, יום אחד לפני מועד הפינוי, ולאחר שהתובע שילם למשטרת ישראל סך של 3,000 ₪, עבור סיוע בפינוי הקבוע. ב. לגוף הענין נטען - הסכם הרכישה "שנכתב על פיסת נייר עלובה, בשנת 2004" הוא הסכם "מפוברק" ומזויף, כאשר בירור אודות אותו שמעון דוד, איתו חתמו כביכול הנתבעים על הסכם רכישה, בשנת 2004, הלך לעולמו בשנת 2003, כפי שאישור ממשרד הפנים שצורף לערעור, מראה. מכל מקום, אותו דוד, מעולם לא היה הבעלים של הדירה ולא היו לו כל זכויות בה, ולמעשה הנתבעים הם פולשים שאין להם כל זכות להמשיך ולהחזיק בדירה. ג. הנתבעים מחוברים לצינור המים, של חברת פלגי מוצקין בע"מ, באופן פיראטי ובניגוד לטענתם, הם מעולם לא שילמו את המסים החלים על הדירה שכן עם רכישתה ע"י התובע נתקבלה אצלו דרישת תשלום מעיריית קריית מוצקין, של חוב ארנונה בסך של 46,000 ₪ וחוב מים בסך של 10,500 ₪, הנוגעים לתקופה בה החזיקו הנתבעים בדירה. ד. הנתבעים, אשר טוענים כי רכשו את הדירה מ'רמאי' לא יכולים להיות ברי רשות במקרקעין והם מחזיקים דירה שגזלו מחברת דיור לעולה בע"מ. ואולם, גם אם מדובר בברי רשות הרי שמרגע שהתובע ביקש לפנותם מהנכס, בוטלה הרשות שניתנה להם, ככל שניתנה כזו, להחזיק בנכס. ה. אשר לטענת הנתבעים, עליה חזרו יותר מפעם אחת, לפיה מדובר במשפחה קשת יום המונה 8 נפשות (הנתבעים ו - 6 ילידיהם הקטינים), כשהנתבעת היא חולת אפילפסיה ואב המשפחה הוא נכה, השיב התובע כי מצבם הקשה של הנתבעים אינו מעניינו, שכן מלכתחילה לא היתה להם זכות לפלוש לדירה ודי להם בכך שהם התגוררו בה משך שנים, ללא זכות, בחינם וללא תשלום מסים כדין. התובע הוסיף וטען כי חרף טענתו של הנתבע כי הוא נכה המקבל קצבה מביטוח לאומי, הרי שמדובר בקבלן שיפוצים המבצע עבודות שיפוצים נרחבות, ולתמיכה בטענה זו צירף תמונות מעמוד ה'פייסבוק' שלו, שצולמו גם בזמן ביצוע העבודות. ו. אין ממש בטענת הנתבעים בדבר השקעה בנכס והשבחתו, שכן מדברי המשפחה שהתגוררה בנכס, עובר לנתבעים, עולה כי מדובר בדירה שהיתה מתוחזקת במצב מצוין. ז. לא היה מקום לנהוג בנתבעים, לפנים משורת הדין, כפי שנהג כב' הרשם ובכל מקרה לא היה מקום להעמיד את ההפקדה על סכום פעוט של 3,000 ₪. התובע עתר, לחילופין וככל שביהמ"ש יותיר את ההחלטה בדבר ביטול פסה"ד על כנה, להגדלת סכום ההפקדה באופן שתשקף את סכום החוב שהתובע נדרש לשלם בגין ארנונה ומים ואת ההוצאות שנאלץ לשלם מראש לצורך פינויים המתוכנן של הנתבעים. 7. הנתבעים טוענים היום כי לאחר הגשת הערעור דנא, גילו כי אינם מחזיקים בדירה "עפ"י דרישות החוק", וכי הם נפלו קרבן לתרמית מצד מי שהתחזה לבעלים בה ומכר להם, כביכול, את זכויותיו בה. הנתבעים טוענים, איפוא, כי הם ברי רשות בדירה ולכל הפחות, ברי רשות חינם וזאת מתוקף הסכמה מכללא משך השנים בהם החזיקו בדירה, תוך שתיקה של בעלת הנכס קק"ל, באמצעות הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ומתוקף ההשקעות אותן השקיעו בדירה. לשיטתם, רישיון זה אינו ניתן לביטול באופן מיידי ע"י התובע בעיקר נוכח השקעתם בנכס, הכוללת, בין היתר, ריצוף הדירה, בניית מטבח, ביצוע עבודות אינסטלציה, חשמל ורכישת כלים סנטריים. 