דוגמא לפסק דין בנושא אי העברת בעלות על רכב: תביעה כספית לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובע, בשל כישלון עסקה לרכישת רכב. ההליך 1. התובע רכש מהנתבעת 1 (להלן: "חברת מוביל בגז" או "החברה") רכב מסוג פאסט שנת ייצור 2001 (להלן: "הרכב"). בעת המכירה, שכרה המוכרת את הרכב בשכירות ליסינג מחברת אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ (להלן: "חברת הליסינג"; ראה הסכם שכירות תפעולית לרכב ת/2, והזמנת רכב המתייחסת לרכב הנדון, ת/3). החזקה ברכב נמסרה לתובע באופן מיידי, אך העברת הבעלות בו נדחתה. כעבור מספר חודשים תפסה חברת הליסינג את הרכב, עקב חוב שחברת מוביל בגז נותרה חייבת לה, וכך מצא עצמו התובע ללא רכב וללא כסף. מכאן התביעה. 2. התביעה הוגשה נגד חברת מוביל בגז, הנתבעת 1, מוכרת הרכב; נגד הנתבע 2, מנכ"ל החברה; נגד הנתבעים 3, 4, 5, בעלי מניות בחברה, ונגד הנתבע 6, שביחד עם נתבעים 3 ו - 5 היה מנהל רשום בחברה. התביעה נגד הנתבע 6 נמחקה בהסכמת הצדדים. הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה וניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה על מלוא סכום התביעה. אלא שהנתבעת 1 היא חברה חדלת פירעון, היא הפסיקה לפעול זמן רב טרם הגשת התביעה, והתובע אינו יכול לממש את פסק הדין שבידו. לפיכך, התביעה מכוונת למעשה נגד הנתבעים 2 - 5; ועיקר הדיון הוא בשאלת אחריותם האישית של הנתבעים 2 - 5 או מי מהם, כלפי התובע. 3. מטעם התובע העידו הוא עצמו, וכן הגב' ענת אלול, מנהלת שירות וגבייה בחברת הליסינג (להלן: "נציגת חברת הליסינג"). הנתבעים 2 - 5 העידו בעצמם. 4. כאמור, עיקר טענות הצדדים מתייחסות לשאלת חבותם האישית של הנתבעים 2 - 5 כלפי התובע. עם זאת, ומאחר וחבותם האישית של הנתבעים, שלובה וכרוכה בשאלת חבותה של החברה, אבחן תחילה את אחריותה של החברה כלפי התובע (כאמור, פסק הדין נגדה ניתן בהיעדר הגנה). רק לאחר מכן אתייחס לחבותם האישית של הנתבעים 2 - 5, ולשאלת הנזק. 5. והערה נוספת. הנתבעים 3 ו - 5 הסתמכו בסיכומים על מסמכים שונים, לגביהם נכתב שהם מצורפים לסיכומים (נספחים א' ו ב'). המסמכים עצמם לא צורפו, אף שנכתב שהם צורפו. מכל מקום, הנתבעים לא ביקשו לצרף לסיכומים ראיות חדשות, וודאי שלא קיבלו רשות לכך. לא ניתן לצרף לסיכומים לראשונה, ראיות שלא הוגשו במועד, ולא ניתן להסתמך בסיכומים על עובדות שאינן מעוגנות בחומר הראיות. על כן התעלמתי מכל הטענות שאינן מגובות בעדויות ובראיות. העובדות אלו הן העובדות העולות מהעדויות והמסמכים שהוגשו. 6. חברת מוביל בגז עסקה בתחום של הנעת כלי רכב בגז, כתחליף לדלק (סעיף 3 לתצהיר הנתבע 2). בין יתר נכסיה, היתה גם תחנה לטיפול ברכבים מונעי גז והתובע נמנה על לקוחות התחנה. במהלך הטיפול ברכב, יצר התובע קשר עם הנתבע 2 שהיה מנכ"ל החברה (להלן: "אבי רפאלי"; סעיף 4 לתצהיר התובע, ת/5; סעיף 4 לתצהיר אבי רפאלי, נ/2). בעקבות שיחות שנוהלו בין השניים, סוכם שהתובע ירכוש את הרכב מהחברה תמורת 41,000 ₪, שתשולם בחמישה שיקים, החל מיום 24.09.07 וכלה ביום 10.01.08 (סכומי השיקים אינם שווים; צילום השיקים צורף לתצהיר התובע, ת/5). הצדדים לא ערכו הסכם בכתב, ולתובע נמסר רק פתק, בכתב ידו של אבי רפאלי, בו נכתב שחברת מוביל בגז מאשרת שרכב מסוג פאסט נמכר לתובע, וכי הבעלות ברכב תועבר לתובע לאחר קבלת מלוא התמורה (נספח ב' לתצהיר התובע). 