דוגמא לפסק דין בנושא אי תשלום שכירות רכב: כללי 1. התובעת הגישה כנגד הנתבעות כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך 76,443 ₪. עילת התביעה כנגד סרטל שיווק ק.ק.פ בע"מ (להלן: "סרטל") הינה חוזה שכירות מיום 23.9.08, (להלן: "החוזה") לפיו שכרה רכב מסוג סובארו לתקופה של 36 חודשים, על פי תנאי החוזה. עילת התביעה כנגד הנתבעת הינה ערבותה בחוזה ובשטר חוב לחובותיה של סרטל לתובעת. במהלך ההליכים בתיק ניתן צו פרוק לסרטל ולכן נמשכו ההליכים רק לגבי הנתבעת ופסק דין זה אף הוא מתייחס רק לגביה. 2. להלן רכיבי סכום התביעה: א. עבור הרכב שולמו 17 תשלומים בלבד ונותרו 19 תשלומים להשלמת תקופת השכירות. בגין 11 חודשי שכירות הוצאו חשבוניות שסכומם הנתבע הינו 32,280 ₪. בגין 8 החודשים הנותרים שהינם חיובים עתידיים סך של 28,686 ₪, ובסך הכל 60,966 ₪. ב. בשל אי כיבודן של הוראות קבע נתבע סך של 800 ₪. ג. חיוב ריבית פיגורים בסך של 4,641 ₪. ד. הוצאות תפיסת הרכב סך של 2,900 ₪. ה. נזקים לרכב על פי דו"ח שמאי 2,810 ₪ ואולם בדיון מיום 20.12.12, הוסכם להעמיד רכיב זה על סך 1,000 ₪ מבלי שהנתבעת מודה באחריותה לנזקים. ו. תשלום נסיעות בכביש 6 סך של 225 ₪. ז. הוצאות פוליסת בטוח חובה סך של 1,584 ₪. ח. הוצאות פוליסה בטוח מקיף סך של 2,518 ₪. הסכומים עוגלו בהתאם לסכומי האגורות. 3. הנתבעת לא מכחישה כי לא שלמה את דמי השכירות לכל התקופה אך טוענת כי התובעת לא הוכיחה את סכום החיוב של 28,686 ₪ בגין החיובים העתידיים, ובתצהיר העדות הראשית אין כל טענה לעניין זה. בנוסף טוענת הנתבעת כי החיוב הינו בבחינת עשיית עושר ולא במשפט לאור העובדה שהרכב נתפס ונלקח על ידי התובעת. בנוסף על התובעת היה להקטין את הנזק על ידי השכרת הרכב או מכירתו לאחר שנלקח על ידה, באופן שסכום התמורה יקוזז מהחוב. עצם תפיסת הרכב שולל מהתובעת את הזכות לדרוש דמי שכירות לתקופה שלאחר התפיסה. אין לנתבעת כל טענה לגבי אחד עשרה החודשים שעד לתפיסת הרכב, ואף לא טענה של ממש לגבי סכומי השכירות המשוערכים. הוצאות תפיסת הרכב 4. לתביעת ההוצאות בגין החזר הוראות קבע טוענת הנתבעת כי אין ראיות לחיובים אלא חשבונית שהוציאה התובעת, ולא ניתן להבחין כיצד חושבו הסכומים והאם הסך של 3,700 ₪ כולל את סכומי שני החיובים עוד נטען כי הרכב חנה במפעלה של סרטל וניתן היה לקחתו ללא צורך בהוצאות תפיסה. באשר לחיוב בריבית טוענת הנתבעת כי מתצהיר התובעת לא עולה שיעורו של הריבית ולא ברור מקור החוקי או החוזי שלפיו נקבע שיעור ריבית הפיגורים. לגבי החיוב המוסכם בסך אלף ₪ בגין נזקים לרכב בעת שהוחזר, נטען כי לא הוכח שהנזקים נגרמו על ידי סרטל או הנתבעת, שכן עדת התביעה לא יכלה לשלול אפשרות שהרכב נפגע במהלך התפיסה, או במהלך העברתו למגרש חניה. באשר לחיובי הבטוח בסכום כולל של 4,102 ₪, טוענת הנתבעת כי התובעת