8. בדיון שהתקיים ביום 17.3.13 נעשו ע"י ביהמ"ש נסיונות להביא את הצדדים להסכמות, ולו לתקופת הביניים ועד להכרעה בתביעת הפינוי, ואולם לדבאוני אלה לא צלחו. לאחר הדיון ובו ביום, ביקש ב"כ התובע לעכב את מתן פסה"ד בערעור, זאת לאור כוונתו לפנות בבקשה לרשם להורות על המשך הליכי הפינוי נוכח אי הפקדת הסך של 3,000 ₪. בסופו של יום, ניתנה לנתבעים, ע"י כב' הרשם, אורכה להפקדת הסכום וזה הופקד בפועל, ומכאן נדרשת אני להכריע בערעור. דיון ומסקנות 9. לאחר שעיינתי היטב בכתבי הטענות שהוגשו בהליך העיקרי ובהליך זה, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתיהם בקפידה, מצאתי לקבל את הערעור ולהורות על דחיית בקשתם של הנתבעים לביטול פסק הפינוי שניתן נגדם. 10. ביטול פס"ד שניתן בהעדר - אימתי ? הלכה ידועה היא כי ביטול פסק דין שניתן בהעדר נבחן בשני מסלולים. האחד, ביטול מחובת הצדק והשני, ביטול מתוקף שיקול הדעת המוקנה לביהמ"ש, לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 (להלן "תקנות סדה"א"). מקום שפסק הדין, שניתן במעמד צד אחד, פגום - ובדרך כלל נובע הפגם מהעדר המצאה כדין למבקש - יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל - דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק ". (ר' א' גורן , 'סוגיות בסדר דין אזרחי', מהדורה שביעית, עמ' 281 ). בכדי שביהמ"ש יבטל את פסה"ד מחובת הצדק על הצד הטוען זאת להוכיח בפני ביהמ"ש כי נפל פגם בהמצאה, ורק אז "מאבד" בית המשפט את שיקול דעתו בכל הקשור לביטול פסק דין שכזה. בענייננו, הוצגו לעיון כב' הרשם אישורי מסירה המלמדים, לכאורה, כי כתב התביעה הומצא כדין, ביום 29.10.12, לידי הנתבעת מס' 2, אשר קיבלה את שתי המעטפות (שלה ושל הנתבע מס' 1) וחתמה על אישורי המסירה. כן הוצג והוגש תצהיר מאמת מטעם המוסר. הטענה של הנתבעים לפיה כתב התביעה לא הומצא להם כלל וכי החתימות המופיעות על אישורי המסירה אינן תואמות את חתימותיהם המקוריות נטענה, לטעמי, בחצי פה ודומה כי הנתבעים עצמם לא עמדו עליה. בהקשר זה די אם אציין כי היחידה שחתומה על אישורי המסירה היא הנתבעת 2, בעוד שנתבעת זו בחרה שלא להגיש תצהיר תומך בבקשה לביטול פס"ד (הוגש תצהיר מטעם הנתבע 1 בלבד) ובנסיבות אין לייחס כל משקל לטענת הנתבע 1 בתצהירו כי החתימות אינן שלהם, הואיל וכלל לא נטען כי הוא חתם על אישורים אלה. מעבר לאמור אציין כי הנתבעים לא השיגו על קביעתו המפורשת של כב' הרשם לפיה הם זומנו כדין ולא ביקשו לתקוף אותה בהליכי הערעור, גם לא לאחר הגשת הערעור ע"י התובע. משאלו הם פני הדברים, אין עילה לביטול פסה"ד מחובת הצדק ושאלת הביטול, בנסיבות אלה, נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש. 11. במסגרת זו ביהמ"ש מתייחס לשתי שאלות: ראשית - הסיבה אשר גרמה לכך שהנתבעים לא הגישו את הגנתם.ושנית - ושאלה זו חשובה לאין ערוך מהראשונה - מה הם סיכויי ההצלחה שלהם, אם יבוטל פסק הדין והם יורשו להתגונן במשפט.   