7. מחלוקת נפלה בין הצדדים לגבי המועד בו נקשרה העסקה. התובע טוען שמועד ההסכם הוא המועד בו ניתן לו הפתק הנ"ל, ביום 09.10.07, או בסמוך למועד זה. הנתבעים טוענים שההסכם נעשה עוד בחודש יולי 2007. לאחר שבחנתי את הראיות הגעתי למסקנה שיש להעדיף את גרסת התובע לפיה ההסכם למכירת הרכב נקשר בתאריך 09.10.07 או בסמוך למועד זה. מסקנה זו מתחייבת מתוך מקבץ של ראיות. ראשית, הצדדים לא חתמו על הסכם בכתב. האסמכתא הכתובה היחידה לביצוע העסקה הוא אותו פתק. פתק זה נושא תאריך 09.10.07 ובהיעדר ראיה אחרת יש להניח שהמועד הרשום בפתק, הוא מועד ביצוע העסקה. שנית, התובע צרף לתצהירו תצהיר שחתם אבי רפאלי בתאריך 21.03.08 (נספח ה'). בתצהיר זה כותב אבי רפאלי שהעסקה למכירת הרכב נערכה בחודש אוקטובר 2007. שלישית, השיק הראשון שנמסר הוא לתאריך 24.09.07, התובע העיד שחלק מהכסף שולם במזומן וחלק בשיק דחוי (עמ' 21 שורה 21). יש להניח שמועד העסקה הוא סמוך למועד תשלום השיק הראשון. רביעית, לנתבעים אין למעשה גרסה ברורה לגבי מועד ההסכם. בתצהירי העדות הראשית, לא טען איש מהנתבעים מתי, לטענתו, נעשה ההסכם. הנתבעים 3 ו - 5 טענו אומנם שהרכב נמסר לחזקת התובע עוד בחודש אפריל 2007, אך הם לא טענו מתי נקשרה העסקה. גם בעדותם לא התייחסו הנתבעים למועד המכירה, ובסיכומיהם הם מודים שמועד העסקה הוא בחודש אוקטובר 2007 (סעיף 17 לסיכומים). היחידי שהתייחס לכך בעדותו הוא אבי רפאלי, שטען שהמכירה נעשתה כבר בחודש יולי 2007 (עמ' 32 שורות 18 - 19). עדות יחידה זו לא עוגנה בכל מסמך, אינה נתמכת בראיות, והיא גם סותרת את גרסתם של הנתבעים 3 ו - 5. לאור האמור יש לקבוע שהמכירה בוצעה בחודש אוקטובר 2007, או בסמוך לכך. 8. כאמור, תמורת הרכב שילם התובע סך של 41,000 ₪. לטענת התובע הוא השקיע ברכב בתיקונים ובשיפורים, סכום נוסף של 15,000 ₪, אך אין בידו מסמכים לתמיכה בטענותיו מאחר ואלו נותרו ברכב שנלקח (סעיף 23 לתצהיר התובע). למרות שהתובע שילם לחברה את מלוא התמורה המוסכמת, הבעלות ברכב לא הועברה על שמו, עקב סירובה של חברת הליסינג להעביר את הבעלות ברכב, בשל חובות שחברת מוביל בגז נותרה חייבת לה. 9. מספר חודשים מספר לאחר מכן, נתפס הרכב על ידי חברת הליסינג ונלקח מהתובע. התובע לא זכר את המועד המדוייק בו נתפס הרכב, ולדבריו היה זה 8 - 10 חודשים ממועד המכירה (עמ' 26 שורות 15 - 16), וימים בודדים לאחר שב"כ פנה לחברת הליסינג בניסיון להגיע עימה להסדר (עמ' 26 שורות 30 - 31). מכתב ב"כ התובע לחברת הליסינג הוא מיום 26.08.08 (נ/1). גם מכרטסת הנהלת החשבונות של חברת מוביל בגז עולה שהרכב נתפס בחודש אוגוסט 2008 (כרטסת ת/1). המסקנה היא שהרכב היה בשימוש התובע כ - 10 חודשים. 