##מהי הלכת בן חיים ?## על פי הלכת בן חיים (רע"פ 10141/09 אברהם בן חיים נ' מדינת ישראל) על השוטר להבהיר לחשוד את זכויותיו בעת הפעלת סמכויות חיפוש ותפיסה כלפיו, ובכלל זה את זכותו לסרב לחיפוש, וכי סירוב לא ייזקף לחובתו. כפי שנפסק בהלכת בן חיים ובפסיקה נוספת בעקבותיה, יחסי הכוחות בין השוטרים לבין האזרח אליו הם פונים במסגרת הפעלת סמכותם החוקית, או הנחזית ככזו, אינם יחסים שווי כוחות. החשש של האזרח מפני "הסתבכות עם המשטרה" במקרה שיסרב למתבקש ממנו, בצירוף אי ידיעת דקויות החוק והפסיקה, עלול להביאו לוותר על זכויותיו החוקיות. "נוכח פערי הכוחות האינהרנטיים הטמונים ביחסים שבין המשטרה לאזרחים אין די בכך שהאדם מושא החיפוש מתבקש ליתן את הסכמתו לביצוע החיפוש כדי שהוא יידע כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש וכדי שהסכמתו לביצוע החיפוש תיחשב להסכמה מדעת. ראשית, עצם בקשת ההסכמה לעריכת החיפוש אין משמעותה בהכרח כי לאזרח יש זכות לסרב לביצוע החיפוש. שנית, ניתן להניח כי ככלל כאשר שוטר מבקש את הסכמתו של אדם לעריכת חיפוש יסבור אותו אדם כי השוטר פועל במסגרת סמכותו ולא ייטה לעמוד על זכויותיו. בנוסף לכך, ניתן להניח כי פעמים רבות, ובמיוחד אצל אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק, עצם המפגש עם שוטר המבקש לערוך חיפוש בכליו, על גופו או בביתו של אדם גורם לתחושות של מתח נפשי וחשש, שעלולות גם הן להביא לכך שהאדם יחשוש מלעמוד על זכויותיו; וזאת, אף אם אלה ידועות לו. אכן, ניתן לומר שככלל בנסיבות בהן אדם נפגש עם שוטר המבקש לערוך חיפוש על גופו, בכליו או בביתו רצונו העיקרי של האדם מושא החיפוש הוא להביא לסיום המפגש מהר ככל הניתן. בנסיבות אלה אותו אדם עשוי לסבור כי סירוב להסכים לביצוע החיפוש עלול להביא לעיכובו או למעצרו ולמצער לעורר חשד נגדו. הסכמה שניתנת בנסיבות אלה, שמשמעותה היא ויתור על הזכות החוקתית לפרטיות כלפי השוטר המבקש לערוך את החיפוש, איננה הסכמה מדעת; שכן היא אינה מבטאת בחירה אמיתית ואוטונומית של האזרח לוותר על זכויותיו". לפיכך נקבע בהלכת בן חיים, כי על השוטרים להעמיד את האזרח מפורשות על זכותו לסרב לביצוע חיפוש, כאשר לא מתקיים הבסיס החוקי לחיפוש ללא צו, ועל כך שלא יינקטו נגדו סנקציות כלשהן בגין הסירוב. "לפיכך, כדי להבטיח שההסכמה לחיפוש היא הסכמת אמת ואינה מבוססת אך על פערי הכוחות הטמונים במפגש בין שוטר לאזרח נדרש השוטר המבקש את הסכמת האזרח לעריכת החיפוש להבהיר לו, כאשר הדבר רלוונטי, כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש וכי הסירוב לא יפעל לחובתו. בנסיבות אלה תיחשב הסכמתו של האזרח לביצוע החיפוש להסכמה מדעת שיש בה להכשיר את הפגיעה בזכות החוקתית לפרטיות הכרוכה בביצוע החיפוש ". ##החשד הסביר שיכשיר חיפוש ללא צו## בהלכת בן חיים נקבע ה ההלכה לגבי מהותו של החשד הסביר שיכשיר חיפוש ללא צו: "דרישת הסף הראייתית של חשד סביר עוברת, אפוא, כחוט השני בהוראות החקיקה השונות המקנות לשוטר סמכות לערוך חיפוש על גופו של אדם ללא צו שיפוטי ( כאשר סעיף 25(1) לפקודת סדר הדין הפלילי קובע מבחן של " יסוד להניח" לעריכת חיפוש