מדובר איפוא, בשתי שאלות, הנבחנות באופן מצטבר, כאשר הפסיקה ביכרה את השאלה השנייה ונתנה לה יותר חשיבות ומשקל ו"ככל שסיכויי הנתבע להצליח בהגנתו נראים טובים יותר, יכול בית המשפט לנהוג בו ביתר סלחנות בעניין הסיבה למחדלו, אי הגשת כתב הגנה או אי התייצבות במשפט, שגרם לפסק הדין." (ראה ע"א 276/72 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד יז 349, 358א). כאמור, כב' הרשם דחה את טענת הנתבעים כי הם לא קיבלנו את כתב התביעה כדין וקביעתו מקובלת עלי ומשכך, קשה עד מאוד להצביע על הסיבה למחדלם ואי הגשת בקשת רשות להתגונן על ידם בזמן ובכלל. לא זו אף זו, הרי שטיעוני התובע והמסמכים שצורפו על ידו, מלמדים כי הנתבעים ידעו על פסה"ד, לכל המאוחר, ביום 9.12.12, אז פנו אליו באמצעות באת כוחם וביקשו לקבל את הפסיקתא שניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי (וב"כ הנתבעים לא הכחישה זאת). מכל מקום, הם הודו כי קיבלו את צו הפינוי, שניתן בתיק ההוצל"פ, ביום 13.12.12 ולא היתה כל הצדקה לדידי, להגשת הבקשה לביטול פסה"ד יום לפני מועד הפינוי שנקבע גם אם היא מוגשת במסגרת הזמן החוקי שנקבע לכך. השיהוי בהגשת הבקשה, מלבד העובדה כי הוא גרם לתובע להגדיל את הוצאותיו בהיערכות לפינוי שמועדו נקבע ע"י רשם ההוצל"פ, ייתכן ויש בו כדי ללמד כי הנתבעים עצמם אינם מאמינים בצדקת טענותיהם. 12. חרף קביעותיי אלה בדבר מחדליהם של הנתבעים, הרי שהשאלה המהותית שעל ביהמ"ש לבחון היא, סיכויי ההגנה של הנתבעים כנגד תביעת הפינוי וככל שיגדלו סיכויים אלה, ביהמ"ש יתייחס יותר בסלחנות למחדלם של הנתבעים. ובכן, הפכתי והפכתי בטיעוני הנתבעים, ייגעתי ולא מצאתי איזה זכות יש להם להמשיך ולהחזיק בדירה ואיזה טעם יש בניהול הליך שתוצאותיו ידועות מראש. 13. מהמסמכים שהוגשו לתיק עולה כי התובע הינו הבעלים כדין בדירה, ודי לו בהצגת הפסיקתא שניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי תל אביב, בדבר זכותו להירשם כבעלים בה כדי לעמוד בנטל הוכחת בעלותו בדירה והוא זכאי, מכוח סע' 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, לדרוש מהנתבעים מסירתה אליו. הנטל להראות כי הנתבעים מחזיקים בדירה כדין ואת זכותם להמשיך ולהחזיק בה חרף זכותו של התובע, מוטלת על שכמם (ראו לעניין זה הוראת סע' 30 לפקודת הנזיקין [נ"ח]). טענתם העיקרית, אם לא היחידה, של הנתבעים היום היא כי הם ברי רשות במקרקעין ובדיון להלן אעמוד על כך שאין בטענה זו כדי להועיל להם. 14. רישיון במקרקעין - עקרונות ויישום מוסד הרישיון במקרקעין הוא יציר הפסיקה ומקורו בתורת ההשתק שפותחה בדיני היושר האנגליים (ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח (4)). לצורך יצירת רישיון כזה, די בהתנהגותם של בעלי המקרקעין, ממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד לשימושו של אחר ברכושם והשלימו עימו. יצירתה של הרשות אינה מותנית בהסכם מפורש, ודי אפילו בהתנהגות של בעל המקרקעין שממנה ניתן להסיק הסכמה בדיעבד (ראו ע"א - 31/77 טבולצקי נ' בית הכנסת ובית המדרש חסידים, פ"ד לא(ב)). פרופ' נינה זלצמן בהתייחסה לסוגיית הרשות הבהירה כי: "בגדר המושג רשות מכללא, נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות". (נ. זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט, מ"ב 1995, עמ' 57, וכן: ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו (4) 403 (1982)). כעקרון, דרושים 3 תנאים להיווצרותה של רשות שימוש מכללא: (1) תפיסת חזקה רבת שנים במקרקעין של הזולת; (2) בעל המקרקעין יודע על השימוש שנעשה ברכושו; (3) בעל המקרקעין נמנע מתגובה ומהתנהגותו ניתן להסיק שהשלים עם שימושו של המחזיק ברכושו. 