10. עד כאן באשר לנסיבות העסקה, ביצועה וכישלונה. מכאן לחבותה של הנתבעת 1. חבותה של הנתבעת 1 11. התובע טוען שהוא הולך שולל על ידי הנתבעת 1 ונציגיה, והוא זכאי לפיצוי על מלוא נזקיו. הנתבעים טוענים שהתובע ידע את העובדות לאשורן, הוא ידע שמדובר ברכב בליסינג על הסיכונים הנובעים מכך, הוא רכש את הרכב במחיר זול דווקא בשל הבעייתיות בביצוע העסקה, ועליו לשאת בסיכון שנטל על עצמו. לכך משיב התובע, שמחיר הרכב סוכם במו"מ בין הצדדים, הוא שיקף נכונה את ערכו של הרכב בהתחשב במכלול גורמים ובהם מספר הקילומטרים ומצבו המכאני שחייב תיקונים, ושאלת הסיכונים הכרוכים ברכישת רכב משוכרת בליסינג, כלל לא עלתה (סעיף 3 לתצהיר המשלים, ת/6). להיפך, בין הצדדים שררו יחסי אמון והוא לא העלה בדעתו כי קיים חשש שלא ניתן יהא להשלים את המכר ולהעביר את הרכב על שמו. 12. אינני מקבלת את טענות הנתבעים. הגעתי למסקנה שלא רק שחברת מוביל בגז הפרה את ההסכם עם התובע, אלא שהיא גם נהגה עימו בחוסר תום לב, הסתירה ממנו עובדות ולא גילתה לו את מצב הדברים לאשורו, לא בעת המו"מ הטרום חוזי, ולא בעת ביצוע ההסכם. 13. הטענה כי מלכתחילה היתה זו עסקה בעלת פוטנציאל סיכון גבוה, ומשהתממש הסיכון, אין בכך משום הפרת הסכם, לא הוכחה. יתרה מזאת. אפילו היו הנתבעים מוכיחים שהתובע ידע שישנו סיכון שלא ניתן יהא להעביר את הרכב לבעלותו מאחר והרכב מצוי עדין בבעלותה של חברת הליסינג, והם לא הוכיחו זאת, וודאי שהם לא הוכיחו שהתובע לקח על עצמו את הסיכון שהעסקה לא תושלם בשל כך שחברת מוביל בגז (המוכרת) לא תפרע חובותיה לחברת הליסינג. כפי שיפורט, העובדות מלמדות שמיד לאחר מכירת הרכב לתובע, פסקה החברה לשלם חובותיה לחברת הליסינג. נדרשת מידה לא מבוטלת של תעוזה, כדי לטעון שהתובע הסכים להתקשר בעסקה לפיה, הוא משלם את מלוא תמורת הרכב לשוכר הרכב, זה מצידו לא מעביר את הסכום שקיבל לבעל הרכב, הוא גם אינו פורע חובותיו, כתוצאה מכך נלקח הרכב לאחר שהתובע כבר שילם את מלוא תמורתו, ולתובע אין כל סעד. 14. כאמור, טענת הנתבעים כי התובע התכוון להתקשר בעסקה בעלת פוטנציאל סיכון גבוה, לא הוכחה. הראיה היחידה שהובאה לביסוס טענה זו, היתה הטענה שמחיר הרכב היה נמוך במיוחד. אלא שטענה זו לא הוכחה כלל. גם אם מחיר הרכב המוסכם היה נמוך מחיר המחירון של יצחק לוי, אין זה אומר שהמחיר היה נמוך משוויו האמיתי של הרכב. לעניין שווי הרכב, לא הובאו כל ראיות, לא הובאה חוות דעת שמאי וגם לא כל ראיה אחרת. כאמור, התובע טוען שהמחיר שיקף את מצבו של הרכב, והוא גם נדרש להשקיע ברכב לאחר רכישתו, סכום של 15,000 ₪. מחיר המחירון אינו חזות הכל. יש לקחת בחשבון מגוון נסיבות, כגון העובדה שהרכב היה רכב השכרה, את מספר הק"מ שהרכב עבר, את מצבו המכאני, קיומן או היעדרן של תאונות קודמות, מצב השוק, וכיו"ב נתונים המשפיעים על ערכו של רכב. עצם השוני ממחיר המחירון, אינו מעיד שהתובע רכש את הרכב במחיר נמוך מערכו האמיתי. וודאי שהוא אינו מלמד על כך שהתובע ידע שמדובר בעסקה בעלת פוטנציאל לסיכון. למעשה פרט למחיר לא נטענה כל טענה לתמיכה בתזה לפיה התובע ידע שמדובר בעסקה בעייתית, ויש חשש שהוא לא יוכל להשלימה. יש להוסיף, שהפתק שנמסר לתובע, ובו מאשרת החברה שהרכב נמכר לו, אינו מעיד על כל סייג לביצוע העסקה, וכל שנכתב בו הוא שהבעלות ברכב תועבר לאחר קבלת מלוא התמורה. המסקנה היא שמששולמה לחברת מוביל בגז מלוא התמורה עבור הרכב, היה עליה להעביר את הרכב על שם התובע. ומשלא עשתה כן, הפרה את התחייבויותיה. 