לא הציגה העתק של פוליסת בטוח החובה, וכי בעבר הוצאו הפוליסות ישירות על ידי הנתבעת שהשיגה מחיר זול יותר מהבטוח שהציעה התובעת, ובעניין זה מפנה לנספחים לתצהירה מהם עולה כי התובעת היתה מודעת לבטוח המתבצע ישירות על ידי הנתבעת. כן מפנה הנתבעת לנספח להסכם ולחשבונית מהם עולה כי תשלום עבור בטוח נכלל בדמי השכירות וסכומו צורף לסכומי החשבוניות. הנתבעת לא כופרת בסכום הנתבע בגין נסיעות בכביש 6. 5. בנוסף טוענת הנתבעת כי יש לקזז מכל סכום בו תחויב, ובמידה ותחויב את הסכומים הבאים: א. סך של 11,528 ₪ שהינו סכום הפקדון שהפקידה בעת ההתקשרות עם התו בעת להבטחת חיוביה. ב. סך של 119,506 ₪ בגין חובה של התובעת לסרטל ואשר אושר כהוכחת חוב על ידי המפרקים של התובעת. ג. ככל שיש לחייב את הנתבעת בחיובים העתידיים, הרי שיש לקזז את דמי השכירות שניתן היה לקבל מהשכרת הרכב לאחר תפיסתו או את התמורה ממכירת הרכב לאחר שנתפס. 6. הצדדים הודיעו על הסדר דיוני ולפיו נתנה לנתבעת רשות להתגונן ומשלא הוגש כתב הגנה הרי שהתצהיר התומך בבקשה משמש בתור כתב הגנה. מטעמה של התובעת העידה גב' חדוה דאר, מנהלת חשבונות בתובעת ומטעמה של הנתבעת העיד בעלה מר ישראל סבר. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב בהם פירטו את טענותיהם. דיון והכרעה להלן אדון בטענות הצדדים לגבי הרכיבים השונים: 7. נדחית טענת הנתבעת לפיה לא הוכיחה התובעת את חוב דמי השכירות. הנתבעת התחייבה לשלם דמי שכירות במשך 36 חודשים ורשאית התובעת לסעד של אכיפת החוזה. הסך של 32,280 ₪ בגין 11 חודשי שכירות מאז הפסיקה סרטל לשלם, הוכח בתצהירה של גב' דאר ונספחים ג/1 - ג/11 לתצהירה. כמו כן ראה מכתב הדרישה של המנהלים המיוחדים מיום 16.2.10, נספח ח/1 לתצהיר התובעת. סעיף 8.4 לכללים המיוחדים קובע כי על השוכר לשלם את דמי השכירות במלואם, גם אם לא ישתמש במכונית בחלק מתקופת השכירות מכל סיבה שהיא, ולא יהיה זכאי להפחתה של דמי השכירות. תפיסת המכונית על ידי התובעת לא משחררת את הנתבעת מהמשך תשלום דמי השכירות. סעיף 25 לתנאים הכלליים קובע כי פיגור כלשהו העולה על 10 ימים או שלושה פיגורים בתשלומים כלשהם, מהווים הפרה יסודית של החוזה ובהמשך קובע סעיף 25.2.2 כי במקרה של הפרה יסודית על השוכר להשיב את המכונית ולשלם את יתרת החוב בהתאם לדרישתה הראשונה של התובעת. משחדלה סרטל לשלם ואף לא החזירה הרכב רשאית היתה התובעת לפעול לתפיסתו של הרכב. 8. התובעת העמידה לפרעון מידי את יתרת התשלומים, שמונה תשלומים, אשר עדיין לא הוצאו להם חשבוניות וכללה את דמי השכירות בגין חודשים אלה בחשבונותיה, ועל פי נספח ט' לתצהיר התובעת הסכום הינו 28,686 ₪, ובסך הכל חוב השכירות הינו 60,966 ₪. הנתבעת לא טענה כי חישוביה החשבונאיים של התובעת שגויים אף לא הציגה תחשיב אחר מטעמה. טענתה של הנתבעת כי חויבה בחיובים העתידיים