15. טענת הנתבעים, בדבר רישיון במקרקעין, הינה טענה בעייתית בכמה מישורים. מדובר בטענה עובדתית שהועלתה בפה מלא אך בהליך הערעור, כאשר בקשתם של הנתבעים לביטול פסה"ד התבססה, בעיקר, על הטענה כי הם רכשו את הדירה כדין בשנת 2004. עם הגשת הערעור הבינו, כך הם טוענים, כי נפלו למעשה מרמה וכי הם רכשו זכויות ממי שלא היו לו כאלה. אלא שהעלאת הטענה בדבר הרישיון במקרקעין כעת, ולאחר ש'נפלה' טענתם בדבר רכישת הדירה כדין, מחלישה את הטענה עצמה שכן מדובר, לכאורה, בטענות עובדתיות סותרות, כי הרי אם החזיקו בדירה משך שנים מפני שסברו כי הם הבעלים החוקי שלה, כיצד יכולים לטעון היום כי החזיקו בה כיוון שהבעלים (קק"ל/הסוכנות היהודית) הרשה את השימוש בה בשתיקה. זאת ועוד, הנתבעים לא הניחו לפני ביהמ"ש תשתית עובדתית מתאימה היכולה לבסס את הטענה, שכן בתצהיר שצורף לבקשתם לביטול פסה"ד נטען, בחצי פה, כי גם אם יתברר כי הנתבעים רכשו את הדירה ממי שלא היו לו זכויות בה, הרי שהם ברי רשות בה. כך הצהיר הנתבע, ולא פירט. אומנם ב"כ הנתבעים הרחיבה בבקשתה ובעיקרי הטיעון אודות טענת הרישיון במקרקעין ואולם טענות אלה לא נתמכו בתצהיר ו/או בראיות חיצוניות אחרות ובהצהרת הנתבע בדבר מעמדו, לא סגי (לסיווג הטענה של רישיון במקרקעין כטענה עובדתית ולצורך בהנחת תשתית עובדתית מתאימה ראו ע"א (חיפה) 23871-12-10 מינהל מקרקעי ישראל נ' קיס סעיד תאופיק ואח'). 16. לאמור אוסיף כי כלל אין זה ברור כי החזקה בנכס תקופה של כ 9 שנים, יכולה להקנות זכות של רישיון במקרקעין, כך למשל נקבע ע"י כב' השופט טובי בת"א (שלום תל אביב) 30903/07 עמידר נ' ברוך פרנסואה "בנסיבות אלו ברי, כי הנתבע מחזיק בדירה משך 8 שנים בלבד, פרק זמן שלדעת הכל אין בו כדי להקים לנתבע זכות של בר רשות בה". באותה רוח נקבע בתא"ק 46684-10-11 מוסדות לטפול בעולים נחשלים מלבן שירותי הגוינט בישר נ' עלפי ואח' "הנתבעת מחזיקה בדירה, לפי גרסתה, משנת 2004. במחצית שנת 2011 פנתה אליה התובעת בדרישת פינוי. משמע, הנתבעת החזיקה בדירה כשבע שנים עד שנדרשה לפנותה. פרק זמן זה, אין די בו כדי להקים רשות מכללא". 17. בנסיבות הקיימות, דומה כי לא יעלה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם בדבר היותם ברי רשות בדירה. ואולם גם היא תוכח, הרי שמדובר ברישיון חינם שניתן ללא תמורה (והנתבעים לא טענו אחרת). הכלל המקובל הוא כי רישיון חינם "... מתפרנס מידי רגע ברגע, מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון" (ע"א 96/50 צינקי נ' כיאט, פ"ד ה (1) 474 (1951) וכבר נקבע כי - "רשות חינם - לא כל שכן ברכוש הציבור - אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה" (רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל). כך נפסק בע"א (מרכז) 14713-11-08 דוד קאפי נ' מנהל מקרקעי ישראל ""המנהל, בעל הזכויות במקרקעין, לא העניק למערער רשות מפורשת, אלא שרשות זו נלמדה מכוח שתיקתו. רשות מכללא הנלמדת מתוך הסכמה שבשתיקה של בעל המקרקעין ואשר ניתנה ללא תמורה, היא רשות הניתנת לביטול". די, למעשה, בהגשת התביעה דנא כדי לסיים את רשיונם של הנתבעים, ככל שהיה להם כזה [רע"א 9698/11 בנימין עג'מי נ' מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל ואף ייתכן כי ניתן לראות בעצם הליכי הפש"ר בעניין הדירה והצעתה למכירה כאות לסיום הרשות שניתנה, ככל שניתנה. 