במקום מסוים). מבחן החשד הסביר הוא בעיקרו מבחן אובייקטיבי שבו נדרש בית המשפט להעריך את סבירות שיקול דעתו של השוטר שערך את החיפוש לשם הכרעה בשאלת חוקיות החיפוש. יחד עם זאת, התנאים שבהם יתקיים חשד סביר המצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי אינם ניתנים מטבע הדברים להגדרה ממצה וחד-משמעית. יישומו של מבחן זה מבוסס על נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, על המידע שהיה בידי השוטר בעת עריכת החיפוש ואף על ניסיונו ושיקול דעתו המקצועיים של השוטר שערך את החיפוש ( ראו והשוו בג"ץ 465/75 דגני נ' שר המשטרה, פ"ד ל(1) 337, 353-349 (1975) (להלן: עניין דגני))." ובהמשך נקבע: "לפיכך, נצביע בבחינת למעלה מן הדרוש על מספר אמות מידה שעשויות בנסיבות המתאימות לגבש חשד סביר כלפי אדם מסוים, כנדרש בהתאם להוראות החוק שאוזכרו לעיל, ולהצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי על גופו או בכליו של אותו אדם. בהקשר זה ניתן להצביע על נסיבות שרק בהצטרפן למכלול יקימו עילת חיפוש ועל נסיבות שבכל אחת מהן יש די כדי להקים חשד סביר. כך, בין היתר, ניתן להצביע על התנהגותו המחשידה של האדם מושא החיפוש הפוטנציאלי, על מידע בדבר ביצוע עבירה במקום בו נמצא אותו אדם או בקרבתו, וזאת בצירוף השעה שבה הוא נמצא באותו מקום. כמו כן, חשד סביר ברמה המצדיקה עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי עשוי להתגבש כאשר המשטרה מקבלת מידע אודות תיאורו של אדם החשוד בביצוע עבירה מסוימת או בדבר האזור שבו עשוי להימצא החשוד. בנסיבות כאלה ייתכן כי המידע שהתקבל יקים חשד סביר המצדיק עריכת חיפוש באדם שמאפייניו החיצוניים או מקום הימצאו תואמים את המידע שהתקבל. אמות מידה אלה כמובן שאינן ממצות וניתן להניח שאמות מידה נוספות יוכרו בפסיקת בתי המשפט בבוא העת. יחד עם זאת, אנו רואים להעיר בשולי הדברים כי קיומו של עבר פלילי בלבד המנותק מנסיבות חיצוניות קונקרטיות אינו מגבש כשלעצמו חשד סביר המסמיך שוטר לערוך חיפוש על גופו של אדם או בכליו בלי צו שיפוטי." השאלה אם מתקיים יסוד סביר או חשד סביר, המצדיק חיפוש, נבחנת, איפוא, על פי נסיבותיה הספציפיות של כל סיטואציה, ואולם המבחנים הנם אובייקטיביים, שעניינם בחינת סבירותה של הטענה כי קם חשד סביר. ##דוגמא להחלטה בנושא אי הבנת המשמעות של הודאה בפלילים:## לפניי בקשת הנאשם שאתיר לו לחזור בו מהודייתו, ואבטל את הכרעת הדין המרשיעה בגין עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). ההליכים וההודיה 1. נגד הנאשם הוגש ביום 24.3.11 כתב אישום, ובעובדותיו נאמר, כי בתאריך 24.2.10, בשעה 19.50, החזיק הנאשם במכונית המאזדה שברשותו, בדלת הנהג, סכין הניתנת לקיבוע, ולא הוכיח כי החזיק בה למטרה כשרה. המאשימה ייחסה לנאשם עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. 2. בתאריך 15.12.11 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, ובהתאם לכך, הוא הורשע בעבירה שיוחסה לו, כאמור. הדיון לשמיעת הטיעונים לעונש ומתן גזר דין נקבע לתאריך 12.6.12. נוכח תחולתה של חובת התסקיר, הופנה הנאשם לשרות המבחן להכנת תסקיר בדבר נסיבותיו האישיות. שרות המבחן התבקש להמליץ בעניין העונש. 