מהווים חוסר תום לב והתעשרות שלא כדין של התובעת, דינה להדחות. הנתבעת לא הצביעה על עילה כלשהי בגינה אין לאכוף את החוזה בהתאם לסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות). בחנתי את הטענה גם בראי חוק החוזים האחידים האם מדובר בתנאי מקפח שיש לבטלו, הגם שהנתבעת לא העלתה הטענה ולא מצאתי כי התנאי בחוזה הקובע שיש לשלם את דמי השכירות לכל התקופה המוסכמת, גם בהעדר שימוש ברכב הינו תנאי מקפח. 9. ראשית כפי שציינתי ספק אם הועלתה בכלל הטענה ומעבר לכך לא הוכח שיש בתנאים משום קיפוח או יתרון בלתי הוגן של התובעת המקפח את הנתבעת, שכן יכולה היתה להמשיך להשתמש במכונית, כפוף להמשך תשלומים והנתבעת היא, משיקולים שלה, שהחליטה להפר את החוזה. בנוסף, קבעה הפסיקה כי מבחן הקיפוח "הוא מבחן ההגינות והסבירות" (ע"א 754/76) שם נקבע כי תנאי הוא מקפח אם יש בו הגנה על אינטרס של ספק מעבר לנתפס כראוי בסוג זה של התקשרות, אך תנאי לא ייחשב למקפח אם "נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי והסביר של הספק". לטעמי התנאי איננו מקפח בשל היותו סביר ונועד להגן על האינטרס הראוי של התובעת לקבל את מלוא דמי השכירות, שכן תחשיביה הכלכליים בעת שרכשה את המכונית והשכירה אותו לסרטל התבסס על ההנחה כי מחד ייעשה שימוש ברכב שיוריד את ערכו, אך מאידך תזכה לדמי שכירות במשך 36 חודשים. אם לא תהיה התובעת זכאית לדמי השכירות העתידיים, לאחר שהנתבעת הפרה את החוזה, תמצא התובעת ניזוקה, שלא באשמתה ושלא בשל מחדל כלשהו מטעמה. 10. בעניין זה כרוכה הטענה לפיה זכאית הנתבעת לקיזוז התמורה ממכירת הרכב או קיזוז דמי שכירות מהשכרת הרכב לאחר, לאחר שהרכב חזר לחזקתה של התובעת. אף טענה זו אין בה כל ממש. על פי החוזה רשאית היתה הנתבעת, בתום תקופת השכירות, לרכוש את המכונית על פי המחיר שנקבע, ולחילופין להחזירה לתובעת בתום תקופת השכירות מבלי שתדרש לשלם את סכום אופצית הרכישה. כשם שלא ניתן לחייב את הנתבעת לשלם את אופציית הרכישה כך גם איננה זכאית לקיזוז המבוקש על ידה. תחשיביה הכלכליים של התובעת מבוססים, בין היתר, על האפשרות שהנתבעת תרכוש הרכב במחיר המוסכם או שהרכב יוחזר לה משומש וערכו נמוך משוויו כחדש בתחילת השכירות, ואזי חוזרת הבעלות במכונית לתובעת הרשאית לנהוג בה מנהג בעלים, להשכירו, למוכרו ולעשות בה כל שימוש שתמצא לנכון ואין לנתבעת כל קשר ועניין בכך. לסיכום, אני מחייב את הנתבעת בסכום הכולל של השכירות, 60,966 ₪. 