15. אלא שהנסיבות מעלות שאין מדובר רק בהפרת הסכם. ממכלול הנסיבות עולה שהחברה נהגה עם התובע בחוסר תום לב ובאי גילוי עובדות, הן בעת המו"מ לכריתת החוזה, והן בעת ביצועו. עולה שכבר בעת המו"מ לכריתת ההסכם ידעה חברת מוביל בגז שהיא מצוייה בקשיים כספיים, וגם אם היא לא ידעה בוודאות שהיא לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, חשש של ממש היה. למרות זאת היא התקשרה עם התובע בהסכם מבלי לגלות לו את מצב הדברים לאשורו. 16. מסקנות אלו מתחייבות מעובדות הבאות. האחת, יש סמיכות זמנים מוחלטת בין מועד מכירת הרכב לתובע למועד יצירת החוב בחברת הליסינג, ושניהם אירעו בחודש אוקטובר 2007. נציגת חברת הליסינג העידה שחברת מוביל בגז שכרה מחברת הליסינג שני רכבים. עד חודש אוקטובר 2007 שולמו דמי השכירות כסדרם, והחל מחודש זה החלו לחזור הוראות הקבע לשני הרכבים (עמ' 10 - 11; כרטיס לקוח, ת/1). בהיעדר כל הסבר סביר לסמיכות זמנים מפתיעה זו, היא מדברת בעד עצמה. השנייה, מנכ"ל החברה, אבי רפאלי, העיד שבסמוך לאחר מועד המכירה, החל מחודש נובמבר 2007, חדלה החברה לעמוד בהתחייבויותיה. באותו חודש גם פוטר מעבודתו, המנהל הטכני, בועז רפאלי, ללא כל פיצוי (עדות בועז רפאלי בעמ' 35 שורה 26 - עמ' 36 שורה 11). השלישית, מעבר לקשיים שנתגלו בחודש נובמבר, החל מחודש דצמבר 2007 חדלה החברה מלפעול, והנתבעים כולם, העידו שהחברה נותרה חייבת להם כספים רבים. הרביעית, הנתבעים לא הציגו כל ראיה לביסוס טענתם שבמועד מכירת הרכב, בחודש אוקטובר 2007, היה מצבה הכספי של החברה איתן. לא הוצגו דפי חשבון, לא מאזנים, לא אישור רו"ח ולא כל מסמך אחר ממנו ניתן יהא להסיק שבעת מכירת הרכב, היה מצבה של החברה סביר. הנתבעים הסתפקו בעדויותיהם שלהם, עדויות שלא נתמכו במסמכים, והם לא זימנו לעדות את רו"ח של החברה, ממנו ניתן יהא להבין את נסיבות קריסת החברה. הכלל הוא שצד, שללא נימוק סביר נמנע מלזמן לעדות עד שיכול היה לתמוך בגרסתו, עושה כן מהטעם שאותו עד היה תומך דווקא בגרסת הצד האחר. גם מכאן, שכבר בעת מכירת הרכב לתובע היתה החברה נתונה בקשיים כלכליים, ואיש לא טוען כי התובע ידע או יכול היה לדעת זאת. החמישית, הנתבעים טענו שהחברה נקלעה במפתיע לקשיים כספיים, בשל שיק גדול על סך 60,000 ₪ שהופקד על ידי חברת דור גז, טרם זמנו וחזר. אלא שגם לגבי טענה זו, לא הובאו כל פרטים. נסיבות מתן השיק, הפקדתו וחזרתו, לא הובהרו, כשם שלא הובהרה הטענה לפיה השיק הופקד "טרם זמנו". על פניו, אם השיק הופקד וחזר, תאריך השיק חלף. התוצאה היא שלא רק שלא הובאו כל ראיות לתמיכה בטענה שבמועד מכירת הרכב לתובע היה מצבה הכספי של החברה איתן, לא הוצגו גם כל ראיות שיבהירו מה היו הנסיבות בעטיין חדלה לפתע החברה לעמוד בהתחייבויותיה, עד שחדלה מלפעול. 