3. לאחר בדיקה ואבחון הגיש שרות המבחן תסקיר מבחן שבו נפרשו הרקע האישי והמשפחתי של הנאשם, והערכה לגבי אורח חייו ודפוסי התנהגותו. לאורם של אלה, צירפה קצינת המבחן המלצה חיובית - לשקילת ביטול ההרשעה והטלת צו של"צ בהיקף של 180 שעות. הבקשה לחזרה מהודיה 4. במועד שיועד לשמיעת הטיעונים לעונש, 12.6.12, העלתה באת כוחו של הנאשם את הבקשה לחזרה מההודיה. הבקשה מנומקת באי חוקיות החיפוש שנערך במכוניתו של הנאשם. הסנגורית טענה כי "זהו תיק בן חיים קלאסי", כשכוונתה לרע"פ 1041/09, 617/10, 5758/10 בן חיים ואח' נ' מדינת ישראל (אשר פורסם ב-6.3.12; להלן: "עניין בן-חיים"), שבו נדונה סמכותה של המשטרה לערוך חיפוש ללא צו חיפוש חתום בידי שופט. בידוע, נקבע בפסק הדין בעניין בן חיים, כי סמכות המשטרה לערוך חיפוש ללא צו מותנית בקיומו של חשד סביר שנעברה עבירה, ולחילופין, בהסכמתו של החשוד, ובלבד שההסכמה לחיפוש ניתנה מדעת. הסכמה לחיפוש תיחשב 'הסכמה מדעת', נקבע, אם ביקש השוטר את הסכמת האזרח לעריכת החיפוש, והבהיר לו כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש, וסירובו לא יפעל לחובתו. הרכב השופטים הנחה את המשטרה להורות לשוטריה לערוך מיד לאחר החיפוש בהסכמה תרשומת בדבר הנסיבות בהן נערך החיפוש. 5. באותו מעמד טענה הסנגורית, עו"ד תרצה קיש, כי היא מבקשת להתייחס לחזרת הנאשם מהודייתו מבלי להתייחס לשאלת הסכמתו לחיפוש (עמ' 6, ש' 8-9), טענה שעוררה בי חשש כבד כי עמדתה איננה מגובשת כל צרכה. שכן, לא ראיתי כיצד קושרת הסנגורית את סוגיית קבילותן של ראיות שהושגו אגב חיפוש עם או בלי צו למבחנים המנחים את בית המשפט לעניין התרת החזרה מההודיה; בעיקר כן, כאשר ההודיה נמסרה בבית-המשפט כבר ב-15.12.11. בנסיבות אלה, ונוכח התנגדות ב"כ המאשימה לחזרה מהודיה; וכן, כדי שניתן יהיה להתייחס באורח משפטי מושכל לסוגיה זו שעלתה בתיקים לא מעטים, אפשרתי לצדדים לערוך את טיעוניהם בכתב. 6. בטיעוניה בכתב מבקשת ב"כ הנאשם להתיר לו לחזור בו מהודייתו בהתחשב במספר שיקולים: ראשית, פרסומו של פסק הדין בעניין בן-חיים שינה את המציאות המשפטית. קשורה לכך הטענה, כי עובר להודייתו במיוחס לו, הגיש הנאשם בקשה לסגירת התיק בטענה שהחיפוש ברכבו לא היה חוקי בהעדר צו חיפוש, ובקשתו נדחתה. שנית, אף שהנאשם היה מיוצג כדבעי ונועץ בסנגורית קודם להודייתו, יש להביא בחשבון כי הייעוץ שקיבל והחלטתו להודות באשמה נסמכו על המציאות המשפטית של אותה תקופה אשר הכירה בחוקיות החיפוש הנסמך על הסכמת הנחקר. הנאשם ביכר להודות בכתב האישום ולא להביא להימשכות ההליכים אשר תוצאותיהם ידועות מראש. ושלישית, מאחר שתכלית הוראות החוק בעניין חזרה מהודיה נועדו להגן על יציבותו, יעילותו וודאותו של ההליך הפלילי מפני שימוש לא ראוי באמצעי החזרה מהודיה וניצולו כאמצעי תמרון מניפולטיבי בידי נאשמים, הרי שראוי, במקרה זה, שבו מדובר בנאשם המבקש לתקן טעות שנפלה בהרשעתו, להעדיף את שיקולי הצדק על פני תכליות ושיקולים של יעילות ויציבות המשפט. 