11. בגין 11 הוראות קבע שהוחזרו תובעת התובעת סך של 800 ₪, ואולם בתצהיר התובעת אין פירוט אף אין אסמכתא לחיובים. מאידך אין מחלוקת כי הוראות הקבע הוחזרו ויש חיוב של הבנק בשל כך. מעיון באתר בנה"פ ובאתר בל"ל, עולה כי העלות בגין החיוב הינו 55 ₪ לחיוב, ולכן יש להעמיד החוב ברכיב זה על סך 605 ₪. בהתאם לנספח ד' לתצהיר התובעת נתבע סך של 4,641 ₪ ריבית פיגורים בגין תשלומים שלא שולמו. נספח ד' מפרט את חיובי הריבית, הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי. אני מחייב את הנתבעת בסכום של 4,641 ₪. עבור הוצאות תפיסת הרכב נדרש סכום של 2,900 ₪, על פי נספח ה לתצהיר התובעת. התובעת לא הציגה את החשבונית לפיה שלמה את הסכום הנתבע למי שביצע את התפיסה, והעדה לא יכלה למסור האם נעשתה פניה לנתבעת להחזיר הרכב. יחד עם זאת ברור שהרכב נתפס על ידי התובעת לאחר שהנתבעת לא מצאה לנכון להחזירו למרות הפסקת התשלומים. כמו כן ברור כי תפיסה של רכב כרוכה בהוצאה כספית ואולם הסכום גבוה על פניו להסעת רכב מפ"ת לחולון. הנתבעת לא הציגה גרסה לגבי עלות ההסעה לשיטתה ולכן יש לקבוע הסכם בדרך של אומדנה. ברכיב זה תשלם הנתבעת לתובע סך של 1,500 ₪. 12. באשר לפיצוי הנתבע בגין נזק לרכב הסכימו הצדדים כי אכן היה נזק והעמידו סכומו על סך 1,000 ₪ כשהמחלוקת האם הנתבעת גרמה לנזק או הנזק נגרם בעת התפיסה או בהיותו של הרכב בחזקתה של התובעת. אין בתאור הנזק, על פי דו"ח השמאי כדי לקבוע מי אחראי לנזקים. נטל הראיה על התובעת, השמאי לא התייצב לעדות, העדה לא ראתה את הרכב ולא יכלה להעיד על נזקים, ולכן יש לקבוע כי התובעת לא הרימה הנטל להראות כי הנזק נגרם על ידי הנתבעת. אשר על כן נדחית התביעה המתייחסת לרכיב הנזק. הנתבעת לא כופרת בחיוב בגין נסיעות בכביש 6 ועל כן הריני לחייבה בסכום הנתבע בסך 225 ₪. ביטוח חובה ובטוח מקיף נתבעים בהסתמך על נספחים 25 ו- 35 לתצהיר התובעת מבלי שצורפו פוליסות הבטוח. הנתבעת טוענת כי בהסכמה ביצעה היא ישירות את הבטוח בתעריף זול יותר מהתעריף שהציעה התובעת. ולתמיכה בטענתה צרפה העתקים של תעודות בטוח חובה, ולגבי ביטוח מקיף צרפה רשימה של פוליסה לתקופה 13.1.09 ועד 31.10.09, מבלי שצרפה קבלה על תשלום ומבלי שהפוליסה מכסה את כל התקופה. התובעת טוענת כי לא הוצגה לה פוליסה ולכן בטחה בבטוח מקיף לתקופה שלאחר 2009, מפנה לנספח ז 4 לתצהיר התובעת. שני הצדדים לא השכילו להציג תחשיב מפורט בדבר תשלומי פרמיות בתקופות השונות. נראה כי רק בחלק מהתקופה ביצעה התובעת בטוח מקיף ולכן ברכיב זה אני מחייב את הנתבעת בתשלום סך של 1,300 ₪. באשר לבטוח חובה כל שהציגה התובעת הינה חשבונית ומעיון בחשבוניות השכירות מופיע חיוב של החזר ביטוחים כך שלא שוכנעתי על ידי התובעת כי זכאית לתשלום בגין בטוח חובה. אף סביר בעיני כי הנתבעת הקפידה לשלם בעצמה לבטוח חובה הקפדה יתרה מתשלום לבטוח מקיף. הדרישה לתשלום בגין בטוח חובה נדחית. 