18. לא נעלם מעיני כי במקרים מיוחדים וחריגים רשאי בית המשפט לקבוע כי קיים השתק כלפי בעל הזכויות במקרקעין מלדרוש את פינויו של בר הרשות מהמקרקעין, ואולם אין הדבר כך בעניננו ואבהיר; בפסיקה נקבע כי בבוא ביהמ"ש לדון בשאלת קיומו של השתק מן היושר מפני פינויו של בר-רשות עליו לבחון את הציפייה שנוצרה אצל בר-הרשות באשר לתנאי הרשיון, המצג שהציג בעניין זה בעל המקרקעין כלפיו והסתמכותו של בר-הרשות על תנאים או על מצג זה - היינו השקעתו בנכס והשבחתו, והיקף הנזקים שנגרמו לו בעקבות זאת.   בחינת הפסיקה מלמדת כי "רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, הכירו בתי המשפט ברישיון חינם, ככזה שאינו הדיר. כך במקרים נדירים בהם הוכח כי הוענקה לבעל הרישיון רשות מפורשת לבנות על המקרקעין ובהסתמך על מתן רישיון לצמיתות נעשו השקעות בהם - נתקבלה הטענה בדבר היות הרשות בלתי הדירה [ראו: ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נ"ח(4) 27 (2004); ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מ"ו (5) 184, 197(1992); ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321, 325(1985)]. בנסיבות דכאן, קשה לטעון כי שיקולי צדק עומדים כנגד הפינוי, ואף קשה להתייחס לתנאי הרשיון, לציפייה שנוצרה אצל הנתבעים, למצג שהציג מולם בעל המקרקעין והסתמכותם על מצג זה מהסיבה הפשוטה לפיה כלל לא יכולה להיות ציפייה אצלם המושתתת על מצג שהציג בעל המקרקעין (האמיתי) כלפיהם, שכן הם - והרי כך טענו - החזיקו בדירה והשקיעו בה - ככל שהשקיעו - מכוח רכישתם של הדירה מאותו שמעון דוד. סבורתני כי במצב דברים זה, מושתקים הנתבעים מלהעלות טענה לרישיון בלתי הדיר ו/או כי שיקולי צדק מונעים את פינויים, לאחר שטענו כי החזיקו בדירה משך שנים מכוח רכישת הזכויות בה ולטעמי מדובר בטענות שלא יכולות לדור בכפיפה אחת. גם אם היו מצליחים הנתבעים להוכיח את טענתם בדבר השבחת הדירה, הרי שיש לקחת בחשבון כי אינטרס ההסתמכות שלהם, אינו אינטרס חזק, שכן השבחתה (ככל שהיתה) לא בוצעה בשל ו/או עקב הסתמכותם על מחדלה של קק"ל/הסוכנות היהודית, אם כי נוכח סברתם כי הם הבעלים בדירה, ושאלה היא אם הנתבעים יכולים להעלות את הטענה בדבר השבחת הדירה, כלפי התובע אשר רכשה במצבה הקיים ומיד עם רכישתה הביע את רצונו בפינויים הימנה. ועוד לעניין זה, במסגרת שיקולי הצדק שביהמ"ש בוחן בכגון דא, אין להתעלם מטובת ההנאה שהיתה לנתבעים בתקופת החזקתם בדירה, בכך שחסכו תשלום דמי השכירות במשך שנים. בהקשר זה אציין כי בניגוד לטענתם של הנתבעים, הרי שהם לא שילמו מסים כלשהם החלים על הדירה ואף לא חיובים שוטים בגין מים (והדבר משליך על אמינות טענתם המקורית של הנתבעים בדבר רכישת הנכס !!!). 