17. זאת ועוד. מתברר שגם בעת ביצוע ההסכם, נהגה החברה עם התובע בחוסר תום לב. נציגת חברת הליסינג העידה שבחודש אוקטובר 2007, מסרה חברת מוביל בגז לחברת הליסינג 4 שיקים, ע"ס 6,777 ₪ כ"א. שיקים אלו נמסרו במסגרת בקשתה של חברת מוביל בגז לממש את האופציה שניתנה לה, לרכוש את הרכב בתום תקופת הליסינג, והסכום שנדרש אז עמד על 27,110 ₪. חברת מוביל בגז שילמה את הסכום הנדרש בארבעת השיקים הנ"ל, הראשון ליום 24.10.07 והאחרון ליום 24.01.08 (ראה עדות נציגת חברת הליסינג בעמ' 11, עמ' 16 שורות 26 - 28; כרטסת ת/1). אלא שהשיק הראשון חזר ימים אחדים לאחר מסירתו, בתאריך 24.10.07, ובהמשך חוללו כל ארבעת השיקים, ולא נפרעו. משמע, לא רק שהוראת הקבע חזרה, אלא שמספר ימים לאחר מכירת הרכב, חזר השיק שניתן תמורת מימוש האופציה לרכישת הרכב. וכך, למרות שחברת מוביל בגז קיבלה מהתובע שיקים בסכום כולל של 41,000 ₪, ולמרות שהיה עליה לשלם עבור מימוש האופציה סכום של 27,000 ₪ בלבד, מסרה חברת מוביל בגז לחברת הליסינג, שיקים אחרים בסכום כולל של 27,000 ₪ לתאריכים דומים שחוללו כולם באי פירעון (שתי העסקאות אמורות היו להסתיים בחודש ינואר 2008). הטענה לפיה התובע נטל על עצמו את הסיכון שימים אחדים לאחר המכירה, תיצור המוכרת חובות ותכשיל את ביצוע העסקה, היא בלתי מתקבלת על הדעת. יתרה מזאת, נסיבות אלו מלמדות שהחברה נהגה עם התובע שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב. אחריות הנתבעים 2 - 5 כלפי התובע - העובדות 18. התובע טוען שיש לחייב גם את הנתבעים 2 - 5 לפצותו על נזקיו, וזאת בין באמצעות הרמת מסך ההתאגדות, בין כמי שהפרו כלפיו את החוזה ובין כמי שהתרשלו כלפיו. הנתבעים טוענים שאין לחייבם אישית בחובות החברה, ואין מקום להרמת מסך ההתאגדות. נתאר תחילה את חלקו של כל אחד מהנתבעים 2 - 5 בעסקה הנדונה. 19. הנתבע 2, אבי רפאלי, היה מנכ"ל החברה. הוא זה שייצג את החברה מול התובע וניהל עימו את המו"מ (עדות אבי רפאלי עמ' 29 שורות 20 - 22). גם הפתק המאשר את ביצוע העסקה, נספח ב לתצהיר התובע, נכתב על ידי אבי רפאלי (עמ' 31 שורות 8 - 10). מאוחר יותר, ולאחר שהתעוררו בעיות בהעברת הבעלות ברכב על שם התובע, חתם אבי רפאלי על תצהיר שנועד לסייע לתובע בדרישתו להעברת הרכב על שמו (נספח ה' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). מהעדויות עולה שמעורבותו של אבי רפאלי בעסקה היתה רבה, ולמעשה גם הוא עצמו אינו מתכחש לכך. טענותיו הן שכל פעולותיו נעשו בשם חברת מוביל בגז, עבורה ועל דעת נושאי המשרה בה. 20. הנתבע 3, יהודה טליס הוא בעל מניות בחברה, ומנהל רשום בה (דו"ח רשם החברות, נספח א' לתצהיר התובע). הוא הבעלים של מספר המניות הגדול ביותר, וברשותו כמעט מחצית ממניות החברה (465 מתוך 1000). יהודה טליס ידע על המו"מ שהתנהל מול התובע, ואישר את עסקת המכירה (עדות אבי רפאלי בעמ' 29 שורות 20 - 22). אמנם בתצהירו טען יהודה טליס שהוא לא היה שותף למו"מ עם התובע, והעסקה בוצעה רק מול המנכ"ל (סעיפים 6 - 7 לתצהירו, נ/5), אך בעדותו אישר שכל דבר בחברה נעשה באישורו (עמ' 39 שורות 25 - 29). יהודה טליס פנה אל חברת הליסינג, ביחד עם אבי רפאלי, ושניהם ביקשו לממש את האופציה ולרכוש את הרכב (עמ' 40 שורות 3 - 6), והוא גם פגש בתובע לאחר שהחלו הבעיות הכספיות, וניסה לשכנעו שאין סיבה לדאגה (עדות התובע עמ' 22 שורות 25 -.31). 