13. הנתבעת מבקשת לקזז שני סכומים, האחד סכום הוכחת החוב שאושר על ידי המפרקים סך של 119,506 ₪, משוערך למועד הגשת התביעה וכן סכום הפיקדון שהופקד בעת חתימת החוזה, סך של 11,528 ש"ח, משוערך למועד הגשת התביעה. דומני כי קיים שוני מהותי בין שני הסכומים שכן הפקדון הינו חלק בלתי נפרד מחוזה ההתקשרות שבין הצדדים שאמור היה להיות מוחזר לנתבעת בתום החוזה, ובלבד שלא נותר חוב או להיות מופחת מכל חוב באופן שלזכות התובעת תעמוד עילת תביעה רק בגין היתרה. לא מדובר בקיזוז של חוב חיצוני מול התביעה אלא בהתחשבנות . לעומת זאת הוכחת החוב איננה קשורה לחוזה הליסינג נשוא הסכסוך במסגרת התביעה, מכוח חוזה ההתקשרות, אלא מדובר בעבודות שביצעה הנתבעת עבור התובעת, ללא קשר לליסינג ולא קבלה את התמורה. כספי הפיקדון הועברו למפרקים, עת נכנסה התובעת להליכי פירוק ובגין העבודות הגישה הנתבעת למפרקים הוכחת חוב שאושרה. טענה של התובעת הינה כי אין להפחית את סכום הפיקדון משום שהכספים הועברו למפרקים, לקופת הפירוק, והפחתת החוב בגובה הפיקדון יהיה בה משום העדפת נושים אסורה. אלמלא הליך הפירוק הייתה התובעת מסכימה שיש להפחית מהחוב את הפקדון והיתה עורכת את החשבון בעצמה בהתאם. 14. את דעתי בשאלת הפיקדון הבעתי כבר בתיק תא"ק (ת"א) 54500-01-11 ולא שוכנעתי מטיעוניה של התובעת כי יש לשנות ההחלטה. במהות אין קשר בין הליך הפירוק לבין זכות הקיזוז של הפיקדון, או יותר נכון לומר של הפחתת סכום הפיקדון מהחוב. הפיקדון הופקד בידי התובעת, ופיקדון משמעו כספי הנתבעת המוחזקים כפקדון על פי הסכמה, ובאותם תנאי פקדון הועברו הכספים לתיק הפירוק, כפוף לחובת התובעת להפחית את הפיקדון מכל חוב. חובותיה של הנתבעת שהועברו לפרוק ושנוצרו טרם הפירוק כפופים לקיזוז וכלל אין מדובר במצב של העדפת נושים, אלא בחוב בסכום מופחת בגובה הפיקדון. ההפרדה בין חובה של הנתבעת לתובעת שבפירוק מחד לבין זכותה של הנתבעת כי מחובה יופחת סכום הפיקדון, הינה הפרדה מלאכותית, לא צודקת ומקפחת. בפסק דיני הנ"ל הבעתי דעתי כי המצב בו מתבקשת הפחתה של הפיקדון מחוב שונה ממצב בו לא נותר חוב, והלקוח מבקש לקבל את סכום הפיקדון, אזי עליו לפנות למפרקים ולהגיש הוכחת חוב ודינו יהיה כדינם של הנושים האחרים בקבלת דיבידנד. שקלתי עתה אמירה זו ומצאתי להשאירה בדרך עיון, שכן כספי הפיקדון הינם כספי הלקוח כמו ציוד של לקוח שהיה נמצא בידי חברה ומכוח הליכי פירוק הועבר הציוד למפרקים. ואולם כאמור אין צורך להכריע בשאלה שאיננה דרושה לעניינינו שכן כאן קיים חוב של הנתבעת לתובעת ולטעמי יש להפחית מהחוב את הפיקדון. מחובה של הנתבעת לתובעת יש להפחית סך של 11,528 ₪. 15. באשר להוכחת החוב, מדובר בקיזוז חובות הדדיים. סעיף 353 לפקודת החברות קובע כי בחברה חדלת פרעון ינהגו על פי דיני פשיטת הרגל החלים על פושט רגל. לשאלת הקיזוז רלוונטי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש). הסעיף מאפשר קיזוז הדדי של חובות בין החברה שבפירוק לבין מי שבא לתבוע מכוח הצו. הקיזוז לא יאושר אם בשעה שנתן הלקוח לחברה אשראי ידע שהחייב עשה מעשה המהווה עילה לבקשת פשיטת רגל ביום שהוגשה בקשה על פיה הוכרז פושט