19. משהגעתי כאן אדגיש כי הפסיקה קבעה כי בר רשות שהשביח את המקרקעין בידיעת בעל המקרקעין יפוצה בגין השקעתו ואולם שאלת הפיצוי, של בר רשות חינם, לחוד ושאלת הפינוי לחוד. לעניין הזכאות לפיצוי, ביהמ"ש העליון מביא בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש החסידים, בהסכמה את עמדת בית המשפט המחוזי לפיה: "בעיית הפיצוי בעבור השקעה במקרה של ביטול רשיון אינה נפתרת לפי המבחן אם ובאיזו מידה ייהנה בעל המקרקעין מההשקעה של בעל הרישיון, אלא שבכל מקרה של ביטול רישיון יש לפצות את בר הרשות בשווי השבחת הקרקע בתנאי שהשבחה זו נעשתה בידיעת בעל המקרקעין". פיצויים שנפסקו למי שהיה בר רשות ללא תמורה, שרשיונו בוטל, הם עבור השקעותיו בנכס והשבחתו במובחן מפיצויים בשל עצם הפינוי (ראו לעניין זה רע"א 1156/02 חיר נ' לידאוי, פ"ד נ"ז (3) 949), וכך נקבע בע"א 2233/08 בזק-חברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' מנשה ואח') : "בתי המשפט מצאו "להורות על פינוי בר-רשות מכללא, מעת שבוטלה הרשות, עם זאת בחנו בתי המשפט אם זכאי המחזיק במקרקעין לפיצוי משיקולי צדק. בין השיקולים אותם מנו בתי המשפט, ניתן למנות את משך השנים בהם קיימת החזקה, אינטרס ההסתמכות והציפייה וחוקיות הבנייה ככל שנעשתה. בכל אותם מקרים הפיצוי ניתן, אם בכלל, לא בגין הפינוי, אלא בגין ההשקעות שהשקיע המחזיק במקרקעין ולאחר שנדרש להוכיחן". 20. ואולם, אין בהשבחת הדירה ע"י הנתבעים - ככל שתוכח כזו- כדי להצדיק את המשך החזקתם בה והדרך בפניהם פתוחה להגיש תביעה כספית מתאימה. לעניין זה נקבע: "הרי שבידי המשיבים לפנותו, ואין רשות זו מעניקה לו זכות כלשהי כלפיהם מיניה וביה, לרבות הזכות לפיצויים.... כן קבעה הפסיקה, כי זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות, וכי האחרונים זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון... במקום אחר צוין, כי במקרים, בהם נפסקו פיצויים למי שהיה בר רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק בעבור השקעותיו בנכס..." (רע"א 7924/06 אביטן נ' באום (3.10.06), אני גם מפנה לדברים שנאמרו בע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי לפיהם: "זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון. בתביעה זו ייקבעו המבחנים לקביעת היקף הפיצויים, וזאת על רקע הנסיבות המיוחדות, ביניהן ההשקעות שבוצעו על ידי בני הרשות. אין זה מתקבל על הדעת כי בנסיבות המקרה הנדון המחזיקים בחלקה ימשיכו להחזיק בה עד שיסתיימו כל ההליכים בתביעה הנפרדת של תשלום פיצויים". 21. עינינו הרואות כי אין בטענתם של הנתבעים בדבר השקעתם בנכס - וזאת אף מבלי להכריע בה עובדתית - כדי להצדיק המשך החזקתם בדירה. למעשה, אין לנתבעים הגנה, ולו לכאורה, כנגד תביעת הפינוי. טענת ההגנה שעלתה בבקשה לביטול פס"ד קרסה והתבררה כהגנת בדים. גם טענתם לרישיון במקרקעין אינה יכולה להושיעם, כפי שהראיתי לעיל. בנסיבות אלה, אין כל הצדקה בביטול פסה"ד. לאור המקובץ, אני מורה על קבלת הערעור ועל דחיית בקשתם של הנתבעים לביטול פסה"ד שניתן מתחת ידו של כב' הרשם קבאני ביום 4.12.12. פסה"ד יעמוד על כנו. עם זאת, בשים לב לעובדה כי מדובר במשפחה המונה 8 נפשות, המתגוררת בדירה מזה שנים, בשים לב למצבה הכלכלי הנטען של המשפחה ובכדי לאפשר התארגנות לפינוי הדירה, אני דוחה את מועד הפינוי ליום 15.8.13. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את אגרת הערעור, כמו גם שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪. בקובעי סכום מתון זה לקחתי בחשבון גם את הסגנון הקשה בו התנסח התובע כלפי הנתבעים בכתבי טענותיו.ביטול פסק דין