21. הנתבע 4, בועז רפאלי הוא בנו של מנכ"ל החברה, אבי רפאלי. הוא הבעלים של כ - 25% מהון מניות החברה. בועז רפאלי היה מנהל טכני בחברה ועסק בעניינים הטכניים, אך לא עסק בניהול השוטף של עסקי החברה (סעיף 5 לתצהירו; עדות התובע בעמ' 27 שורות 15 - 18). לפי עדותו עד המועד בו עזב את החברה, המוסך פעל כסדרו והוא לא ידע שמצבה הכספי של החברה קשה (עמ' 36 שורות 3 - 7). בועז רפאלי פוטר מהחברה בחודש נובמבר 2007 (סעיף 4 לתצהירו). 22. הנתבע 5, שיר טליס הוא בנו של יהודה טליס. הוא החזיק כמעט 25% מהון מניות החברה, והיה מנהל רשום בה. בתצהירו טען שיר טליס שהוא לא היה שותף להתקשרות עם התובע והוא לא הכירו (ראה גם עדותו בעמ' 35 שורות 1 - 2, תצהירו, נ/3). גם התובע העיד שהוא אינו מכיר את שיר טליס ולא היה לו איתו כל קשר (עמ' 22 שורה 30). 23. התמונה המצטיירת היא שהמעורבות הרבה ביותר בעסקי החברה בכלל, ובעסקה הנדונה בפרט, היתה של הנתבעים 2 - 3, אבי רפאלי ויהודה טליס. בועז רפאלי, הנתבע 4, היה מעורב אומנם בעסקי החברה, אך הוא התמקד בצד הטכני. הנתבע 5, שיר טליס לא היה מעורב באופן ממשי בעסקי החברה. אחריותם האישית של הנתבעים 2 - 5 - המצב המשפטי 24. התובע טוען שיש לחייב את הנתבעים באופן אישי מכוח דיני החברות, מכוח דיני הנזיקין ומכוח דיני החוזים, בין באמצעות הרמת מסך ההתאגדות, בין כמי שהתרשלו כלפיו, בין כמי שהפרו את החוזה עימו, ובין כמי שנהגו כלפיו בחוסר תום לב. אלא שלא ניתן לטעון בהנף יד לקיומן של כל העילות יחדיו, מבלי לפרט את הנסיבות המצדיקות החלת כל אחת מהן; מדובר בדוקטרינות שונות במהותן, וגם יסודותיהן ותחולתן שונה. הרמת מסך ההתאגדות משמעה התעלמות מההפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה ובין אישיותם המשפטית של בעלי מניותיה. הרמת המסך אינה יוצרת עילת תביעה נוספת, אלא היא באה להגדיל את מעגל הנתבעים, כך שתעמוד לנושה עילה לתביעה לא רק כלפי החברה, אלא גם כלפי בעל המניות אשר ביחס אליו הורם המסך (חביב סגל, דיני החברות, עמ' 281). עילת התביעה מבוססת על חבותה של החברה כלפי הנושה, ובאמצעות הרמת מסך ניתן לחייב גם את בעל המניות בגין התנהלות החברה. על מנת שלא לפגוע בעקרון החשוב של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, נפסק שרק במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, ינקוט בית משפט בדרך של הרמת מסך (וראה סעיף 6 לחוק החברות). מטעם זה גם נפסק שבדרך כלל יש להעדיף שימוש בדוקטרינות חלופיות, שאינן כרוכות בביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (ראה למשל ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ; ע"א 9916/02 אהרן נ. שולדר חברה לבניה בע"מ; ע"א 2792/03 יצהרי נ. טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ; ע"ע 10582/02 בן אבו נ. דלתות חמדיה בע"מ; אך ראה דעתו של כב' השופט רובינשטיין למשל בע"א 7991/07 רפאלי נ. רזין). דוקטרינות נוספות, מכוחן ניתן להטיל אחריות אישית על דירקטור, נושא משרה או בעל מניות בחברה, מבוססות על הפרה של נורמה משפטית החלה ישירות על אותו אדם. נורמה זו עשויה לנבוע ממקורות משפטיים שונים, אך המשותף למקרים אלו הוא