רגל. באשר לשיקולים העומדים בבסיס ההלכה של קיזוז בפשיטת רגל (פרוק) ראה בתיק פש"ר (חיפה) 220/02 . ביהמ"ש עומד על הפגיעה בעיקרון השיוויון במקרה של קיזוז כאשר בדרך של קיזוז מקבל נושה את מלוא המגיע לו לעומת נושים שאין להם זכות קיזוז ויסתפקו בקבלת דיבידנד. מאידך קובע ביהמ"ש כי מול עיקרון השיוויון עומד שיקול של צדק והגינות בכך שהחברה שבפירוק תקבל את מלוא החוב ואילו הנושה יסתפק רק בדיבידנד, למרות תביעתו הנגדית המוכחת. עוד מוסיף ביהמ"ש כי למעשה מדובר באי צדק מדומה כיוון שמכוח סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) יש לנושה זכות קיזוז מהותית של המגיע לו מהחברה שבפירוק מול מה שהוא חייב לחברה, ולכן ספק אם מלכתחילה יש לראות את מלוא חובו (ללא הקיזוז ) כחלק ממסת הנכסים שעמדו לזכות הנושים בהליך הפירוק. 16. בהתאם לפסיקה לעניין קיזוז בהליכי פש"ר או פרוק לא התמלאו כל התנאים הנדרשים של הדדיות, חוב בר הוכחה, חובה של התובעת נוצר לפני שידעה הנתבעת על מעשה פשיטת רגל. לא התמלא במלואו התנאי הקובע המאפשר קיזוז שהינו התנאי כי החיובים יהיו הדדיים כלומר שהחובות הניתנים לקיזוז נוצרו לפני שניתן צו הפירוק. המועד הקובע לעניין הקיזוז לפי סעיף 74 האמור הינו המועד בו ניתן צו הפרוק, ובעניננו 4.2.10. בצד האחד של המשוואה מצויים חובותיה של התובעת לנתבעת בגין עבודות שבוצעו כולן לפני המועד הקובע של מתן צו הפירוק. בצד השני של המשוואה מצויים רכיבי חוב שונים של הנתבעת לתובעת, חלקם נוצרו לפני מתן צו הפירוק וחלקם לאחריו, באופן שרק החוב שנוצר קודם הצו הינו בר קיזוז. בסיכומיו טוען ב"כ הנתבעת לקיזוז דמי שמוש חודשיים בסך 23,218 ₪ וכן לחיוב ריביות בסך של 4,030 ₪, ובסך הכל 27,248 ₪. עוד נטען שיש לקזז גם את החיובים שנוצרו לאחר המועד הקובע, שכן חובה התגבש כבר במועד חתימת החוזה. אינני מקבל הטענה לפיה יש לאשר קיזוז גם של חובות מאוחרים ואין המדובר בחובות שנוצרו בעת חתימת החוזה. חוב נוצר כאשר הופר חיוב ואין לראות את מועד ההתחייבות כמועד החובה. בנוסף קיימים חיובים שאין ספק שלא היובעת חתימת החוזה ונוצרו לאחר צו הפירוק , כגון הוצאות תפיסת המכוניות, נזק למכונית (גם אם לא אושר), חלק מהחיובים לפי נספח ד' לתצהיר הנתבעת, נסיעות בכביש 6 ובטוחים. אני סבור שיש לקזז מחובה של הנתבעת סך של 27,248 ₪, וסכום זה יופחת מהוכחת החוב. סיכום 17. מכל האמור לעיל עולה כי חובה של הנתבעת לתובעת מסתכם בסך של 69,237 ₪. מסכום החוב יקוזז סכום הפיקדון וחלק מהוכחת החוב ובסך הכל 38,776 ₪. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 30,461 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 12.9.11, ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות המשפט, וכן בשכ"ט עו"ד אשר בהתחשב בתוצאה ובנסיבות יעמוד על סך 5,000 ₪. רכבשכירות