7. בהפנותה להלכות שנקבעו בבית המשפט העליון ביחס לקיומו של משפט חוזר, טענה הסנגורית, כי שינוי כה יסודי ("דרמטי") בהלכה משפטית, אשר עשוי להשפיע במישרין על אחריותו הפלילית [בהשלכה להתרת קיומו של משפט חוזר במקרים מתאימים, כגון: מ"ח 8390/01 אקסלרוד נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 607, 619], מצדיק שיותר לנאשם לחזור בו מהודייתו. 8. עוד מבקשת הסנגורית לתמוך יתדות בקשתה בדוקטרינת ההגנה מן הצדק, כשהיא מצביעה על העובדה שבמקרים רבים אחרים ניאותה המאשימה לחזור בה מכתבי אישום דומים שהגישה עובר לפרסום פסק הדין בעניין בן חיים, ואשר בהם טרם השיבו הנאשמים לאשמה. לגישתה, בהתנגדותה לבקשה לחזרה מהודיה מנציחה המאשימה מדיניות פסולה פוגענית, אשר הכשירה חיפוש בלתי חוקי בנאשם. היא גם מפלה לרעה נאשם זה ביחס לנאשמים אחרים לגביהם הוגשו כתבי אישום במרחק של חודשים בודדים האחד מן השני, ובוטלו בשל הלכת בן חיים, בבחינת אכיפה בררנית פסולה, הנוגדת את עקרונות הצדק וההגינות [לדוגמה: ת"פ (שלום חיפה) 26410-10-11 מדינת ישראל נ' למברסקי]. ב"כ הנאשם מכנה את מדיניות התביעה ביחס לנאשם "החרגה מפלה, שרירותית, בלתי סבירה, בלתי חוקתית, העומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (סעיף 7 לטיעונים בכתב). 9. לסיום, מבקשת ב"כ הנאשם לבוא לקראת הנאשם ולהתיר חזרתו מהודיה תוך התחשבות בהוראות סעיף 5(א) לחוק העונשין, המבוסס על שיקולים של צדק, הגינות ומדיניות ענישה דינאמית. ההיגיון החברתי וחוש הצדק המונחים ביסודו של ההסדר החל על חוק מיטיב חלים, לגישת הסנגורי, גם לעניין הלכה שיפוטית מיטיבה, ואין זה ראוי להשלים עם ניהול הליך פלילי וענישה על מעשה שאינו נאכף בשעת הענישה, ואין מקום להפעיל כלפי אדם טיפול עונשי חמור מזה המחויב על פי מדיניות האכיפה העדכנית בשעת הטיפול. עמדת המאשימה 10. ב"כ המאשימה מבקשת לדחות את הבקשה בטענה שלא התגבשו במקרה זה המבחנים אותם קבעה הפסיקה ואשר לאורם עשוי בית-המשפט להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו. לדבריה, הנאשם הרי אינו טוען כי טעה בהבנת משמעותה של ההודיה, או, כי טעה לגבי תוצאותיה הלכה למעשה. גם לא נטען, כי הנאשם הודה מתוך אילוץ או כפיה, בניגוד לרצונו האמיתי, או, בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו. 11. הלכת בן חיים, טענה ב"כ המאשימה, דנה בקבילותן או פסלותן של ראיות שהושגו בחיפוש משטרתי אשר נערך שלא במסגרת צו חיפוש; היא לא דנה בעצם ביצוע העבירה, וממילא איננה קובעת כי העבירה לא נעברה. משכך, ובהסתמך על ע"פ (ביהמ"ש המחוזי ירושלים) 19754-05-12 אלגלי נ' מדינת ישראל (מיום 13.6.12), ועל רע"פ 5052/12 אלגלי נ' מדינת ישראל (ניתן 9.7.12), לא ניתן לטעון כי הלכת בן חיים התכוונה להוציא את העוקץ מהמעשה הפלילי אותו ביצע נאשם, תוצאה אליה נגיע אם ייעתר בית המשפט לבקשת הנאשם במקרה זה, כאשר כבר נטל אחריות על מעשהו והודה במיוחס לו. דיון והכרעה 12. עניינה של הבקשה - התרת חזרה מהודיה שעל בסיסה הורשע הנאשם בעבירה האמורה של החזקת סכין שלא כדין, וכל זאת, שעה שהיה מיוצג כדין על-ידי עורכת-דין מטעם הסנגוריה הציבורית, והבין את משמעות האישום ואת משמעות הודיתו. 13. המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לענייננו קבועה בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), שנוסחו: "הודה הנאשם בעובדה . . . רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודייה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו . . ." משמעות ההוראה היא שאם ברור מהודיית הנאשם כי הבין את משמעות ההודיה, לא יתיר לו לחזור בו, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו [ע"פ 763/03 ציון שמואל נ' מדינת ישראל; ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל]. בהקשר זה נפסק בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 577, בעמ' 616-617 כי: "ככלל, משניתנה הודיה בבית-המשפט והתקיים הליך בו העמיד בית-המשפט את הנאשם על משמעויותיה של ההודיה ועל התוצאות שהוא צפוי להן בעקבותיה, תישאר הודיית הנאשם על-כנה והנאשם לא יהיה רשאי לחזור בו ממנה... לבית-המשפט נתון שיקול-הדעת - על-פי הסמכות המסורה לו בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי - להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו מנימוקים מיוחדים. היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה..." בע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2007(3), 404, בעמ' 414 נאמר: "...'נימוקים מיוחדים' אלה, הנם אותם נימוקים מכוחם לא יראה בית המשפט לקבל הודיה מלכתחילה, ובכללם קיומו של חשש כי ההודאה אינה כנה ואמיתית או שנעשתה מתוך טעות. מצאתי כי נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות מתן הרשאה לחזרה מן ההודיה... " [ראו גם: ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145, בעמ' 152]. 14. ניתן לסכם ולומר: בית המשפט יתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו אם התברר לו כי היה פגם בהודייתו בעובדות מבחינת רצונו וכוונתו האמיתיים: אם קיים חשש ממשי שהנאשם הודה מתוך כפיה, או, בניגוד לרצונו האמיתי, ועל אף אמונתו הכנה בחפותו. בנוסף, אמור בית המשפט לבחון מהי הסיבה הכנה והאמיתית שהביאה את הנאשם לבקש לחזור בו מן ההודיה. אם משתכנע בית המשפט, או שעולה בו חשש, כי הנאשם הודה במיוחס לו עקב טעות או הטעייה, או, בניגוד לאמונתו בחפותו, וכן, אם מטרת הבקשה היא לאפשר לנאשם להוכיח את חפותו, אזי מוצדק וראוי להתיר לו לחזור בו מהודייתו [ת"פ (חיפה) 23/95 מדינת ישראל נ' פלוני, תקדין מחוזי 99(3) 2108; וכן: ע"פ מאוחדים 3754/91, 4335/91 מדינת ישראל נ' דר' קאסם סמחאת, פ"ד מה(5), 798]. יחד עם זאת, הטעימו בתי המשפט, כי גישה ליברלית מרחיקת לכת, המעדיפה את אינטרס הנאשם בכל מחיר, עלולה לשבש את ההליך השיפוטי התקין ואת סדריו של בית המשפט, ולגרום בזבוז זמן שיפוטי יקר, ובזבוז עתותיהם של פרקליטים. 15. בענייננו, תוקף הנאשם, למעשה, את חוקיות החיפוש שנערך במכוניתו וטוען, כי בשל אי חוקיותו יש לבטל את הרשעתו. זאת, לאחר שכבר הודה באשמה שעניינה החזקת סכין שלא כדין. עמדה זו אין בידי לקבל, והיא אינה מתקבלת על הדעת. חוששתני, כי בתפיסתה המשפטית של הסנגורית התחלפו להן היוצרות והסוגיות. אסביר. 