שהאחריות האישית מוטלת על הנתבע, בשל הפרת נורמה החלה ישירות עליו, להבדיל מהרמת מסך שם מיוחסת לנתבע הפרה של נורמה החלה על החברה, והופרה על ידה. אחריות אישית יכולה לנבוע לא רק מתוך דיני החברות עצמם, אלא גם מדיני אחרים, כגון דיני הנזיקין והחוזים (חביב סגל, שם, בעמ' 341 - 342; ופסקי הדין הרבים המוזכרים שם). לפיכך, לשם גיבוש עליה לתביעה באמצעות הרמת מסך, על התובע להוכיח לא רק את אחריות החברה כלפיו, עליו להוכיח גם שנסיבות העניין מצדיקות להרים את מסך ההתאגדות. ולשם גיבוש עילה לתביעה שיסודה באחריות האישית של הנתבע, על התובע להצביע על הנורמה הקונקרטית שהופרה, ולהוכיח את קיומן של יסודות הנורמה הספציפית שלהפרתה הוא טוען. 25. בעינייננו, הגעתי למסקנה שהנתבעים 2 - 3 הפרו כלפי התובע את חובת תום הלב החלה עליהם באופן אישי, הן בעת כריתת החוזה והן בעת ביצועו, על כן יש לחייבם לשאת בנזקי התובע באופן אישי. ואולם, לאור מעורבותם השולית יותר של הנתבעים 4 - 5 הן בעסקי החברה והן בעסקה הנדונה, לא מצאתי לקבוע שהם הפרו את חובת תום הלב החלה עליהם. לאור מסקנה זו, אין צורך לבחון אם מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים בהם ראוי ונכון להורות על הרמת מסך ההתאגדות, כשם שאין צורך לבחון את תחולתן של עילות תביעה אישיות נוספות אפשריות כלפי הנתבעים 2 - 3. 26. הפסיקה קבעה שגם מי שנושא ונותן בשם חברה, חייב לנהוג עם זולתו בדרך מקובלת ובתום לב. מי שהפר חובה זו, עלול לחוב באופן אישי כלפי זולתו, והוא לא יוכל להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה בשמה הוא פועל (ראה למשל פסק דינו של כב' הנשיא ברק בעניין ע"א 2792/03 אליעזר יצהרי ואח' נ. טל אימפורט בע"מ; והאסמכתאות הנזכרות שם). חובת תום הלב חלה באופן אישי גם על מי שפועל בשם החברה, הן בשלב הטרום חוזי מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (ראה למשל ע"א 10582/02 בן אבו נ. דלתות חמדיה בע"מ), והן בשלב החוזי מכוח סעיף 39 לחוק (ראה למשל ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ). 27. הנסיבות המתוארות לעיל מעלות שהנתבע 2, מנכ"ל החברה, והנתבע 3, בעל המניות העיקרי בה, היו מעורבים באופן אישי בעסקה למכירת הרכב לתובע, והם הפרו את חובת תום הלב כלפיו, הן עובר לכריתת החוזה והן בעת קיומו. לעניין זה חשוב להדגיש שאין מדובר בעסקה הנעשית במסגרת פעילותה העסקית הרגילה והשוטפת של החברה, אשר לגביה ניתן לטעון שגם במצבי משבר, יש אינטרס לגיטימי להמשיך בה. מדובר במכירה של רכב ששימש את אנשי החברה לצרכיהם, והמכירה נועדה, גם לטענת מנכ"ל החברה, כדי להחליף רכב ישן באחר (עמ' 29 שורה 20 ואילך). בנסיבות מעין אלו, על אחת כמה וכמה שניתן לצפות לגילוי מלא ומוחלט של הסיכונים הצפויים בהתממשות העסקה. לא כך נעשה. למרות שהנתבעים 2 - 3 ידעו, עוד טרם כריתת החוזה, שמצבה הכספי של החברה רעוע, שהיא עומדת לפני הפסקת פעילותה ושקיים חשש ממשי שלא ניתן יהא להעביר את הבעלות ברכב על שם התובע, הם לא גילו זאת לתובע. ואם ידיעה מוחלטת לא היתה כאן, עצימת עיניים ואי אכפתיות, היו גם היו. גם לאחר המכירה, לא קיימו הנתבעים 2 - 3 את החוזה בתום לב. הם פנו לחברת הליסינג, ביקשו לממש את האופציה לרכישת הרכב, מסרו לשם כך לחברת הליסינג 4 שיקים, כאשר השיקים כולם חזרו, וזאת שעה שהיו בידיהם שיקים אחרים שמסר להם התובע, לאותם תאריכים ולסכומים גבוהים יותר. באמצעות מעשים אלו, הכשילו הנתבעים 2 - 3 את ביצוע העסקה עם התובע. לאור האמור, הפרו הנתבעים 2 - 3 את חובת תום הלב החלה עליהם הן בעת המו"מ לכריתת החוזה והן בעת ביצוע החוזה. על כן נכון וראוי להטיל עליהם חבות אישית לפיצוי התובע, ביחד ולחוד עם חברת מוביל בגז. כאמור, לא מצאתי לנכון לקבוע חובה שווה גם על נתבעים 3 - 4 לאור חלקם השולי יותר הן בעסקה והן בחברה. הפיצויים 28. בכתב התביעה תבע התובע שיש לפצותו על סך של 65,000 ₪, מבלי לפרט כיצד חושב סכום זה. בסיכומיו, טוען התובע שיש לפצותו לפחות בסכום האמור, מאחר והנזק שנגרם לו הוא אובדן הרכב ששוויו במועד בו נתפס, עמד על 55,000 ₪, כשלסכום זה יש להוסיף את סכום ההשקעות שהשקיעו הנתבעים ברכב בסך 13,000 ₪, וכן את סכום ההשקעות שהוא עצמו השקיע ברכב, בסך 15,000 ₪. הנתבעים טוענים שהתובע זכאי לכל היותר לערך הרכב במועד בו נתפס בניכוי 30% ממחירו, בהתחשב בכך שגם בעת הרכישה שילם התובע רק 70% מערך הרכב, היינו סך של 38,200 ₪. מסכום זה יש לנכות, לפי הטענה, את טובת ההנאה שהפיק התובע מהרכב, עת עשה בו שימוש במשך כשנה, ולפי 1,000 ₪ לחודש סך של 12,000 ₪. 29. אני סבורה שהפיצוי הראוי שיש לפסוק לתובע הוא החזר הסכומים ששילם לנתבעים, היינו סך של 41,000 ₪. אינני סבורה שיש לפסוק פיצוי לפי שווי הרכב במועד בו נתפס, פיצוי המקביל למעשה לפיצויי אכיפה. כאמור, בכתב התביעה לא נתבקשו פיצויים מעין אלו, וגם התחשיב שעשה התובע בסיכומיו, עולה על סכום התביעה. אין גם מקום לפסוק לתובע פיצוי נוסף בגין השקעות נטענות בסכום של 15,000 ₪. הסכומים הנטענים לא הוכחו ולא בוססו בכל דרך. גם אם הקבלות הרלוונטיות היו ברכב שנתפס, לא הוכח כי נעשה מאמץ להשיג עותק מהמסמכים, או לפנות לבעלי המלאכה שעשו את העבודות, כדי לבסס את הסכומים הנטענים. מאידך, לא מצאתי לנכות מסכום הפיצוי את שווי טובת ההנאה שהפיק התובע, במשך 10 חודשים (לא 12, כנטען). לא הובאו כל נתונים לצורך כימות שווי טובת ההנאה וטענת הנתבעים בסיכומים כי יש לנכות סכום של 1,000 ₪ לחודש, אינה אלא טענה בעלמא. תוצאה 30. לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעים 2 - 3 לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך של 41,000 ₪ צמוד ונושא ריבית מיום 10.11.07 ועד לתשלום בפועל (מועד ההצמדה נקבע מהתשלום השלישי ואילך, אמצע התקופה), בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר העדה כפי שנפסק, ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.4% מהסכום הפסוק. התביעה נגד נתבעים 4 - 5 נדחית. בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שהייצוג של הנתבע 4 היה משותף עם הייצוג של נתבע 2 ושהייצוג של נתבע 5 היה משותף עם הייצוג של נתבע 3, ובהתחשב בכך שגם הנתבעים 4 - 5 היו בעלי מניות בחברת מוביל בגז, לא מצאתי לנכון לפסוק להם הוצאות. העברת בעלותבעלותבעלות רכברכב