16. שאלת חוקיות או אי חוקיות החיפוש מקומה בהליך הבאת הראיות, לאחר שנאשם כופר במיוחס לו וטוען לחפותו. בעת ברור האשמה, עשויה אי חוקיות החיפוש להשליך על קבילותן או פסלותן של הראיות שבידי המאשימה. אלא שבענייננו - לא טען הנאשם לחפותו, ולא עלתה סוגיית קבילותן של הראיות. להיפך, משהודה הנאשם במיוחס לו, הרשעתו מבוססת על הודייתו באשמה שניתנה מרצונו החופשי, כשהוא מיוצג כיאות, ושיקוליו עמו. לא זו אף זו; במקביל להרשעה הופנה הנאשם לשרות המבחן, לבקשתו, ושיתף פעולה עם קצינת המבחן, לצורך עריכת תסקיר מבחן, כחלק אינטגראלי מההיערכות לגזר-הדין, וקביעת העונש ההולם. גם בפני קצינת המבחן הודה הנאשם בהחזקת הסכין (אף שהכחיש כוונה פלילית בהחזקתה). 17. בנסיבות אלה, לא דבק פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם ובהבנתו את ההליך, את משמעות ההודיה ואת משמעות ההרשעה וההיערכות לענישה. על כן, אין לומר על ההודיה כי הושגה שלא כדין או עקב טעות. הנאשם לא העלה ולו טעם אחד אשר מצדיק את אי קבלת ההודיה מלכתחילה. 18. טענת הנאשם באשר לאי-חוקיותו של החיפוש שערכו שוטרים במכוניתו, המתבססת על הלכת בן חיים, באה במועד מאוחר, לאחר שכבר הורשע על יסוד הודייתו, ולאחר שכבר ערך שרות המבחן את האבחון. הטענה מסתמנת בברור כניסיון להיתפס ל"פרצה" אשר תאפשר לנאשם להימלט מהרשעה בגין עבירה שבביצועה הודה מרצונו החופשי ומתוך תובנה מלאה. מכאן, שתכלית הבקשה איננה החשש שלא הבין את משמעות או את מהות ההודיה, וגם לא רצון להוכיח את חפותו; מטרתו היא להתחמק מעונש. מטרה זו אינה יכולה להיות מוגדרת כנימוק מיוחד המצדיק חזרה מהודיה. 19. גם הטענה בדבר אכיפה בררנית פסולה שנוקטת בה המאשימה כלפי הנאשם איננה הולמת את הסיטואציה בתיק זה. נכונותה של המאשימה לחזור בה מכתבי אישום שהגישה נגד נאשמים בהחזקת סכין שלא כדין, עקב החשש כי הסכמתם לעריכת החיפוש שבו נמצאה הסכין הייתה 'הסכמה שלא מדעת', משקפת מדיניות ראויה, ונועדה ליישם הלכה פסוקה בעניין קבילותה של ראיה שהיא חיונית באותם משפטים. כאמור, הלכה זו אינה חלה במקרים בהם הודה הנאשם באשמה, ושאלת הקבילות איננה מתעוררת. טענת ההגנה מן הצדק אינה רלוונטית, אפוא, למקרה זה שבו מבקש הנאשם להחזיר את הגלגל לאחור רק משום שמסתמנת בעיניו מעין "פרצה" שתאפשר לו להימלט מעונש. 20. בעוד הסוגיה עומדת על המדוכה, ניתנה ברע"פ 5052/12 אלגלי נ' מדינת ישראל החלטת כב' השופט א' שהם (ב-9.7.12), ובמסגרתה דחה את בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את בקשת המבקש לחזור בו מהודייתו על יסוד ההלכה החדשה בעניין בן חיים. כב' השופט שהם אימץ את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה, משבחר המבקש להודות באשמה (בבית משפט השלום - ד' ש') במסגרת הסדר טיעון, לא יהיה זה נכון להורות על זיכויו או על ביטול הרשעתו והחזרת התיק לבית משפט קמא, אך משום שנפסקה הלכה חדשה, לאחר שלב ההודאה באשמה. קבלת עמדה זו משמעה, יצירת חוסר יציבות בפסקי-דין הניתנים על-ידי הערכאות השונות. אשר על כן, אני נתלית באילנות גבוהים, ודוחה את הבקשה לחזרה מהודיה.משפט פליליחזרה מהודאההלכות משפטיות